הטיסות בין ישראל לברלין, שונות מהטיסות נאמר בין ישראל לארה"ב או למדינות אחרות. הקהילה הישראלית-ברלינאית היא סוג של משפחה ולכן אין מנוס בכל טיסה מישראל לברלין או ההפך, לפגוש לפחות באדם אחד שאתה מכיר מתוכה.
אני עומד בתוך המטוס ומביט אל תוך הצינור הזה של האווירון, שבתוכו יושבים הגרמנים והישראלים ביחד. אני רואה את התיירים הישראלים עם מדריכי הטיולים, המקומות שהם מתכננים לראות בעיר, מגן החיות ועד למוזיאון היהודי במידה וירד גשם. אני מביט בנערים החומים, שניכר שהתאמנו בג'ים כי אין להם אפילו בדל של שומן על בשרם. לכולם אותו התספורת, ונדמה כי הם הסתפרו בלילה שלפני, אולי בדירה של אחד מהם: גלח מסביב לשיער בדרגה 3, וסירוק לפי פְּסֹקֶת השיער. הפיטמות שלהם מציצות מהגופייה הכל כך ישראלית. לפי הפרפורמנס וההתנהגות שלהם שלהם, אני מספר לעצמי, שהם גייז שבאים לחרוש את הברגהיין ומועדונים קווירים נוספים בעיר. יש בהם איזו שמחת חיים, שכבר איבדתי, שכוללת תקווה לעתיד וחַיּוּת בלתי אפשרית. הם מסתובבים בחבורה, כמו תיכוניסטים, ואולי הם בכלל לא עשו צבא וישר נסעו לברלין.
אני רואה את היהודי החרדי שמדבר יידיש עם אשתו. היא נמוכה ממנו בראש. האם הם נצר ליהודים ששרדו את השואה? או שהם נוסעים לטיול תורני? כשירדנו לבדיקת הדרכונים הם עברו לצד של בעלי הדרכון של האיחוד האירופאי. ניכר בבגדיהם, ובביטחון שלהם, שהם אינם תיירים. ומשהו בתוכי שמח לראות את החרדים האלו מתגוררים עם היידיש בברלין. הם כמו סימן פיסוק קטן, שמזכיר שפעם הוא התגורר בתוך רומאן יהודי אדיר ממדים, שדפים התפזרו ואבדו.
אני רואה מישהי עם מראה אשכנזי אוכלת ביסלי בצל. אני נזכר שלא אכלתי ביסלי בצל כבר מעל שנתיים. אני רוצה להציע לה להחליף כמה ביסלים עם הפיצוחים שלי, שמטנפים את בטן המטוס. אני מביט בה מספר פעמים. היא בטח חושבת שאני מנסה להתחיל איתה. לבסוף אני אוגר אומץ ושואל אותה, האם היא רוצה פיצוחים. בתקווה שהיא תבין את הרמז ותציע לי מהביסלי. היא מסרבת באנגלית במבטא גרמני. אללה יסטור. הגרמנים האלו לא מבינים רמז. הישראלי מיד היה מבין.
בדרך לשירותים והופ, הנה האדם שאני מכיר סוף סוף. זה אדם הורוביץ הבסיסט לשעבר של "נושאי המגבעת" שהיה בעל של ברים בתל אביב. בפעם האחרונה נפגשנו אחרי ההופעה של עמיר לב בברלין. ישבנו במסעדה רוסית ולא הפסקנו להתענג על כל המאכלים והשתייה מרוסלאנד [Russland]. סיפרתי לו שעמיר הקדיש לו תוכנית רדיו שלמה, על ההיכרות ביניהם וכדומה. הוא לא ידע. אמר שהחורף שהיה קצת קשה. אמרתי, שתמיד קשה בחורף הראשון. אבל השני כבר קל יותר. והמשכנו לדבר על פוליטיקה, תרבות, מוסיקה, ספרים וחברים משותפים כמו הסופר איתמר הנדלמן סמית' שמתגורר בפריז וכותב לישראל בעברית, טורים וספרים.
אני חוזר למושב שלי וקורא את "מות הנזיר" של אלון חילו. הספר הבדיוני, כמו גם ספרים בדיונים אחרים [למשל "הפרדס של עקיבא"] מסתיים עם הקמתה של ישראל. ואני לא מבין מדוע. האם אפשר לכתוב בדיון, ללא החדירה של הלאומיות אל תוך הנרטיב העלילתי?
המטוס נוחת בברלין, מחיאות כפיים מצד הישראלים. הגרמנים ישובים במקומותיהם. הישראלים קמים, משחררים את החגורה, עד שהדייל מעיר להם לשבת, כשהוא עצמו ישוב. זה מצחיק אותי. כי אסור לדייל לקום. להפתעתי הישראלים מקבלים את הפקודות מהדייל הגרמני ומתיישבים. החום הישראלי [עדיין חסר לחות] מתחלף בגשם האפור של סוף יוני.
גשר אחר גשר אני חולף כדי ללכת לבריכה ולסאונה לא רחוק מהמוזיאון היהודי. המוזיאון היהודי נוכח בשלטים ואפילו תחנת האוטובוס נקראת על שמו.
בפנים, אני קורא ברוגע את הרומאן של מייקל שייבון, "איגוד השוטרים היידים". גמרתי את עשרים הדקות של השחייה, ויצאתי מסאונה של תשעים מעלות. יהודי בגלות קפואה, קורא קורות של יהודי אחר בגלות קפואה אחרת, שכותב מה קרה כשישראל הובסה במלחמת 48'. אני מתרגז לרגע מהעדר יהודים־ערבים בממלכה שלו בתוך אלסקה. אך ההתמכרות הלא פוסקת שלי למרדף אחר הפרטים הקטנים ביצירתו המונומנטלית משכיחה ממני שאני נמצא באזור עירום לחלוטין. נשים כגברים מהלכים סביבי חשופי גוף, ומגבות הן רק המלצה.
אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. הוא ניקה מהשולחן את האפשרות של הציונות ומיד לקח את הגולים לגלות רחוקה, קפואה, לבנה ומושלגת יותר באלסקה.
לנדסמן, הגיבור של "איגוד השוטרים היידים", הבלש הריימונד צ'אנדלרי, מחפש פרטים שיסבירו לו סיפור רצח. שם קפוא ואילו אצלי הכל כל כך חם עדיין. אפילו הריאות מחזיקות חלק מהחום של הסאונה. וזה לא שהייתי בסאונה לפני כן, אבל זה יותר מזה; בחוץ עוד מעט המעלות יורדות מתחת לאפס ובפנים אני מתחמם בספר חם לב, שמספר על מציאות יהודית שמסבירה את הצייטגייסט.
"אני קורא, שוכב ונרגע ומחשבות מסתלסלות כאדי מים מערפלים. אני חוזר לשייבון, כי בממלכת הכתיבה שלו אין הבעיה הזאת של ישראל. " | Photograph of author Michael Chabon at a book signing at WonderCon in 2006. cc-by-2.0
הגלות של שייבון היא נוסטלגיה, אך גם המצאה שמאפשרת לו להיכלל בקטגוריה של מד"ב ופנטסיה, שכן מעולם לא כתבו עוד על הגלות היהודית בכזאת יצירתיות וחדשנות. הוא נאמן לסיפורים של היהודים היידים, אך גם לתרבות הפשע האמריקאית, כפי שהיא נקלטה בתוך הספרות, הקולנוע והקומיקס.
וכמה קשה לדבר על גלות, כשהרוחות מנשבות אותה כמלת גנאי במקרה הרע, ובמקרה הטוב פשוט מוחקות אותה. האם אפשר לתאר את התרבות היהודית ללא הכתיבה המצחיקה שלו על היידישיסטים שגלו לאלסקה עם התמוטטות המפעל הציוני? ומדוע דווקא סופר אמצע הדרך כמוהו בורא עולם ללא קיום ישראלי? כנראה גם הוא, כחלק מיהודי ארה"ב, מאסו בטוטליות, בניכוס, באומניפוטנטיות של הציונות על כל המרחב והזמן היהודי בעולם. דווקא בכתיבה הומוריסטית, מלגלגת, מלאת חן וחיים הוא פונה בצומת הציוני לכיוון אחר. מה שאנחנו היינו מכנים הציונות המדינית כשלמדנו על הרצל בבית הספר. אבל זה הרבה יותר מהרצל. כי הרעיון שהלאומיות שלנו תהיה תרבות ולא מיליטריזם, אומה ולא טריטוריה, זיכרון שעטנזי ולא שיכחה, עומד במרכז של מה שאולי מנסה לעשות שייבון בספרו.
אני נכנס הפעם לסאונה רכה יותר, מוקף נשים וגברים עירומים. אני מנסה לדבר באותו אופן שאני עושה מחוץ לחלל האוויר החם, אך לא מצליח. מרגיעים אותי ואומרים לי לא לזוז בתנועות גדולות, "תנועות מזרחיות". אני נענה לבקשה. איפוק ישמור עלי חם ולא אתעלף בסאונה ואחשוף את זרותי, גלותי, כי את ערוותי כבר חשפתי.
מה מצחיק בפרק של "היהודים באים" על "העלאת יהודי אפריקה"
הפעם הראשונה שראיתי את הסידרה "היהודים באים" היתה בברלין, כשהנהלת הערוץ ה-1 לא נתנו לסידרה להעלות לשידור בערוץ הראשון. היה מאוד מרענן לראות את הסידרה. לא כל הפרקים היו באותה הרמה. אך מאוד התחברתי לפרק של "העלאת יהודי אפריקה" וחשבתי שהוא מתקדם ומיישם בתוכו הרבה מהתובנות של השיח המזרחי. הוא ישיר ומאגד בתמציתיות, את הרעיונות המרכזיים שמפרקים את מה שלמדנו ועדיין לומדים בתוכניות הלימוד הממלכתיות. תמיד התרבות צעד אחד לפני הממסד. וזאת הסיבה שהחלטתי לבדוק עם עצמי, מהן התפיסות הביקורתיות שהוא מאמץ. זאת אינה עבודה סמינריונית או מאמר אקדמי, רק מספר מחשבות לדברים שעולים בראש, כשאני צופה פעם אחר פעם בפרק המצוין הזה ספציפית.
המערכון כולו משווה את יהודי צפון אפריקה לשחורים ואת האליטה האשכנזית לנוגשי עבדים, ומכאן עוברים על כל ההשוואות, אך חשוב ללמוד אותם בהקשר קצת יותר רחב. גם בתוך דיון על חינוך, תקשורת, פערים ואיך מדברים על גזענות במדיות אחרות. הלוואי והסרטון הזה יילמד במערכת החינוך.
א.ראשית האשכנזים מתכנסים והמדינה היא שלהם. הם הקימו אותה. המזרחים לא נכללים בחשיבה שלהם. לפני השואה האשכנזים היו רוב בחברה היהודית וגם בגלל שאלות קולוניאליות, אוריינטליסטיות ואחרות, הם לא התייחסו למיליון יהודים-ערבים שהיו פחות מעשרה אחוזים מהחברה היהודית באירופה ובמזרח. אבל כשראו שאין יהודים, אחרי שואה, היו צריכים לחשוב איך בכל זאת לתפוס את השטחים שלקחו בנכבה מהפלסטינים. חשוב לזכור כי היישוב הספרדי בארץ-ישראל היה כבר קיים וניהל חיים משותפים עם הפלסטינים וידע את שפתם, מנהיגיהם וכדומה. אך המרכז הפוליטי, פרי העלייה השנייה, שהשתלט וניכס את קול היהודים באיזור ובעולם הדיר את הקול שלהם, ולקח את הבכורה.
הישיבה הראשונה של ועדת הקליטה והעלייה היא כמובן הדוגמא ליישות הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, שהיא הומוגנית ומדברת על עצמה, לוחצת לעצמה את היד ומלאה חיוכים מדושנים. היא אינה נמצאת במעברות, או במחנות הפליטים. היא אינה צריכה לעבור סלקציה. היא המנגנון, השיטה והיא לקחה לעצמה בצורה כוחנית את מנגוני השלטון.
ב. המצאת הקואורדינטות של מזרח-מערב – "אחרי שהבאנו את יהדות רוסיה ויהדות פולין, אני גאה להציג את האתגר הבא, אנחנו ניסע לאפריקה…". היהודים ממזרח אירופה, הופכים את עצמם למערביים, על ידי לכאורה, הדאגה ליהודי צפון אפריקה (שהם בכלל יותר מערביים מיהודי מזרח אירופה מלכתחילה). כלומר יהודי צפון אפריקה הופכים למכשיר בידי יהודי מזרח אירופה, בכדי שאלו יהפכו למערביים ואלו שיובאו לישראל יהפכו למזרחיים. זה הטריק. הם רק כלי, על ידי אליטה אחת שרוצה להמציא את עצמה כמערב אירופית. וכמובן, בכדי להמציא את עצמך כמערב אירופי, אתה גם צריך קולוניאליות, ומה יותר טוב מלהיות קולוניאליסט לבן שהופך ללבן, על ידי שליטה על אוכלוסייה אחרת שבאה מאפריקה. לדעתי דבר נוסף, הוא שלמערכון שמדבר על עבדות כלפי המזרחים בישראל יותר קל להשתמש ביהודי צפון אפריקה בשל הספינות. למשל הורי הוריי שהגיעו מאיראן ועיראק לא היו זקוקים לשום ספינות מאיטליה, כמו יהודי אירופה.
"ונביא משם בספינות את כל היהודים" – כמובן שהרפרנס הוא לעבדות. היהודים המזרחיים הופכים לשחורים. כי הלבנים, שהיו לפני רגע השחורים של אירופה (עד היום המתח בין מערב אירופה ומזרח אירופה קיים), אך המתח הזה התקיים גם בתוך היהודים עצמם. אלו מהמזרח רצו להיות גם כמו אלו במערב, למרות שכל המתח הזה הוא מדומיין. אנשים התייחסו אליו כממשי.
ג. אפריקה או אמריקה – מוני מושונוב שנראה כמו בן גוריון ומשה שרת יחדיו הופך את האפריקה לאמריקה כי הוא בדיוק חושף את המערכת המסתתרת מתחת למחשבה הציונית. הרי אנחנו רוצים להיות במערב, למרות שליבנו במזרח. אנחנו רוצים להיות בגביע אירופה לאלופות, ואירוויזיון באירופה, ולא להיות בבכוכב נולד של פלסטין, או בגביע אסיה לאלופות (כמובן שאמריקה היא המשכה של אירופה). אגב אחד הרגעים הכי קשים לעלייה השנייה היה כשרוב היהודים במזרח אירופה לפני השואה היגרו לאמריקה ולמערב ולא באו לישראל. גם אחרי השואה, הניצולים ברובם לא רצו לבוא לישראל. אבל מספרים לנו שבישראל היא המקום הכי טוב ליהודים. כנראה שהם חושבים, שהם יודעים יותר טוב מהיהודים עצמם.
"היהודים מאמריקה לא יסכימו לבוא לפה" אומר לשפיגל (מוני מושונוב) מנהל הדיון. הוא חושף את הרעיון שהזכרתי.
ד. מערכת הגזענית של הליברליזם הלבן – ההתעמרות הראשונה של שפיגל, נקטעת כשהאישה מציעה "אנחנו ניסע לאפריקה, אנחנו נביא משם את כל היהודים שיש שם. ואנחנו ניתן להם לעבוד בשדות הכותנה." שפיגל כמובן מסכים. אך מנחה הדיון, שמהווה בגופו את הצד הליברלי של העניין, לא מסכים. אני נזכר באייל קיציס, שהוא לכאורה המשדר של הנורמאליות בארץ נהדרת, וכמה חבל שלא צוחקים עליו, כמו שצוחקים כאן, וכמה חסרים מערכונים כל כך מדויקים שיחשפו את המערכת הגזענית של הליברליזם הלבן. כמובן שהמערכון הזה מושפע מהסרט של ספייק לי "Bamboozled" שיצר מערכון גזעני בכדי לעורר את המערכת, רק שבסרט הצופים מתאהבים בגזענות, ורק הדמויות שמשחקות לא יכולות לסבול את המבנה הגזעני של מערכת הבידור.
האישה מציעה שיעבדו בשדות הכותנה, בשדות הטבק, שפיגל מוסיף, בשדות התירס, במסילות הברזל. וכאן שואלת האישה : "אז מה אתה רוצה שהשווארצס יעשו?" והוא יוצא נגד הכינוי כשווארצה. יעני כ"שחורים". הדיבור המזרח אירופי מיובא לישראל, עם הקונפליקט האירופי. כלומר המצאת הפלסטינים והמזרחים ככאלו שנחותים, הוא השלכה של המזרח אירופי, מתוך כך שקראו לו "שווארצה" באירופה. הוא היה השחור התיאולוגי של אירופה.
מאחורי השאלה הזאת, עומדת מדינת ישראל. שאחת מהסיבות שהיא אינה משקיעה במלחמה בעוני היא חוסר האמונה באוכלוסיות האחרות שלה. ומדוע היא אינה מאמינה בשחורים הללו. משום שהם באו מאפריקה. כי המוצא הגיאו-פוליטי, והביולוגי שלהם אחר משל האירופאים. גם הדברים הללו לא נעשים במודע, הם המשך של מחשבה גזענית שהתחילה את התהליך של שליחת האחרים לפריפריה ויצירת מעגלי האבטלה הללו, דורות על גבי דורות של ילדים שנולדים לעוני, ללא כל ציפיות מהם להצליח.
מנחה הדיון, אומר לאישה "אל תקראי להם ככה" כאילו הכינוי הזה יסיר את מערכת המחשבה שעומדת מאחוריו. המחשבה הזאת היא הפוליטיקל קורקטנס האמריקאי, שחושב שאם לא נגיד "ניגרס" אז תעלם הבעיה. אבל הבעיה היא במחשבה, וכדי להילחם בה, צריך לשנות את מערכת הלימוד, החינוך, והערכים של מדינת ישראל.
עכשיו, שפיגל הופך להיות בצד של הפוליטיקל קורקטנס ומספר לקהל סביבו, שקוראים לדור החדש של המזרחים כ"אפרו-יהודים" שכמובן, מדובר באירוניה על האפריקאים אמריקאים. הייבוא של המחשבה השחורה לתוך המחשבה הציונית היא כמובן הישג של כותבים והוגים כאלה שוחט, יהודה שנהב, סמי שלום שטרית ונוספים. יש רגע שכמעט שפיגל אומר "היהודי-הערבי" אבל כאן כל הקטגוריה הופכת להיות משוות לעבדות בארה"ב ולכן משתמשים ב"אפרו-יהודים".
ה. מטפל – מטופל – איך הפכו המזרחים למטופלים בידי האשכנזים. שפיגל ממשיך את המעבר שלו לכאורה לתוך המחשבה הליברלית, של הפוליטלי קורקט, הוא "מציע בשבילם, שלא נחליט במה יעבדו". הוא עומד מול הגזענית משמאל ולכאורה מצטרף למנחה הליברלי. אבל אז מהר מאוד הוא חושף את הרעיון, שהעבדים יהיו שייכים לאדונים שלהם. הדברים אמנם לא קרו בצורה הזאת בישראל, אך בהחלט נוצרה מערכת של מטפל-מטופל. הממסד מול הקבוצה שצריך לטפל בה, ובשל הישיבה בפריפריה נוצרו בפערים, שיכלו להיפתר רק בהתערבות הממסד.
שפיגל ממשיך ללכת עם הכיוון של העבדות והוא מבשר את האמירה החדשה על הלובן, שהוא מתנהג למזרחים בישראל כמו שהלבנים התייחסו לשחורים בעבדות, "הביאו", "מכרו", נתנו את התחושה של הבעלות על גופם ל"בעלים" שלהם. האישה לוקחת את האופוזיציה הגזענית "נשמור אותם לעצמנו", כלומר היא מזהה את הקבוצה ששלטת שיכולה לקחת לעצמה גם עבדים, (כאן אפשר להבין בהקשר שכזה, את חטיפת ילדי תימן)
המלחמה בין הכוחות הגזעניים לבין הכוחות הליברליים על הגדרת המזרחים היא כמובן בדיחה אחת גדולה, שמראה עד כמה אפשר למתוח את שני העקרונות המארגנים: יש קבוצה "שחורה" חדשה, והיא לא שולטת על עצמה, ואנחנו (הלבנים, האשכנזים, הממסד) נחליט איך לקרוא להם. הפתרון הליברלי המוצג בסדרה, הוא לכאורה אפרו-יהודים – אותו מושג אירוני המהדהד לאפריקאים-אמריקאים, מושג שהגיע מתוך המחשבה של מלקולם אקס, שניסה לפתור את המתח בין "החזרה לאפריקה" של מארקוס גארבי, לבין המלחמה למימוש זכויות אזרח שהחלה בסוציולוג השחור הראשון מהארוורד: דו-בויז.
"לא יהיו בעלים. אני רוצה להזכיר לכם, אנחנו חיים במדינה נאורה ושיוויונית… היהודים מאפריקה יהיו אזרחים שווים במדינת ישראל, אנחנו לא מביאים אותם בכדי שיעבדו במסילות או יקטפו טבק". רגע לפני הפתרון של המוזיקה המזרחית (המקום היחיד שהגענו לייצוג שיוויוני בתרבות, ולא בעזרת הממסד) עולה הרעיון הסוציאליסטי, אך כמובן בתוך הרעיון הגזעני. שוב רמז לדרך בה הממסד דיבר על סוציאליזם, אך פעל בדיוק ההפך.
שם ההשוואה בדקתי את הספר "תהודות זהות – דור שלישי כותב מזרחית" (עורכים: מתי שמואלוף, נפתלי שם־טוב וניר ברעם), המבקש "להקפיא לרגע תנועה חברתית ולהעניק לה שם", בצורת סיפורים קצרים מכמה סוגים: זיכרונות אישיים, סיפורי מסע וכתיבה פסוודו־ביוגרפית. בכולם מהווה העבר נושא מרכזי לבחינת מציאות חייהם של הכותבים בחברה הישראלית בת זמננו.
עורכי הספר עמדו כבר בפתח־הדבר על הבעייתיות העולה מן המיתוג "כתיבה מזרחית". חוקרת הספרות והיוצרת חביבה פדיה מגדירה שלוש מגמות עיקריות של כתיבה בעלת קול מזרחי מובהק: הדור המייסד נוקט גישה דידקטית השייכת לשיח האקדמי הבא להציג ממצאים אובייקטיביים בדבר הפערים שבין המגזרים השונים בארץ. כדור שני רואה פדיה בכתביהם, ובעיקר כתביהן, של פעילות ופעילים חברתיים המייצגים מעמד חברתי מסוים: נשי, פמיניסטי, מן הפריפריה הגיאוגרפית והתרבותית. רק בדור השלישי מובע הקול הפרטי, ובאמצעותו מעובדת מחדש זהות ומוגדרת שייכות. לנוכח הזמן החולף עוסקים הכותבים בשחזור, במידת אפשרות ההולכת וחוקמת, של תכנים שכוסו תחת מעטה של שתיקה מאילוץ והשתקה בכפייה.
.JPG)
