אנא מן אלמגרב הוא ספר המחקר הראשון המוקדש ליצירתו של המשורר ארז ביטון

31-5996_B(1)ספר חדש!

אנא מן אלמגרב הוא ספר המחקר הראשון המוקדש ליצירתו של המשורר ארז ביטון. ביטון פרץ אל עולם השירה הישראלי בשני ספרים מכוננים, מנחה מרוקאית (1976) וספר הנענע (1979). ספריו הנוספים של ביטון הם ציפור בן יבשות (1990) תימביסרת – ציפור מרוקאית (2009) ונופים חבושי עיניים (2013).שירתו של ביטון סימנה מהפיכה פואטית ותמטית, וסללה נתיב חדש בשירה הנכתבת עברית בישראל. ביטון, יליד אלגיר, בן להורים מרוקאיים, עלה עם משפחתו ללוד בשנת 1948 כשהוא בן 6. בגיל 11 התעוור ונותר גידם מפגיעת רימון. ביטון נשלח לבית חינוך עיוורים בירושלים, וחוויותיו בשנים אלו הן המסד הרגשי לספרו האחרון, נופים חבושי עיניים. ביטון סיים תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית ועבד במשך שנים ארוכות כמטפל ועובד סוציאלי.בספר משתתפים חנן חבר, חביבה פדיה, גלילי שחר, מתי שמואלוף, אלמוג בהר, הדס שבת-נדיר, עמרי בן יהודה, קציעה אלון ויוחאי אופנהיימר.

מדרש של שקיעה" – מאמר על השיר "בשעה של שקיעה" מאת ארז ביטון – מופיע לראשונה בספר "אנא מן אל מאגרב: קריאות בשירת ארז ביטון" עורכים קציעה עלון ויוחאי אופנהיימר | להורדה

איך אפשר לקרוא את זה: מקבץ ביקורות על הספרים של אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור

cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian
cc; clip art | Drawn by:Michał Rzeszutek / bocian

ביקורת על שישה ספרים: אלי אליהו, ססר פרננדס גרסיה, הגר ינאי, תומר גרדי, יצהר ורדי ודורי מנור שפורסמו לראשונה בבלוג של הסופר והעורך רן יגיל ב-NRG

שירה 1

עיר ובהלות, אלי אליהו, עם עובד, 85 עמוד

"עיר ובהלות" ספרו השני של אלי אליהו מנסה ליצור בשפה שירית את האוניברסאלי והכללי באדם. ראשית אליהו מדמה את עצמו ליונה הנביא (למשל בשיר "הסערה" עמוד 10). אך כמשורר־נביא הוא לא מצליח לברוח מהפער שנפער שבין סיפור חייו הספציפי לבין סיפורו של כל אדם בכל זמן שהוא. אליהו פוגש בכל המאפיינים הייחודים של חייו ואלו לא נותנים לו מנוח. בין המאפיינים אלו ניתן למצוא את בת קולה של בתו הקטנה, סימני המאבק הכלכלי שלו כמשורר, זיכרונותיו מהעיראקיות של הוריו וגעגועיו לאביו המת.

"עיר ובהלות" כותרת הספר נלקחה מתוך ירמיהו פרק טו, פסוק ח: "הפלתי עליה פתאום, עיר ובהלות". בשיר הראשון של הספר (בית אחרון) אליהו מוצא את עצמו נס מהשליחות: "עכשיו על כביש נמתח לאור הלבנה אני / נמלט מהשליחות, מונע בדלק האשמה / של הילדות, חס על החולף, על הנמוג, / על הנדרס באלומת פנס, נס מהעתיד לבוא" (השיר "הבריחה", עמוד 7). הוא מפחד לחזור על טעויות שחווה בילדותו.

השירים מנסים ליצור שפה אוניברסאלית, ולכן כמעט אינם אומרים מקומות ספציפיים. הם מדברים בשפת כל אדם. אך המרכיב הביוגראפי, שאינו שייך לכל הקבוצות באוכלוסייה חודר, חוזר ומשמיע את דברו. בשיר "היסטוריה": "בעבור הבית הזה, / כפרים התרוקנו מיושביהם, / בארות נסתתמו, כבשים / התפזרו לכל עבר // בעבור הבית הזה / אנשים שכחו / שפת אמם" (עמוד 64). אפשר לקרוא את השיר כשמספר את סיפורם של האזרחים הערבים בישראל. אך כשנביט במעבר שלו מהבית השני לבית שלישי, נגלה שהוא בעצם מדבר על הזיכרון של  משפחתו וקבוצת הייחוס שלו – כאותה הכרה עצובה במחיקת השפה העיראקית.

המנוסה של אליהו מתבטאת לאורך כל הספר, כאותו נבואה שמשמיע ירמיהו, על העתיד לבוא. אך דווקא כשהוא בבריחה אינסופית מהעתיד לבוא, שירי אליהו מחברים אותנו ומושכים חוט בין האוניברסאלי לבין הייחודי.

 

פרוזה תרגום (לבני הנעורים)

ההם, ססר פרננדס גרסיה, ספרית פועלים/הוצאת הקיבוץ המאוחד, מספרדית: גליה הירש, 152 עמוד

טוב לראות ספר חדש שיוצא בסדרה מיוחדת לנוער (מפרש: סדרה לבני 16־18). אך מה עושה ספר נוער לכזה? איך פונים לקהל של בני הנוער בנפרד מקהלים צעירים או מבוגרים יותר. אחת מהתשובות לכך תהיה הנושא שבו עוסק הספר, שיהדהד לבעיות המעסיקות את בני הנוער. אם כך, לא במקרה אחת מהשאלות המרכזיות העולות בספר "ההם" היא שאלת הווירטואליות. במילים אחרות: האם בעידן שבו כל חיינו נמצאים בתוך שרתים של מחשבים, יש לאנושיות שלנו עדיין משמעות.

הסופר הספרדי הצעיר ססר פרננדס גרסיה שנולד במדריד ב־1967 זכה בספרו "ההם" בפרס חאן לספרות לשנת 2009. הספר מעמיד במרכז את הנערה פלומה המגיעה לאי פומנטרה ופוגשת בשחקן טניס צעיר ומבטיח בשם תומאס. החופשה הופכת לתעלומה בלשית. פלומה, חושדת בעולם סביבה, ואינה מקבלת כמובן מאליו את יחסי התקשורת עם כל הסובבים אותה. זהו אחד המאפיינים של אותו גיל שבו התקשורת עם העולם מקבלת מרכזיות. כל הורה מכיר את השיחות עם המתבגרים הצעירים המורדים.

גרסיה רקח את הז'אנר הבלשי ביחד עם ז'אנר של האֵימה ומד"ב. אך מתחת לכול מסתתרת השאלה העמוקה המעסיקה את כולנו והפכה להיות גם שאלה ספרותית: מה מפריד בין הרובוט (אנדרואיד) לבין בני האדם. אנו זוכרים את השאלות הללו כשהן קיבלו ביטוי בספרי המד"ב הטובים ביותר. אך דווקא בהלחמה השעטנזית של הז'אנר הזה לתוך האֵימה אנו מקבלים משמעות נוספת לחוויות העכשוויות.

התרגום היה שוטף והעביר את רוח הספר. אהבתי את השימוש החופשי בלשון עכשווית כמו "אני שוב מטרחן, אני לא יכול לשלוט בזה" (עמוד 24). דווקא הרגעים הכי טובים בספר (מבלי לייצר ספוילרים) קרו מחוץ לספר. ודווקא רגעים של אילמות אלו מצביעים על חוסר היכולת של דור צעיר לדבר על כאביו.

פרוזה מקור 1

מקום בטוח ללב, הגר ינאי, זמורה־ביתן, 302 עמוד

הגר ינאי כתבה וריאציה על רומן רומנטי המתרחש בגרמניה בזמן עליית המשטר של היטלר. הרומן מתחקה אחר הקורות של לני מורנאו, שאינה ממוצא יהודי, העובדת כחשפנית מבוגרת הזוכה לשם "הברבור השחור של ברלין". הספר בנוי בשני צירים: בציר הראשון אנו מתקדמים לקראת מלחמת העולם השנייה, כשלני (מגדלן, כקיצור למגדלנה, שתמכה בישו) מורנאו נקרעת בין אהבתה לשני גברים, האחד תעשיין וסופר גרמני־יהודי בשם אלפרד קליינברג, והשני הרמן מקפארלי, סופר אמריקני שמזדמן למקום.

אלפרד מנצח במלחמה על ליבה של לני והיא עוברת לגור איתו, עד שחייהם יחדיו מתמוטטים, כשאלפרד מתעלם מהבקשות שלה להביא ילדים לעולם. היא הופכת חסרת הגנה בעולם גברי. בחלק השני של הספר עוזבת לני את אלפרד ומתגוררת עם בובי, שגם היא עבדה כחשפנית. לני מגלה שאלפרד ברח לאמריקה וחוזרת לעבוד כחשפנית, בכדי להתקיים כלכלית. זאת אחרי שנים שבה אלפרד מימן אותה ולכן הייתה רחוקה מעולם החשפנות.

בציר השני אנו שומעים את התאווה, התשוקה והגעגוע העמוק של לני לנתן, אותו בחור יהודי שהכירה במועדון החשפנות. הפרקים הללו כתובים בצורה פואטית, וחוזרים על עצמם, ומתישים את הקורא. פעם אחר פעם אנו שומעים על הגילויים המיניים החדשים והמעייפים של האהבה הטוטאלית אשר חוותה לני עם נתן. אפשר היה להפוך בקלות את הציר השני למעין סיפור מסגרת ובכך להדק את הספר.

הספר של הגר ינאי יכול להתקבל כחלק מדיון שלה באתניות האשכנזית שלה. יהיו שיטענו שהספר מכונן מחדש את גרמניה בכדי לבדוק את גבולות הטראומה היהודית, אבל לא פעם עלתה בי ההרגשה כי הספר לא מדבר את שפת העבר. כך למשל ראו את הפסקה בה לני מתארת את עתידה: "העתיד הצטייר לי כתמונה עזת צבעים: אלפרד קליינברג, אינטלקטואל ברלינאי וסופר מצליח, נושא לאישה את מגדלן מורנאו, גויה – כפי שהיהודים קוראים לזה – ויפהפייה ידועה לשמצה. לגברת מורנאו עבר מפוקפק, ומזה שנים שכבר אי אפשר לכנות אותה בשם עלמה צעירה ורעננה, אבל לאלפרד קליינברג לא אכפת. יש לו תשוקה עזה לגופה, לרגליה הארוכות, לניחוח האפל והמתוק של צווארה." (עמוד 56) – הדרך בה חשפניות יתארו את עצמן, במונולוג פנימי, תהיה אחרת. התיאור הנ"ל נשמע חיצוני למצב הקשה הזה של חשפנות וכולל בתוכו מבט גברי שמצמצם את האישה לתוך סקסיזם.

בהקשר הזה גם "אלנבי" של גדי טאוב נכשל לחדור לעולם הביבים ולהעמיק בדמויות, אף כי הוא כתוב על עולם החשפניות של ימינו.

דוגמה נוספת מצויה בדיאלוג בין אלפרד לבין לני כשהיא מבקשת ממנו להביא ילד: "לני, את לא מבינה? התאהבתי באישה חופשייה ומסעירה שלא מתחשבת במה שאומרים עליה. למה את מתעקשת להרוס את האישה הזו ולהפוך אותה לעקרת בית קטנה ומשעממת?" (עמוד 74). גם כאן נדמה שהתיאור החיצוני של הדמויות עולה על פני השטח במקום להישאר בסבטקסט. במקום שהדיאלוג ירמוז, יצביע ויסמן הוא ממש מאכיל אותנו בכפית לגבי המניעים של אלפרד.

אם העבר לא מתרקם להבניה אורגנית, הרי שגם הווה נשאר פרום. ולכן הרומן העלילתי של הגר ינאי לא מצליח לצלוח את אותו הישג ספרותי שקראנו ב"נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, או ב"אנשים טובים" של ניר ברעם. זאת משום שהיא אינה מצליחה להעמיד את הספר בתוך תשובה ראויה לדילמות שאנו חווים בימינו. ולכן נאמר, שאי אפשר להגיע לגרמניה של 1938, מבלי להגיע לגלגולו של הפאשיזם כאן בתוך חיינו בישראל. אפשר לייצר עולם של עבר, אך צריך שיהיה לו בסיס של הווה.

הגר ינאי מצטרפת לזרם של תרבות ישראלית שמממשת את התשוקה של הבורגנות הישראלית להיפטר מהעול הפוליטי המונח על כתפיה, בכדי להתקבל בגרמניה. אך כדי להגיע לגרמניה ולהישאר בתרבות הישראלית, צריך לחשוב על הפער בין העבר להווה. צריך לכתוב את העבר, כשאנו מבינים את ההקשר שבתוכו אנו מתקיימים, נושמים וכותבים.

פרוזה מקור 2

אבן, נייר, תומר גרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, 192 עמוד

על פניו ספרו של תומר גרדי מדבר על הקרוב ביותר לתומר. הקיבוץ שנבנה מתוך האסון הפלסטיני. הספר של תומר גרדי אכן מדבר על הנכּבה וחושף את כל המבנה שלה בתוך סיפור החניכה התרבותי שלו בישראל. אך הספר של תומר גרדי קודם כול מנסה להגיע מטה עמוק יותר לתוך המבנה של טראומה אחת.

האטימולוגיה של המילה טראומה מגיעה מתוך השפה היוונית 'τρᾶυμα' ופירושה פצע (ברפואה השימוש במחלקת טראומה מגולם במיידיות הטיפול הנדרשת לחולים). אחד מהמאפיינים המרכזיים של הטראומה הוא החביון (latency) או ההשתהות (belatedness) שלה – אי היכולת של קורבן הטראומה לתפוס ולהטמיע את החוויה הטראומתית בזמן התרחשותה. ולכן האירוע הטראומתי ממשיך לרדוף את הקורבן ולחזור שוב בחלומותיו, או בחייו היומיומיים. פרויד עושה שימוש ב'החוויה הטראומתית' בראשית הניסוח שלו את יסודות הפסיכואנליזה: "תפקידו של המטפל אזי הוא לעזור לחולה לשקם בזיכרונו את החוויה המקורית ('החוויה הטראומתית'), ואז צפוי הסימפטום, המשמש כתחליף, להיעלם. אלא שתהליך שיקום זה אינו פשוט כלל, מאחר שאותם הכוחות שפעלו להשכיח את החוויה או את הזיכרון המכאיב מלכתחילה, ממשיכים לעמוד על המשמר ולסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי. לכן בגלל פעילותם של 'מנגנוני ההתנגדות' (resistance) אלה, אין המטפל יכול לבקש בפשטות מהחולה: 'נא ספר לי בדיוק מה ואיך זה קרה', אלא, כמו בלש מומחה, חייב הוא להפעיל שיטות עקיפות שונות, כדי לשקם את חלקי אינפורמציה שנעלמו מזיכרונו."

זאת הסיבה שתומר גרדי מנסה בכל הז'אנרים היצירתיים במבנה דמוי אדריכלי מהונדס דמוי הקונכייה הפרוזאית של זבאלד. יש בספר סיפורי אגדות בנוסח האחים גרים, יש פרוזה בורוזית ביטניקית, יש דרמה כאותו מחזה טרגי־קומי (בסיומו של הסיפור) החוזה את ההתקבלות של הספר, יש דיון בשפה אקדמית ועוד צורות שונות של דוּברות. אך למרות האקדח המעשן שמביא לנו תומר גרדי בדמות העדויות עצמן לפני ואחרי המחיקה – הוא אינו מצליח באמת לפענח את הבלתי מפוענח – את הטראומתי – את הבלתי ניתן לדברור, לתשאול או לאמירה. מי הם הכוחות שפועלים לסכל כל ניסיון להעלות בחזרה למודע את התוכן הדחוי? מדוע התוכן טראומתי? מהם הנוזלים המצטברים מעבר למסגרת התמונה?

ובכל זאת מה קורה כאן?

אי אפשר להפריד את הפורמליזם מהאמנות – מבנה עלילת בילוש ופתירת פרשת האונס של הנשים הערביות – מהמשמעות החברתית, לאומית שלו. אני חושב שדווקא האמנות משמשת לנו אולי כלי ראשוני להבין מה קורה כאן בספר הזה. מדוע תומר מביא דווקא את העדויות עצמן שסביר להניח יעוררו את העולם החוץ אמנותי שיהפוך את הדיון על הספר לאותו דיון אומלל על אמת ובדיון בסרט "ג'נין ג'נין". ובכן הספר עושה שימוש רדיקלי בכל החומרים הנמצאים בתוכו, אך כאמנות זהו עדיין ספר פרוזה ששובר את גבולותיו לתוך ספר עיון, ולמרות שהוא חייב לתת קרדיטים, הוא גם לועג לקרדיטים הללו.

לפרויקט הפסיכואנליזה יש אם כך משמעות תיאולוגית של וידוי וגם משמעות פרשנית של תפירה והבניה מחדש של הטקסט תוך כדי פרימתו. המעבר החד מהתפיסה המודרניסטית של הקדמה (progressive era) אל התפיסה הפוסטמודרניסטית המבקרת את הנרטיב ואת האפשרות לגאולה מצויה דווקא בתשובה של הפילוסוף הסלובני ז'יז'ק לפרויד. ז'יז'ק הופך את התכלית של הפסיכואנליזה, רק בכדי להחליף את וידוי הטקסט בהבניה מחדש את הקשרו: "המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומתי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שאינו יכול להשתחרר לעולם."

ככזה אני חושב שהספר אם נפשיט ממנו את הנרטיב הפלסטיני החשוב להשמעה ולדברוּר כחלק משיח של הכרה, ודה־קולוניזציה נוכל לשמוע דווקא את השיח המורכב של הדור השלישי שנולד בישראל בשנות השבעים והשמונים, זה שמנסה להבין מה קרה באירופה. זאת הסיבה להליכה המוקפדת דווקא בתוך הספרות האירופית בניסיון להבין את שורשי המחשבה הציונית. אין כאן עשיית שלום עם אירופה דרך הווידוי של הטראומה, אלא השלמה איתה. בשביל זה קיים המבנה המסתלסל ההולך בדרכים מגוונות ושונות קדימה ואחורה אל תוך אירופה מתוך הציונות דרך שימוש באותו אסון המתחיל בקיבוץ. אך בוא לא נשכח שהקיבוץ כניסוי סימבולי גם הוא המשך של התגלגלות הרעיונות האינטלקטואליים שהגיעו מתוך אותו דימוי אירופי של עתיד אוטופי ומתוכו נגזר ההווה. זהו שימוש באסון הפלסטיני, כדי לחזור לאסון האירופי, מתוך ויתור על אפשרות פענוח והליכה על שולי האסון. אפשר לומר אם כך שהסיפור על האסון והפשעים שנעשו לפלסטינים אינם אלא דיון מורכב יותר בטראומה של גירוש יהודי אירופה, אותה טריטוריה שאי אפשר לפתור, לא בפתרון הסוציאליסטי של הקיבוץ, וגם לא בפתרון הלאומי, ואין דרך לפתור את החידה, חוץ מלהישאר בתוך עולמה ולחדור אל שעריה ולהשלים עם קיומה המסיבי במרכז החדר.

דברים שנעמדו בהשקה של הספר "אבן, נייר" בתיאטרון היהודי־ערבי ביפו, 19.1.2012

 

פרוזה מקור 3

"את כל הדברים", יצהר ורדי, זמורה־ביתן, 2011, 207 עמ'

קיבוץ קדים בדרום. המשפחה הגרעינית מתפרקת. פיצקי נאחז באחותו לילה, כשאמם מתפוררת מול עיניהם הכלות. פיצקי מחליט לכתוב את הרומן שיטפל בזיכרון ויחבר אותו מחדש.

"את כל הדברים" הוא רומאן הדחוס בספר קטן כמעט כמו ספר כיס. מבנה העלילה שלו חוזר בערגה לקיבוץ כדי לפרק ולבנות מחדש את כוחותיו המיתיים. המודל הזה כבר מוכר לנו מיצירות רבות בתרבות הפופולארית בישראל. אף שהספר אינו פונה לבני נוער, מדובר בספר נוער קלאסי. אך גם אם הקהל המבוגר יקרא את הסיפור הוא יגלה את סודות החניכה הגברית.

לרגעים הספר הוא בוסרי. המחבר יצהר ורדי נוגע כאן באהבה אסורה ונזהר מאוד שלא לקפוץ עמוק מדי לתוך גבולות התשוקה שהוא חצה. השפה פואטית מאוד. הספר מלא ציטוטים ואלוזיות לספרים אחרים (תרצה אתר, לאה גולדברג, ג'רום ק' גרום, יונה וולך, אברהם חלפי, ועוד) – שלא משרתות לדעתי את העלילה. אם הספר היה יצירה שמתכתבת באופן קוהרנטי עם יצירה אז אולי שווה לתת את כל הציטוטים, אבל הספר לא צריך להיות "תרבותי" ולהתקבל על ידי קהל מבלי לשרת את העלילה. לעיתים הוא מודע מאוד להתקבלות של הכתיבה שלו, אך אין הוא חורג מגבולות המוכר. הוא אינו לש בחומרים הידועים בכדי לחשוף בפנינו דבר מה חדש, וחבל שנושא זה לא עבר פיתוח עשיר יותר.

הכוח של ורדי טמון בלשונו, בחיבור בין גבוה ונמוך, בין שפת דיבור לשפת כתיבה. אך המציאות הממשית אינה יכולה לזאת הסמלית. הנחת דבר הרומא בנקודת התצפית של פיצקי מכפיפה את שאר הדמויות לצרכיו. למרות שלילה, אחותו, משמשת כאנטגוניסטית, היא אינה מתמודדת די ומעירה אותו מתשוקותיו אסורות. בדרך כלל הזוגות מתגברים על איסורי החברה ומשלמים על כך מחיר  (למשל במקרה של רומיאו ויוליה שהתגברו על שנאת משפחותיהם ושילמו מחיר על כך). אחותו שהיא דמות המושא שמולה פיצקי מתכונן בסיפור החניכה, לא מקבלת משקל מולו. בעיקר כי אין כאן שתי דמויות, אלא יש הזיכרון של פיצקי היוצר מולו את דמות אחותו, אך ההבדל לא נוצר בצורה בהירה.

המבנה של התפרקות המשפחה בקיבוץ הזכיר לי מאוד את הסרט "אדמה משוגעת", שגם הוא עסק באֵם שמאבדת את כוחה המטריארכאלי בעולם ללא אב. אך יצהר ורדי בניגוד לדרור שאול, נזהר שלא לייצר מבנה סגור וקלאוסטרופובי, ואין לו מערכת סדורה של האשמה נגד המבנה החברתי. הוא מביט בחמלה בקיבוץ. אנו פוגשים בתהליכים החברתיים, והם לא אלו שממסגרים וממשיגים את העלילה.

היעדרו של האב מוסבר היטב בעלילה. היעלמות חוק האב הולכת ביחד עם הידרדרות המבנה החלוצי של הקיבוץ ומיקומו בישראליות. ברגע שהאב עוזב, האם אמורה לתפקד במקומו ולספק את דמות המופת, אך האם לא מצליחה להחליפו בגלל בעיה רפואית. בהיעדר מבנה משפחתי יציב, נשברים גבולות הטאבו בתשוקות הילדים. הם מוצאים את עצמם משחקים בגן משחקים אסור לנגיעה.

ורדי אינו מספק לקורא את הזעם ששבירת הטאבו מעלה, הוא מקבל את הגבולות שניתנים לו בידי דמויות משמעותיות סביבו. אסנת, חברתו הראשונה של פיצקי היא זאת שעוצרת אותו בפני מעשים אסורים. תחושת הסירוס הולכת לאורך כל הסרט הספר, ולכן שמו של הגיבור פיצקי נשמע כסימון כמעט מודע לחוסר היכולת להעמיד תגובה תוקפנית להיעלמות האב. לילה, אחות של פיצקי, היא זאת שמתנכרת לאב ועוצרת את התקרבותו למשפחה, בעקבות מות האם.

כאמור, כוחו של ורדי בשפה והוא עושה שימוש רב בקירוב הפרוזה שלו לגבולות השירה "ילדות זה קדים: דרומה מהשפלה לנגב, חלוף על פניי קריית גת, ימינה בצומת קדים ושם, אחרי תחנת הדלק, קיבוץ. ונופיו שדות ומטעים ופרדסים וסוגת, אימפריית הסוכר, וחממות וכביש ראשי ואשל בודד ומתחם המועצה האזורית ובית קברות" (עמוד 17).

הוא כותב שירים, הוא מצטט שירה של אחרים, ממציא מילים. ורדי אינו נשאר בגבולות המטפוריים לזמן רב. הוא נכנס ויוצא בכתיבה השירית. הייתה לי הרגשה שהוא יכול היה לפתח את המטפוריקה שלו לאורך עמודים.

דווקא היום חלק מהערכים הסוציאליסטיים של הקיבוץ דרושים למחשבה הישראלית ונשמעו בגרסאות אחרות במחאת רוטשילד. מחד הספר, כקול מפי הדור שנולד בשנות השבעים, לא מצליח להשתחרר בביקורת שלו על המבנה הקיבוצי ואינו מותח ביקורת מספיק מדויקת וחריפה, מכוונת וברורה. ומאידך, הוא אינו מתיר להתיר כל רסן בתשוקות שלו. אנו נותרים בתוך גרסה מאוד צבעונית, חמודה וכיפית של קריאה בהווה של פיצקי, כאלטר אגו של המחבר, מאשר בעבר. מכונת הזמן שהפרוזה מאפשרת מחייבת הבנת גבולות ההווה. בהיעדר הבנה שכזאת, אנו לא זזים בזיכרון לשומקום.

שירה 2

דורי מנור, אמצע הבשר, שירים 2011-1991 (הספר כולל מאמר רחב יריעה של דן מירון "הפרח הנעדר מן הזֵרים"), מוסד ביאליק והוצאת הקיבוץ המאוחד. 341 עמוד

נדיר שמשורר כה צעיר מקבל את אחד היהלומים שבכתר השירה: אסופת כל ספריו למהדורת "כל כתבי" שכוללת גם מאמר של חוקר בכיר כדן מירון. כיצד ניתן להסביר שגדולים כמו רוני סומק עדיין לא הוציאו ספר של "כל כתבי" ואילו משורר צעיר מובא קדימה לתוך מרכז המפה הפואטית בשירה העברית. לא תמיד הדבר מצליח לדן מירון שהכתיר מלכים רבים ששמם נשכח (כתב על אבנר טריינין שהוא גדול מדוד אבידן).

בשיר הפותח את הספר " Fin de siècle" (מצרפתית: "סוף המאה" או "קץ המאה", מונח המציין, בקירוב, את התקופה שבין 1890 ל־1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה) מכריז מנור: "באה עת שירת גדולה, שירת ה-HIV / כי סעד הזמנים הוא שיר. הזמן זקוק לסעד. / נשא אחר נשא נצעד, וכל נשא – נביא, / באין לנו אלוה, נאליה את הצעד. //" (עמ' 9). מנור בהחלט הבין שהתרבות בישראל נמצאת על סף בלימה, אל מול ובתוך מחלה. אך הוא ראה את אותה מגפה, לא כאובדן, אלא כהרס, שמתוכו נוכל לחזור לנורמאליות, לרגע שלפני המלחמה.

דורי מנור מוביל קו קוסמופוליטי וקווירי בכתיבתו, אך התרגומים שלו בניגוד לשירה מתנתקים מהכוחות הדיבוריים יותר. דווקא בשיריו פחות נוכחת המגמה הצורנית והתוכנית של כתיבת ארכאית. למנור יש הישגים לא מעטים בפריצת גבולות כחלק מיוצרי הדור השלישי הישראלי. הוא גם שילב שפת יומיום עם שפה ארכאית, גם טיפל בתכנים הומו־אירוטיים בצורה חדשה. מנור עזב את הזמן הלאומי, לטובת נקודות אחרות בתרבות האירופית, כחלק משהייתו הממושכת בפריז. היהדות ההיסטורית שתמיד הוצגה כחלק מההומו־אירוטיות הפכה בידי מנור לכוח. וכך הוא יצא נגד שלילת הגולה הציונית.

*

לרגל יום השנה למותו של חזי לסקלי כתבו 20 משוררים שורה מתוך שיר ברוח שירו "שירה" של לסקלי. פרויקט המחווה מתארח במדור השירה באסטה

*

ניצחון ענק למאבק המשוררים והמשוררות – פרס ספיר לשירה – קונספט שלי שהתגשם למעשה (המאמר המקורי שפירסמתי בטיימאאוט ובהעוקץ לפני יותר משנה) – כשמפעל הפיס לא תמכו בשירה בכלל !

*

מופיע בפסטיבל מטר על מטר. הירשמו

*

אתארח הערב בתוכנית "חיים של אחרים" עם ערן סבאג בעשר בערב ונדבר על הגדול מכולם מרקוס גארבי: "לא ייאמן איך חולפים הימים ושוב אנו מוצאים עצמנו ביום לכתו מן העולם של האח, הראסטה, מרקוס גארבי. מי שהיה ללוחם השחור הגדול ביותר בתקופתו. קיבל מעמד של נביא וקדוש בתנועת הראסטפראיי, השפיע בתפיסתו רבות על התנועות השחורות בשנות השישים בעולם ועד היום. בעיקר קרא לניתוק קשר השיעבוד ההיסטורי בין האדונים הלבנים לעבדיהם השחורים. לא על ידי מלחמה על שוויון זכויות אלא ע"י חזרה לאפריקה. היום ב1940 הלך לעולמו מבלי שהספיק לראות בעמל כפיו קורם עור וגידים. כמה ימים לפני שנפרד מן העולם עוד הספיק לקרוא בעיתון ה"שיקאגו דיפנדר" כי למעשה כבר הלך מן העולם. הערב ב22:00 סיפורו הלא ייאמן של מרקוס גארבי (עם גילויים חדשים). גלי צה"ל. התפקדו אחיות ואחים, התפקדו" (ערן סבאג)

לא סומכים על המדינה, כן סומכים על אפל?

Mac Underglo | cc: flickr By Ziggy_Mo This photo was taken on December 4, 2010 using a Nikon D3000.
Mac Underglo | cc: flickr By Ziggy_Mo This photo was taken on December 4, 2010 using a Nikon D3000.

כולנו נרעשנו מדליפת מרשם האוכלוסין, חוששים מהמאגר הביומטרי ומפחדים שהפרטים האישיים שלהם ידלפו מידי המדינה לגורמים זרים. אז למה אנחנו שמחים להעלות את המידע הכי אישי לענן של אפל? המשך קריאת הפוסט "לא סומכים על המדינה, כן סומכים על אפל?"

רעידת אדמה | סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה | תירגום : יהודה שנהב-שהרבני

סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה
הידיעות על רעידת האדמה השתלטו על קולות המהפכה בכל רחבי הארץ.  לאחר שנכנעה עיר הבירה למהפכנים ועיתוני הערב התחרו ביניהם על פרסום נאמנותם להם, רעדה לפתע האדמה. כהרף עין הפכה עיר הבירה לתילי הריסות ולשונות של אש, המתלקחת ברוחות  עזות, התנשאו מעליה. אמרו תומכי המהפכה: אפילו הטבע מרד בשליטים העריצים. אמרו מתנגדיה: אפילו הטבע הכריז מלחמה על המהפכנים השפלים והמושחתים.
מיכאל נעימה ميخائيل نعيمة
מיכאל נעימה ميخائيل نعيمة

רעידת האדמה גבתה קורבנות עצומים וכילתה טוּב רב. בין אילו שניצלו ביד הגורל היו מנהיג המהפכה ומפקדה הבכיר ואיתו עלמה צעירה שעליה נאמר שהיתה אהובתו, יד ימינו במאבקו והמוח שעמד מאחורי תוכניותיו ופעולותיו.  מספרים עליה שמוצאה ממשפחה אריסטוקרטית וכן שלא היססה לתמוך בהתלהבות במהפכה גם כאשר נעצר  אביה והושלך לבית הכלא. אביה היה מבכירי מנהיגי הצבא שהיו נאמנים לממשלה ולמשטר הישן ומאויביה המושבעים של המהפכה. הוא נודע בביקורתו האלימה על התנועה החדשה ובתיעוב מנהיגיה. די היה בסיפור הזה כדי להפוך אותה לגיבורה מיתולוגית כמעט. כך גויסו למהפכה ולה תומכים רבים,  במיוחד בקרב האיכרים, הפועלים, האביונים וחסרי כול, שהיוו את הרוב המכריע בארץ.

אנשי המהפכה ששרדו התכנסו להתיעצות בדבר אפשרויות הפעולה שלהם. בשל ההרס שנבע מרעידת האדמה, שררה ברחבי הארץ אנרכיה. המהפכה עמדה בפני סכנה עד שכמעט ונשמט מידיה הרסן. המצב הסתבך כאשר מנהיגי המשטר הישן, וביניהם אביה של העלמה, השיבו לעצמם את חירותם כשנקרתה בפניהם ההזדמנות. בחסות הפחד, הדאגה והאנרכיה שחוללה רעידת האדמה

הם הרגו את שומר בית הכלא, ניפצו את דלתותיו ונסו על נפשם. בעודם חפשיים הם חרשו מזימה שלא תיאמן. הם היו עלולים להפוך את האירועים שהתרחשו על פיהם, להשיב הכול לקדמותו ואפילו חמור מכך. הם יענישו קשות את אנשי המהפכה למען יראו וייראו. לכן לא יהיה מנוס מלרדוף אותם באשר הם, להחזירם לבית הכלא ולשפוט אותם קבל עם ועדה.  אם ייבצר מהם לעשות זאת, לא יהיה מנוס אלא להרגם. הכול היו תמימי דעים, והעלמה בראשם, שעל אביה לעמוד בראש המבוקשים להתיצב למשפט — או למות. כל זאת, בשל ההשפעה העצומה שהיתה לו עדיין ברחבי הארץ בשל עברו הצבאי המזהיר אשר הקנה לו אהדה נרחבת בציבור. לאחרי חילופי דברים במהלך ההתיעצות התחייבה העלמה בפני חבריה שהיא זאת שתביא אליהם את אביה, חי או מת.

העלמה יצאה מן הישיבה כשבידה תכנית ערוכה היטב כיצד להגשים את המשימה שהוטלה עליה. היא התחפשה לנער כפרי, שכרה חמור ושמה את פעמיה, בדרך חתחתים הררית,  אל מנזר המצוי במרחק של יומיים רכיבה מעיר הבירה. המנזר שכן על גבעה בלב חורשה צפופה בעצים ובצמחיה סבוכה. העלמה היתה בטוחה שאביה ביקש מחסה באותו מנזר. ידידות רבה שנים – שאיש לא ידע עליה מלבדה – התקיימה בין אביה ובין ראש המנזר.

לפני שירדה העלטה הגיעה העלמה אל המנזר וביקשה להפגש עם ראש המנזר מיד. מבוקשה ניתן לה. אולם כאשר מצאה את עצמה עומדת פנים אל פנים מול נזיר בא בימים נעתקו מילותיה מפיה. הוא היה בעל גוף כחוש, גבה קומה, בעל ראש וזקן לבנים, מצחו ולחייו חרושי קמטים, גבותיו עבות, עיניו שקועות ועל פניו היה נסוך חיוך עדין ונעים. קשה היה לדעת היכן ממוקם חיוכו: בשפתיו, בעיניו או בלבו, או שמא הרחק מעבר לזה. ראש המנזר פנה אליה ברוך, במתיקות ובכבוד:

–         ברוך הבא, בני. האם תרצה ללון פה הלילה?

–         תודה לך. אבל אני הגעתי לכאן למלא משימה.

–         ומהי משימתך, בני?

–         אני נושא מכתב אל גנרל קיידום. אני חייב להעביר לו אותו לאלתר.

–         הגנרל קיידום? מי אמר לך שהוא פה?

–         מי ששלח באמצעותי את המכתב.

–         אבל … אבל … מיהו זה ששלח את המכתב, בני?

–         אגלה את שמו לגנרל.

–         ומה שמך, בני? האם מכיר אותך הגנרל? האם אתה מכיר אותו?

–         אני מכיר אותו והוא מכיר אותי.

התבלבל הנזיר המסכן וניכר עליו שהוא מבקש להסתיר דבר אבל לשונו ממאנת לשקר. אחרי שהיסס מעט אמר:

–         חכה לי פה, בני, עד שאשוב.

לאחר זמן מה, שנראה לעלמה ארוך כנצח, שב הנזיר ובידו עששית שהפיצה אור דליל . הוא הרים אותה אל מול פני המבקר הזר, ולאחר שהתבונן בו מכף רגל ועד ראש, הוא שאל אותו ברצינות ובפשטות:

–         האם אתה נושא נשק, בני?

השאלה המפתיעה הדאיגה את העלמה. היא השיבה לו כשקולה ועיניה מסגירים דאגה:

–         הייתי עונה לך בשלילה, "לא", לולא כנותך שפורקת מעלי את נשק הכזב. אני נושא את האקדח הזה.

–         זה הכל?

–         והפגיון הזה. זה הכל.

–         תן לי אותם, בני. אינך זקוק כאן לנשק. בוא בעקבותי.

הנזיר צעד לאורה הדועך של העששית כשהעלמה מאחוריו. הם ירדו בסולמות ואחר כך פסעו במסדרונות לחים וצרים, שהתעקלו לכיוונים שונים. לבסוף הם הגיעו אל קיר נמוך שנראה היה כעשוי מאבן אחת. מה גדול היה תמהונה של העלמה כאשר ראתה שהנזיר הקשיש דוחף את האבן העצומה בידו וזו נפתחת אל חדר מרווח ומשמיעה קול חריקה צורמני, שמעורר צמרמורת בגוף והתכווצות בלב. רצפת החדר היתה מכוסה במחצלת קש ובד לֶבֶד ובזוית אחת שלו מיטה. בסמוך אליה, מתחת לחלון גבוה בקיר, ניצב שולחן כתיבה ועל גבו נר שהאיר באור גדול ערימה של ניירות וספרים. ליד השולחן ישב נזיר וכאשר לכד מבטה של העלמה את פניו היא זיהתה את אביה. הדם כמעט קפא בעורקיה ואחר כך החל להתלהט.

הדלת נטרקה מעצמה בקול חריקה אשר ליווה קודם גם את פתיחתה. ראש המנזר התקדם לעבר הנזיר היושב בסמוך לשולחן הכתיבה ואמר בשלווה ובישוב הדעת:

–         הנה השליח שעליו דיווחתי לך. עשיתי כמצוותך ופרקתי אותו מנשקו.

המלים המעטות והפשוטות הללו כמו הדליקו פתיל של פצצה אשר הדי התפוצצותה נשמעו למרחוק. כאשר הבחין הגנרל בתווי פניו של "השליח" הוא צעק בקול רועם:

–         בוגדת! הוי את הסוררת בבנות! החצופה מכולן! הנחותה בין יצורי הבריאה! עד לכאן… עד כדי כך הביאה אותך השפלות? חנניה … אחי חנניה. הישמר. המנזר מוקף במהפכנים. אין מנוס מלברוח. אבל זאת רק לאחר שאנקום את נקמתי בבוגדת הזו ואבוא על סיפוקי. הגנרל קיידום לא ימות אלא בכבוד.

האב תכנן לחטוף את האקדח מידו של הנזיר הזקן שהיה המום למשמע אוזניו לנוכח המחזה המוזר שנגלה לנגד עיניו. הנזיר הזקן שמר על קור רוחו והתאושש דיו כדי להרחיק את חברו מן האקדח והפגיון אשר בידיו. הוא לא היסס ופנה אל האב הנסער בטון שהחזיר לו את שפיות דעתו והרגיע את עצביו שמרדו בו. אולם עתה כאשר הבין הנזיר שהשליח לא היה אלא בתו של חברו, השתלט עליו רעד והוא כמעט והתעלף. אסור היה לנשים להכנס אל המנזר ובמרוצת ההסטוריה הארוכה שלו לא דרכה בו רגל אשה.  היוצרות התהפכו עתה והאב שב להרגיע את אימת "האסון" שפקד את חברו הנזיר. לבסוף שקטה הסערה והאוירה טוהרה. הנזיר הזקן הילל את אלוהיו ואמר שהאל הנשגב תכנן כנראה בחוכמתו האלוהית את מה שקרה. כל זאת כדי שתינתן לו  —  לנזיר הנקלה וחסר האונים –  הזדמנות לתקן את היחסים שהושחתו במרוצת הימים בין האב לבין בתו היחידה. העלמה הבטיחה לאביה ולנזיר שאיננה זוממת כל רע וכי היא באה למנזר בגפה והוא אף אינו מוקף במהפכנים כפי ששיער אביה. בשמץ של תרעומת שאל אותה האב:

–         אם כך מהי הסיבה לבואך?

–         באתי כדי להשיבך אל תבונתך. אם אכשל במשימתי זו עליך להרוג אותי או לחילופין אהרוג אני אותך.

–         השמעת, אתה, האדם הקדוש? השמעת? היא באה להרוג אותי או להרוג את עצמה. והיא עוד אומרת שהיא לא זוממת כל רע…

חנניה: סליחה, אחי. אל תקרא לי קדוש. כולנו חוטאים. אני ביניכם כאדם תועה. אינני מבין לא את מראה עיני ולא את משמע אוזני. אתה הרי באת אלי ואמרת לי שמאסת בעולם ובמצוקותיו וכי אתה חפץ לבלות את שארית חייך הרחק מן האנשים וקרוב לאלוהים. והנה באה אלי בתך בתחפושת של נער ומצהירה שאם תכשל בהשבת התבונה אליך היא מתכוונת להרוג אותך או להרוג את עצמה. אולי איבדת את שפיותך? או שמא היא המשוגעת? או שמא אני המשוגע? אינני יודע. אלוהים, הצילנו מן השטן ומתחבולותיו.

האב: הרשה לי לגלות לך את מה שהייתי חייב לגלות לך בשעה שנכנסתי אל המנזר. הלא נודע לך שמהפכה התחוללה בארץ והיא אף הפילה את הכתר וכס המלכות? היא חרצה את גורלו של המלך למוות, הגלתה את משפחתו והפיצה פחד ואנרכיה בכל מקום. מה היה עלי לעשות – אני, קיידום, אשר הקדיש את חייו לשירות מלכו וארצו? האם יאה שאעמוד בחיבוק ידיים ואשאיר לאספסוף ולחבורה של בריונים משוטטים לגזול את הארץ? לא ולא. עשיתי את מה שהכתיבו לי הכבוד והחובה. קיבצתי את החיילים אשר לא בגדו במלך ויחד איתם תקפתי את אספסוף המהפכנים. כמעט וחיסלתי אותם ואת מהפכתם אלמלא צמחה הבגידה בתוך ביתי שלי. באלוהים, לולא קדושתו של המנזר הזה, ולולא קדושת גלימתך, חכמתך וחברותך, אחי חנניה, הייתי קורע את הבוגדת לגזרים ומשליך את בשרה לכלבים. בִתי השחיתה את עמלי, חטפה מבין ידיי את הניצחון ועמדה לנתק את חבל חיי…

חנניה: למה זאת? אני מתקשה להאמין.

האב: האמן. האמן. היא הלשינה עלי באוזני המהפכנים והובילה אותם אל מקום מחבואי.  עתה הם יעצרו אותי וישליכו אותי אל בית הכלא כדי לשפוט אותי. הם יוציאו אותי להורג, ויהפכו אותי למשל ולשנינה בפי כל אלה שנותרו נאמנים לכס המלכות ולארץ. לא יכולתי לשער שבתי … קללת אלוהים עליה …

חנניה: אל תקלל אותה, אחי. אל תקלל אותה. הקללה לא מותרת אלא על השטן. במקום שאינך יכול לברך אל תקלל.

האב: כן. כן. קללת אלוהים עליה. היא מן השטנים. לא ידעתי שהיא מצוייה בקשר עם השפלים הללו. ולא שיערתי שהיא – שהאכלתי בבשר ליבי,  שהוצאתי עליה ועל חינוכה את מיטב חיי וממוני, שביססתי את מעמדה בלימודים באוניברסיטאות הטובות ביותר – שהיא זאת שתשכח את חסדי ואהבתי, תצטרף אל אויבי מלכי וארצי ותתפלש ברפש כבודי וזיקנתי.  ואחר כך אף  תמסור אותי למוות בידי אספסוף מעורר סלידה שאינו ראוי אף למבט. אהה, ממנה, אהה! ..

חנניה: מה יש לך לומר להגנתך, בתי?

העלמה: התואיל להיות שופט בינינו?

חנניה: השיפוט לאלוהים,  בתי.

העלמה: הנח לאלוהים. אולי אלוהיך אינו אלוהַי. אנחנו בני אדם. אם נכונה טביעת עיני לגביך, לא אמצא שופט בעל שכל כשכלך והגינות כהגינותך.

חנניה: יסלח לי אלוהים. דברי, בתי.

העלמה: מעל לכל אבי צריך להבין שאני אוהבת אותו. אבל אהבתי אליו אינה עולה על אהבתי לעצמי. אני מודָה בחסדים שהרעיף עלי.  אבל זהו חסד דל מאוד בהשוואה לחסדים שמעניקים לי שאר האנשים. אני אוהבת את עצמי שכן אני אוהבת את החיים. אבל אין ערך לחיים בעיניי אם אין בהם שאיפה נצחית לטוב, לצדק, להכרה, ליופי ולחופש. לולא כל אלה עדיף המוות על החיים. מה שאוהַב עבור עצמי אוהב שיהיה לשאר בני האנוש.  אין דבר בעולם שפוגע בי יותר מכפי שפוגעת בי שלילת הזכויות לצדק, להכרה ולחופש מן הרוב המכריע של בני האדם על ידי משטרים מיושנים הנכפים על ידי מיעוט עריץ, מתנשא, קל דעת ועיוור.

ישנם בני אנוש רבים על פני האדמה אשר זורעים וקוצרים, אולם תמיד נותרים רעבים. הם טווים ואורגים, אבל הם תמיד עירומים. הם עוקרים סלעים ובונים בתים, אבל הם חסרי בית. הם עובדים בחשכת האדמה כחפרפרות וכורים ממנה את כל סוגי המחצבים, אבל הם עניים יותר מעכבר כנסיה. משום כל אלה המהפכה היא בבשרי ובדמי. כל מי שמתנגד לה, ומנסה להשיב את המצב הקודם על כנו, הוא אויבם שלי ושל כל העשוקים, המנודים, הנרדפים, הנשכחים והחלכאים על פני האדמה.  לכן אבי הוא אויבי.

חנניה: בתי, אלוהים מתעב עריצוּת ועריצים. המדינה העושקת היא בת חלוף.

העלמה:  האם היא תחלוף מעצמה? או שמא יירד אלוהים מן השמיים כדי להכחידה? אם היה אלוהיך שונא את המדינה העושקת הוא היה ללא ספק מחזק את ידי העמלים למען עשיית צדק לעצמם והיה מברך אף את היריות והפצצות שלהם.  ואם אלוהיך מתעב טוב, צדק, הכרה, יופי וחופש לבניו, הרי שראוי לי לשנוא אותו מאשר לעבוד אותו.

האם לא רגז אדונך על הרוכלים אשר הפכו את בית אביו ל"מערת ליסטים"?  האם לא ניפץ את שולחנותיהם והיכה את גופם בשוט? מדוע, אפוא, תמה אתה על המהפכה שלי ושל האנשים, נגד חבורת שליטים, חמדנים ומושחתים, אשר הפכו את הארץ הזאת – ואת האדמה כולה – למערת ליסטים?

חנניה: אך אלוהים מחנך את בניו בעדינות. לא באלימות. לפי חוקיו ההרג אסור.

העלמה: אדרבה, הוא אינו מחנך את בניו אלא באלימות. די לך במוות כדוגמה. קל וחומר מגפות, סופות, בצורות ורעידות אדמה. המהפכה הינה דרך הטבע – או דרך אלוהים, לשיטתך. היא מבקשת לתקן את מה שהפר את איזון החיים האנושים, כפי שרעידת האדמה מבקשת לתקן את האיזון שהופר על פני האדמה. המהפכה היא רעידת אדמה אנושית,  אבי. היא חלק ממערכת החוקים של אלוהיך, בין אם תרצה ובין אם לאו.

חנניה: אשוב ואומר, בתי, שאלוהים מצווה על עדינות ולא על אלימות, על אהבה ולא על שנאה. אל תשכחי שהאדם הוא יציר רוחו של האלוהים. חוקיו שונים מחוקי האדמה, הצמחים והחיות. האדם מבקש את דם אחיו האדם. אין זה כך בין החיות. השמעת על זאב אשר מאבד את הכרתו למראה דם של זאב אחר? לעומת זאת, ללא ספק שמעת על אנשים רבים שמאבדים את הכרתם למראה דם הפורץ מעורקי אדם אחר.

העלמה: אני נמנית עליהם.

חנניה: בזה לבדו, בתי, יש משום לקח לבני האדם. האדם הוא בעל שכל, דמיון, מצפון ורצון. לבעלי החיים אין את כל אלו. אבל רובם המכריע של בני האדם משולים לאדם אשר קובר משקולת שהוענקה לו כמתת במקום לסחור בה. הם קוברים את המתנות הרוחניות שמרעיף עליהם אלוהים מאהבתו אותם, למען הרג הדדי המשמיד את הרוח ואת הגוף גם יחד. אחר כך הם תמהים על המגפות, הרעב, הסופות, רעידות האדמה, ועל המלחמות והמהפכות שגוזרים עליהם מוות בטרם עת. האדמה התעברה בפשעים וחטאים חמורים, ואין תמה שהיא יולדת פשעים וחטאים חמורים. ליבה התלקח באש ההבל ואור האמת הוסתר ממבטה. בתי, בגלל הפשעים הללו אנו חוזים בבתים עולים באש ואנו יוצקים עוד שמן על המדורה. מי שאוהב את בני האדם, בתי, צריך לרסן את התשוקה לכל מה שקיים על פני האדמה. עליו לפתוח את ליבו מעט למעלה, אל השמיים, אל אלוהים.

העלמה: מהם הם השמיים? והיכן הם? ומי הוא האלוהים? והיכן הוא?

חנניה: השמיים הם בליבך, בתי. וכל אימת שחשבת על הטוב, או שעשית טוב, היית בשמיים. גם אלוהים נמצא  בליבך, בתי. כל אימת שאת אוהבת את יצורי בריאתו, את נמצאת בו והוא נמצא בך. זהו הכוח המניע את חייך. זוהי משמעותם העמוקה והנעלה ביותר של החיים ומטרתם הרחוקה והנשגבת ביותר.

האב: די לך בכך, אחי חנניה. חבל עליך ועל זמנך. סלע בשמש יירטב בטל לפני שיירטב ליבה של המשוגעת הזאת בנדיבות ליבך הטהור. די לך בכך. עכשיו אמור לי: היכן אפשר להלין אותה? אין לעלות על הדעת שהיא תשוב לבדה הלילה לעיר הבירה.

חנניה: נכון. נכון. זה בלתי אפשרי. האם תתנגד שהיא תבלה את הלילה בחדר הזה ותסתלק לדרכה לפני זריחת השחר? אביא לה מיטה ומצעים.

האב: אין לי התנגדות. אשתדל לשוב ולהיות אב טוב ולו רק ללילה הזה.

העלמה: אין התנגדות גם מצידי. אשתדל לשוב ולהיות בת טובה ולו רק ללילה הזה.

איש אינו יודע את אשר התרחש בשיחה באותו לילה בין האב לבין בתו. חלפה שנה ועוד שנה, ותושבי הארץ לא פסקו לדבר על העלמה שהיתה מן המטיפים האלימים ביותר של המהפכה והפכה לנזירה במנזר. הם גם לא פסקו מלדבר על האב שלאחר שהיה אויבה הקשוח ביותר של המהפכה, הצטרף אל שורות המהפכנים והנהיג אותם אל הנצחון.

תרגם: יהודה שנהב-שהרבני

עריכה: חנן חבר
עריכת תרגום: עליזה שניצר

על המחבר:

מיכאיל נֻעָיְמָה נחשב לאחד ממבשרי הסיפור הקצר הערבי המודרני. הגל הראשון של סיפוריו התפרסם עת ששהה בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. באותה תקופה הושפע נעימה, כנראה, מן הספרות הרוסית אליה נחשף כשלמד באוקראינה. הסיפורים המוקדמים הם לעתים קרובות בעלי מאפיינים צ'כוביים: סיפורים קצרים ריאליסטים ומינוריים הסובבים את חיי הכפר (הכפר הלבנוני והכפר הסורי). לאחר הפוגה ארוכה, הוא שב לפרסם סיפורים קצרים בלבנון והפעם ניכרת בהם השפעת מסורת הריאליזם הסוציאליסטי. לעתים קרובות הסיפורים הללו הם סנטימנטליים ורוויים בתיאולוגיה נוצרית.

נעימה פירסם בחייו הארוכים עשרות יצירות, ביניהן נובלות, סיפורים קצרים, מסות, שירה, אוטוביוגרפיה ומחזות. הוא נולד בלבנון בשנת 1889, למד במכללה בנצרת, בילה חמש שנים בסמינר תיאולוגי בפולטבה במזרח אוקראינה, והיגר לארצות הברית בשנת 1911. לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל השתקע בניו-יורק שם, בשנת 1921, יזם עם קבוצה של מהגרים נוצרים מלבנון ומסוריה, את הקמתה של אגודת סופרים ערבים בשם "אגודת העט".  ח'ליל ג'ובראן ח'ליל  היה הרוח החיה בקבוצה זו, שנודעה גם כאסכולת המהגרים, ששמה לה ליעד להפוך את הספרות הערבית למודרנית. ג'ובראן בחר לכתוב בשפה האנגלית, בעוד נעימה מתמסר לגמרי לכתיבה בערבית, ובתוכה גם כתיבת הביוגרפיה של ג'ובראן ח'ליל עצמו.

בשנת 1932 שב נעימה לכפר מולדתו בסכנתא בצפון לבנון והמשיך לכתוב שם עוד חמישים ושש שנים תמימות עד מותו בשנת 1988. יש המייחסים את שיבתו של נעימה ללבנון לפטירתו של ג'ובראן בשנת 1931 אולם אין עדות מוצקת לכך. יש להניח שזהו טיעון פשטני וכי הגירתו של נעימה ללבנון קשורה בקשיי החיים בהם נתקל בניו-יורק, ביחסיו עם נשים, ולא פחות מכך בשל עמדתו הביקורתית על הקפיטליזם האמריקאי, התיעוש המופרז והשליטה ההרסנית של האדם על הטבע.

על פי עדותו המאוחרת של נעימה עצמו באוטוביוגרפיה "שבעים", הוא היגר לארצות הברית בחשש כבד והמפגש הראשון עם הכרך האמריקאי ועם הניכור שלו היכו אותו בתדהמה. מה שהוטבע בו בצעירותו – החינוך הנוצרי, הרוח הקהילתית של פולטבה וחיי הכפר הלבנוני – הקשו עליו את הסתגלותו לכרך הגדול. גם אם לא היתה זו הסיבה המרכזית לחזרתו ללבנון, כתיבתו גדושה בביקורת חריפה על "העולם החדש", ביקורת שכנראה התעצמה עם המעורבות הגוברת של ארצות הברית במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה. הביקורת על "העולם החדש" באה לידי ביטוי ברבות מיצירותיו – במסות, בפרוזה ובאוטוביוגרפיה – שעוצבו לעתים סביב חיתוך חד וחסר פשרות בין המערב והמזרח. מול הכרך האורבני המנוכר הוא מעמיד את הפאטריה, הכפר, המולדת והאדמה שבה גם מגולם צדק אלוהי. משום כך רעיון ה"שיבה" אל המולדת נובע אצל נעימה מעמדה מוסרית.

את המתח בין מזרח ומערב הוא מנסח בצורות שונות בעבודותיו, ובאופן בולט במסה בשם  "התאומים – המזרח והמערב".  נעימה מציע, בין השאר, שהמזרח ינהיג את המערב שאיבד את נשמתו ורוחו בעבור חופן דולרים. במונחים של השיח העכשווי שכבר עיכל לתוכו את ביקורת האוריינטליזם, אפשר לכנות את מסתו של נעימה בשם: "אוקסידנטליזם: כיצד חושב המזרח על המערב". היצירות הללו מלמדות אותנו, פעם נוספת, כי לא ניתן לדבר על "אוקסידנטליזם" ללא "אוריינטליזם" – כמו גם להיפך. הסיפור "הוד רוממותו הבק" תורגם מתוך הקובץ "היה היה", אשר כאמור פורסם לראשונה בשנות העשרים בארצות הברית. קובץ שלם של תרגומי נעימה עומד להתפרסם בשם "שעון הקוקיה וסיפורים אחרים".

יהודה שנהב-שהרבני

סיפור נוסף של נועימה פורסם באתר "העוקץ", הוד רוממותו ה"בֵּק"

עיראק, לונדון, תל-אביב: על שני ספרים של שמעון בלס

בגוף ראשון רבים – בעקבות האוטוביוגרפיה של שמעון בלס

688857

הבחירה של שמעון בלס לפרסם אוטוביוגרפיה די מפתיעה. אמנם יצירתו הספרותית נגעה בכתיבת זיכרונות, אך לרוב הציג עמדה השוללת את האפשרות לכתוב אוטוביוגרפיה. מאמר חדש של מתי שמואלוף ויובל עיברי – על הספר האוטוביוגרפי של הסופר היהודי-ערבי שמעון בלס

המשך קריאת הפוסט "עיראק, לונדון, תל-אביב: על שני ספרים של שמעון בלס"