טבעות שבתאי: ביקור בגלקסייה של זבאלד

התחלתי את הקריאה בספר "טבעות שבתאי" בריחוק ובזרות. על הספר הייתה מדבקה זהובה שאי אפשר היה להסירה מהספר ועליו נכתב "סדרה לספרות יפה: ספר המאה". מאחורי הספר היו רסיסי ביקורות תלושות מהקשרן אשר לא אמרו כלום חוץ: "מהמם ומוזר …" (ניו יורק טיימס), "אניגמטי, אובססיבי, מהפנט" (בוסטון רויוויו). התקציר של הספר היה גם הוא ריק מתוכן "ספר הפרוזה השלישי שלו המתורגם לעברית, הוא מסע פילוסופי ופיוטי בלתי נשכח … שנהפך בהדרגה למסע בנבכי ההיסטוריה והיצירה האנושית" (גב הספר). דברים אלו ניתן לכתוב על כל ספר כמעט. מיד שאלתי את עצמי איזה משמעות פוליטית, חברתית הוסתרה בדרך בה "הוצג" הספר לעיניי ומדוע.

זבאלד סופר גרמני שעבר להתגורר באנגליה נוגע בהכחשה של התרבות הגרמנית את האכזריות הטמונה בתוך התהוות "התרבות". זבאלד משתמש בטבע כמטפורה להדגים כיצד רעיונות "נודדים" ויוצרים שינוי. כך לקראת סוף הספר מופיע תצלום שבו המחבר נשען על ארז הלבנון בדיצ'נגהאם, אותו עץ אמור להיכלות בשל וירוס ומחלות שהתפשטו באמצעות חיפושיות: "במהירות פשטו הווירוסים בשורשיהן של שדרות שלמות וגרמו להצרת הנימים ועקב כך לקמילת העצים עד מהרה. החיפושיות המעופפות שהפיצו את המחלה איתרו אפילו את העצים המבודדים עד האחרון בהם" (עמ' 250). אותם עצים נכחדו בגלל הופעת ההוריקן בחופי אנגליה בשנת 1987.