"ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות" - המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר
לקראת חג הפסח ניתן לחגוג לא מעט הישגים במדינת ישראל. עם כל הביקורת על ישראל, אפשר לראות במחאת הקיץ האחרונה כאחד הביטויים הנפלאים למרחב הציבורי הדמוקרטי בישראל. מאות אלפים הפגינו, בלי שדיקטטורים יצטרכו לירות במפגינים, לאסור או ולעצור אותם. חופש הביטוי בישראל הוכח פעם נוספת כשריר וקיים.
אחת מהדרגות שבהן נבחנת דמוקרטיה הינה היכולת של האזרחים להתאגד בתוך מקומות העבודה שלהם. ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות (כוח לעובדים ומען עושים עבודה נפלאה). ריבוי ההתאגדויות במקומות העבודה הוביל לדמוקרטיזיציה בתוך מקום העבודה. העובדים יכלו לומר למנהלים שלהם את הצרכים שלהם ולקבל ביטחון תעסוקתי ושלל של זכויות סוציאליות. השינוי במקומות העבודה כאמור משנה את פניה של החברה הישראלית לכיוון דמוקרטי וסוציאלי יותר.
ישראל כחברה מגוונת, בעל ריבוי תרבויות, מפתחת תרבות עצמאית. אי אפשר למשל להתעלם מההצלחה העצומה של המוזיקה המזרחית, שכבר משנות השמונים חתרה קדימה וביטאה את התרבות של המונים. המוזיקה הביאה את עצמה בתחילה באמצעים טכנולוגיים כגון קסטות אל תוך הלבבות של המאזינים. אך עם הזמן גם הממסד התרבותי הכיר בז'אנר הייחודי ונתן לו מקום והיום, אי אפשר לפתוח רדיו, טלוויזיה או אינטרנט מבלי להביט ולשמוח על מקומה של המוזיקה המזרחית בישראל.
כמי שמצוי בתוך התרבות, אוכל להעיד שישנה פריחה תרבותית ולא פלא שבתחומים מסוימים התרגלנו לקבל הכרה בינלאומית למשל כשקולנוע ישראלי מגיע לאוסקר. וזה לא במקרה. מאבק לחוק הקולנוע הוביל להכרה בתחום ולתמיכה ביוצרים. הקולנוע השתכלל והתמקצע והוביל להישגים מעולים (אמנם הסרט האיראני זכה באוסקר ולא הישראלי, ובכל זאת הלוואי וכל מלחמות ישראל היו נמצאות אך ורק בתרבות).
הספורט כענף נוסף בתוך התרבות מראה על שינוי עצום. שהרי התחום השתנה מקצה לקצה. בעבר משחק הכדורגל שהיה אליטסטי לגמרי הפך להיות נחלת ההמונים. השחקנים שבאו מקבוצה אחת של אוכלוסיה היום באים מהפריפריה. והחלוצים המצטיינים באים לא באים מקבוצת הרוב.
כמשורר אני יכול להעיד שזאת אחת התקופות הכי פורות בתחום. ישנן קבוצות רבות של שירה ולא מעט אתרים באינטרנט שמעלים שירה עדכנית, בועטת ורוקדת. השירה הישראלית שמשה כחלוצה להראות את ניצני המאבק החברתי עוד ב-2007 כשהייתי שותף לעריכת "אדומה: אסופה לשירה מעמדית". האסופה התקבלה בצורה נרחבת ואותתה לנו כעורכיה לאן הרוח נושבת.
מסגד בעקבה
חזרתי מעקבה לפני כשבוע ודווקא הירדנים שיבחו את ישראל ואת המצב החברתי בה. הם דיברו על העוני שהם סובלים ממנו ועל המשטר הקשה. הפלסטינים הירדנים הזכירו את אחיהם בישראל ואת מצבם העדיף. לא במקרה החדשות הללו לא מגיעות, אלא למי שמקשיב לרחש של הרחוב. תמיד ישנו מה לתקן ולשפר. אבל בישראל יש מערכות חברתיות רחבות שמונעות מאיתנו לההפך לדיקטטורה, שמרנית שאינה דואגת לילדיה.
התקשורת שהייתה עד לא מזמן לרחוקה מהעם, אמצה לחיקה את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים. וזהו עוד סימן לחברה דמוקרטית שעוברת טרנספורמציה פנימית. אי אפשר לתאר את המערכת הפוליטית מבלי להבין את הכוח של התקשורת לדרוש בהצלחה שינויים.
ההפרדה שעושים המעסיקים והממשלה בין עובדים מן המניין לבין עובדי קבלן, פוגעת גם בעובדים הנחותים אבל גם בלכידות החברתית שלנו. שר האוצר טוען שהשביתה שמתכננת ההסתדרות מיותרת, אבל בואו נהיה מציאותיים – מצב עובדי הקבלן לא ישתפר ללא מאבקהמשך קריאת הפוסט "שביתה למען עובדי הקבלן – המאבק של כולנו"
משוררים, מוזיקאים ואמנים יקרים, אנו מזמינים אתכם להשתתף בהפגנת תמיכה של גרילה תרבות למען עובדי חיפה כמיקלים. יום שלישי, 24.5, 18:00 , הסעות יצאו מתל אביב למפעל בחיפה בשעה 16:00. לאישור השתתפות אנא שלחו מייל חזרה ל culturegrill@gmail.com – פייסבוק
זכויות עובדים במדינה נרמסות בכל עבר, הרכבת מופרטת, האוצר רוצה להפריט את ביטוח לאומי ובסוף ההפרטה והכיבוש של ההון יגיעו גם לביתנו. לפני שזה יקרה אנחנו קוראים לכם לצאת איתנו ולהראות שכולנו במאבק הזה ביחד. עובדי חיפה כימיקלים צפון פתחו באחד במאי בשביתה ללא הגבלת זמן כחלק ממאבקם להשגת הסכם קיבוצי אחיד שישים סוף לאפליה בין ה"דורות" במפעל ולהעסקה הקבלנית. בדומה לשביתה ההיסטורית במפעל לפני 15 שנה, גם כעת הרבה מונח על הכף, ונחוצה התגייסות נרחבת להצלחת המאבק. המאבק בחיפה כמעט ולא זכה לתשומת לב תקשורתית, הוא אינו משפיע ישירות על חיינו כמו הרכבת ולא נמצא במרכז הארץ. העובדים וזכויותיהם אינם שקופים ולקולם מגיע להישמע.
על המאבק
ב-1997 עובדי המפעל פתחו בשביתה גדולה נגד ביטול ההסכם הקיבוצי שלהם, במהלכה המפעל השתמש בדרכים אלימות בנסיון לדכא את המאבק. בעקבות השביתה המפעל לא הצליח לבטל את ההסכם הקיבוצי הקיים אך מצא דרך לעוקפו על ידי יצירת הסכם חדש לעובדים שהגיעו מאז. ההנהלה אילצה את העובדים לקבל את ההמצאה של "הסכם דור ב'" (כלומר, סוג ב'), ששוכפלה מאז לשורה ארוכה של מקומות עבודה. מהרגע שנקבע שעובדים חדשים יעבדו בתנאים פחותים ויהיו הרבה יותר זולים למעביד, נותר לו רק לפעול בהדרגתיות לחיסול דור א'. במקביל, הכנסת עובדי קבלן נטולי זכויות מערערת גם את עתידו של ההסכם המוחלש של דור ב'.
המפעל מעסיק 250 עובדי קבלן שעובדים בתנאים הגרועים ביותר, על בסיס שכר יומי, ברובם עובדים ערבים מהיישובים באזור הצפון. הוועד גם דורש מן ההנהלה לחתום על אמנה סביבתית בשיתוף העובדים, הקהילה וארגוני סביבה, על רקע הזיהום הסביבתי המסכן את העובדים, משפחותיהם והציבור הרחב. יש לציין שההנהלה עברה למשרדים מרוחקים מסביבת המפעל.
על המפעל
חיפה כימיקלים מייצרת דשנים וכימיקלים לחקלאות ולתעשייה, בעיקר בחו"ל, והיא חולשת על השוק העולמי של אשלגן חנקתי. התאגיד הבינלאומי גורף רווחי עתק לכיסי הבעלים הנוכחיים, משפחת טראמפ בארה"ב.
אלי לוטטי, ראש מטה המאבק: "המפעל במצב רווחי מעולה בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על מאות מיליוני דולרים. יש אצלנו עובדים שעתידים לפרוש לפנסיה בעוד פחות מעשרים שנה. עם השכר שלהם כיום הם לא יגיעו אפילו לפנסיה של 4000 שקל בחודש" אומר לוטטי. "לפי נתוני ההנהלה, העלות הכוללת של כל 260 העובדים המאורגנים (דור א' וב') היא בערך 50 מיליון שקל בשנה, כ-4 מיליון שקל לחודש. העובדים מייצרים ותורמים למכירות סדרי-גודל של כ-50 מיליון דולר לחודש בצד הצפוני. הדברים שאנחנו דורשים הם בשוליים של השוליים של הרווחים. הם טוענים שאין להם כסף? איפה הרווחים? אחרי 15 שנה של הפחתות בתנאים, מה כבר ביקשנו?"
"אני מאמין כי המאבק ימשך זמן רב, ההנהלה הכריזה שמבחינתם זהו עניין עקרוני ולא כלכלי"
שיר על מקום / משה בן משה
בואו תשמעו שיר על מקום
שפעם היה לכולנו חלום
היו תמריצים וטיולי משפחות
היו נשפים והרבה שמחות
עד שהגיע שחר נדב
אמר שהוא מנכ״ל, אך הסתבר שהוא גנב
פגע בזכויות של העובדים
מעובדי חברה הפכנו לעבדים
הוא לא מוכן לתת תנאים
לא דרגות שכר ולא תמלוגים
הגענו למצב שאין ברירה
עצרנו את המפעל במהרה
עד שמר נדב לא ישתחרר
אני לעבודה לא חוזר
המפעל הוא שלנו עוד לפניו
ובטח שיהיה גם אחריו
אז אדון מנכ״ל אני מאוכזב
לא מהסביבה אלא ממך נדב גרילת תרבות" עם פועלי "כימיקלים דשנים" בחיפה / איתן קלינסקי
ושוב אני מעניק תעודת כבוד למשוררים, חברים ב"גרילת תרבות", המתייצבים בשערי מפעל נעול בפני הון אנושי יקר, שבגרמיו ובזיעתו מגיש להון מצחין חסר מעצורים את רווחיו. הון מצחין ששם לעצמו מטרה לשבור את העבודה המאורגנת במפעל "כימיקלים דשנים" בחיפה
ביוזמתה של המשוררת אסנת סקובלינסקי יתייצבו בשערי המפעל "כימיקליים דשנים" בחיפה ביום ג' 25.5 המשוררים: נועם לוי, צ'קי ארד, מתי שמואלוף רוני סומק ועוד קבוצה גדולה של אנשי רוח, הנמנים לחבורה הנפלאה העונה לשם "גרילת תרבות" .
הם לא יקראו שירה באולם מרווח ומאוורר. הם יקראו שירה תחת כיפת שמים בפני מאות פועלים שובתים, שיצטופפו בשערי מפעל נעול. זה לא יהיה ערב מכופתר של משוררים קוראים שירה, אלא ערב סולידאריות של שירת משוררים עם פועלים שובתים.
ראויה חבורה זו לכל הערכה על נחשוניות ופריצת דרך להצבת השירה לרשותם של פועלים במאבקיהם, וכן על החיבור שהיא עושה בין תכנים אמנותיים ובין מאבק צודק של פועלים.
מאבקם של פועלי "כימיקלים דשנים" בחיפה לא זכה לתשומת לב תקשורתית, כי הוא אינו משפיע על חיינו כמו שביתת עובדי הרכבות או שביתת עובדי הנמלים. גרילת תרבות מעמידה את השירה במקומה המכובד, שירה כרויה לרחשי לב של פועלים שנרמסים זכיותיהם.
במפעל דשנים בחיפה משתולל קפיטאליזים במלוא אכזריותו. מפעל שידע – בעבר ימים של 100% עבודה מאורגנת, וכל הפועלים עבדו בהסכם קיבוצי – הגיע למצב, שמתוך 450 פועלים במפעל רק פחות מ-50% עובדים בהסכם קיבוצי.
מעל ל-50% הנותרים מתחלקים בין עובדים בחוזים אישיים ובין עובדי קבלן. ליתר דיוק עֲבָדִים בחברת סוחרי אנשים, הנאלצים להסכים למכור כוח עבודה תמורת שכר עלוב ללא תנאים סוציאליים אלמנטריים.
מצער , שהסתדרות העובדים הכללית היא זו שנתנה ידה במשך שנים לתהליך כרסום במעמדם של הפועלים במפעל דשנים, כאשר מחצית מהעובדים מוּצָאים מתוך ההסכם הקיבוצי והם מופקרים לחסדי חברות כוח אדם והסכם אישי .
לא מדובר במפעל כושל. מדובר במפעל רווחי המייצר דשנים וכימיקלים לחקלאות ולתעשיה, בעיקר לחו"ל. מפעל החולש על השוק העולמי של אשלגן חנקני. מדובר בתאגיד בינלאומי הגורף רווחי עתק לכיסי בעליו החיים בארה"ב.
במקום להעניק את מלוא הערכה לפועלים, שבעבודתם הפיזית הקשה הביאו לפריחתו ורווחיותו של המפעל, החליטה הנהלת המפעל לצמצם עלויות שכר ועלויות זכויות סוציאליות להם זכאים העובדים. בשני העשורים האחרונים החלה ההנהלה להעביר חלק מפסי יצור לידי חברות כוח אדם.
ועד פועלי דשנים בחיפה נאלץ לעמוד מול עמדה מופקרת של הסתדרות עובדים שמעלה בשליחותה, ולכל מה שהיא נועדה על-פי אמנת מייסדיה בחג החנוכה 1920, לפני תשעים ואחת שנים.
ההסתדרות נתנה ידה להפקרת ציבור פועלים, אותו היא אמורה לייצג נאמנה .היא הפקירה אותו למציאות מצמררת, כשמחצית מפועלי אחד המפעלים הגדולים של העיר חיפה הם כיום פועלי חברות עַבְדֵי כוח אדם – חברות סוחרים בגרמי עצמות ובזעת פועלים. הכל כשר בברית בין ההסתדרות וההון רק כדי לחסוך בעלויות משכורות וזכויות סוציאליות, ורק כדי לשמן מכונות ממון של יותר רווחים לעלי המפעל.
אל מול הסתדרות המתואמת עם הנהלה של מפעל מאוד רווחי, שאין לו בלמים לתאוות רווחיו, ניצב וועד עובדים שבגאווה מכריז את הדרישה – "הֶסְכֵּם אָחִיד לְכָל הָעוֹבְדִים הוּא דְּרִישַׁת הַלִבָּה שֶׁלָּנוּ".
אל מול הסדרות שחברה יד אחת עם ההנהלה ניצב וועד עובדים שדורש מההנהלה לחתום על אמנה סביבתית בשיתוף העובדים, הקהילה וארגוני הסביבה, על-רקע זיהום סביבתי מסוכן לציבור.
את צחנת באושי ההפרטה הדורסנית סופגים היום בעוצמות רבות פועלי דשנים וכימקליים. ב-1985 זוכה במפעל יקירו של אריאל שרון, אריה גנגר, שהיה ראשון הבעלים במסע ההתנכלות לעבודה המאורגנת במפעל. אריה גנגר וכל מי שבא אחריו לא היו מצליחים להגיע להשגים כה נאים מבחינתם ללא הסכמה שבשתיקה מצד ההסתדרות מאחורי גבם של הפועלים.
יצחק גנגר החליט, שמסעו אל שחקי רווחי ההון מחייב לשבור את העבודה המאורגנת ,שהייתה גאוות המפעל מיום הווסדו עד רכישתו בסכום מגוחך בקשרי הון ושלטון, הצבועים בכל צבעי הנגע של אותו קשר מצחין.
המצער הוא שההסתדרות במקום לתת גב לוועד ולעובדים , שמחליטים לעצור את התהליך המצמרר של שבירת העבודה המאורגנת בתכסיסי הפרטה , מתייצבת לה מצידו השני של המתרס.
ההסתדרות ממלאת תפקיד מכוער והופכת למכשיר המשרת את ההון ולא את הפועל מאז הקניה של המפעל על-ידי גנגר בשנת 1985 , ועל כך ברשימה הבאה , שתדון מה הניע את כל פועלי המפעל לעזוב את הסתדרות העובדים הכללית ולהצטרף לארגון העובדים – "כוח לעובדים". אסור לאבד כלום, אפילו אם המצב איבד את עצמו / מתי שמואלוף
לעידית
זהו חץ קרן אור הישר מלב ים עמוק וכחול
אל זוהר עיניךְ
הלוואי ויכולתי להיות צמיד כסוף
לזוג ידיךְ,
גופי כמו טבעת
סביב תחושותיךְ
אז תלבשי אותו
באדום או בכל צבע
של שפתיךְ
את כלואה על סלע אנדרומדה
אני שוחה אליךְ
אשחרר אותך, משרשראות ברזל על צוק יצוק
את תשחררי אותי מהשחייה, מהחיפוש אחר מבט אחד, מכל מבטיךְ
נצוף ביחד,
שמש תשקע ותעלה מן האופק
הדגים יצללו בריקוד ויקפצו כסלמון מעל גלי המים
גופךְ יהיה לים קרח סוער וגופי ליבשה בוערת,
בתוך קונכיות של עננים יכתבו קורותינו
חול אש זהוב, נקי ורטוב
ימלא את זיכרונותינו
ובזמן שעשן כחלחל יתמזג סופית עם הרוח
נוכל לרגע אחד לראות את הצל של צפור החול
העפה בין הכוכבים, נופל על האדמה
ואז שוב תעלם הצפור, עד לשריפה הבאה …
תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי פּוֹעֲלֵי "כִימִיקָלִים צָפוֹן" / איתן קלינסקי
הסכסוך כיום הוא תולדה של קשרי הון-שלטון בוטים, שהחלו בשנת 1985, שנה בה הופרט המפעל. מפעל בו הייתה 100% עבודה מאורגנת, נפל לידי אריה גנגר במחיר מגוחך. הוא לא הסתפק בצעצוע המטיל ביצי זהב. כדי למקסם רווחים, שם לעצמו מטרה להפוך את העבודה המאורגנת לעיי חורבות
"גרילת תרבות" עם פועלי "כימיקלים דשנים" בחיפה
איתן קלינסקי
ושוב אני מעניק תעודת כבוד למשוררים, חברים ב"גרילת תרבות", המתייצבים בשערי מפעל נעול בפני הון אנושי יקר, שבגרמיו ובזיעתו מגיש להון מצחין חסר מעצורים את רווחיו. הון מצחין ששם לעצמו מטרה לשבור את העבודה המאורגנת במפעל "כימיקלים דשנים" בחיפה
אם מצבי בריאותי יאפשר לי, אצטרף לחברי מקבוצת "גרילת תרבות" ואקרא את השיר "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי פּוֹעֲלֵי כִימִיקָלִים צָפוֹן" ביום שלישי 25.5 בפני פועלי המפע , שהכריזו באחד במאי על שביתה ללא הגבלת זמן.
השביתה היא חלק ממאבקם של הפועלים להשגת הסכם קיבוצי אחיד לכלל העובדים במפעל, וישים קץ לתעלולי ההסתדרו , שהמציאה פטנט מוזר של זכויות רק למחצית העובדים. מחצית זו נחלקת לשני רבעים. רבע אחד – דור וותיק .רבע שני – דור ב' עם זכויות חלקיות. מולם הפקרתהחצי השני של הפועלים, העובדים כיום ללא כל זכויות .
חצי מכלל העובדים כיום במפעל אינם כלולים בהסכם קיבוצי. הם מועסקים על-ידי חברת כוח אדם, חברה הסוחרת בגופם של העובדים על בסיס שכר לפי שעת עבודה בפועל, וללא מתן זכויות סוציאליות אלמנטריות.
הסכסוך כיום הוא תולדה של קשרי הון שלטון בוטים, שהחלו בשנת 1985, שנה בה הופרט המפעל. מפעל בו הייתה 100% עבודה מאורגנת, נפל לידי אריה גנגר במחיר מגוחך. הוא לא הסתפק בצעצוע המטיל ביצי זהב. כדי למקסם רווחים שם לעצמו מטרה להפוך את העבודה המאורגנת לעיי חורבות.
למרבה הפלא, גנגר והבעלים מעבר לים, שרכשו ממנו את המפע , מצאו בהסתדרות שותף שהביא ליצירת מציאות בלתי נסבלת, לפיה מחצית מפועלי המפעל הם עובדי חברות כוח אדם. חברות המתנהגות כסוחרות בגרמי עצמות של פועלים, ולא בהון אנושי הראוי להערכה על עבודה ומאמץ פיזי הנדרש ממנו בכל יום עבודה.
ללא משת"פיות של ההסתדרות לא יכלו בעלי המפעל ליצור מציאות של יחס נפשע כלפי ההון האנושי הנושא על גבו את היצור. זמן קצר לאחר ההפרטה נחתם הסכם קיבוצי, בו הכתיבו ההסתדרות וההנהלה לפועלים הפחתה בשכר.
בשנת 1993 הוקם מפעל חיפה כימיקלים דרום במישור רותם בין דימונה לערד, כמפעל נפרד על טהרת כוח עבודה זול ובלתי מאורגן. במקביל בוצע אותו תהליך בצפון – ביטול הסכמים קיבוציים והחדרת העבודה הבלתי מאורגנת, הכל כדי למקסם רווחי .
וועד פועלי כימיקלים צפון נקלע היום למאבק נגד הנהלה, ששנים נהנתה מגיבוי של ההסתדרות בהתנהלותה הדרקונית נגד הפועלים. ההסתדרות בגדה בפועלי כימיקלים צפון גם בשביתה שהתקיימה ב-1997. שביתה שבסופה נבקעו פרצות בהסכם הקיבוצי. לגנגר ניתנה הרשות להעביר פסי ייצור גם לעבודה של חברות כוח אדם. נגד הפועלים הופעלו כל הכלים מבריונים שכירים של חברות כוח אדם, שהפליאו את נחת זרועם בפועלים השובתים, דרך המשטרה וגיבוי של כל מערכות השלטון.
מפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן עשרים וחמש שנות נוקשות אלימה מצד בעלי כימיקלים צפון וגם דרום נגד הסכם קיבוצי , שיכלול כל עובד הנכנס בשערי המפעל, ונושא על כתפיו את עול פסי הייצור. כיום ניצבים מול ההנהלה חברי וועד נחושים, שהחליטו החלטה הראויה למפגן סולידאריות של כלל ציבור העובדים בישראל – "הֶסְכֵּם אָחִיד לִכְלָל הָעוֹבְדִים זוֹ דְּרִישַׁת הַלִּבָּה שֶׁלָּנוּ".
מצער אותי – שהסתדרות העובדים, בה אני חבר כמעט ששים שנה, ואבי ז"ל נמנה אל חבריה בשנת יסודה ב-1920 – אינה מתייצבת לימין ועד עובדים במאבקו לקיום הסכם קיבוצי לכלל העובדים.
במאמר הבא אתמקד בהחלטה של כל פועלי כימיקלים צפון לעזוב את ההסתדרות ולהצטרף ל"כוח לעובדים". מחאה מאיש אחד / נעם לוי
לא ביקשתי לשבת
ככה שעות מול ריצוד
המילים המאלחשות
החודרות שאינן
חודרות עמוק מתעקשות על מחסום
הקיר בחדר הפרטי ממנו יכולות רק הן
לברוח ולהיתפס אבל הכיסא
אבל הכיסא היה נחוש מחוט
השדרה שהתקפל לפי המילה
האחרונה של איקאה
כמו במשיכת כתפיים
רגע לפני או אחרי צליפת
המחשבה או מפני עייפות
החומר האנושי
מישהו מהדורות הבאים יצטרך להסביר
אותה, מישהו יום אחד, לדורות הבאים, מישהו
אז לא תצטרך לשום הסבר, מישהו כמו פלסטיק
כמו אבן רחיים כמו אבק לאדם יספר על
הנשימה וזיכרון הרוח
הפחד להיות טיפה בים / נעם לוי עובדי חיפה כימיקלים השובתים במחאה על תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, מצאו בשבוע שעבר שותפים לחשש שהמחאה תישאר על הנייר. ככה, ליד הארובות, חברו השירה והמחאה וערבבו את האישי עם הכי פוליטי
אין חיפאי או קרייתי שלא מכירים את מתחם בתי הזיקוק. בלילות הוא מואר כמו העיר בסרט "בלייד ראנר" – מבני מתכת ובטון כבירים עטויי תאורת אמלגן כתומה מנצנצת וכמה ארובות מתאן בוערות. ביום שולטת דממת בטון אפורה, יחד עם צלליות בתי החרושת העשויים ממבוך של אלפי צינורות. מצד שני, כנראה שבקושי ישנם ישראלים ששמעו על השביתה הכל כך מוצדקת של עובדי "חיפה כימיקלים" שנמצאת כבר בעיצומו של השבוע הרביעי לקיומה.
אה כן, ויש את עניין הריח. מין שילוב של ביוב, נפט, מתכות כבדות וזובי ענקי של כל רשות מנגנון ובעל הון המשתכשכים באגן של מה שפעם נקרא ה"קישון" – תלוי בכיוון הרוח. תלוי את מי שואלים. העובדים מיהרו כמובן להתגונן: הם מחוסנים כבר מפני הצחנה שמתקיפה את דרכי הנשימה, קצת פחות מפני המחנק והסירחון שבאים ממי שמתייחס אליהם כאל סחורה, כאל תוצר לוואי תעשייתי, תינוקות שניתן לשפוך עם המים הלא מטוהרים לנחל.
קוראים לזה דור ב' או העסקה קבלנית, קיצוץ לצורך התייעלות. מסריח אין ספק. אבל אין יותר מטונפת מאשר דממת הציבור, שקט-תעשייתי מובטח מראש מצד "האיש מהרחוב", זה שהוא לרוב הבא בתור לספוג סוג דומה של עוול. כלומר לרוב הוא כבר סופג-בהכחשה, נייר לקמוס שכבר מזמן מחליף צבעים מרוב חמיצות.
כי למרות שעובדי חיפה כימיקלים מצאו את האנטי-דוט שלהם לזוהמת ההנהלה בדמות מעבר לארגון "כוח לעובדים" ויציאה למאבק תוך הבנה שהאחריות לשינוי מצבם היא בידיהם, מחאה בלי קונטקסט ובלי הדים – סופה שתישאר על נייר העמדה. או גרוע מזה: תצליח הפעם, נקודתית, להביא להישגים ולשינוי רק כדי להיות ממוסמסת בהדרגה על ידי בעלי הכוח והאינטרס שבונים על האדישות ועל כך שהשליטה בהקשר ובשיח הציבוריים מצויה בידיהם. זה הפחד להיות טיפה בים, במקום אותה טיפה משיעור כימיה שמזליפים לתוך המבחנה עם הנוזל העכור שמיד נהיה שוב שקוף, כשמבינים מה עושים, איך עושים ובעיקר בשביל מה.
ככה גם באמנות, ובעיקר בשירה. לכן הרעיון הכל כך מדויק בעיניי של גרילה-תרבות, להביא שירה ואמירה אמנותית, שהיא הכי אישית אבל גם הכי פוליטית, למקומות שבהם המאבקים הכי אישיים והכי פוליטיים מתרחשים, הצליח להיות כה מדויק ביום שלישי האחרון. התמהיל המעולה של נגינה, הקראת שירה ודברים שנישאו היה מוצלח ומגוון במיוחד. אחד מעובדי המפעל, משה בן משה (תודו, שם של משורר), אפילו כתב במקום שיר ספונטני שמספר על המאבק לו הוא שותף, שהוקרא פעמיים. ואין מה לנסות לשפוט את הפעילות של גרילה רק לפי כמות הסיקור שהיא עשויה להביא למאבק. כזה או אחר, לצבוע אותו ולקשט. פעילות ואמירה חברתיות נמדדות לפי האימפקט המצטבר שלהן. השבירה של החיץ המזויף והדפוק הזה שבין יומיומי לאמנותי, ובין הפוליטי-חברתי לביטוי האישי מייצרת חתימה ציבורית מדהימה וראויה מאין כמותה והכי חשוב – כיפית. חוץ מזה, הפיקנטריה היא מפלטם של השבעים, וביום שלישי הרגשתי רעב גדול של אנשים להתבטא דווקא מעל במת הארגזים המאולתרת בפתח המפעל, עובדה: הם באו. סיכום האירוע התפרסם לראשונה באתר העוקץ
לילך וובר מקריאה את שירה. צילום: רביד רובנר
היסטוריה
אחד ממקומות העבודה שמאורגנים במסגרת כוח לעובדים הוא מפעל חיפה כימיקלים צפון. לפני יותר מחודשיים, עברו עובדי חיפה כימיקלים דרום מההסתדרות ל"כוח לעובדים", לאחר שזאת שיתפה פעולה עם מעסיקם, והתכוונה לחתום הסכם מקפח "מעל הראש" של העובדים.
למרות שזאת אחת השביתות הארוכות בשנים האחרונות במגזר התעשייתי, היא זוכה להתעלמות יחסית מהתקשורת הממוסדת. יש מקום לחשד כי להסתדרות יש יד באי-חשיפה זאת, למרות שאין ראיות לכך. המהלך האחרון של ההנהלה הוא השבתת מגן של המפעל, לטענתם עד ספטמבר, השבתה שמתבססת על ההנחה שלמפעל, עם בעליו המולטי-מיליונרים והתמיכה מהתאחדות התעשיינים, יש "גב" כלכלי יותר חזק.
ראוי לציין כי קרן השביתה של ההסתדרות לא מופעלת במקרה של "שביתה כלכלית", ולכן לא היתה מופעלת במקרה זה, אך מנגד גם נכון שלעובדים אין משאבים כלכליים הקרובים (בלשון המעטה רבה) לאלו של ההנהלה.
1. תרומה בקישור מאובטח — זוהי כרגע המטרה הדחופה ביותר. התרומות חשובות מאוד כרגע להמשך המאבק.
2. הגעה למשמרות שביתה במפעל – אנחנו זקוקים לכל עזרה בנושא, כרגע, למנוע השתלטות של ההנהלה על המפעל. לפניה בנושא זה או בכל עזרה מקורית אחרת, ניתן לפנות ליובל אופק: yuval.ofek1@gmail.com 3. פניה למנכ"ל חיפה כימיקלים, נדב שחר – Nadav.Shachar@haifa-group.com. שחר יחסית רגיש להתייחסות אישית, וזה הוכיח את עצמו כאמצעי לחץ יעיל עד כה במאבק.
חיפה כימיקלים ידוע כאחד מסמלי המאבק על העבודה המאורגנת בישראל. הפגיעה בעובדים החלה עוד עם הפרטת המפעל לידי בעליו הקודמים, אריה גנגר, חברו הטוב של רה"מ לשעבר אריאל שרון, בשנת 1985. זמן קצר לאחר ההפרטה כבר נחתם הסכם קיבוצי חדש, שביטל את ההצמדה הנהוגה בין ההסכמים בחיפה להסכמים בבתי הזיקוק. בשנת 1997, שבתו העובדים כחצי שנה, לאחר שההנהלה הגיבה לעיצומי העובדים בהשבתה כפויה. התאחדות התעשיינים גיבתה את בעלי המפעל בכספי סיוע, אך ההסתדרות הכללית סירבה להרחיב את המאבק לעימות מול התאחדות התעשיינים. קצת אחרי שביתה זו, היה המפעל, ככל הנראה, למפעל הראשון בישראל בו הופעלה שיטת "הסכם דור ב'" – הסכם בו העובדים הנוכחיים לא נפגעים בתנאיהם, ורק העובדים החדשים שנכנסים למפעל נפגעים. כל שנותר למעסיק, כמובן, הוא להפריש אט-אט את עובדי דור א'. אחרי דור ב', החלה ההנהלה "לטפטף" פנימה עובדים בחוזים אישיים ועובדי קבלן, המערערים את מעמדם של עובדי דור ב', ואפילו של עובדי דור א', שגם שכרם נשחק. כמובן, רבים מאיתנו זוכרים את שבירתו האכזרית של המאבק בחיפה כימיקלים צפון, שתוארה בסרט "שביתה". בספטמבר 2008, קנו האחים טראמפ את חלקו של גנגר בחברה.
הסיבוב הנוכחי
בשנת 2009 השביתה ההנהלה את הייצור במפעל בצפון, במחאה על העלאה דרסטית של מחירי האשלג, חומר גלם מרכזי של המפעל, על ידי חברת כי"ל בראשות משפחת עופר. העובדים חרקו שיניים ושיתפו פעולה, אך "כאות תודה", ההנהלה, בראשות המנכ"ל נדב שחר, אפילו לא שילמה להם עבור אותם ימים. מאז שפג תוקפו של ההסכם הקיבוצי שדצמבר 2010, החל מו"מ על הסכם חדש. במהלך המו"מ, פיטרה ההנהלה עובדים, הכניסה עוד עובדים בחוזים אישיים, הקימה חברות בת והעבירה ייצור למפעל בדרום. בהוראת ההנהלה, אף נעקרה דלת משרדו של אלי לוטטי, יו"ר הועד.
המעבר ל"כוח לעובדים" והשביתה
ב-21 במרץ השנה, שבתו העובדים לאות אזהרה למשך 8 שעות. במהלך השביתה קיימו אסיפת עובדים בנוכחות כ – 200 מהם, בה החליטו פה-אחד לעבור מההסתדרות הכללית לארגון כוח לעובדים. המעבר הדרמטי הגיע מבחינת העובדים בלית-ברירה, מכיוון שהבינו שנחוצה החרפה בצעדים מול ההנהלה, אך במסגרת ההסתדרות הכללית מצאו עצמם נלחמים שוב ושוב בשתי חזיתות, כאשר הנהגת ההסתדרות עשתה בפועל יד-אחת עם ההנהלה. באחד במאי, כאמור, נאלצו העובדים לפתוח בשביתה, לאחר שההנהלה פוצצה את המו"מ. השביתה המשכת כבר חמישה שבועות, ובמהלכה נמשכות ההתנכלויות לעובדים.
כולנו עובדי חיפה כימיקלים
השביתה במפעל חיפה כימיקלים צפון נמשכת כבר חמישה שבועות, והעובדים מתכוננים לשביתה ממושכת. אל מול המיליונים הרבים של ההנהלה, לעובדים אין קרן שביתה שתגבה אותם כלכלית. ההסתדרות מונעת מועדים המאוגדים תחתה לסייע לעובדים השובתים, ומתנכלת לעובדים בדרכים מגוונות. עובדי חיפה כימיקלים נאבקים את המאבק של כולנו. בעולם, אחוז עובדים מאוגדים הוא נתון שנמצא בקורלציה גבוהה לשיוויון בחלוקת הכנסות ולרמת חיים גבוהה. בארץ, ניתן לראות כי ירידת אחוז העובדים המאוגדים חופפת להפרטות הפרועות במשק הישראלי. תרמו לקרן השביתה של עובדי חיפה כימיקלים צפון, כדי לחזק את מאבקם על עתידם ועל עתיד העבודה המאורגנת בישראל. כי כולנו עובדי חיפה כימיקלים.
אסנת סקובלינסקי (מנהלת ויוזמת האירוע)
זק וויט (טקסס)
יובל בן-עמי
מיטל ניסים
מתי שמואלוף
נועם לוי
רועי צ'יקי ארד
רותם מלנקי
חסויות: כח לעובדים, ארגון בסטרבות, כתבי העת "אלת המסטיק" ו'מעין'. גרילה תרבות הינה קבוצת יוצרים שבאה לחבר בין היצירה הפואטית לבין המאבק החברתי. מוסיקאים/יות, משוררים/ות ויוצרים/יות מכל התחומים מוזמנים להשתתף – שילחו לנו מייל : culturegril@gmail.com – – פייסבוק
אוצרת: אסנת איטה סקובלינסקי
באחד במאי השנה החלו עובדי חיפה כימיקלים להתבצר במפעל. הם שובתים כדי להעניק לכל העובדים את אותן זכויות: תנאי עבודה, פרישה ושכר הוגנים. בישראל 2011 מאבק זה אינו מובן מאליו. בעלי המפעל יצרו שלושה מעמדות של עובדים: עובדים החתומים על הסכם קיבוצי א', עובדים משנת 1997 ואילך שחתומים על הסכם ב' עם זכויות מופחתות, ועובדי קבלן יומיים, רובם ערבים מהכפרים בסביבה.
ההירתמות של עובדי הסכם א' למען עובדי הסכם ב' ושל שתי הקבוצות למען עובדי הקבלן מעוררת פליאה והשתאות. הסולידריות וההכרה בכך שהפחתת הזכויות של עובדים אחרים תפגע בסוף גם בזכויות שלהם נדירות מאוד בשוק העבודה של ישראל מודל 2011. זוהי ישראל של חוזים אישיים, של כרסום סיזיפי במעמד העובד ושל פערי מעמדות הולכים וגדלים. ניתן לשער שאחת הסיבות לסולידריות הנדירה הזו היא המאבק הגדול של עובדי הסכם א' לשמר את ההסכם לאחר שהגיע לסיומו ב-1997. היה זה מאבק ארוך ואלים שזכה לתיעוד בסרט "שביתה". ועתה, מי שזכויותיו נקנו במאמץ ממשיך להגן עליהן באותה רוח אחווה גם כעבור 11 שנים.
אלי לוטטי, ראש מטה המאבק:
"אני מאמין כי המאבק יימשך זמן רב. ההנהלה הכריזה שמבחינתם זהו עניין עקרוני ולא כלכלי".
בשבוע שעבר ערכה קבוצת "גרילה תרבות" הפגנה מיוחדת לתמיכה בעובדי המפעל. הקבוצה מורכבת ממשוררים ומוזיקאים שתומכים במאבקים פוליטיים וחברתיים דרך הפקת הפגנות שירה ומוזיקה בזירות המאבק. השירים המבוצעים בהפגנות קשורים לנושא המאבק ולפעמים נכתבים במיוחד עבורו. רתימת השיר למקרה מסוים ולניסיון להניע משהו בעולם מעניקה רובד נוסף של היתכנות ושל אפשרות ביצירה עצמה. שירים אלה מפסיקים להיות רק טקסט על נייר, מורכב ככל שיהיה; הם הופכים לאירוע בפני עצמו, שירים שהם הפגנה.
באופן דומה, בתערוכה זו יצירות האמנות חורגות מתוך המדיום שלהן ומקבלות ממד חדש. מדובר בתהליך כפול: מחד, העבודות אינן עוד יצירה חומרית בעולם – ציור או צילום – אלא הן דימויים באינטרנט. מאידך, הן יותר מרק ציור או צילום בהיותן מפגן של סולידריות ושל נוכחות באירועי היום הבוערים. הרובד הפוליטי מתווסף עליהן, עוטף אותן לעת עתה ומציב אותן בכיכר העיר הבוערת או לפחות בכיכר העיר הוירטואלית.
אלי אלבז, יו"ר ועד העובדים :
"מסתבר שמה שבאמת מסריח בחיפה כימיקלים זה לא הדשן היוקרתי שאנחנו מייצרים ומכניס לחברה מאות מיליוני דולרים בשנה. הסירחון האמיתי עולה דווקא ממשרדי ההנהלה. היא מעדיפה להפסיד כ-2 מליון דולר בכל יום שביתה, רק כדי למנוע מהעובדים להתפרנס בכבוד וכדי להמשיך לרסק את העבודה המאורגנת במפעל".
חלק מן העבודות עוסקות במפעלים. מפעל חיפה כימיקלים הפך לשטח אקס טריטוריאלי: הוא אינו בשליטת הבעלים והמנהלים שלו אלא בשליטת ועד העובדים, גוף מוזר שצמח מתוך יחסי הכוחות בעידן הקפיטליסטי. נדמה כי המפעל שייך רוחנית לעובדים – הם נמצאים בו רב הזמן, נושמים אותו, עובדים בו, מושפעים מן הזיהום שהוא מייצר, זיהום שהם דורשים למתן ברשימת דרישותיהם ושההנהלה, שיושבת רחוק מהמפעל, לא סובלת ממנו.
גם בזמן השביתה שומרים העובדים על תחזוקה מסוימת שלו. הרעיון של מפעל כגוף שחייבים לתחזק כדי שלא יקרוס מחזיר אותנו לרומנטיזציה של המהפכה התעשייתית, לתקופה בה נראתה הקידמה כדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאנושות. נימה דקה זו של אופטימיות ואפילו של הומור נמתחת גם בעבודות. המאבק של העובדים איתן אך לא אלים: הם אינם מבקשים לנתק קשריהם עם מקום עבודתם אלא לחזק אותם.
שיר של עובד המפעל שנכתב עבור הפגנת גרילה תרבות:
"שיר על מקום" / משה בן משה
בואו תשמעו שיר על מקום
שפעם היה לכולנו חלום
היו תמריצים וטיולי משפחות
היו נשפים והרבה שמחות
עד שהגיע שחר נדב
אמר שהוא מנכ״ל, אך הסתבר שהוא גנב
פגע בזכויות של העובדים
מעובדי חברה הפכנו לעבדים
הוא לא מוכן לתת תנאים
לא דרגות שכר ולא תמלוגים
הגענו למצב שאין ברירה
עצרנו את המפעל במהרה
עד שמר נדב לא ישתחרר
אני לעבודה לא חוזר
המפעל הוא שלנו עוד לפניו
ובטח שיהיה גם אחריו
אז אדון מנכ״ל אני מאוכזב
לא מהסביבה אלא ממך נדב
תערוכה זו באה לחזק את ידי הפועלים השובתים, לתמוך בהם ולנסות להחדיר בהם אורך רוח. בימים אלו אוזל הכסף בקרן העובדים של ארגון "כח לעובדים", הארגון שמארגן את המאבק ביחד עם המפעל. קרן זו מספקת הלוואות ללא ריבית לשובתים שזקוקים לה, לאחר חודש ללא משכורת. ניתן להצטרף לאקט התמיכה ולתרום לקרן העובדים בלינק למטה.
