מאות אלפי ישראלים מנועים מלהצביע

 

ישראל החליטה למנוע את ההצבעה של מאות אלפי ישראל שגרים מחוץ לישראל. מדוע? ומהי החשיבות של ההצבעה שלהם? קיראו בטור החדש שלי.

מהי ההגדרה של גיהנום ישראלי: חורף בברלין

סובלים מהאפור של החורף, ישראלים ומזרח תיכוניים מתגעגעים לחורף של מקום מולדתם. טור חדש שלי.

מה קורה כשאני פוגש את האנטי ציונים בברלין

WP_20141214_12_53_32_Pro

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של  פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.

בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.

לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.

הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.

לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.

חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

 

עוד טורים מברלין

איך להוריד את הישראליות שלנו בברלין למינימום

הספר לזכרו של בלחסן שיצא במהדורה מוגבלת

נקרא לו בני, חבר טוב שלי, שאני אוהב ללכת עימו על גדות זהרורי נהר "השיפרה" כפי שאנו מכנים אותו בצחוק, מספר לי שהוא התנתק לגמרי מקריאה בעיתונים, בחדשות, באתרים בעברית. אין לו כוח יותר לפוליטיקה צרת האופקים, לכל התככים, המזימות וההדרה. ושהוא התייאש לגמרי מהחיים בישראל, שלדעתו הולכים בדרך למטה. הבטתי עליו והרמתי את גבותיי בצורה שתמיד גורמת לצד האחר להרגיש את הפליאה. הוא כבר ידע מה אני עומד לומר: על כמה אנחנו ישראלים בכל ההוויה שלנו וקשה לנו להפוך ולברוא את עצמנו כאנשים חדשים. בני הרגיע אותי, כשהניח את ידו על כתפי, ואמר: "כמו שהפסקתי לעשן, ועשיתי דיאטה, כך אני רוצה לעשות עם הישראליות שלי, להוריד אותה למינימום."

חזרתי לבדי על גדות הנהר, בקבוקי בירה צפו בתוכו, לצד ברבורים חלקם לבנים, חלקם אפורים למראה. התיישבתי על ספסל מתקלף באדום. הסתכלתי על העוברים והשבים המתעלפים מהשמש שפרצה לפתע ועצרה את תנועתם לאן שזה לא יהיה. כולם קפאו ונתנו לקרניים היפות של השמש למלא אותם בויטמין די, ובשאר האמונה שאפשר לעצור את החורף, להפשיר את הלב. רפסודן עבר עם ארגזי בירה, אבל הוא לא היה "גזלן" כלל וכלל, רכשתי לי בירה "אוגוסטינה" אחת והתענגתי על האלכוהול שהרפה את השרירים באמצע הסופ"ש.

פתחתי את הטלפון לקרוא כותרת מישראל. מדובר באפליקציה ששולחת לך כותרות מכל העיתונים בעברית. כל עוד ישראל ממשיכה בדרך שלה, צריך לקרוא לאפליקציה "כותרות מהטיטאניק". ובכל זאת הכותרת הראשונה שהגיע אל עיניי ש"נתניהו מקדם הצבעת ישראלים בחו"ל; בכיר בליכוד: המטרה לצמצם את מספר הח"כים הערבים". על חלקה הראשון של הכותרת כבר כתבתי בטורים שלי בעבר. כמה חשוב שכל הקהילות הישראליות והפלסטיניות בגלות יקבלו אפשרות הצבעה והשפעה על ישראל, שבכל מקרה משפיעה על כל פעולה שלהם (גם אם הם החליטו לעשות אסימלציה מלאה). החלק השני של הכותרת הפחיד אותי.  הבטתי בברבורים האלו ששטים בנהר הזה, גם כשהוא קפוא, ואבותיהם ששטו גם בזמן המלחמה, השואה, הכול עוד יחלוף, הכול חולף. גם המילים שאני כותב, יחלפו, כמוני. אז מה אני מתרגש מכל הבשורות הרעות, מדוע אני צריך לקחת ללב את כל הרוע האנטי-ערבי הזה.

מאוחר באותו היום נסעתי עם חברתי לקנות כמה דברים בסניף של איקיאה בטמפלהוף, פנה אלי אדם שלא הכרתי והציג את עצמו וסיפר שהוא קורא את טוריי ב"הארץ". הוא אמר כמה מילים יפות על המילים שאני כותב ושימח אותי, בתוך הגיהינום של שיטוט בתאגיד של איקיאה, שהרס כל כך הרבה עסקים קטנים ומשפחות שנאלצו למצוא עבודה חדשה – הייתה לרגע עדנה. והנה בערב קיבלתי את הספר של גבריאל בלחסן זצ"ל (הוצאת התו השמיני). אודי אלוני, חברי טוב משוננברג, דאג גם לרכוש וגם להביאו לידי את היהלום החד הזה. והשיר הראשון הוא בדיוק מה שהרגשתי בתוך כל האפילה. נזכרתי, כמה אני, ככותב, מפיל את עצמי לתהומות הרוע של החדשות הנוראיות, וכמה חשובה האמנות, כמו הליקופטר המגיע לפליטים הניצלים מספינות ההפוכות בים-התיכון. המשכתי לקרוא את השיר הבלחסני, שהותיר אותי בהשתאות. זה לא ספר קל, והוא מחייב אותך להתמודד עם מקומות עמוקים ביותר. וזאת אמנות טהורה. ודווקא כאן בתופת ההגירה, חשוב לשמוע קולו של משורר נדיר:

 

"בכל פעם שאני דואג ליפול

מתקשר הטלפון ומספר לי

שהוא שמע את השיר שלי ובכה

ואני מתרומם.

אין אלוהים

יש בני אדם

ובמעשיהם

ובמילותיהם הם עוטפים אותך בטלית"

 

עוד טורים מברלין

איך לענות לחוקרים את תופעת הישראלים בברלין

Photo by Heike Steinweg
Photo by Heike Steinweg

אין ישראלי שלא נפגש לפחות פעם אחת עם חוקרים על "ישראלים באירופה". הענף של מחקרים על ישראלים שעוזבים את ישראל מלא עד הצוואר. זה מגיע מכל האוניברסיטאות באירופה ואף מחוצה לה, זה מגיע בשיתופי פעולה בין ישראלים לבין אירופאים, מחקרים הממומנים על ידי שתי האוניברסיטאות. ספרי עיון ממלאים את הספריה על ישראלים באירופה. האוניברסיטאות כבר מתפוצצות מדוקטורטים, ממאסטרנים – כל המחקרים הולכים את הים, אך הים אינו מלא.

בהתחלה הייתי שמח מאוד להתראיין, ישבתי שתיתי קפה, אכלתי עוגת בננה בקפה שלי "הקפטיש", שהוא קולקטיב פוליטי (אין בו מנהלים, כל העובדים שותפים בצורה שווה). בכניסה לבית הקפה, יש שלט "מהגרים רצויים" תמונות קוויריות מפוזרות על קירות הקפה. יש עיתונים חינמיים לקריאה מכל רחבי העולם. ריצפת עץ מוזהבת וקולוניה של צעירים וצעירות מכל רחבי העולם שמתקתקים על המקלדות שלהם. הזמנתי את המראיינים לשבת איתי והסברתי שאין מלצרים ושצריך ללכת להביא מה שרוצים לשתות ולאכול. ודיברתי ללא סוף על כל חיי. "האם יש לך חברים ערבים? האם יש לך חברה גרמניה? האם יש לך אימא שהגיעה ממרוקו?", "מדוע עזבת? בעיות כלכליות? בעיות חברתיות? בעיות אתניות? כמה זמן תישאר? האם תחזור לישראל? האם ישראל היא בית בשבילך?".

בפעם השנייה שביקשו ממני כבר הייתי קצת יותר חשדן, אבל התמסרתי לראיון, ישבתי ודיברתי על המאמרים שלי ב"הארץ"; על החזון שלי שכל התפוצות יתאחדו ויגרמו לישראל לתת לישראלים בחו"ל זכות הצבעה. ושהפוליטיקאים הישראלים יפסיקו לדבר בשם הישראלים בחו"ל, ושנוכל לייצר חברה שמאמינה שיהודים יכולים לגור בכל מקום ולא רק בישראל. ודיברתי ודיברתי.

בפעם השלישית הייתי הרבה יותר עצבני, ולא הסכמתי לעשות פגישה. אמרתי ננסה בסקייפ. ולא הצלחתי לענות האם חברים שלי ערביים, האם חברה שלי יהודייה? מה חושבים במשפחה שלי על התבוללות?. לא הצלחתי לומר בצורה ברורה את המסר הפוליטי, חברתי, כלכלי, מזרחי שלי לגבי מדינת ישראל והיהודים בתפוצות. במקום זה כל הזמן שאלתי את המנחה מה הוא רוצה ממני. מדוע הוא עושה את המחקר. האם המחקר ממומן. מה ענו חלק מהמרואיינים האחרים. את מי הוא ראיין לפני, את מי הוא יראיין אחרי. ולא יכולתי להקשיב איך הוא שואל אותי שאלות, ועונה עליהן, כאילו גם אני צריך לראיין אותו. לא יכולתי. פשוט לא. חזרתי עצבני הביתה. חברתי חיכתה לי והכינה משהו לאכול, וכשהיא ביקשה שאעביר את המלח, התפרצתי עליה.

"המלח.. המלח… מה שמשנה לך, זה אם חסר מלח באוכל, אבל את לא שואלת אותי מה אני מרגיש. אולי היה לי יום רע בעבודה. אולי אנסו אותי. אולי שדדו אותי." היא פתחה את עיניה ושאלה אותי מה קרה. סיפרתי לה על הראיון הקשה שהיה לי. היא אמרה לי שאני לא בסדר. אני לא בסדר. שאלתי מדוע אני לא בסדר, אם מצפים ממני להתראיין מבלי לקבל כסף, מבלי לתת תמורה למרואיינים, אבל לממן פרויקט שלם שמטיס חוקרים מצד אחד של העולם לצד השני. היא כעסה. ביקשתי סליחה. היא סלחה.

בפעם הרביעית שפנו אלי לעשות ראיון, אמרתי תודה על המחשבה. תודה שפניתם אלי. אני מוכן ביותר להתראיין. החוקרים שמחו מאוד, אמרו שהם רוצים ראיון ארוך, ושיבואו מנורווגיה ויראיינו אותי שעות על גבי שעות. אמרתי אין בעיה. ואז הוספתי. האם יש לך תשלום עבור הראיון. אמרו אין תקציב. אמרתי שאני מצטער.

חזרתי הביתה הביתה שמח. מעכשיו אני מבקש כסף, הרבה כסף, העיקר שלא אתראיין לשום מחקר על ישראלים בחו"ל.

 

על הסרט שואה של קלוד לנצמן

CC: ויקיפדיה

הלכתי עם חבר גרמני, וחברה ישראלית לקפה של ישראלים ליד גורליצר פארק. במקום ישנה חממה ואפשר לקטוף מצמחי המרפא המאחים את הכבד שעדיין שבור מקצב האלכוהול של הלילה הקפוא. יושבים אוכלים שקשוקה שלא מזכירה את השקשוקה של אימא, שותים צ'ייסר על חשבון הבית, מביטים בילדים המשחקים עם אימותיהם ובעיקר נהנים מהשיחה, שעוברת כל הזמן מעברית לאנגלית, לגרמנית ובחזרה. משפטים שנשברים בין השפות. החבר הגרמני מספר שהוא הולך ביום למחרת לראות את "שואה" של קלוד לנצמן. וזאת הסיבה שביום למחרת אנחנו הולכים לאיבוד בחיפושים אחר בית הקולנוע "ארסנל" שנמצא דווקא בצד המערבי של ברלין, ונוחתים קרוב לכנסיה שנשארה שבורה מאז הפצצות בעלות הברית, וגושי שלג עדיין מזכירים את הלילה שלפני יומיים. שותים קפה להתחמם, גוגל קצר, שיחה עם המקומיים וחברתי ואנוכי מוצאים את בית הקולנוע הנכון, מרחק של כמה תחנות עד לפוסטאדמר פלטאז.

אנו יורדים לבית הקולנוע. 9.5 יורו לכרטיס, אפשר להיכנס עם משקאות. והסרט כבר בעיצומו. מגלים שהוא בתרגום לגרמנית. חברתי מתחילה לתרגם לי.

בסרט, לנצמן והמתרגמת שלו עדיין מעשנים חופשי, רגע לפני שעישון הפך להיות מטפורה לאיש הרע בקולנוע. והסיגריה, העשן, האפר, הגחל שדולק בפה של לנצמן ומרואייניו, משמש כלא מודע מסוים. כל רגע בתוך העשן הזה חשבתי על "אפר ואבק" כפי שטבעו יפה את המושג יעקב גלעד ויהודה פוליקר. וגם בתוכי הלב נשבר. איך אפשר להבין את השואה, איך אני יכול להמשיך את חיי כיהודי על אדמת גרמניה, אחרי צפייה בסרט האימה הכי נורא שניפקה לנו המאה העשרים. דפיקה על הדלת, חיילים, טרנספורט והופ את ואתה הופכים לחסרי זכויות, מתחננים ברכבת שלא עוצרת, למים; מוכנים למכור את כל היהלומים והזהב בעד כוס מים. המקומיים הפולניים מספרים שניסו להביא מים. אך מי יודע אם גם הם לעגו ליהודים והבטיחו להביא להם כוס מים ובזזו את אוצרותיהם.
איזה צופה בסרט מתעצבן שאני מדבר בקול רם, אני מקלל אותו בעברית. חברה שלי, מבקשת שאדבר בקול לחש. אני לוחש. כי כל מה שתגיד לי לעשות, אעשה. אנשים שואלים אותי איך אני יכול לחיות בגרמניה, כאילו אין יותר צדיקים בגרמניה, אבל הם טועים. דווקא הפחד שלהם הוא זה שמאשר זהויות קשיחות, ומונע היווצרות של קטגוריות גמישות. כל עוד מותר להכנס, אני נכנס.

אני חושב על האחריות של אירופה על האסון של היהודים, כמו גם של הצוענים, הרוסים, ושאר הקורבנות של המשטר הנאצי. האם המבנה המדינתי שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה באמת כלל איזה פתרון לקורבנות. ומדוע לא נוצרה איזו קטגוריה מיוחדת של הגירה דווקא בגרמניה, איזו זכות שיבה לכל היהודים, עם מענק קליטה מלא, ולא אותה בירוקרטיה הידועה לשמצה.

אנחנו יוצאים מהקולנוע, מתווכחים, כי הרגשות שלנו כמו מעיים שנשפכים החוצה על המדרכה. עוברים את הספריה הסגורה של "השטאבי"; הגלריה הלאומית שעדיין ריקה ולא החליפה את התערוכה האחרונה (עשרות גזעי עצים שעמדו עירומים בתוך חלל זכוכית ריק) ומגיעים לתחנת האוטובוס. החבר הגרמני ששלח לנו, מתברר שלא הגיע לקולנוע, כי היה גמור מבילוי הלילה שעבר. מצחיק, שדווקא הגרמני שלח אותנו לראות את הסרט, ולא התעורר. אני בוחר לכנותו כגרמני, אבל אביו יהודי שגדל כגרמני. אז הדברים אולי יותר מסובכים, למרות שרציתם לקרוא אותם פשוטים וברורים.

אני חוזר הביתה ולא מצליח לכתוב אפילו מילה. חושב על כל החיים שנגדעו, ועל הכוח של האמנות להחיות רגע קטנטן מתוך אוקיינוס שנעלם בשכחה.