על הפחד מבוחרי המפלגה הימנית קיצונית של הAFD בגרמניה

לאחרונה גיליתי ששני חברים שלי לא נוסעים למרחב הכפרי במקלנבורג וברנדרבורג, מסביב לברלין, בגלל פחד מבוחרי הAFD. כתבתי על כך טור.

מה קורה כשאני פוגש את האנטי ציונים בברלין

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.

איך להוריד את הישראליות שלנו בברלין למינימום

נקרא לו בני, חבר טוב שלי, שאני אוהב ללכת עימו על גדות זהרורי נהר "השיפרה" כפי שאנו מכנים אותו בצחוק, מספר לי שהוא התנתק לגמרי מקריאה בעיתונים, בחדשות, באתרים בעברית. אין לו כוח יותר לפוליטיקה צרת האופקים, לכל התככים, המזימות וההדרה. ושהוא התייאש לגמרי מהחיים בישראל, שלדעתו הולכים בדרך למטה. הבטתי עליו והרמתי את גבותיי בצורה שתמיד גורמת לצד האחר להרגיש את הפליאה. הוא כבר ידע מה אני עומד לומר: על כמה אנחנו ישראלים בכל ההוויה שלנו וקשה לנו להפוך ולברוא את עצמנו כאנשים חדשים. בני הרגיע אותי, כשהניח את ידו על כתפי, ואמר: "כמו שהפסקתי לעשן, ועשיתי דיאטה, כך אני רוצה לעשות עם הישראליות שלי, להוריד אותה למינימום."

איך לענות לחוקרים את תופעת הישראלים בברלין

אין ישראלי שלא נפגש לפחות פעם אחת עם חוקרים על "ישראלים באירופה". הענף של מחקרים על ישראלים שעוזבים את ישראל מלא עד הצוואר. זה מגיע מכל האוניברסיטאות באירופה ואף מחוצה לה, זה מגיע בשיתופי פעולה בין ישראלים לבין אירופאים, מחקרים הממומנים על ידי שתי האוניברסיטאות. ספרי עיון ממלאים את הספריה על ישראלים באירופה. האוניברסיטאות כבר מתפוצצות מדוקטורטים, ממאסטרנים – כל המחקרים הולכים את הים, אך הים אינו מלא.

על הסרט שואה של קלוד לנצמן

הלכתי עם חבר גרמני, וחברה ישראלית לקפה של ישראלים ליד גורליצר פארק. במקום ישנה חממה ואפשר לקטוף מצמחי המרפא המאחים את הכבד שעדיין שבור מקצב האלכוהול של הלילה הקפוא. יושבים אוכלים שקשוקה שלא מזכירה את השקשוקה של אימא, שותים צ'ייסר על חשבון הבית, מביטים בילדים המשחקים עם אימותיהם ובעיקר נהנים מהשיחה, שעוברת כל הזמן מעברית לאנגלית, לגרמנית ובחזרה. משפטים שנשברים בין השפות. החבר הגרמני מספר שהוא הולך ביום למחרת לראות את "שואה" של קלוד לנצמן. וזאת הסיבה שביום למחרת אנחנו הולכים לאיבוד בחיפושים אחר בית הקולנוע "ארסנל" שנמצא דווקא בצד המערבי של ברלין, ונוחתים קרוב לכנסיה שנשארה שבורה מאז הפצצות בעלות הברית, וגושי שלג עדיין מזכירים את הלילה שלפני יומיים. שותים קפה להתחמם, גוגל קצר, שיחה עם המקומיים וחברתי ואנוכי מוצאים את בית הקולנוע הנכון, מרחק של כמה תחנות עד לפוסטאדמר פלטאז.

מכירות את המתגרמנים

יש הרבה סוגים של ישראלים שבאים לברלין ואני רוצה לדבר על כמה סימנים לכמה קבוצות בתוכם: הגטואים, ההיברידיים והמתגרמנים. אני שייך לאלו שהם היברידיים, שמבקשים לחיות מכל העולמות ולא להכריע בין הישראליות ולבין הגרמניות. הגטואים, זה אלו שלא לומדים גרמנית ונשארים לחיות בתוך גטו ישראלי מבלי להושיט ידיים החוצה למרחב הגרמני. המתגרמנים הם אלו שמבקשיםהמשך לקרוא "מכירות את המתגרמנים"

ביקור של אימא ואבא בברלין

ביקור של אימא ואבא בברלין, פותח את פצעי ההגירה שלהם. מדוע הם היגרו לישראל. מדוע ישראל היא מדינת הגירה שמכחישה את ההגירה שלה, ומוחקת את הגלויות ומתנכרת למגוון השפות של ילידיה. איזה כייף לקחת את אימא ואבא לראות את החומה שנפלה. לא משנים ענני האבק, שמעלים רגלי המטיילים במוזיאון תיירותי לנפילת החומה; לא איכפת מהפלאפלהמשך לקרוא "ביקור של אימא ואבא בברלין"