השחור הפגום והלבנה הפגומה: כמה מילים על יחסים אתניים אלימים

הקומדיה לכאורה שמובילה לטרגדיה. טרגדיה של יחסים אתניים לא פתורים אשר מוכפפים בעל כורחם לתבניות זרות להם. טור מכעיס ב"העוקץ"

הקליפ של ש"ס מראה לנו לכאורה את המפגש הבלתי פתור בין הגבר המזרחי הפגום לבין האישה הרוסיה. שתי האוכלוסיות האתניות נפגשות במפגש קונפליקטואלי. הקליפ היה אמור להיות קומדיה, שהרי אריסטו לימד אותנו שהקומדיה מסתיימת בחתונה. החתונה היא אישור העתיד, הפריון והמבט אל העתיד שיוולד מתוך התשוקה להתאחדות. החתונה היא גם אישור ההווה והעבר. החתונה היא המקום שבו הסדר ההטרוסקסואלי מתרחש והבורגנות נולדת מחדש. החתונה שלא מתממשת היא הקטסטרופה. היא מובילה לטרגדיה.

הקליפ של ש"ס מכיל בתוכו שכבה נוספת של פרשנות מלבד זאת של המפגש בין המזרחים והרוסים. המפגש הוא בין שחורות פגומה לבין לובן פגום. שחורות ולובן הם מבנים חברתיים (ההפך ממהויות גנטיות, ביולוגיות, תרבותיות וחברתיות). הם קטגוריות שלתוכם אפשר להכניס תוכן אתני, גזעי ומעמדי.


השחור שמשתוקק ללבנה, הלבנה שמשתוקקת לשחור נפגשים על מסלול השידרוג לחיים. השחור מעניק את הפרימורידאליות והלבנה מעניקה לו את הלובן הנכסף, בין אם היא מאפשרת זיהוי גזעי אחר ובין אם היא מביאה לו מטען תרבותי חסר (לפי ההירכיות שמייצר המולך). פרשנות עמוקה יותר מבקשת מאיתנו לכבות את המוזיקה של המחשב או הטלוויזיה בה אנו צופים בקליפ. כשנצפה בקליפ הבחירות של ש"ס ללא קול, נראה סרט אילם על יחסים גזעיים בלתי אפשריים. כשנביט במבנים החברתיים הללו תחת החופה, נבין שאין כאן רק אחרים שנפגשים, אלא יש כאן שורש של יחסים אתניים לא פתורים. זהו אותו קצה קרחון שהתגלה במרחק שבין השכל של ציפי והלב של עמיר. אותי לא מעניינת הגישה של ש"ס שניסתה לכפות על הטקסט את האידיאולוגיה שלה. אותי מעניין מה הטקסט הביא לנו, מעבר לכוונת המחבר שלו. הפערים שנחשפו שוב מראים לנו את הצורך העמוק בהחלת מחשבה רב-תרבותית בישראל.

במפגש בין השחורות ללובן בחתונה הלא מתממשת, גילינו קודם כל שישנה תשוקה של השחור אל הלבנה וההפך. אך היא לא עובדת בשל הסימון היהודי. הסימון היהודי נועד להכשיר את האחרים אל מול הריבון השקוף שמביט ודורש תו תקן, בכדי להעניק להם כוח, משאבים ויוקרה. אך היעדר היהדות, המרכיב הפרימורדיאלי הופך את הלאומיות לפגומה. הלאומיות הטריטוריאלית של אושיסקין עדיין מרחפת עלינו ככורח מולך.

הדברים פורסמו לראשונה בהעוקץ

מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה