מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף: ראיון של עינת יקיר במוסף בית אביחי

"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)
"זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי." (בתמונה: צילום של הדר)

מִי רוֹצֵחַ אֶת הַיַּלְדָּה בַּמַּחְסוֹם וּלְלֹא מִשְׁפָּט

חַי בְּשִׁירַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן

אֲבָל לֹא מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵיתִי

מַבִּיט בָּאֵירוֹוִיזְיוֹן וְלֹא מוֹצֵא אֶת שְׂפַת סָבָתִי

וּבִגְבִיעַ אֵירוֹפָּה לְאַלּוּפוֹת אֵין מְשׁוֹרְרוֹת שֶׁקּוֹפְצוֹת לְדַאנְק

אָנָּא עִזְרוּ לִי לְהַגִּיעַ חֲזָרָה לַשּׁוּרָה מִבְּלִי לְוַתֵּר עַל גָּלוּת הַפַּאנְק.

מתי שמואלוף, משורר, סופר, עורך, חוקר תרבות, הוציא באחרונה את ספרו הרביעי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (נהר ספרים), ומבחינתו, הוא סוגר תקופה. סוגר תקופה של עיסוק בשירה ושל מגורים בתל אביב, ואולי הם קשורים זה בזה.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

"הספר הזה הוא מיצוי הצלקות שיש לי על הגוף", הוא אומר. "אתה מתעורר בבוקר ושומע את החדשות שיש פה. אני מנהל ניו-מדיה של רבנים למען זכויות אדם, וככזה, אני נחשף לעבודה שלהם בתוך ישראל וגם לעבודה של מימוש זכויות בשטחים. זה מאוד קשה. לא קשה במודע, אבל קשה להיות ער כל הזמן להפרת זכויות ולסיפורים שעוברים דרכנו. אני בהחלט חושב שיש שקט כשאתה נמצא רחוק מההוויה. לגור בחיפה זה ככה בשבילי. והספר הזה ממצה גם קונספט פואטי שלי, שהתחיל בספרי השני, 'שירה בין חזז לבין שמואלוף' (הוצאת ירון גולן, 2006), שהיה מזרחי-חברתי במובן האישי. במובן הזה, אני מרגיש שזה ספר השירה האחרון שלי. אולי אני חושב ככה כי הפעם יש בו נינוחות במקום החברתי הפואטי והומור ואלסטיות.

שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)
שמואלוף. בחשיבה אני כל הזמן מקטלג (עם היוצרת אביה בן דויד, צילום: אביה בן דויד)

בכל מקרה, אמרתי לעצמי שזה סוף. יש הרבה משוררים שהם גם סופרים וגם משוררים וגם חוקרים ואוהבים כל הזמן לפרסם. אני ראיתי את המגבלות של זה ואמרתי, 'אני לא יכול יותר לכתוב'. גם את הדוקטורט עזבתי באמצע. עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים. יכול להיות שאמצא את עצמי יושב במקומות אחרים ועדיין פועל דרך האינטרנט. זה יכול להיות רע להיות בבועה, וחיפה, שנולדתי בה ועברתי אליה עכשיו, אכן מכונסת בעצמה וחיה בסדר חברתי משל עצמה, אבל יש בה איזה שקט שחסר לי.

"בתל אביב אין יום שאתה לא מקבל הזמנה לתערוכה או להשקה, והייתי בפאזה הזו. היה לי עשור מאוד פורה בתל אביב, עם גרילה תרבות ועם קבוצות ספרותיות ופוליטיות אחרות. בתקופה הקצרה שלי עשיתי מהלך מהצטרפות אל תוך עולם השירה ועד למצב שבו אני צופה באחרים מצטרפים אליי והופכים אותי לאובייקט של שותפות או של ניגוח. בערבי שירה לפעמים אני המשורר הכי מבוגר, עם שיער לבן…".

 

ומה לגבי המשוררים שבקרבם אתה הכי צעיר, ששיערם לבן משלך בהרבה?

 "יש ויש. עצוב לי על אלו שרבו עם כולם והפכו מאוד בודדים. אחד האנשים שאני אוהב את דרך ההתנהלות שלו בתרבות זה רוני סומק. דוגמה נפלאה לאדם שבחר לעזור לדורות צעירים. הוא לא בחר להתקדם באמצעות התנגחויות עם אחרים, אלא פעל בתוך הפואטיקה שלו ושכלל אותה. זה גם מה שהפעיל את צ'יקי (ארד) ואותי כשהתחלנו עם 'גרילה תרבות'. הרבה פעמים הדרך של צעירים להגיד 'אני' זה לנגח אחרים. אבל באופן כללי, יש הרגשה של נתק בפואטיקות, כי קרה שבר אדיר בין מסורות. אני חושב שהנתק נוצר גם בשפה. כשהקדשתי שיר לארז ביטון, הוא נדהם ממנו קצת, כי  זה היה שיר מאוד אלים:

בזמן הישענות

צְעָקָה  כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה

עֵינַיִם עֲצוּמוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה

בַּדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת לִי

לִדְרֹךְ עַל גּוּפוֹת

וְלָדַעַת

"באופן אישי, בספר הקודם עוד ניסיתי לענות לאלימות באלימות, אבל בספר האחרון נוצר אצלי משבר ביחס לשפה, שבגללו לא הצלחתי לענות לאלימות מרוב שהיא חזקה. הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם. בדורות הקודמים היו יותר אופטימיות ואמונה שאפשר לסדר עוד את 'מכונית השפה'. היום יש הרגשה שאי הוודאות היא של טיטאניק. ותחושה כזו מולידה יצירות אסקפיסטיות. אי הוודאות הולכת ומתנגשת בקרחון.

כדוקטורנט, כעורך, כמבקר, כפעיל פוליטי-חברתי, העיסוק שלך בתרבות ובמרחב החברתי-פוליטי הוא מאוד אינטנסיבי, כמו שאתה מספר. אתה מרגיש שכתיבת השירה שלך באה מאותו מקום? שהיא קוראת לפעולה? אתה מרגיש שהחוץ הוא המשכו של הפנים?

 "לא בדיוק. יש קיר בין הימים שאני עובד ומעורה ובין הימים שאני כותב. אני לא יכול לעשות את שניהם יחד. בימים שאני כותב הטלפון שלי סגור, ואולי זה קשור לזה שבכתיבה אתה שוקע בתוך השפה, וזה אחרת. בקריאת שירה ובכתיבת שירה יש ממד ארספואטי. בשירה, הקריאה לפעולה היא גם קריאה למחשבה, כלומר, הדהוד שיכול דווקא לעצור פעולה. הרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לי 'קראנו, ואנחנו צריכים לקרוא את זה עוד פעם'. אם אתה לא תעזוב מילה, אז אתה לא תצא החוצה. לכן, אני לא רואה את זה קורא ישר לפעולה."עכשיו אני כותב פרוזה וחושב לנסוע לברלין. יש בי איזה רצון של התחדשות, וכדי להגיע להתחדשות, צריך לעבור שינוי וללכת למקומות אחרים"  

"אולי המחשבה תגרום לפעולה, ובהחלט יש פעולה, אני ער לזה, אפילו בשם שבחרתי, "האסון מתחיל בארוחת עסקים". מצד אחד, יש כאן סוג של אירוניה, כי לכאורה, ארוחת עסקים לא הרגה אף אחד, אבל בתוך זה אנחנו יכולים לחשוב איזה עסקים נהגים בארוחה כזו? מכירת נשק? שחיקה אלימה של מעמד נמוך? זה הקשרים שאתה נותן, ואז אתה רואה שבמשפט אחד יש טרגדיה, אירוניה וקריאה לקורא להשלים. בספר עצמו יש מקומות של השלמה. לכן, הוא לא מניפסטי – יש בו אלמנטים מודעים לעצמם, אבל גם אלמנטים שקורסים לתוך עצמם. מתח בין הפעולה לאיון שלה. ואירוניה היא איון של פעולה. עם אירוניה אתה לא יכול לצאת לפעולה. אלא אם כן אתה ג'ון סטיוארט".

סִבַּת הַמָּוֶת: נֶחְנַק מִשִּׁירֵי אַהֲבָה

תְּנִי לִי, לֹא אֶת יָדֵךְ.

מִיְּמִינֵנוּ בֵּירוּת

מִשְּׂמֹאלֵנוּ קָהִיר

וּמֵאֲחוֹרֵינוּ עַמָּאן, וּמִלְּפָנֵינוּ רָמָאלְלָה

וְאֵיפֹה אֲנַחְנוּ?

וְעַכְשָׁו תְּנִי לִי אֶת יָדֵךְ וְנֵלֵךְ רָחוֹק מֵהַשִּׁירָה הָעִבְרִית

ואולי זה קשור באיזה משבר/פיכחון פואטי-פוליטי ובשאלות שעולות אצלך עכשיו גם לגבי היחסים ביניהם.

 אני יכול להסכים עם זה. אולי בגלל שאני בא מהאקדמיה ואולי בגלל שהמוח שלי חברתי ופוליטי בחשיבה, אני כל הזמן מקטלג ורואה חיבורים רבים כבעלי סמן אידיאולוגי לא מודע, כסימפטום, אבל קשה לעשות את זה בתקופה שאתה חי בה. דברים כל הזמן משתנים. פעם, כשהייתי מדבר על הנושא המזרחי, היו יוצרים ויוצרות שביקשו ממני לא לציין אותם, ואחר כך הם ביקשו פתאום שאכניס אותם לאנתולוגיה שערכתי בנושא ("תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית", עם עובד, 2007). אני קורא את קציעה אלון או את חנן חבר, ודרכם אני יכול להסכים או לא עם המגמות שקיימות. קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר למשל כתבו ספר על השירה המזרחית וסימנו מגמות של פואטיקה מזרחית. אבל תמיד יש גם משהו חדש, לא מזוהה. המושגים שאנו חווים לא קשורים היום בהכרח לאתניות. יש למשל כתיבה שלמה שמתנהלת סביב אמצעי ייצור אינטרנטיים. אפשר כמובן להנכיח את זה למושגי לאומיות ואתניות, אבל זה לא הכרחי וזה מראה שגם המושגים משתנים. השותפות שלי עם אנשי ספרות לא קשורה רק לאלמנט הזה. בתוך הקהילה הזאת יש פואטיקות שונות והזדהויות שונות ואמצעי זיהוי שונים. יש סביב זה איזו כלכלת תשוקה, ואני מצוי איתה בשיח ושיג כל הזמן.

איזה למשל?

 "אני וצ'יקי למשל עשינו המון דברים יחד, והתפיסה שלנו שונה לגמרי, ולפעמים עשינו דברים שונים זה מזה או נפרדנו ממש. בשלב מסוים, למשל, העסיק אותי החורבן כמכונן הקיום שלנו והחיים כמכוננים אל מול החורבן. צ'יקי יקרא לזה 'הפואטיקה של הפצע' ולא ירצה לקחת בזה חלק, ואני מבין אותו. יש לו תפיסה שונה לגמרי, מודרניסטית, שרוצה לסמן ממד הדוניסטי או מינורי או דיוניסי, שזה לא להיות בטראומה – אלא מהלך הפוך של יציאה משם. ואני מתקומם למשל נגד המהלך האליטיסטי של אורי הולנדר (כאן וכאן), או תמה על המהלך של עודד כרמלי עם הרצון לחיי נצח, שנראה לי קצת אומניפוטנטי."הדור שלי יכול ללכת להפגנה מול הבית של לפיד או נגד הכיבוש, ואז למחרת לרצות לנסוע למקום אחר; יום אחד הוא בחגיגה של כתב עת שיצא ויום אחד ייפול לו טיל ליד הבית והוא יהיה בחרדה עצומה ולא יוכל להירדם"

"אני נגד אליטיזם. אני חושב שתרבות יכולה להגיע לכל אדם ואפשר להביא את הרגעים הכי גדולים ולהנגיש אותם לאנשים. לכן גם הופעתי עם השירים שלי בכל מקום שיש בו אנשים. לשירה יש הרבה קהילות. היא דינמית ולא מתנהלת רק סביב השקות ספר. יש סביבה חיים. אני לא מאמין שהשדה הסימבולי של השירה הוא אמנות לשם אמנות. שירה היא חיה משוחררת, פוליטית, מפתיעה. דווקא בגלל שהיא לא מסחרית והממסד ויתר עליה והיא נדחקת לפינות בחנויות ספרים – דווקא בגלל זה היא פורחת. ובתוך הפריחה הזו יש איכויות. אפשר להחליט מה טוב ומה רע.

"יש רגעים שבגלל שהשירה כל כך משוחררת ורדיקלית, היא מצליחה לתפוס מקומות שהפרוזה, בהיותה כל כך איטית, עם עורכים ולקטורים ומנגנון שיווק דורסני, יכולה לפספס. למשל, האנתולוגיה 'אדומה' – אסופת שירה מעמדית שהוצאנו ב-2007 והייתי אחד מעורכיה. באותה שנה זה היה ספר השירה הנמכר ביותר, ואפשר לראות את האנתולוגיה הזו כמטרימה את המחאה החברתית של 2011 ולמצוא בה למשל את שלמה קראוס, שהוא גם אחד ממובילי המחאה החברתית – כלומר, הקשר הוא מיידי וחזק. השירה הגיבה לזה מיד וביטאה את תחושת הציבור, והיא עושה את זה גם עכשיו, עם תגובת הנגד שבאה ממקומות שמרניים או עם חוויית הכישלון של המהפכה, שמבוטאת למשל בספרו האחרון של קובי ביטון 'מחברות התבוסה' (הליקון, 2013). יש הרבה ביטוי לייאוש בשירה היום. אנשים מיואשים. כי עם כל ההצלחה של המחאה בהווה – נכשלנו".

הַפּוֹעֵל הַצָּעִיר הִתְאַבֵּד

לָקַחְתִּי תַּ'קֻּפָּה

וְהִתְאַבַּדְתִּי עַל הַמִּלָּה

שֶׁהִבְטִיחָה לִזְרֹק אוֹתִי מִתַּחַת אוֹ מֵעַל

בֵּינוֹנִיּוּת הַשִּׁירָה, שֶׁלֹּא מַסְבִּירָה יֹפִי, אוֹ נְשִׁימָה

הֶחְזַרְתִּי אֶת הָאוֹת הַמְּשַׁקֶּרֶת וְלֹא רָאִיתִי אֶת אִמָּא בַּשָּׁמַיִם אוֹ בָּאֲדָמָה,

אֵיפֹה אֲנִי?

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף בית אביחי – עינת יקיר 

נקודת העקירה ממש בפתח העלים: השאלון באתר "מעמול"

צילום: Genady Sh  מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
צילום: Genady Sh מתוך השקת האסופה המודפסת של ערס פואטיקה בלה רמפה.
  • שם: מתי שמואלוף
  • גיל: 40
  • מצב משפחתי: רווק
  • תפקיד בחיים: משורר, עורך וסופר
  • יש שיר או סיפור שמספר אותך?

חיי מסתתרים בשיר "גן לוינסקי שכתב המשורר יעקב ביטון בספרו החדש "מחברות התבוסה" (הוצאת הליקון, 2013) ואני אצטט את הפסקה האחרונה

"מי שנפלט ממעגלי השיעבוד הזה מקומו בגן.טרם גורשנו. אנחנו בגן, קרובים לתחנת ההסעה,נקודת העקירה ממש בפתח העלים.מי שידחק להסיענו, את סילוקו-שלו מהגן הוא מחיש" (עמוד 114)

  • מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינך?

תרבות גבוהה זה לקפוץ עירום, שעיר, קירח במאונך לתוך הים, ולתת לגלים לשאת בחינם את הכרס שלך תרבות נמוכה זה להיגעל מהריצה התמימה שלך לים ולומר, "בואנה צריך מוסד סגור לאנשים כאלו."

  • מה המעשה האחרון שעשית שאתה מתחרט עליו?

שלא קניתי משהו לעשן כשהציעו לי במחיר טיפשי, ועכשיו השוק יבש והמחירים בשמיים.

  • ספר לי על זיכרון הילדות הראשון שלך?

אני זוכר אותי ניגש לסבא המשהדי שלי מתיתיהו שמואלוף, לכף ידו, ומנשק אותה בארמון שלו בחיפה. חסרות לי הנשיקות האלו, של הידיים של מכובדים. היה משהו פעם מלכותי שאבד עם הזמן. יעני, צריך לצאת נגד הגמוניית הנשיקות על הלחיים והפה. חזרה לשטוף את הרגליים של הנשים והזכרים כמו האפיפיור החדש, ולנשק את ידי הסבים וסבתות שלנו.

  • מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאיר כמו שהוא?

הייתי משנה את הזמן של המדינה ומתעורר במדינה אחת, שבה אין הבדל בין מזרחים ואשכנזים ובין יהודים וערבים, בין ישראלים ופלסטינים, בין עניים ועשירים, בין נשים וגברים, בין סטרייטים וקויריים, בין צמחוניים ואוכלי בשר, בין אוהבי בלר, לבין אוהבי אואזיס, בין מרכז ופריפריה, בין אוהבות שירה לבין אוהבי כדורגל.
הייתי משאיר כמו שהוא – אני מאוד אוהב את העובדה שעבד ושפחה ממשפחת התוכים הטרופיים שידועים בצבעם העז ועונים לשם "דרדלות" ברחו מהכלא והזדיינו בפראות ושינו לגמרי את הביולוגיה המקומית.

  • איפה אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013
אין לי יום אביב ואין לי לילה, דימוי דיגטלי, זמיר שץ, יוני 2013

בעוד עשר שנים אני רואה את עצמי נוסע ברכבת לבגדד, דרך דמשק ומרוויח כרטיס נסיעה חינם מחברת הרכבות שמאפשר לי כרטיס המשך להודו, או לטיבט, או לסין, או למוסקבה. אבל אז מתברר לי שחלמתי ואני בעצם צריך לקום ולביים את העיבוד הקומי ל"בלשי הפרא" של רוברטו בולוניו בתיאטרון המקומי של שכם.

  • למה אתה מכור? (ולמה?)

אני מכור לקיסמי שיניים (העשויים מעץ – או כל מקל פלסטיק, קצה עט שדומה להם וכיוצא בזה), כי התשוקות הגדולות, האהבות המחריבות, השינאות המכלות גלידות, המלחמות הצובעות בלבן את הראסטות שלנו, כמו הסדרי השלום בינינו לבין גזע החתולות, הטעם והריח של היסטוריית החניכיים שלנו – הכול מתחילי ברווחים הנושמים יותר או פחות בין כתמי הניקוטין שנקראים השיניים שלנו.

  • מה הדבר שאתה חייב לעשות לפני שתמות?

למות. רוצה למות פעם אחת לפני שאמות. בדיוק ההפך ממה שאמר פעם האדמו"ר מאיר אריאל זצ"ל:

"פרייאר מי שלא רוצה לצאת פרייאר ולא יוצא…" (מתוך השיר "המתים העירומים").

 

  • מה הדבר שאתה אוהב באהבה?

שיש את מי להאשים בכל מה שלא ניתן להאשמה ברווקות שלךָ.

  • עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול (חי או מת או דמיוני)?

הייתי רוצה לשתות תה עם מעמול עם סאמר עיסאווי.

  • ספר\סרט אהוב?

"פרפר פרלין" (הוצאת ספרא, 2013) – הספר החדש של המשוררת לורין מילק, מתחיל סגנון אלים ואהוד עלי בכתיבה הנשית בעברית.

"אני אשה סוטה.עינים נקרופיליה. פה סתום. נפש קבורה בחול.

מחכה שתפול בבורי. (מתוך "מסכת סוטה", עמוד 28).

 

 

 

 

 

 

 

  • סרטי טלוויזיה

"קריוקי", "לזרוס הקר" שכתב דניס פוטר ממש אהובים עלי. ב"קריוקי" הוא ממש חזה באֵימה את כניסת הריאליטי לחיינו. וב"לזרוס הקר" הוא חזה את השימוש הציני של התאגידים בזכרונות של האמנות.

  • ספר לי על חוויה\פגישה הזויה שהייתה לך

פעם נסעתי לבדי לחצי האי סיני, והכרתי חבורה חדשה במקום והתלוויתי להרפתקאות שלהם. נסענו קצת משועממים לטרבין לנפוש בשוק הבדואי המקומי. בתוך מעבה השוק, ניגש אלינו בדואי מבוגר. התברר שהוא מכיר את מנהיג החבורה הישראלית וביקש להעביר אליו מתנה, כחלק מההיכרות המוקדמת עם אביו. התיישבנו איתו. מנהיג החבורה הישראלית לחש לי באוזן שאין לו מושג מי זה, ובטח שהוא לא הכיר את אבא שלו. ובכל זאת התנהג וענה על השאלות בעורמה, בכדי שלא יורגש התהום הפעורה ביניהם. בסיום המפגש קיבלנו כמו גדולה של חומר כמתנה מהמארח. כשחזרנו לראס אל שטן, עישנו את החומר עם חברים נוספים ליד הים והזינו קשות. התברר שזה היה מהול בל.ס.ד. כך שקיבלנו את העונש המתוק על התחזותינו, ונכלאנו בארץ הפטות-מורגנות המכומקלות.

  • במה אתה מאמין?

אני מאמין גדול בקרני שמש, הן ביכולת הגרעינית של המאור הגדול, והן ביכולת האהבה האינסופית שהקרניים מעניקות לי בכל יום ויום.

  • מה מעורר בך השראה?

כל פעם שאני פוגש בסלנג חדש, אני מקבל השראה. זה דבר נפלא בעיניי, שהשפה מתחדשת, באמצעות האנשים ומצביעה על טעמים חדשים לאותו דבש מלכות חיינו.

הדברים התפרסמו בצורה קצת שונה במדור התרבות "מעמול" באתר של הסטודנטים מממכלת ספיר שבנגב – על ידי מור דרעי.

שמח לבשר שספר השירה הרביעי שלי  "האסון מתחיל בארוחת עסקים" התפרסם בהוצאת נהר ספרים. לצערי הוא לא יהיה בשבוע הספר, כי אין להוצאה הקטנה דוכן. אך ניתן לרכישה מאובטחת במחיר מבצע בחנות העצמאית של אינדיבוק.

עוד אני חושב על השקת ספרי החדש ומתרגש ביותר מהפצתו בקרב עולם הספרות ובכלל, שכחתי כמעט להודיע שאני משתתף באירועי ספרות מגוונים. להלן יומנו של המשורר הנכחד לשבוע הקרוב:

שבת שלום

חנות קטנה, ועדיין מטריפה: תמיכה בחנויות ספרים עצמאיות

תמונה מהאירוע בקארדו ביפו. התמונות צולמו על ידי שלומי חתוכה
תמונה מהאירוע בקארדו ביפו. התמונות צולמו על ידי שלומי חתוכה

בצעירותי במהלך החיפוש אחר יסודות לבניית העצמי שלי, הגעתי לחנות במרכז הכרמל בחיפה, שנראתה כמו קיוסק. בחנות היו פזורים ספרים רבים ולא ידעתי במה לבחור. המוכר ניגש אלי מאיים. היה לו שפם גדול ושיער פרוע. הוא שאל אותי מדוע באתי לחפש ספרים. אמרתי לו שאני די מחפש את עצמי. הוא העניק לי במחיר מוזל את הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט מ. פירסיג. הספר שינה את ההתבגרות שלי, העניק לי אחיזה במושגים רומנטיקה וקלאסיקה והוביל אותי ללימודים באוניברסיטה ולכתיבת שירה ופרוזה. כך התחלתי את מסעי בעולם הרוח.

דברים השתנו. קשה למצוא את המוכרים האותנטיים, שנותנים שירות אישי והדרכה לצעירים. ובכל זאת, אם תחפשו היטב קרוב לביתכם, תוכלו למצוא עדיין את אותן פינות חמד.

בחודש האחרון נרתמו כתב העת "מעין" ושורה של יוצרים ויוצרות לתמוך בחנויות הספרים העצמאיות ברחבי הארץ. האירועים שפוזרו בין הערים הגדולות הביאו את הבשורה כי כל השותפים לעולם הספרותי – המנקדים, העורכים, הכותבים, המביאים לדפוס, קהל הקוראים, המפיצים, היחצ"נים, המוכרים, המעצבים ועוד – אחראים לעתיד הענף.

רשתות הספרים הגדולות אמנם הרחיבו את קהל הספרות עם המבצעים האטרקטיביים, אך המחירים הנוחים לא הכילו את אותה חוויה אינטימית. חנויות הספרים העצמאיות מאפשרות את החיים של ספרי השירה ושל כתבי העת האלטרנטיביים שאינם תמיד רווחיים או מסחריים. אותן חנויות עצמאיות הן שמתווכות היום בין תרבות השוליים החתרנית המתארגנת מתחת לפני השטח לבין קהל הקוראים המחפש שפה חדשה כדי להביע את עצמו.

לא הרבה יודעים, אבל השוליים הספרותיים בישראל רוחשים וגועשים. יש לא מעט יוזמות ספרותיות חדשות, אך לוקח להן זמן רב יותר להגיע למרכז, להתמסד ולקבל הכרה. חנויות הספרים העצמאיות הן שלב חשוב בהתפתחות הזאת. הן מאפשרות לניסויים אוונגרדיים להיכנס בדלתן, והקהל שמגיע לחנויות הללו מגיב לעיתים בחשש ולעיתים במשיכה עזה ורוכש כמות גדולה. התקשורת מאתרת את התופעות החדשות, וכך מתפתח באזז שמביא את השוליים למרכז. חנויות הספרים העצמאיות מאפשרות את המעבדה הקודחת הזאת, הן נותנות מקום להכיל את הטירוף הצעיר, את הרעב הבוטה, את השפה האלימה – הן לא מצנזרות או סוגרות את דלתן בפני התרבות הצעירה. הן מאפשרות את שגשוג הרעיונות היצירתיים ביותר, הדמיון הרחב ואת אופקי הביטוי הרעננים.

היוצר והעורך רועי צ'יקי ארד ומנהלת כתב העת "מעין" עלמה גיסיס, שיצרו את חודש התמיכה בחנויות הספרים העצמאיות, לא היו צריכים לעבוד קשה כי קהל היוצרים, החנויות והקוראים נרתמו מייד לעזרה. כולם מבינים את הצורך דווקא היום, שנה לאחר המחאה החברתית, בחיזוק הקהילות סביבנו. וכמו שאנו יודעים, המחאה מתחילה קודם בתרבות, בכתבי העת ובשירה.

עשו לכם מנהג ובקרו במדפים האלטרנטיביים בחנויות הספרים העצמאיות והשתתפו בקביעת עתידה של התרבות הישראלית.

משוררות מעין ושחקני חיזוק נאים בסדרת אירועים לתמיכה בחנויות הספרים העצמאיות הנאבקות על קיומן מול הרשתות. האירועים הקרובים:

* תמיר ספרים המושבה הגרמנית, ירושלים 16.1 ד' 19:00: אמרי קדוש, סילאן דלאל, אוהד ובר, אסנת סקובלינסקי, דנה מרקוביץ'. מוזיקה: אלה דורון

* משמש, מסדה, חיפה 17.1, ה' 19:00 : מיטל ניסים, רג'י בטחיש, יובל בן עמי, נטלי לוין נעם לוי. מוזיקה: יעל בירנבאום

* הנסיך הקטן, סמטה אלמונית 23.1 ד', 20:30: עמרי בירן, רותם מלנקי, ערן הדס, מתי שמואלוף, תהל פרוש, מרחב ישורון, ענת עינהר, נעם פרתום

* עשן הזמן, רינגלבלום ב"ש 30.1, ד', 19:30. ערן הדס, מיכל דר, תהל פרוש, יואב עזרא, יובל בן עמי, דנה מרקוביץ', רון דהן, מוזיקה: רם אוריון
(האירוע בעשן הזמן יתקיים במסגרת שוק סוג ד' של המרכז לקיימות שכונתית וסטודנטים למען מבקשי מקלט)

אירועים שהיו:

ביום ראשון 6.1 ב20:00 בחנות היפה של תולעת ספרים שברחוב מזא"ה: אהרן שבתאי, ואן נוין, אלי אליהו, מיכל אגסי, רותם מלנקי, אלפרד כהן ורועי צ'יקי ארד. מיכל אגסי גם תרקד בחנות. מנחה: איב ברנד

* סיפור פשוט, נווה צדק 7.1, ב' 19:00: דנה לובינסקי, מיכל דר, מתי שמואלוף, טל ניצן, יודית שחר, יהושע סימון. מוזיקה: בילי לוי והפירם.

* קארדו שד' ירושלים, שכונת נגה, יפו 10.1, ה' 20:30: שלמה חתוכה, אבנר עמית, מתי שמואלוף, עדי תשרי, שחר מריו מרדכי, מיכל אגסי, נוית בראל. מוזיקה: בילי לוי והפירם, א.ב. דן.

ולא לשכוח פסטיבל שירה במדבר בשדה בוקר בשישבת בין ה17 ל18 עם שני אירועים של כתב העת מעין.

נשמח אם תפיצו את הבשורה, כי בינתיים את התקשורת זה לא מעניין יתר על המידה. הכניסה חופשית ונעימה

737824_514653011889036_2018979638_o

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום ובאתר המחאה הראשי

תל-אבסורד

ביקורת על ספר שירה ראשון של מתן-ארז קולנשר שזכה בפרס "רחל נגב לשירה" לשנת תש"ע ועוד השקות, הודעות … המשך קריאת הפוסט "תל-אבסורד"

פואטיות במהפכה

תצלום: ינאי יחיאל
תצלום: ינאי יחיאל

כתבה נפלאה של איילה פנייבסקי ב"מגזין הארץ" סביב שירת האוהליםהעם רוצה צדק פואטי !

שלוש ביקורות בעמוד "תרבות וספרות – הארץ" שהוקדש לשירת האוהלים:



ידיעה במעריב על הגעת שירון המהפכה למצרים

ולסיום הנה השיח השלם שהתעורר בעקבות הלידה של שירון המהפכה – באתר "גרילה תרבות"

גליונות שירת המהפכה הגיעו לעשן הזמן באר שבע. ניתן להשיג גם באוזן השלישית ת"א וירושלים. סניפי תולעת ספרים. מגדלור. המשיח. הנסיך. סיפור פשוט

שבת שלום

מחאת האוהלים ממשיכה עד לניצחון

צה ג'אוורה בהפגנת השלוש מאות אלף איש. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon
צה ג'אוורה בהפגנת השלוש מאות אלף איש. צילום: דפנה טלמון. cc: flickr by dafna talmon

מחאת האוהלים חייבת להמשיך. המשך קריאת הפוסט "מחאת האוהלים ממשיכה עד לניצחון"