מי שעושה תרבות בחיפה, הוא גיבור תרבות

המאמר המלא על ספרה של לילך ובר, עלה באתר "סלונט". הוספתי גם ראיון עימה בכדי לחדד נקודות. באהבת חיפה מחיפאי בלב לחיפאית בפועל.

הספר "בסדר אחר" של לילך בר [הוצאת פרדס, בעריכת מיטל ניסים, 2017] שובר סדרים בחברה בישראל. הגבולות הלאומיים, המיניים נשברים בזה אחר זה. הספר מתחיל בשיחה עם השכנה. השכנה – לא ברור אם היא יציבה או לא. אך מה שברור הוא תפקידה של השירה: לצאת החוצה לרחוב, לשבת ולייצר דיאלוג, גם עם הדמויות הכי תלושות. בשיר "אין על מה": "אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בְּשֶׁקֶט בִּקְצֵה הַסַּפְסָל / הִגּעְַתְּ לְכָאן בְּמִקְרֶה /  וְאַתְּ תַּמְתִּינִי עַד שֶׁמַּחְשְׁבוֹתַי יֻפְנוּ אֵלַיִךְ / אַתְּ תְּסַפְּרִי לִי מַעֲשִׂיָּה עַל יַלְדָּה עִם חָלָל / בֵּין עֶצֶם הַבְּרִיחַ לְעֶצֶם הָאַגָּן / וַאֲנִי אֶחְלֹק אִתָּךְ אֶת הַסּוֹדוֹת הֲכִי פָּחוֹת חֲשׁוּבִים / כִּי הֵם מְמַלְּאִים יוֹתֵר זְמַן פִּטְפּוּט / וְאֵין שׁוּם קְדִימוּת / בּמֶַּרְחָב המְַּשֻׁתָּף שֶׁנִּמִתָּח / מִכָּאן וְעַד לָעֲננָיִם" [עמוד 5] ציטטתי רק חלק מהשיר, אך אפשר לשמוע בשיר הפותח [שלא מתמיין בתוך השערים] את הירידה של השירה לרחוב [לשכונת הדר?], בניגוד לנטייה ההגמונית לשים אותה במגדלי השן, של אוניברסיטת חיפה.

בסדר אחר. שובר סדרים

חשוב להבין את הטופוגרפיה של חיפה בכדי להבין את השירה פורצת הגבולות של ובר. הרחוב של מסדה בחיפה, היכן שנפגשתי לא פעם עם לילך ובר, הוא מרחב אלטרנטיבי, שאין לו קיום דומה בת"א. יש בו מפגש יהודי-ערבי, תרבות פלסטינית עצמאית, מרחב פמיניסטי וקהילה מאוד הדוקה, שכל החברות וחברים מכירים אחד את השני. המעמד הבינוני השבע שהלך לקניונים, לכרמל וזנח והפנה את הגב להדר, הפך אותה, למקום שולי, אך דווקא בתוך אתר השוליים הרחבים, מתקיימת השירה של לילך ובר. והיא האוונגרד, שהולך לפני המחנה ומגלה רעיונות נפלאים. ישנו קאדר רענן של שירה חיפאית וצפונית שעולה מתוך רחוב מסדה והקריות. בין השמות אזכיר את המשוררים והמשוררות: ג'וני ספקטור, לילא נאטור, הילה זאנה, סמיר זועבי, נועם לוי, גרא דוידי, כרמית רוזן, הסופר אבי מוטהדה, הפעילות נעמה לזימי, ליהי יונה, גילה אביאני , חוקרת השירה רביד רובנר. בעבר, באותו רחוב, היה גם קפה של הוצאת הספרים הפלסטינית "ראייה" [Raya] והעורך שלה, המשורר והמוציא לאור הפורה בשיר סלאס [Bashir Shalash], שחזר מברלין להוציא עשרות ספרים. באותו רחוב אפשר לפגוש את הכותב והעורך הישאם נפאע, כחלק מהעיתון החיפאי אל-איתיחאד (בערבית: الاتحاد), השחקן סאלח בכרי ועוד. כמה רחובות למטה בעיר התחתית ישנה הוצאת "פרדס" שהפכה לבין ההוצאות המובילות בתחום השירה בישראל. לא במקרה, לילך ובר עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" שמתקיים ויוצא רחוק מהזרקורים של המרכז השבע של השירה. אני מחזיק בגיליון השישי, מינואר 2015, שבו יש ניסויים פואטיים ממש מרתקים.

את הספר של ובר עורכת המשוררת מיטל ניסים. צריך להכיר את המנעד המאוד אינטימי של עריכה וכתיבה בין לילך ובר לבין המשוררת מיטל ניסים שעל ספרה "מורה. עובדת קבלן." כתבתי במאמר קודם  (ואת הספר ערכה לילך ובר, 2007). לילך בעבר סיפרה לי שהשיר, שמיטל ניסים כתבה עליה, גרם לה לשיתוק כתיבה. לכתוב ולערוך, הם כוחות אדירים של הנפש, והיכולת של שתיהן להיכנס אחת לתוך הפרדס של השנייה ולהישאר בחיים, הוא מעשה שדורש מחקר.

הזכות לתשוקה

אנחנו נכנסים לתוך שער הפואטי הראשון שנקרא "הזכות לתשוקה." בשיר "צפירה: "בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." [עמוד 9]. אין כזאת זכות לתשוקה בחיים שלנו. נדמה שהתשוקה קשה יותר לביטוי בעולם שנמכר לקפיטל, והופך לפרסומת לא מושגת. אולי בגלל זה האספלט שנקרש מתחת לסוליות ובלע את מידותיה הקטנות, הוא סימן לבדידות האורבנית של העיר, והתשוקה מנסה לפורר אותה, ביום הזיכרון, לפורר את הלאומי, המוסכם, הקונבנציונאלי. מדוע שיר כזה נקרא צפירה. מה יש בצפירה שמפריע ללילך ובר. ובכן, הצפירה היא עצירה של הזמן לסמן את הלאומני, הדריכה על האחר, אי קבלתו ואי הקשבה לנרטיב המקביל להקמת המדינה. בצפירה, כמו רבים ורבות, ובר עושה אהבה. האהבה היא הסימן שבו עוצרים את הקיים, ולא המוות. זאת שירת הלל להנאה המינית, התשוקתית, הבי-סקסואלית, בלי אפשרויות לזיהוי מיני, פעם עם אישה, פעם עם גבר. נדמה כי השירה מגיעה למקום הזה, אחרי שהרוק כבר כתב את השיר הזה, אך ההוספה של הפוליטי היא הערך המוסף. בשיר של ענבל פרלומטר, "אם זה נגמר זה חבל," [מתוך "הקלטות אחרונות", 1998] היא גם מתעתעת באפשרויות המיניות שלנו לקיטלוג, ובמקום זה אנו נותרים לאהוב גם בנים וגם בנות כמו גם בשיר "Girls And Boys" של להקת בלייר משנת 1994 שגם שם "הבנים עושים בנות, שעושות בנים, כמו שבנים עושים" בתרגום חופשי. הרוח של הניינטיז נמזגת לתוך פוסט שנות האלפיים, בתוך הטופוגרפיה של חיפה.

אז שוברים את הצפירה, ועושות עושים אהבה, מאחורי הבניין, במטבח, ואם רצינו לדעת מה החזון המסתתר מאחורי יום הזיכרון לתשוקה של לילך ובר, אנו מעבירים דף, ומקבלים את השיר "בין ביירות לאל קודס": "אֲנִי רוֹצָה לְקוֹדֵד אוֹתָךְ / מִמִילִים שֶׁאַתְּ מְבִינָה / כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי אִשָּׁה שֶׁאֵינִי מַכִּירָה / מִגְּבוּלוֹת עַצְמִי הַמְּצֻמְצָמִים / לֹא אֶרֶץ קְטַנָּה מֻקֶּפֶת אוֹיְבִים / בְּלִי צָבָא קָטָן וְחָכָם / נֵצֵא לְרוֹד טְרִיפּ / אֶל בֵּירוּת, רָמָאלְלָה, עַמָּאן / לֹא אֶפְצֶה פֶּה / כְּשֶׁנַהָג הַמּוֹנִית יִשְׁאַל מִן וֵין / תֹּאמְרִי פָלַסְטִין וַאֲנִי אֲהַנְהֵן / הַמַּסָּע הוּא לַהֲפֹךְ כָּל לֹא לְכֵן. /" [עמוד 10]. הקידוד הוא האמצעי הראשון שמראה לנו, שאנו כבר לא במציאות אלא בתוך מציאות מקודדת של מתכנתי מחשב. ובכל זאת, אנחנו נוסעים באהבת אישה לעצמה, לאחרת, לגוף שני, בגוף שני, שיוצאת מתוך הקידוד ועדיין כלואה בו, אבל רוצה בתקווה להפוך לאחרת; לצאת מהתסריט שכול ישראלי, ופלסטיני, ומזרח תיכוני, מכיר מאז התמוטטות האימפריה העות'מאנית. העצמי של לילך ובר הוא מפת ארץ ישראל, והיא רוצה להפוך אותו למפה חדשה, משוחררת מפטריכאליות, לצאת לרוד טריפ למזרח תיכון, פלסטיני, להפוך כל 'לא' ל'כן'. כמובן שאפשר לשמוע את רוחות הסיקסטיז, כמו שלנון שר, שהתשובה שלנו צריכה להיות 'כן', בשירו "משחקי מוח". לנון כותב, "Yes is the answer and you know that for sure / Yes is surrender you got to let it go" מתוך האלבום עם אותו שם [1973]. באמצע המסע מתברר שהגוף הישראלי, יהודי, עברי של לילך ובר, עובר שינוי: או שהיא עם פלסטינית, או שהיא פלסטינית בעצמה. אגב מצחיק שכאן לילך ובר עושה שימוש במילים 'רוד טריפ', כשבשיר אחר היא יוצאת נגד השימוש בלעז, מתוך כנעניות מזרח תיכוניות, עבריות, חיפאיות שכזאת. כנראה שאין דרך לברוח מלדבר בשפה האנגלית. השיר האופטימי הזה, הוא בעצם מעבר לתוך מחשב, לתוך קוד, ואולי בתוך כך, היא לועגת לבלתי אפשרויות שלו. ואולי בגלל זה הוא אפשרי רק בחלום של שלום, כלוא בתוכנת מחשב.

בשיר "רצועת חיפא" הופכת את חיפה לחיפא, עם א' בסוף, ורצועת עזה, בעצם משתנה לרצועת חיפה. "הֲלֹא אִם הָיוּ מַפְצִיצִים אוֹתָךְ / כְּמוֹ שֶׁמַּפְצִיצִים אֶת עַזָּה / לוּ בִּמְקוֹם רְצוּעַת עַזָּה / הָיְתָה רְצוּעַת חַיְפַא / בִּצְפוֹנָהּ אִלְבָּצָּה לְצַד אִל זִּיבּ מַחֲנֵה פְּלִיטִים אִלְחְ'דֵֿירָה / וּבִדְרוֹמָהּ טַנְטוּרָה /  אָז הָיִיתִי קוֹרֵאת לָךְ חַיְפַא חַבִּיבְּתִּי /  אָז לִבִּי הָיָה כֻּלּוֹ שֶׁלָּךְ." סימון הטריטוריה של ובר, הוא הפיכת המפרץ מטנטורה, שהיה היכן שהוקמה מדינת אכזיב, לחדרה, היכן ששכנה אלח'דירה. כך אנו מקבלים אהבה, רק אם שם האויב היה מונח על שמה של חיפה. מצחיק כי חיפה כשלעצמה הייתה עיר פלסטינית גאה, מודרנית ועצמאית לפני מלחמת 48, כך שנמתח קו בין 48, לימינו. המצור על עזה, הוא המצור על חיפה. הגטואיזציה של עזה, היא הגטואיזציה של עזה. הלב של המשוררת היה שייך לעיר, רק אם היו מפציצים את חיפה. כמובן שזאת מחשבה בלתי אפשרית, אך בתוך השירה מצבים כאלו מתקיימים, בכדי להגיד, האהבה יכולה להתקיים רק כשהאויבת המופצצת הופכת לידידה מופצצת. רק כשמתבטל ההבדל בין אויב לידיד. רק כשהתנאים משתווים החמלה פורחת.

בשיר "מרצפות" [עמ' 13] התופת מתרחבת. אם עד כה שברנו גבולות מיניים, מגדריים, מזרח תיכוניים, חיפאיים, עכשיו הגענו לגבולות מעמדיים. המרצפות עליהן אנו עומדות, הן אלו שמזכירות לנו, שקיים תחתן סיפור של דיכוי מעמדי. הרעב הזה הוא חלק מרצפת ביתינו, והולך בתוך המחשבה לתוך ההווה והעתיד. נקרא את השיר "מרצפות": "מִי הִנִּיחַ אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה / מִי יִצֵּר אֶת הַמִּרְצָפוֹת הָאֵלֶּה /  כָּךְ שֶׁיַּחְזִיקוּ מַעֲמָד עֶשְׂרוֹת שָׁנִים /  בָּהֶן תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הִדַּרְדְּרוּ /  בַּמִּדְרוֹן בּוֹ מִתְגּוֹלְלִים / עוֹבְדִים לֹא מְאֻגָּדִים / בֵּין הַכַּפְתּוֹרִים בְּקֻפְסַת פַּח / לְצַד אֹסֶף מַחְזִיקֵי מַפְתְּחוֹת / מֻנָּח פִּנְקַס חַבְרַת הַהִסְתַּדְּרוּת שֶׁל סָבָתִי / וְעִם כָּל נְשִימָה / הַפֶּנְסְיָה הוֹלֶכֶת וּמִתְרַחֶקֶת / וּמִי בִּכְלָל מְדַבֶּרֶת עַל תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים" .

המבט למרצפות, לתחתית, לאדמה, לסוף, הוא גם המבט לתנאי העבודה, להיעדר זכויות עובדים [האם זכויות הן חלק מהזכות לתשוקה?] ולפתע המבט אל העבר מוליד מבט אל כפתורים בקופסת פח, אוסף מחזיקי מפתחות מן העבר, שמזכיר את הפריווילגיה, פנקס חברת ההסתדרות של סבתה של ובר. במציאות הישראלית היו כאלו שהיה להם את פנקס הסתדרות ואלו שלא היה להם. שווים ושווים פחות. אך בו בזמן התקיימה חברה מאוגדת, שהופרטה בימינו, והרי בה עוסק גם הספר של מיטל ניסים, "מורה. עובדת קבלן." ובר משווה את עצמה לסבתה, שהפנסיה מתרחקת ממנה. המעמד הבינוני האשכנזי שפעם היה פריווילגי, מגלה את עצמו לפתע כסוג קרוב למפתן המעמד הנמוך המוחלש. בתוך כך, חשוב לציין את הפוליטיזציה שערכה תנועת גרילה תרבות לשירה ונתנה פה לדיבור על הפוליטי והחברתי בתוך השירה, בניגוד לשתיקה של שנות השמונים והתשעים בנושאים כלכליים כאלו.

שיר הנושא של השער הזה, "הזכות לתשוקה", גם מכיל בתוכו את הכותרת של הספר "סדר אחר" רק בלי הב' שהופכת אותנו לקוראים שירה בסדר אחר. השיר הפרוזאי מגלה בתוכו תובנה נסתרת, "…אֵיכְשֶׁהוּ גַּם פַּעַם אַחַת וּשְׁלוֹשָׁה כִּמְעַטִּים מַסְפִּיקִים כְּדֵי לְהָפִיק אֶת כָּל הָאֵימָה שֶׁאֲנָשִׁים מֻכָּרִים מְזַמְּנִים./ כְּמוֹ שֶׁתַּיָּרִים חַיָּבִים לִהְיוֹת נֶחְמָדִים כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הַחַטְטָנוּת שֶׁלָּהֶם בַּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים…" (עמוד 14). לפתע אנו מבינים מה עומד בפני לילך ובר. היא מפחדת מיחסים זמניים, שלא באמת משרישים את עצמם לאדמה. החיים האלו שלכאורה קלים על פני האדמה, הם כבדים. החטטנות בחיי המשוררת, מצד השירה, החטטנות בחיי המדינה, בחיי השכנה, הכול נהיה קל, וחולף, והיא לא מרגישה אחיזה בתוכה. זה לא רק העבודה או הפוליטיקה, זה הניהול של האהבה. איך מגיעים לזכות בתשוקה, שיש בה עומק, אבל אין בה גבולות מגדריים. זאת שאלה שדור שלם שואל.  אנו למדים שכל התשוקות הפוליטיות מסתירות מתחתן מבנה של אימה, שנוצר במפגש הזה מול השכנה, מול העצמי, מול האחר, האחרת, מתוך אי יכולת להרגיש בתוכו משמעות עמוקה. האם זה מבנה בורגני של מחשבה שרוצה התמסדות, למרות הרדיקליות? האם אפשר להעמיד אותם במבנים, ולומר שהמבנה הבורגני הוא מתחת לפוליטי? ואולי בתוך כך, כדאי לעצור את קריאת השירים, ולתת לכם להמשיך לקפוץ לקסם של הספר הזה.

נעים להכיר, לילך ובר | מראיין: מתי שמואלוף 

היי לילך, איפה אני תופס אותך עכשיו בכתיבת התשובות לראיון?

היי מתי, אני מאד שמחה על השיחה הזאת. אני יושבת עכשיו בדירה שלי בחיפה. אני גרה בדירה של סבתא נלי, שהייתה האדם הכי קרוב אלי.

מזל טוב על הספר. מדוע רק עכשיו הוא יוצא לאור, אני מכיר את שירתך כבר זמן רב. 

תודה רבה 🙂

לקח לי זמן להתייחס ברצינות לשירה שלי. תמיד הרגשתי שהפרויקט שלי הוא בפרוזה. בלימודי כתיבה יוצרת לקחתי סדנת שירה אצל מאיר ויזלטיר ושם אחרי הרבה שנים שהפניתי עורף לשירה, הצלחתי למצוא בזה טעם. חבר אמר לי אז שהפרוזה שלי פיוטית והשירה שלי פרוזאית ומשהו באמירה הזו עזר לי לא להיכנע לדיכוטומיה הזו ולמצוא את הסיפור שלי.

חוץ מהמהמורה הז׳אנרית גם לקח לי זמן להבין מה התדר שאני פועלת בו ואני חושבת שקיבצתי את השירים שנתנו לי הכי הרבה בתקווה שהם יבואו טוב ולו לעוד מישהי.

באחד הראיונות כתבת שהתאהבת ממש במיטל ניסים, העורכת של הספר, ומשוררת בפני עצמה. התוכלי לספר על תהליך ההתאהבות ובתוך זה גם על תהליך העבודה על הספר?

הפגישה עם מיטל נסים שינתה את האופן בו תפשתי שירה. אחרי החיבור הילדי והאינטואיטיבי הרבה שנים לא הצלחתי למצוא עניין בקריאת שירה. מיטל הקריאה לי שירה, שלה ושל אחרות, על הדשא באוניברסיטת חיפה שם נפגשנו ודרך הקול שלה והעבודה המשותפת על "אלת המסטיק" חשבנו ביחד הרבה על מה זו שירה ומה ראוי לפרסם ואיך ליצור אירועי שירה עם עוצמה ואיכות טרספורמטיבית.

החסד הזה של שיחה מתמשכת על שירה חולל איזה ליבידו פואטי שעזר לי למצוא משמעות ויופי באמנות הזו ובתנודות התרבותיות שהיא מזהה הרבה לפני אמנויות אחרות. מיטל ואני כרתנו ברית שאני אערוך את הספר הראשון שלה והיא תערוך את הספר הראשון שלי. זה פרויקט שלקח זמן. עברו חמש שנים בין הספרים וחגגנו עכשיו עשר שנים להיכרות בינינו. תענוג גדול לעקוב מקרוב אחרי מיטל שהשכילה להיות קול מרכזי בשירה בת הזמן מבלי לעזוב את הקריות. כמעט כל יום שורה משיר שלה מלווה אותי ברגע שדורש שאר-רוח.

את גם עורכת את כתב העת "אלת המסטיק" בהוצאת "הכרמלית הדוכסית", איך עריכת כתב העת השפיעה על הספר? 

בגיליונות הראשונים של "אלת המסטיק" פרסמתי פרוזה ובהמשך עברתי לפרסם שירה. קו פרשת המים הפואטי שלי היה ״החורף של השריפה״, שהוא השיר הכי קרוב לליבי בספר. שלחתי אותו לתחרות הסיפור הקצר של הארץ וזכיתי להתעלמות, אז החלטתי שזו שירה.

"אלת המסטיק" עזרה לי להבין מה קורה למילים בדפוס. את הכוח שבחיבור בין שירה לדימוי, את המחשבה על מה מונח ליד מה ואת הרצון לייצר חוויה בקריאה רצופה מכריכה לכריכה.

אני חושבת שבשבילי "אלת המסטיק" היא הדרך להכיר בכך שחיפה היא מרחב שמאפשר מחשבה אחרת על תרבות. מצד אחד הפריפריאליות ומצד שני הלוקאל פטריוטיות. כאן אם את לא עושה משהו אז אין אותו. במובנים רבים מי שעושה תרבות בחיפה הוא גיבור תרבות.

בקריאה של הספר מצאתי את הנופים של חיפה מאוגדים בתוכו. יש לך מעין מהלך של אהבה למקום שלך, שהוא רחוק מתל אביב. האם זאת החלטה מודעת להניח את חיפה בתוך השיר? או יותר נכון את רחוב מסדה וסביבותיו?

אני חושבת שהיכרות מייצרת אהבה. גדלתי על הכרמל ועברתי להדר לגור בדירה של סבתא שלי. חשבתי שהגעתי למדבר ולקח לי זמן לגלות את העירוניות של חיפה והוקסמתי מאד וזה העסיק אותי. דווקא יצירה בעיר שהיא פחות ממופה מהפרספקטיבה ההגמונית אפשר לנסח שפה גלוקאלית שלא מנסה להידמות אבל כן שואבת כל מיני השפעות ומשהו ברחוב נכנס פנימה. אני מרגישה שזה במידה רבה מה שעורר את הליבידו הפואטי שלי. לחיות סיפור שאני לא מכירה מהספרות.

מסדה זה מרחב מאד פוליטי. פעם אהבתי להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שסומנתי כיהודייה.  וזה גרם לי לחשוב מחדש על העיר ועל הטראומה של הנכבה שחיפה עדיין לא התאוששה ממנה. לחשוב שחצי מתושבי העיר הוגלו רק לפני שבעים שנים. לדבר על חיפה כעל מקום מנומנם זה להתעסק בסימפטומים ולהפנות עורף לנרטיב של המקום הזה.

הייתם חדד הפליא לאייר לעטיפת הספר מגדל נביאים מרחף. כשראיתי את זה מיד חשבתי שזה סוג של פתרון תרבותי. שאפשר לתת למגדל הנביאים לרחף ולארמון חורי, שעל חורבותיו נבנה המרכז המסחרי הכושל, להתקיים ולו בזיכרון.

הרגשתי שאת משחקת מאוד עם הזהות המינית בשירים ומורדת באפשרות של זהות יציבה ואחידה. היחס שלך לתשוקה אחר ממה שקראתי בספרים אחרים.

"בָּאַסְפַלְט שֶׁנִּקְרַשׁ מִתַּחַת לַסּוּלְיוֹת /  נִבְלְעוּ מִדּוֹתַי הַקְּטַנּוֹת / נִשְׁאֲרוּ לְהָעִיד / עַל הַלֵּילוֹת / מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָן עִם סִיוַן / לְיַד הַמְּכוֹנִית עִם שׁוּנִית /  מֵעַל הַכְּרַךְ עִם יפְִתָּח  / בְּעֶרֶב יוֹם הַזִּכָּרוֹן  /  ואְָז בָּרַכּבֶֶת /  ואְָז בַּמִּטְבָּח." 

האם זה חלק ממרד שלך?

אני מתייחסת למין ולמיניות מאד ברצינות. אני חושבת שזהות מינית היא לא יציבה ואחידה כי זהות בכלל זה דבר דינמי. יותר ממה שאני מתעניינת במיניות אני עסוקה בליבידו. בכוח החיים שלא מוכן לקבל שום דבר נתון. איזו התפתחות מתמדת. לקחת כל פעם קצת יותר אחריות על מה שקורה סביבי. במובן הזה אולי קצת התרחקתי מהשירים ואולי בגלל זה הצלחתי להוציא את הספר רק עכשיו.

שאלה שאני תמיד שואל את עצמי, ולכן גם אותך, איך הוריך קיבלו את הספר?

ההורים שלי קיבלו את הספר בהרבה שמחה והתרגשות. הם חברים טובים והתמיכה שלהם בתהליך נתנה לי הרבה כוח. קשה לומר שהתמודדנו באיזשהו אופן עם התכנים אבל לפעמים אני מרגישה שזה האתוס המשפחתי שלנו – הדחקה.

ובכלל איך את מוצאת את ההתקבלות של הספר עד כה?

הכי התרגשתי מחברות שמצאו את עצמן בשירים. כמה חברות אפילו הלחינו שירים מהספר. עכשיו התוכנית היא להוציא אלבום של ״בסדר אחר״. במובנים רבים אני מרגישה יותר קרובה לליריקס מאשר לשירה ויש למילים יחד עם מוזיקה עוצמה כל כך גדולה ברמת החוויה.

עכשיו אחרי שהספר יצא, מה התוכניות הפואטיות שלך? האם את נושמת?

אני לא כל כך נושמת ועדיין לא ממש החלטתי מה הלאה. אני נורא רוצה לערוך שירה ואני חושבת שלמדתי המון על מה זה אומר ספר ומה כדאי שהוא יהיה ונורא בא לי להפיק ספרים. אני כותבת פואמת אבל וחושבת ברצינות על מה אני יכולה לעשות בפרוזה. מותר לבחורה לחלום.

 

לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר


"העצמי של הכותבת הוא מפת ארץ ישראל והיא רוצה לייצר מפה חדשה וחומלת, משוחררת מפטריארכליות, ללא דיכוי מעמדי, לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון, הפלסטיני, להפוך כל לא לכן" מאמר חדש שלי על ספר השירה של לילך ובר עלה באתר העוקץ.

המשך קריאת הפוסט "לצאת לרוד טריפ במזרח התיכון: על ספרה החדש של לילך ובר"

לוח שירה ברחוב מסדה בשירה ערבית ועברית

לוח שירה הוא יוזמה חדשה בשכונת הדר, שמקדישה קטע קיר ברחוב מסדה לשירה בעברית ובערבית. פעם בכמה שבועות מודבק על הקיר הירוק (עם לכה מבריקה) שיר מתורגם מעברית לערבית או ההפך. השירים עוסקים בחיי היום יום, ברחוב, בקהילה ובמקומיות, בחיפה, במשפחה ובשמחה. עוברי אורח עוצרים וקוראים, ולפעמים גם כותבים שירים משל עצמם. אם יש לכם שיר בשתי השפות, אתם יכולים לשלוח לרז'ידי, היא תדביק. המשך קריאת הפוסט "לוח שירה ברחוב מסדה בשירה ערבית ועברית"

למה אני שונא בתי ספר לשפה גרמנית בברלין

By Douglas P Perkins (Own work) [CC BY 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/3.0)], via Wikimedia Commons By Douglas P Perkins (Own work) [CC BY 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

אני שונא את בתי הספר לשפה. שתבינו, שבשבילי לחזור לבית הספר הוא סיוט. אני בן ארבעים שתים, ורוב התלמידים הם צעירים שבֵעים אירופאיים שלהם זאת חוויה של טקס התגברות: הם מסיימים את התיכון בשטוקלהום ובאים להשכיר דירה בעיר הזולה באירופה. מדינת הרווחה הסקנדינבית היא קלף מנצח כאן. יש את אלו כמובן, כמוני, שבאים מאזורים של קונפליקט, מלחמה, ביזה של בעלי הון ואיתם יש לי דיאלוג אחר. למשל כשלמדתי מיד כשהגעתי לברלין בנויקלן בבית ספר לשפה (Volksschule), מיד הכרתי את חבר טורקי, עומאר, שהיה שולח לי סמסים שיכורים באמצע הלילה, ומזמין אותי לשתות איתו, וכל הזמן צועק "כפרה", עד שכל הבר מתרגל וחוזר אחריו על המילה; ג'אן, החבר שלי מטזיקיסטאן שדיבר פרסית עם המשוררת הפרסית עדי תישרי, דרך הווטאסאפ שלי; אולגה שהגיעה ממולדובה, והייתי מת על הדרך בה היא ביטאה את שמי עם דגש על המ. שכך יצא שבמקום "מתי" היא אמרה "מוּתי"; מריה ממיורקה, שהיינו מדברים שעות על זוגיות של אחרי שנות השלושים. רק כאן גיליתי שהקורס הישראלי של מכון גתה לא היה בדיוק עזר, לכן חזרתי על הקורס הראשון של A1. והיה כייף, החבורה מיד התארגנה ביחד ומצאנו את עצמנו מבלים ביחד, הולכים לקריוקי ומקבלים האפי האוור, ומשתכרים במהירות, עד שהאני הקוריאנית מתוודה שהיא בודדה וקשה לה מאוד. כך התחממנו בחורף הראשון שלנו באשכנז. אך בקורס השני כבר איבדתי עניין, רציתי לכתוב ולא היה לי זמן לכל שיעורי הבית האלו. ושנה שלמה, כמעט שלא למדתי בצורה מסודרת.

יש לי בעיה עם השפה הגרמנית. אני מודה. הלימודים מחזירים אותי בחזרה לדיפרסיה של הניינטיז. בזמנים ההם הייתי לוקח אקסטות ("אקסטזי") וכשההשפעה הייתה יורדת ונעלמת, הייתי פוגש את השדים הכי גרועים שחיים בתוכי. ולכן הפסקתי איתן, במסיבה האחרונה של המילניום באחד הקיבוצים מסביב לחיפה.

עכשיו אני מתקרב לבית הספר לשפה, והפעם לקורס השלישי במיספר (B1) אני מרגיש את אותו דיכאון, דָאון, שבֵזה, באסה כבדה. אמנם ניסיתי להקל על עצמי. ראשית, מצאתי בית ספר שנותן לי ללמוד פעם בשבוע (רוב בתי הספר מחייבים אותך לקחת קורס אינטיסיבי של שלוש שעות, שלוש פעמים בשבוע). שנית, התחלתי ללמוד גרמנית בצורת ה"טנדם" שזה אומר, שאני מלמד חברה מלייפציג, את השפה העברית ובתמורה היא מלמדת אותי עברית. וכל מה שעשיתי לא הצלחתי למנוע את התפרצות הר הגעש של חרדה העמוקה שלי.

אני יושב בתוך בית הספר בפרידריכסהיין, הגעתי מוקדם במיוחד בכדי לתפוס את ההרגשה המחורבנת שעולה לאט לאט ומטפסת בתוך גופי, מתפשטת לה עם ההבנה, שעוד רגע יתחיל השיעור. אני עייף מהרכיבה על האופנים, נרדם ומתעורר בבית ספר היסודי, בחיפה עם שאר התלמידים המזרחים והמורה האשכנזית שלי, תמר שנוזפת בי, לשבת במהירות (אני בטח חוזר מהשירותים). אני צועק עליה "אולי תשתקי כבר." כי מעולם לא אהבתי את הנזיפות שלה. ותמיד התנהלתי באיטיות. זה הטבע של ילדים מרחפים שכמוני. היא מענישה אותי ולא מעניקה לי את התעודה של סיום השנה, ורק כשהוריי באים, היא כותבת לי בעיפרון, בסעיף ההתנהגות "לא מספיק".

אני מתעורר כשמגיעים שאר התלמידים המבוגרים לגרמנית. המורה שלא פותח את שיניו (ככה מדברים גרמנית) שואל מה עשינו בסופ"ש. ושייסה, אני הראשון (דגש על פעלים בזמן עבר), מיד מאבד את הזיכרון מרוב לחץ. הוא מחייך. אני נשבע: זאת הפעם האחרונה שאני חוזר לבית הספר בפעם הבאה רק מורה פרטית לגרמנית.

 

עוד טורים מברלין

"שלא אשאר כבוי ככה"

צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין
צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין

הטור התפרסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – הארץ, בגירסא מקוצרת

כל שיר נושא בתוכו זיכרון. השירים המשמעותיים בחיי מכילים בתוכם זיכרונות. אני זוכר למעשה איך שמעתי בפעם הראשונה את הפזמון "מכיוון ההר הכל רגיל / אוקטובר הטוב עומד להתחיל" של עמיר לב, כשנסעתי במכונית של הוריי, אל מול הקניון של חיפה, בואכה העלייה של כביש פרויד. והתחלתי לבכות. כל הסכסוך המזויין הזה קרע לי את הלב. לא יכולתי לשאת אותו על גבי, במיוחד כחיפאי שראה את משטר ההפרדה בעיר הולדתו.

והנה אני מוצא את עצמי יושב עם עמיר לב בבר של ה"סודבלוק" מתחת לתחנת רכבת התחתית של "קוטבוסר טור". אנחנו יושבים ואני מספר לו על החוויה הזאתי. הוא מתלהב. מבקש ממני שאשאל את השאלות על השירים שלו. אני עונה בספונטניות "אין בעיה". כי בתוכי יש לי מיליון שאלות על כל שיריו, אבל אני עושה מאמץ להסתיר את המעריץ ולהיתלות במשורר שבתוכי. אותו משורר שיתפרץ ברעב כשעמיר לב יזמין אותי לקרוא שניים משיריי מתחת לבר ה"גולדאפל" בשכונת פראנצלאור ברג.

X6OQd0m_

אנחנו מגיעים לבר, יורדים ועושים סאונדצ'ק עם עילאיי צ'סטר, הצ'לנית שתלווה את עמיר בשלושה שירים. הקהל מתחיל להכנס. רובם ישראלים, גרמנים דוברי עברית ואיטלקיה אחת. עמיר פותח את הערב ואפשר לשמוע את המים של העברית שעוברים מתוך הגיטרה והגרון שלו ישר אל תוך האוזניים של הצמאים לזכרונות שהשירים מעלים בתוכו. הוא מזמין אותי, אני שואל אותו איך הגיע לכתוב על ויקי קנפו, בשיר קורע הלב של "כביש 1". הוספתי, "אתה יודע עמיר, אתה הראשון שכתב על ויקי קנפו ברוק הישראלי, וגם על ישראל טוויטו …" ובעצם בתוך תוכי ידעתי שאוכל לכתוב ספר שלם על הדיסק "הכול לכאן" והמהפכה שלו, במיוחד בכתיבה ובתיאור של כל כך הרבה קונפליקטים קשים בישראל/פלסטין.

עמיר מוסר לי ד"ש חם מסמי שלום שיטרית. הוא הקדיש לסמי שיר בדיסק האחרון שלו "נוגע בדרכון" :

"גדלתי על סיפורים גיבורים ושמות / אודי מהפלמ"ח נפל על הגדרות / וביד מרדכי לא יכלו כבר לעמוד / אני לא זוכר דיבור על אלא מאשדוד…"

והלב מתחמם לשמוע על כל החברים, מילים נושאות געגועים. אני אומר לעמיר, "געגועים הם הנשק הכי חזק, שרוב הצבאות בעולם לא הבינו, לא צריך אטום, כימי וביולוגי" הוא מהנהן להסכמה. אחרי ההופעה אנחנו הולכים עם עוד מוזיקאי אגדי למסעדה רוסית.

חלום הרוקנרול שלי מסתיים אחרי ההופעה השנייה של עמיר לב. ההופעה הראשונה הייתה סדנת אמן, ההופעה השנייה היתה של רוק נטו. ובבוקר למחרת ריקנות מגיעה. הנגיעה של הקרובה של המילים והזכרונות מתפוגגת ואתה נזכר אלפי קילומטרים בינך לבינו. אתה חוזר לאינטרנט ומפעיל את הבנקמפ בלופ. המוזיקה כאילו מרגיעה את הבכי. בשום מקום אין בית חוץ מהאותיות.

ואיך להאמין שאת השיר על "מרסי" הוא כתב דווקא בישראל, לאחר שיחה עם ברי סחרוף. כל השנים האלו חשבתי שהוא נסע עם הרוקיסטים ותפס את הפחד מהמוות במילים היפות:

"השמש יצאה על הבית הלבן הוא רואה אותם נכנסים / מעילי עור שחורים / כולם חברים טובים / על ספסל אחד יושבים צמודים באמצע החצר נראה שהם צוחקים יותר חזק כל פעם שאמבולנס עובר"

ופתאום אני מבין שכל שאלת ההגירה שנוגעת בדרכון (כמו שמו של האלבום האחרון של עמיר לב) היא שאלת ההגירה מגן עדן, מהנצח אל חיינו כבני תמותה בחלד. והכי חשוב:

"שלא אשאר כבוי ככה / שלא אשאר כבוי ככה" (מתוך השיר "כבוי" של עמיר לב).

שבת שלום!

8Hz9WjRxהטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו

מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר