על האש בגן סאקר ביום השואה: לא להקל ראש גם במיעוט

מנגל: תמונת אילוסטרציה cc: flickr
מנגל: תמונת אילוסטרציה

פרסום התמונה של כמה חרדים שעשו "על האש" בגן סאקר בערב יום השואה היה צעד נכון. חופש הביטוי בישראל חשוב ואסור להשתיק תמונות, גם אם הן לא פשוטות, דווקא בשל הסכנה שיש מי שמנסה להדחיק את הבעיה. חרדים רבים, כמו רבים מהחילונים, לא תמיד מסתדרים עם הנרטיב ההגמוני, אבל הקריאה להצניע את השוני וההבדל לא באמת מסתדרת עם חופש הביטוי. לתקשורת יש הזכות והחובה לפרסם תמונות קשות שמצביעות על קונפליקטים המתרחשים בזמנים רגישים כיום השואה או כיום הזיכרון. 

אין לנסות לייפות את הדברים – מרבית החרדים שעשו "על האש" בירושלים ביום ראשון בערב ידעו שזהו ערב יום השואה. אין אדם בישראל שלא ידע – ערבים כיהודים, חילונים כדתיים, עשירים כעניים: כולם יודעים שמדובר ביום זיכרון שמאחד עם שלם, ויש לכבדו. אבל באופן מודע אותם אנשים בחרו ללכת ולהפגין חוסר כבוד כלפי אותם ניצולי שואה שחיים עדיין בקרבנו. אמנם לא צריך להשוות את הדברים לחילול השם, כפי שעשה הרב מצגר, שהרי המדינה שקבעה את יום השבתון אינה האחראית הרוחנית של האזרחים ומותר להם לנוע לכל מקום בכל יום, ואולם הצו הפנימי של כל אחד מאותם חוגגים היה יכול להנחותם לנהוג אחרת.יקומו הקולות שיאמרו שאלו רק העשבים השוטים של החברה החרדית בפרט ושל היהדות האורתודוקסית בכלל. אך זהו גם זלזול באלו שמתנגדים לנרטיב הציוני. הסיפור הכולל של החברה החרדית אינו אותו סיפור של הציונות. הוא סיפור אחר ומתנגד בהמון צורות ומחשבות לסיפור ההגמוני של מדינת ישראל. הסימפטום במקרה הזה – של יהודים אורתודוקסים שהלכו לעשות מנגל ביום השואה – הוא עמוק יותר ממה שידוע. ואיני אומר זאת כדי להסית. אני אומר את זה כי יש מציאות שבה התרבויות אינן חופפות ועלינו להיות ערים לכך.צריך לשאול שאלות קשות על החינוך בעולם החרדי ועל המקום של השואה בו. אסור לקבל בקלות את התשובות התיאולוגיות של החינוך הדתי האורתודוקסי. ראשי הקהילה וגם הקהילה עצמה צריכים לעשות בדק בית רציני ולבדוק היכן ואיך הם מקבלים את יום הזיכרון בתוכם. כל צורה הפוכה של זלזול וחוסר כבוד כלפי הערכים של היהודים האורתודוקסים היתה מתקבלת ברעש גדול.

גם אם אנשים בתוך הקהילה החרדית יאמרו שזהו שולי שוליה של הקהילה ויקלו ראש באמרות של אלו שעשו מנגל, אסור לקבל זאת. יש לסלוד מהדחייה העמוקה שמביעים רבים כלפי הערכים הכי בסיסיים של החברה היהודית. איני אומר שכולם צריכים להתאבל באותה דרך, אך יש כאן עניין של כיבוד מרחב ציבורי. אם יום אחד ישתנו החוקים של אותו מרחב, אז נשנה את דרך השיפוט.

יש דרכים שונות למרוד בישראליות ובחוקי המדינה, יש שהופכים את מעשה ההתנגדות שלהם לפוליטי אך יש כאלו שפשוט פועלים אחרת. אסור להקל בהם ראש, התופעה רחבה וקשה וראויה לטיפול נוקב ויסודי.

שותף למופע ערס פואטיקה שמתארחת בערב ספוקן וורד ושירה שחורה של קפה גיברלטר Cafe Gibraltar ! עם – "כושילאמאשלהם" וההצגה "פריחה שם יפה". בקיצור—-> אירוע נפיץ. ראו הוזהרתם וגם הוזמנתם!

*

שיר לבני זונות

שגנבו לאימא שלי את הקניות

טל איפרגן

 

שני נערים בחולצות לבנות

גנבו לאימא שלי את הקניות

יש לי אימא אחת ויחידה. דווקא לה?

בשעת ערב מוקדמת בה כנראה

איש לא פסע ברחוב, כך נדמה

אחרי אמי האחת הם עקבו

את תיק הגב לה חטפו. מה יעשו

בשמן זית ובמים? לא מתערבבים השניים.

דבש וסבון, שעועית קפואה

שתי קופסאות "טיים", חולצת עבודה מסריחה

אפילו אבקת כביסה למכונה

בתיק הגב לא הייתה

שכן

אין

מכונת כביסה.

שני נערים בחולצות לבנות

גרמו לאחת היחידה, בשעת ערב מוקדמת לבכות.

בני זונות,

אני מאחלת לכם לבשל את השעועית הירוקה

ולהחליק על שלולית של שמן עמוקה

אולי רק כך, שם, על הרצפה

תצליחו להבין מה היא מרגישה

כשהיא צמאה

למים.

 הגיבו בדף הפייסבוק שלי

כשלפיד, אולמרט ואובאמה נפגשים

מה משותף ליאיר לפיד, אהוד אולמרט וברק אובאמה? ובכן, שלושתם שואלים שאלות בלתי‎ ‎מודעות ומודעות כלפי גזע.

עד היום טעינו לחשוב כי דרך הראייה הגזעית קשורה בישראל בעיקר לרב כהנא ומפלגת כך שהוצאה מחוץ לחוק, או למה שהתרחש לפני 1945 באירופה. אבל‎ ‎חשיבה שכזו כלפי חלקים שונים בחברה נעשתה עוד מראשית הקמת המדינה, ואפשר לראות‎ ‎קבוצות מגוונות משתמשות בה מתוך ובכדי לייצר היררכיות אתניות וגזעיות. כך מתבצע זיהוי גזעי בישראל היוצר גזענות וחלוקה לא שוויונית של משאבים וכוח. בהיעדר דיון בתהליכי הגזעה בחברה אנו עדים לשינאה, ניכור ודה הומניזציה של אוכלוסיות שלמות.

יאיר לפיד הכריז ("שובה של שינוי" 7 ימים / ידיעות אחרונות, 14.3.2008, עמוד 21), כי מפלגת "שינוי" עוד תחזור בשל הגניבות והסחיטות המחודשות של‎ ‎החרדים בכלל ושל ש"ס בפרט (כשחזרה לקואליציה). לפיד לא שאל את עצמו איך החרדים‎ ‎הפכו לקבוצה נחותה בחברה בישראל, שכל העברת כספים אליה נחשבת לגניבה. כשהמרכז להשכלה גבוהה מעניק קיצבאות לאוניברסיטאות, המשרתות את האליטות, זה בסדר. אבל כשקבוצה חרדית מבקשת הקצבות למערכות החינוך שלה – זו גניבה. לפיד לא שאל מה מאיים כל כך בחרדים על הדרך בה ישראל מדמיינת עצמה כ"חילונית", "מערבית" ו"מתקדמת". ומדוע מעוררים בישראל במיוחד בשמאל את שינאת חרדים למרות שרובם חיים בעוני ומודרים מהתרבות ומהתקשורת.

להבדיל מלפיד, מבקש ראש הממשלה אהוד אולמרט לסלק מישראל את הפליטים המגיעים אליה מאפריקה (לאחרונה הגיעו 2,500 מאריתריאה). רק לאחרונה נסגרה המרפאה שהפעילו למענם "רופאים לזכויות אדם".
בהקשר זה לימד אותנו ד"ר שלמה סבירסקי, כיצד "העבודה השחורה" הניעה את הכלכלה בישראל, מבלי להיות מתוגמלת, כשהיא עוברת תהליכי תיוג ודה-הומניזציה. ראשית היו אלו המזרחים, יהודי ה"עלייה ההמונית". לאחר מלחמת 67' החליפו אותם הפלסטינים מהשטחים, ולאחר האינתיפאדה הראשונה החליט יצחק רבין להביא במקומם את העובדים הזרים. כבר היו מי שכתבו על מהגרי העבודה, שמהווים שכבה חדשה של חוטבי עצים ושואבי מים, אשר מצטרפת לפסיפס רווי המתחיםוהקונפליקטים של החברה הישראלית.

כיום מתדפקים אלפי הפליטים האפריקנים על שערי מדינת ישראל. חלקם מבקשים עבודה, חלקם – מקלט מפני רצח העם בדרפור, מפני רדיפות פוליטיות ואחרות. כולם הופכים מבחינת המדינה לקבוצה אחת חסרת זכויות. אך קשה להתעלם מהאחריות כלפיהם. חלק לא קטן מהם מבקשים פשוט מחסה, בדיוק כמו שיהודים לפני ואחרי השואה התדפקו על שערי אומות העולם. עם זאת, המדינה לא מצליחה להחליט בצורה עקבית לגבי המעמד, הזכויות והחובות של הנכנסים בשעריה. "רופאים לזכויות אדם" דרשו לקבוע מדיניות אחידה וארוכת טווח לטיפול במבקשי המקלט.

בתווך עולה השאלה הגיאו-פוליטית אודות יחסה של ישראל לאפריקה ולפוליטיקה של הזהות בישראל עצמה. צבע העור הוא רק מרכיב קצה בשאלת היחס הקשה של המדינה למהגרי העבודה, לאתיופים, למזרחים ולפלסטינים. הצבע משקף את ה שמתרחש במעמקי המחשבה הגזעית הלא מודעת שלנו, ועלינו להפנות את המחשבה היהודית, המוסרית והרב-תרבותית אל צדדים גזעיים אלו ולא להכחישם.

להבדיל מלפיד ומאולמרט, הכריז ברק אובאמה כי בעיית הגזע היא בעיה שארה"ב חייבת להעלות על סדר יומה החברתי, הכלכלי והתרבותי. הוא לא פחד לנתח בדיוק רב כיצד המעמד הלבן חושש מההטבות שניתנו לשחורים בשנות ה-70 והוא זה שהעלה את רונלד רייגן בשנות ה-80. אובאמה דרש דיון חברתי אחר מזה שארה"ב מיישמת בשנים האחרונות לגבי הדיכוי ההיסטורי של השחורים, ההיספאנים וקבוצות מיעוט אחרות. הוא העלה על נס את האפשרות שניתנה לו בתור שחור, שאביו שחור ואימו לבנה לממש זכות דמוקרטית כחלק מהאומה האמריקנית.
האם אי פעם נזכה למנהיגות אמיצה שכזו, שמתייחסת לבעיות המרכיבות את הזהות והחברה בישראל? או ששוב נכריז שהבעיה היא בחרדים, או במהגרי העבודה והפליטים האפריקנים? האם ברק אובאמה שכזה יכול היה להיוולד כאן ולהכריז על גישה אחרת של צדק, שיוויון והכרה בדיכוי שעוברות קבוצות שונות תחת המשטר הליברלי הדמוקרטי?

בינתיים, בין לפיד לאולמרט, לא צומחים ערכים שמאליים הומניסטיים ורב-תרבותיים. תחת זאת נמשיך להביט בשינאה הגזעית הצומחת בינות לשורות, כמו גם ביצירת ההפרדה הגזעית בתוך ישראל.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "ידיעות אחרונות" (דעות), בתאריך ה-07.4.2008

וגם ב"קדמה" (10.4.2008).

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן