מה קורה כשאני פוגש את האנטי ציונים בברלין

WP_20141214_12_53_32_Pro

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של  פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.

בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.

לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.

הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.

לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.

חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

 

עוד טורים מברלין

איך להוריד את הישראליות שלנו בברלין למינימום

הספר לזכרו של בלחסן שיצא במהדורה מוגבלת

נקרא לו בני, חבר טוב שלי, שאני אוהב ללכת עימו על גדות זהרורי נהר "השיפרה" כפי שאנו מכנים אותו בצחוק, מספר לי שהוא התנתק לגמרי מקריאה בעיתונים, בחדשות, באתרים בעברית. אין לו כוח יותר לפוליטיקה צרת האופקים, לכל התככים, המזימות וההדרה. ושהוא התייאש לגמרי מהחיים בישראל, שלדעתו הולכים בדרך למטה. הבטתי עליו והרמתי את גבותיי בצורה שתמיד גורמת לצד האחר להרגיש את הפליאה. הוא כבר ידע מה אני עומד לומר: על כמה אנחנו ישראלים בכל ההוויה שלנו וקשה לנו להפוך ולברוא את עצמנו כאנשים חדשים. בני הרגיע אותי, כשהניח את ידו על כתפי, ואמר: "כמו שהפסקתי לעשן, ועשיתי דיאטה, כך אני רוצה לעשות עם הישראליות שלי, להוריד אותה למינימום."

חזרתי לבדי על גדות הנהר, בקבוקי בירה צפו בתוכו, לצד ברבורים חלקם לבנים, חלקם אפורים למראה. התיישבתי על ספסל מתקלף באדום. הסתכלתי על העוברים והשבים המתעלפים מהשמש שפרצה לפתע ועצרה את תנועתם לאן שזה לא יהיה. כולם קפאו ונתנו לקרניים היפות של השמש למלא אותם בויטמין די, ובשאר האמונה שאפשר לעצור את החורף, להפשיר את הלב. רפסודן עבר עם ארגזי בירה, אבל הוא לא היה "גזלן" כלל וכלל, רכשתי לי בירה "אוגוסטינה" אחת והתענגתי על האלכוהול שהרפה את השרירים באמצע הסופ"ש.

פתחתי את הטלפון לקרוא כותרת מישראל. מדובר באפליקציה ששולחת לך כותרות מכל העיתונים בעברית. כל עוד ישראל ממשיכה בדרך שלה, צריך לקרוא לאפליקציה "כותרות מהטיטאניק". ובכל זאת הכותרת הראשונה שהגיע אל עיניי ש"נתניהו מקדם הצבעת ישראלים בחו"ל; בכיר בליכוד: המטרה לצמצם את מספר הח"כים הערבים". על חלקה הראשון של הכותרת כבר כתבתי בטורים שלי בעבר. כמה חשוב שכל הקהילות הישראליות והפלסטיניות בגלות יקבלו אפשרות הצבעה והשפעה על ישראל, שבכל מקרה משפיעה על כל פעולה שלהם (גם אם הם החליטו לעשות אסימלציה מלאה). החלק השני של הכותרת הפחיד אותי.  הבטתי בברבורים האלו ששטים בנהר הזה, גם כשהוא קפוא, ואבותיהם ששטו גם בזמן המלחמה, השואה, הכול עוד יחלוף, הכול חולף. גם המילים שאני כותב, יחלפו, כמוני. אז מה אני מתרגש מכל הבשורות הרעות, מדוע אני צריך לקחת ללב את כל הרוע האנטי-ערבי הזה.

מאוחר באותו היום נסעתי עם חברתי לקנות כמה דברים בסניף של איקיאה בטמפלהוף, פנה אלי אדם שלא הכרתי והציג את עצמו וסיפר שהוא קורא את טוריי ב"הארץ". הוא אמר כמה מילים יפות על המילים שאני כותב ושימח אותי, בתוך הגיהינום של שיטוט בתאגיד של איקיאה, שהרס כל כך הרבה עסקים קטנים ומשפחות שנאלצו למצוא עבודה חדשה – הייתה לרגע עדנה. והנה בערב קיבלתי את הספר של גבריאל בלחסן זצ"ל (הוצאת התו השמיני). אודי אלוני, חברי טוב משוננברג, דאג גם לרכוש וגם להביאו לידי את היהלום החד הזה. והשיר הראשון הוא בדיוק מה שהרגשתי בתוך כל האפילה. נזכרתי, כמה אני, ככותב, מפיל את עצמי לתהומות הרוע של החדשות הנוראיות, וכמה חשובה האמנות, כמו הליקופטר המגיע לפליטים הניצלים מספינות ההפוכות בים-התיכון. המשכתי לקרוא את השיר הבלחסני, שהותיר אותי בהשתאות. זה לא ספר קל, והוא מחייב אותך להתמודד עם מקומות עמוקים ביותר. וזאת אמנות טהורה. ודווקא כאן בתופת ההגירה, חשוב לשמוע קולו של משורר נדיר:

 

"בכל פעם שאני דואג ליפול

מתקשר הטלפון ומספר לי

שהוא שמע את השיר שלי ובכה

ואני מתרומם.

אין אלוהים

יש בני אדם

ובמעשיהם

ובמילותיהם הם עוטפים אותך בטלית"

 

עוד טורים מברלין

איך לענות לחוקרים את תופעת הישראלים בברלין

Photo by Heike Steinweg
Photo by Heike Steinweg

אין ישראלי שלא נפגש לפחות פעם אחת עם חוקרים על "ישראלים באירופה". הענף של מחקרים על ישראלים שעוזבים את ישראל מלא עד הצוואר. זה מגיע מכל האוניברסיטאות באירופה ואף מחוצה לה, זה מגיע בשיתופי פעולה בין ישראלים לבין אירופאים, מחקרים הממומנים על ידי שתי האוניברסיטאות. ספרי עיון ממלאים את הספריה על ישראלים באירופה. האוניברסיטאות כבר מתפוצצות מדוקטורטים, ממאסטרנים – כל המחקרים הולכים את הים, אך הים אינו מלא.

בהתחלה הייתי שמח מאוד להתראיין, ישבתי שתיתי קפה, אכלתי עוגת בננה בקפה שלי "הקפטיש", שהוא קולקטיב פוליטי (אין בו מנהלים, כל העובדים שותפים בצורה שווה). בכניסה לבית הקפה, יש שלט "מהגרים רצויים" תמונות קוויריות מפוזרות על קירות הקפה. יש עיתונים חינמיים לקריאה מכל רחבי העולם. ריצפת עץ מוזהבת וקולוניה של צעירים וצעירות מכל רחבי העולם שמתקתקים על המקלדות שלהם. הזמנתי את המראיינים לשבת איתי והסברתי שאין מלצרים ושצריך ללכת להביא מה שרוצים לשתות ולאכול. ודיברתי ללא סוף על כל חיי. "האם יש לך חברים ערבים? האם יש לך חברה גרמניה? האם יש לך אימא שהגיעה ממרוקו?", "מדוע עזבת? בעיות כלכליות? בעיות חברתיות? בעיות אתניות? כמה זמן תישאר? האם תחזור לישראל? האם ישראל היא בית בשבילך?".

בפעם השנייה שביקשו ממני כבר הייתי קצת יותר חשדן, אבל התמסרתי לראיון, ישבתי ודיברתי על המאמרים שלי ב"הארץ"; על החזון שלי שכל התפוצות יתאחדו ויגרמו לישראל לתת לישראלים בחו"ל זכות הצבעה. ושהפוליטיקאים הישראלים יפסיקו לדבר בשם הישראלים בחו"ל, ושנוכל לייצר חברה שמאמינה שיהודים יכולים לגור בכל מקום ולא רק בישראל. ודיברתי ודיברתי.

בפעם השלישית הייתי הרבה יותר עצבני, ולא הסכמתי לעשות פגישה. אמרתי ננסה בסקייפ. ולא הצלחתי לענות האם חברים שלי ערביים, האם חברה שלי יהודייה? מה חושבים במשפחה שלי על התבוללות?. לא הצלחתי לומר בצורה ברורה את המסר הפוליטי, חברתי, כלכלי, מזרחי שלי לגבי מדינת ישראל והיהודים בתפוצות. במקום זה כל הזמן שאלתי את המנחה מה הוא רוצה ממני. מדוע הוא עושה את המחקר. האם המחקר ממומן. מה ענו חלק מהמרואיינים האחרים. את מי הוא ראיין לפני, את מי הוא יראיין אחרי. ולא יכולתי להקשיב איך הוא שואל אותי שאלות, ועונה עליהן, כאילו גם אני צריך לראיין אותו. לא יכולתי. פשוט לא. חזרתי עצבני הביתה. חברתי חיכתה לי והכינה משהו לאכול, וכשהיא ביקשה שאעביר את המלח, התפרצתי עליה.

"המלח.. המלח… מה שמשנה לך, זה אם חסר מלח באוכל, אבל את לא שואלת אותי מה אני מרגיש. אולי היה לי יום רע בעבודה. אולי אנסו אותי. אולי שדדו אותי." היא פתחה את עיניה ושאלה אותי מה קרה. סיפרתי לה על הראיון הקשה שהיה לי. היא אמרה לי שאני לא בסדר. אני לא בסדר. שאלתי מדוע אני לא בסדר, אם מצפים ממני להתראיין מבלי לקבל כסף, מבלי לתת תמורה למרואיינים, אבל לממן פרויקט שלם שמטיס חוקרים מצד אחד של העולם לצד השני. היא כעסה. ביקשתי סליחה. היא סלחה.

בפעם הרביעית שפנו אלי לעשות ראיון, אמרתי תודה על המחשבה. תודה שפניתם אלי. אני מוכן ביותר להתראיין. החוקרים שמחו מאוד, אמרו שהם רוצים ראיון ארוך, ושיבואו מנורווגיה ויראיינו אותי שעות על גבי שעות. אמרתי אין בעיה. ואז הוספתי. האם יש לך תשלום עבור הראיון. אמרו אין תקציב. אמרתי שאני מצטער.

חזרתי הביתה הביתה שמח. מעכשיו אני מבקש כסף, הרבה כסף, העיקר שלא אתראיין לשום מחקר על ישראלים בחו"ל.

 

על הסרט שואה של קלוד לנצמן

CC: ויקיפדיה

הלכתי עם חבר גרמני, וחברה ישראלית לקפה של ישראלים ליד גורליצר פארק. במקום ישנה חממה ואפשר לקטוף מצמחי המרפא המאחים את הכבד שעדיין שבור מקצב האלכוהול של הלילה הקפוא. יושבים אוכלים שקשוקה שלא מזכירה את השקשוקה של אימא, שותים צ'ייסר על חשבון הבית, מביטים בילדים המשחקים עם אימותיהם ובעיקר נהנים מהשיחה, שעוברת כל הזמן מעברית לאנגלית, לגרמנית ובחזרה. משפטים שנשברים בין השפות. החבר הגרמני מספר שהוא הולך ביום למחרת לראות את "שואה" של קלוד לנצמן. וזאת הסיבה שביום למחרת אנחנו הולכים לאיבוד בחיפושים אחר בית הקולנוע "ארסנל" שנמצא דווקא בצד המערבי של ברלין, ונוחתים קרוב לכנסיה שנשארה שבורה מאז הפצצות בעלות הברית, וגושי שלג עדיין מזכירים את הלילה שלפני יומיים. שותים קפה להתחמם, גוגל קצר, שיחה עם המקומיים וחברתי ואנוכי מוצאים את בית הקולנוע הנכון, מרחק של כמה תחנות עד לפוסטאדמר פלטאז.

אנו יורדים לבית הקולנוע. 9.5 יורו לכרטיס, אפשר להיכנס עם משקאות. והסרט כבר בעיצומו. מגלים שהוא בתרגום לגרמנית. חברתי מתחילה לתרגם לי.

בסרט, לנצמן והמתרגמת שלו עדיין מעשנים חופשי, רגע לפני שעישון הפך להיות מטפורה לאיש הרע בקולנוע. והסיגריה, העשן, האפר, הגחל שדולק בפה של לנצמן ומרואייניו, משמש כלא מודע מסוים. כל רגע בתוך העשן הזה חשבתי על "אפר ואבק" כפי שטבעו יפה את המושג יעקב גלעד ויהודה פוליקר. וגם בתוכי הלב נשבר. איך אפשר להבין את השואה, איך אני יכול להמשיך את חיי כיהודי על אדמת גרמניה, אחרי צפייה בסרט האימה הכי נורא שניפקה לנו המאה העשרים. דפיקה על הדלת, חיילים, טרנספורט והופ את ואתה הופכים לחסרי זכויות, מתחננים ברכבת שלא עוצרת, למים; מוכנים למכור את כל היהלומים והזהב בעד כוס מים. המקומיים הפולניים מספרים שניסו להביא מים. אך מי יודע אם גם הם לעגו ליהודים והבטיחו להביא להם כוס מים ובזזו את אוצרותיהם.
איזה צופה בסרט מתעצבן שאני מדבר בקול רם, אני מקלל אותו בעברית. חברה שלי, מבקשת שאדבר בקול לחש. אני לוחש. כי כל מה שתגיד לי לעשות, אעשה. אנשים שואלים אותי איך אני יכול לחיות בגרמניה, כאילו אין יותר צדיקים בגרמניה, אבל הם טועים. דווקא הפחד שלהם הוא זה שמאשר זהויות קשיחות, ומונע היווצרות של קטגוריות גמישות. כל עוד מותר להכנס, אני נכנס.

אני חושב על האחריות של אירופה על האסון של היהודים, כמו גם של הצוענים, הרוסים, ושאר הקורבנות של המשטר הנאצי. האם המבנה המדינתי שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה באמת כלל איזה פתרון לקורבנות. ומדוע לא נוצרה איזו קטגוריה מיוחדת של הגירה דווקא בגרמניה, איזו זכות שיבה לכל היהודים, עם מענק קליטה מלא, ולא אותה בירוקרטיה הידועה לשמצה.

אנחנו יוצאים מהקולנוע, מתווכחים, כי הרגשות שלנו כמו מעיים שנשפכים החוצה על המדרכה. עוברים את הספריה הסגורה של "השטאבי"; הגלריה הלאומית שעדיין ריקה ולא החליפה את התערוכה האחרונה (עשרות גזעי עצים שעמדו עירומים בתוך חלל זכוכית ריק) ומגיעים לתחנת האוטובוס. החבר הגרמני ששלח לנו, מתברר שלא הגיע לקולנוע, כי היה גמור מבילוי הלילה שעבר. מצחיק, שדווקא הגרמני שלח אותנו לראות את הסרט, ולא התעורר. אני בוחר לכנותו כגרמני, אבל אביו יהודי שגדל כגרמני. אז הדברים אולי יותר מסובכים, למרות שרציתם לקרוא אותם פשוטים וברורים.

אני חוזר הביתה ולא מצליח לכתוב אפילו מילה. חושב על כל החיים שנגדעו, ועל הכוח של האמנות להחיות רגע קטנטן מתוך אוקיינוס שנעלם בשכחה.

מכירות את המתגרמנים

WP_20150806_14_02_31_Pro - Copy - Copy - Copy

יש הרבה סוגים של ישראלים שבאים לברלין ואני רוצה לדבר על כמה סימנים לכמה קבוצות בתוכם: הגטואים, ההיברידיים והמתגרמנים. אני שייך לאלו שהם היברידיים, שמבקשים לחיות מכל העולמות ולא להכריע בין הישראליות ולבין הגרמניות.

הגטואים, זה אלו שלא לומדים גרמנית ונשארים לחיות בתוך גטו ישראלי מבלי להושיט ידיים החוצה למרחב הגרמני.

המתגרמנים הם אלו שמבקשים בכל כוחם להיות גרמנים. לעיתים הם יבוזו פוליטית, חברתית ואתנית לישראל. יראו בה קולוניה כובשת, או טיטאניק שבקרוב תתרסק על מול הקרחון של המלחמה הסופית במזרח התיכון. לעיתים הם פשוט יתעלמו מכל חדשה על ישראל ויחזיקו בדעה, שכמה שהם לא יודעים, כך טוב יותר. לעיתים הם לא יזדהו כישראלים. אולי יגידו מדינה אחרת, אולי יגידו יהודים, אולי יצחקו על השאלה בבדיחה. לעיתים הם יספרו שהשנאה שהם רוחשים לישראל, היא גם זו שקיימת בתוך משפחותיהם. כלומר יהיה איזה מעבר בין הרגשות שלהם להוריהם, לבין הרגשות דחייה שלהם למדינה שבה גדלו.

המתגרמנים ישנו את שמם לשם גרמני, ישקיעו ימים כלילות בלימודי השפה. כי כידוע לכל ארץ מהגרים, השפה היא הדרך בה המקומי תמיד בוחן את האחר. השפה היא הדרך בה אפשר לעשות הדרה, לכל מי ששונה ממך. המתגרמנים יבוזו להיברידיים ויצחקו על המבטא הישראלי שלהם כשידברו גרמנית ויתעלמו לחלוטין מאחיהם ואחיותיהם העברים שיהלכו לידם, וימנעו מלדבר איתם עברית ואף יתנשאו מעליהם.

מספרים שעגנון התגורר בברלין דווקא בבשכונה מערבית, בכדי שלא יזהו אותו עם האוסטיודן, אותם יהודים-מזרח-אירופאים שלכאורה סימנו את היהדות הישנה, הדתית, הנחשלת, הפרימיטיבית וחסרת הידע. גם המתגרמנים החדשים יעשו אותו הדבר ויגורו בשכונות שלא יזוהו עם המהגרים החדשים, הערבים, התורכים. הם ינסו להלבין, להצטרף ללובן, ולכתוב, לנשום ולחיות את הגרמניות. אך זה לא אומר שהגרמניות תקבל אותם. שגיאה קטנה והם שוב יחזרו להיות האוסלנדר (הזר, זה שחי מחוץ ללאנד, לטריטוריה, ללאומיות הגרמנית).

זה נכון שבין ההיברידיים לבין המתגרמנים יכולים להיות הרבה זוויות של השקה. למשל גם אני לומד גרמנית, או מנסה ללמוד על כל הערכים של המקומיים וכדומה. ולא פעם אני מוצא את עצמי מוקף רק בגרמנים, במקומות שאני הכהה היחיד, הזר היחיד, היהודי היחיד, שלא לדבר על המזרח תיכוני – בקיצור "שונה" בין שכבה שלמה של גרמנים לבנים.

בין ההיברידיים לבין הישראלים, שחיים בגטו יתרחשו תהליכים מורכבים של דחייה ומשיכה. ההיברידיים יעדיפו לשמור על קשר עם ישראלים, אך לא לדרוס ערכים מקומיים בשם הישראליות המיובאת. אם הישראלים יביאו עימם גזענות, קסנופוביה ושינאת גרמנים, אז ההיברידיים לא יסכימו איתה. אך אם הישראלים יביאו איתם רצון ללמוד, לעבור אינטגרציה, אז ההיברידיים יסייעו להם.

כל התהליך הזה של אינטגרציה (שילוב) מול אסימלציה (היטמעות, מחיקה) נכתב רבות במאה העשרים. בעבר חשבו שעל המהגרים להיטמע לגמרי, והיום בעידן האינטרנט, מתאפשר מצב שפעם היה בלתי אפשרי. היום ניתן לחיות בכמה מקומות באותו זמן. אפשר גם לשמוע כל רגע שמתרחש בישראל, אך גם לצאת החוצה למרחב של ברלין. אפשר לחיות בכמה קהילות, מבלי לוותר על קהילת המקור. אך כל יום שעובר, השאלה ברורה יותר, עד כמה תתגרמן, ועד כמה תישאר בגטו. דבר אחד ברור, זה כמו ניתוח אף. גם אם תסיר חלק מהאף, ואפילו אם אחד בחוץ לא יידע, תמיד תזכור שהיה לך פעם אף ארוך. זה יקרה בכל בוקר שתביט במראה.

 

 

עוד טורים של ישראלי בברלין

ביקור של אימא ואבא בברלין

WP_20150806_16_16_32_Pro - Copy (3) - Copy

ביקור של אימא ואבא בברלין, פותח את פצעי ההגירה שלהם. מדוע הם היגרו לישראל. מדוע ישראל היא מדינת הגירה שמכחישה את ההגירה שלה, ומוחקת את הגלויות ומתנכרת למגוון השפות של ילידיה.

איזה כייף לקחת את אימא ואבא לראות את החומה שנפלה. לא משנים ענני האבק, שמעלים רגלי המטיילים במוזיאון תיירותי לנפילת החומה; לא איכפת מהפלאפל שמעלה את המחירים לתיירים. אימא ואבא יחזרו לחומת ההפרדה, הם יקבלו תצלומי לוויין שיגדירו את המזרח התיכון לפי הפרדה החומרית של הציונות בין הערבי לבין היהודי. אימא ואבא ישלחו את הילד שלהם למות בעוד אינתיפאדה, הם ישלחו אותי לצבא, ואני אבכה כמו ילד ואחלום שאגור במקום שאין חומות. שאוכל להרגיש שברלין היא כמו מכונת זמן שבו השארתי חלק ממני קבור תחת כיבוש, ועוררתי חלק אחר להתעורר, להתערבב, להיות ערב רב, להתבולל עם עמי העולם.

במפגש בין אימא ואבא וברלין מתחולל משהו חדש, הם מוצאים את הקניות הכי זולות בפרימרק, הם נהנים ממתנות העיר הגדולה הזולה, וחוזרים לביתם בידיים מלאות לכל הנכדים, והנכדות, הנינים והנינות. הם מביאים ד"ש חם מרפיק שעזב את מאג'דל אל כרום, בכדי ללמוד מכונאות ולהתחתן עם גרמניה, ולהרגיש טוב יותר, כשהוא רחוק מהשב"כ שהיה צריך לאשר את כל המורים הערביים במערכת החינוך; ההורים מביאים דש מכרמית, שמצאה את עצמה רגועה, מבלי שהחברה הגרמנית תלחץ עליה מתי תתחתן ותביא ילדים. כמו הרבה אנשים בברלין, היא מוצאת את השלווה, מבלי הצורך לעמוד בלחצי בלתי אפשריים להפוך את הנשיות שלה לרחם. ההורים יביאו ד"ש חם מסיגל שמצאה את עצמה את חייה בתוך קהילה קווירית, בעיר קווירית, מלאה בברים קווירים. אוהה אני יכול להמשיך את הרשימה הזאתי, שכל הדחויים, הזרוקים, אלו שהוקאו מהחברה הישראלית שמצאו מקלט, רובן לא יקבלו טור ב"הארץ" לכתוב את החיים שלהם. אבל אימא ואבא, הם יודעים שטוב לבן ולבת שלהם. הם מרגישים את הלב שנפתח, המעין שנובע ואת הכחול בים שגועש בגלים יפיפיים שנשברים על גבי החול החם.

ובכל מפגש עם ההורים, אין אותו הרגע שבו ישאלו, רגע אתם לא פוחדים מהנאצים, שאלה מתבקשת. ובין כל עשרה ישראלים, תמיד יהיה את אותו אחד שיענה, אתם לא מפחדים מהימין החדש, זה שלא מתווכח כבר, אלא מנתץ את כל ערכי הליברליזם. אתם לא פוחדים מהעובדה שבני נוער מתאבדים בצבא ואסור לדבר על כך. אתם לא מפחדים לתת את הילדים שלהם למות לחינם, כי ישראל החליטה לשלוט בעם אחר, ולהפוך עליה את כל האומות בעולם.ובכל זאת, הדאגה של ההורים, תמיד תחיה ותקנן בתוכנו. האהבה שלהם, תמיד תהיה האהבה שלנו. והשאלות, הספקות, ההרהורים והדאגות שלהם יהיו גם שלנו.

ההורים הולכים מתוך הבית שבו ישנו איתנו. ההורים הולכים חזרה אל תוך הבית שפעם חיינו ביחד, אגרנו זכרונות, אהבות, פרידות ומעגלי חיים. פה שיחקנו עם הדוד שמת, פה אבא או אימא נפטרו. פה צעקו לנו מהחלו לא לשחק בין שתיים וארבע עם הכדורגל, ופה הלכנו עם אימא לשמוע קונצרט של הפילהרמונית של ניו יורק שהיא באה לקונצרט האוז וראינו נברשות קריסטל גדולות, שחיות רק בדמיון של סופרים מהמאה ה19.

הבית שמתרוקן לעולם לא יתמלא, בזה שעזב. הפרידה היא חלק מחיינו. כתבתי פעם באחד משירי ש"היגרתי למדינה הלא נכונה" ולא ידעתי שהגירה היא תמיד קודם מגן עדן, היכן שכולנו היינו שווים, מבורכים ולא יכולת להבדיל בין זכר לבין נקבה.

על הכנס "הדיאלוג העברי-גרמני בעידן הרב-לשוני"

11036215_10153880938063238_5658283476303961103_o

על הכנס "הדיאלוג העברי-גרמני בעידן הרב-לשוני" שאירגנה ד"ר רחל זליג באוניברסיטה עברית שמעתי גם בברלין וגם בתל אביב, לכן קבעתי יום לפני עם חבריי הירושלמים, יובל עיברי ואלמוג בהר בבר המזרחי של "תחריר", שממוקם בתוך "מחנהיודה". במקום הגישו לנו משקה מיוחד של רוזאטה [משקה שקדים] עם עראק וברקע הדיג'יי הסתלסל בין רביד כחלני, לבין סמיר שוקרי. להפתעתי, במקום התהלכה כלה, ואחריה חברים שרקדו בשמחה גדולה.

 

קמפוס הר-הצופים הזכיר לי את הדוקטורט שזנחתי, וחשבתי שאוכל להגיע במהירות למושב הספציפי "העברית והנוכחות הישראלית בברלין". כמו רבים אחרים, הלכתי לאיבוד במבוך הארכיקטוני. עכשיו כשאני כותב את זה, אני צוחק על המשפט הזה כי הוא משקף הרבה ממה שאני מרגיש בין העברית לבין הגרמנית.

 

ד"ר שחר פינסקר הרצה על בתי קפה בברלין כמו "מונופול" "רומנישס קפה" שאירחו את הבוהמה היהודית והגרמנית בתחילת המאה שעברה, ותיאר כיצד מודרניזם יהודי נולד בתוך מקום רב לאומי, שהוא גם רב לשוני. בשולחן אחד ליד השני ישבו בבתי הקפה הברלינאיים, היידישיסטים, הציוניסטים, והבונדיסטים. תחשבו לעצמכם, מה היה קורה היום, לו שטיינברג, או ברדיצ'בסקי או שמעונוביץ, או אלזה לסקר שילר, שלום עליכם, שלום אש ואחרים היו כותבים רומאנים בעברית בברלין, ושולחים אותם לפרס ספיר לספרות. פינסקר טען כי הספרות העברית נוצרה מתוך התכתבות עם ההיסטוריה הגרמנית, והאירופית ואי אפשר להבין אותה מחוץ להקשר הזה.

 

ד"ר יעל אלמוג, החלה את הרצאתה על "החזרה לברלין של הסופרים המזרחים הישראלים", בשיר של רועי חסן "במדינת אשכנז" ודרך הקריאה הסבירה כיצד שירו דחה את הספרות האשכנזית של נתן זך (שנולד בברלין) וגם זאת של קניוק שכתב על "היהודי האחרון" בברלין. הדחייה של המזרחים את הקאנון ספרותי, הינה גם דחייה של עיצוב הזיכרון הלאומי, שמתכונן אל מול גרמניה. אלמוג דנה בספרים "ערים של מטה" של שמעון אדף, "אימא מתגעגעת למילים" של דודו בוסי והראתה כיצד הישראליות ממשיכה את הדיאלוג הספרותי שלה מתוך דמויות יהודיות-ערביות הנעות בברלין. ודווקא בגרמניה, היהודי-הערבי מתכונן אל מול דמות האשכנזי עם הדרכון האירופאי, ההיסטוריה, הזהות, המראה הבהיר ושאר הפריבליגיות. האתניות הופכת את כל הבינאריות של "הקורבן – מקרבן" [שמהווה את יסוד הכתיבה היהודית על אירופה].

בסקייפ של הערב עם חברתי בגרמניה סיפרתי לה על קורות היום החם במיוחד בג'רוז. לפתע עברתי מאנגלית לגרמנית והרגשתי חמימות. "איך אתה מרגיש בבית, בשפה שהיא לא שלך?" שאלתי את עצמי בהפתעה. בבוקר הלכתי עם אימי לבקר את סבתי הבגדדית, והרגשתי בבית בתוך העיראקית, שפת האם שהיא שלי, אבל שאיני דובר רהוט שלה.

אחד מהמשתתפים בכנס שנשוי לגרמנית, ומתגורר איתה ועם ילדיו בארה"ב, נסע איתי לאחר הכנס במונית, מהקמפוס אל ארוחה משותפת עם באי הכנס, במסעדה בעין כרם. דיברנו ללא סוף על החיים בתוך התרבות הגרמנית. הוא הסביר לי שעלי להתרגל לחיים בתוך מספר שפות, מספר בתים, מספר מדינות. הפתרון שלו הקל את הלחץ על המצב, שבתל אביב, אני מתגעגע לברלין, ובברלין, אני מתגעגע לתל אביב.

בכנס דיברו על רב לשוניות, על זיכרון ששובר את הגבולות של הזיכרון הלאומי, אבל התהליך של הבנייה מחדש של הזיכרון הוא תהליך אישי. ודווקא השיחה עימו השלימה בשבילי את הדברים שלמדתי עם החוקרים הגרמניסטים. בכל השנים בבית הספר לימדו אותנו על הזיכרון הלאומי, אך כשהתפכחנו ממנו, מצאנו את עצמנו מחפשים את היסודות העמוקים יותר לזהותינו. כמו השיר, גם הלב, בנוי ממספר מילים, ממספר בתים, וזה אותו שיר בכל רחבי העולם. כל יום יש לי שיר מולדת חדש.

עוד טורים של ישראלי בברלין