לדובב מתים-חיים

maariv2-10-2014המשורר מתי שמואלוף (42), שהוציא חמישה ספרי שירה ונודע כאקטיביסט חברתי רדיקלי – בין מקימי "ערס פואטיקה", איגוד המשוררים, גרילה תרבות ויוזמות אחרות – עשה קפיצת מדרגה והוציא את ספר סיפוריו הראשון, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת העורך הידוע פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק. ספר מסקרן, גדוש סיפורי אימה מצמררים. ראיון עם דודי אור, התפרסם לראשונה בעיתון מעריב, 2.10.2014

מדוע החברה הישראלית צריכה ספר של סיפורי אימה?
"לא יודע בדיוק מהי הסיבה. היד שלי הניעה אותי לחפש רוחות, ערפדים, מלאכים, זומבים, מתים-חיים, ולדובב אותם. לפעמים הם כועסים בגלל אהבה נכזבת, לפעמים בגלל בעיות משפחתיות, ולפעמים זה גם מתרחב לשאלות חברתיות".

היית פעיל מאוד, ארגנת הפגנות ופתאום עשית אקזיט והתמקמת בברלין לכתוב את החלק השלישי של הספר. איך ומה פתאום השתנית לנו?
"הגעתי לשלב שבו הרגשתי מרוקן, שחוק, מיואש ואבוד, בעולם שהיה כה ברור, בהיר ונהיר לי רגע לפני. לא יכולתי יותר להקריא שירה מזרחית, חברתית ופוליטית. חיפשתי את הקול שלי, ומצאתי אותו באמנות חדשה: כתיבת סיפורים. לשמחתי, מצאתי גם הוצאה גדולה ועורכים מעולים שהאמינו בי".

אתה מצטער על כל הפעילות התרבותית-חברתית החתרנית שלקחת בה חלק במשך עשור?
"אף שאני גאה בעשייה, כן, יש בתוכי מקום שהיה רוצה לוותר על הכל, ולהישאר מאז ומעולם בתוך הסיפורים, כי פרוזה הפכה לאהבת חיי".

איך זה לשבת בברלין ולכתוב בעברית? למי אתה כותב? האם יש משמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל?
"חייתי 42 שנים בישראל, ורק בשנה האחרונה לקחתי שנת חופש להתגורר בברלין ולכתוב שם את הפרק האחרון של הספר. זה מוזר, פתאום אני מסתכל על ההורים שלי, שהיגרו עם ההורים שלהם ממדינות כמו סוריה, איראן ועיראק לישראל, ואני מבין ותם טוב יותר. כי ישראל היא חברת מהגרים; וההגירה, הפליטות, התלישות, המעבר בין תרבויות והזרות – מוכּרות ומובנות לי יותר".

"זאת כי גם אני יושב כל כך רחוק, ומרגיש זר בחברה הגרמנית. יש משמעות לכתיבה בעברית בכל מקום בעולם, כי זאת המציאות היהודית, שאיננה שייכת רק לטריטוריה. אך ברור שאני כותב קודם כל לחברה הישראלית. באופן בסיסי, החלק האחרון של הספר שייך גם לכל קהילת המהגרים של ברלין".

אז זהו, רע לך, ועזבת את ישראל? אני לא מבין. חזרת להשיק את הספר בישראל וחזרת לגרמניה?
"לא. נסעתי הרבה בשביל להתפתח אמנותית, ספרותית ותרבותית, בדיוק כמו ששחקני כדורגל ישראלים נוסעים לשחק באירופה. כן, באתי כדי לחגוג עם הספר,שהוא שייך לכל בני המשפחה שלי, כפרה עליהם, ועם החבר'ה והקוראים. אני נשאר כאן חודש, וחוזר כדי להמשיך ולכתוב ספר נוסף. אבל יש לי רק אזרחות ישראלית, וזאת שהות זמנית".

איך הרגשת במלחמה האחרונה?
"פחדתי בעיקר על כל קרובַי ויקירַי. רציתי שהמלחמה תיגמר, אני רוצה, כמו כל אזרחי ישראל, לחיות חיים נורמליים. אך דווקא המרחק נתן לי שקט ליצירה".

הדברים התפרסמו לראשונה במעריב, 2.10.2014 ונכתבו על ידי דודי אור.

***

עוד על הספר

* הספר למכירה בצומת ספרים

* ניתן להזמין מחו"ל

* קיראו: מאמר קצר שבו אני מספר (מתארח ב"קורא בספרים") על הסיבות שהניעו אותי להשתמש בז'אנר האימה במסגרת ספר הביכורים שלו "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

* הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות"

* קיראו: ראיון נפלא של לי פלר בטיימאאוט על הספר המחדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר. אפשר לקרוא אותו ברשת

* צפו: מדבר על התהליך של כתיבת החלק השלישי של הספר בברלין, בתוכנית של אורלי וגיא, ערוץ 10

* קטע מהסיפור "צריך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן" התפרסם בבלוג של "שיחה מקומית"

* טל גולדשטיין בטור 'הצעה לספר' – בחיה רעה-מדור הספרות של מגפון ממליצה על הספר

* הדור החדש של הספרות הישראלית … בימים אלו הוציא שמואלוף לאור ספר חדש, "מקלחת של חושך וסיפורים אחרים". מדובר בניצחון משמעותי" : שלמה בן דוד על הספר "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בעיתון "מעריב" 

* הספר נבחר לחמשת הספרים המעניינים שייצאו בקיץ, טיימאאוט

* הדף של הספר בפייסבוק

* עוד על הספר

הערב: הצטרפו למקלחת של חושך בסיפור פשוט

היום זה היום! בואו לחגוג את הרך הנולד, במשקל של 408 עמודים, הצטרפו לברית המילה!

בערב ישתתפו עורכי הספר: פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק היקרים עד מאוד. כמו כן ידברו: פרופ' חביבה פדיה, ד"ר קציעה עלון, אלמוג בהר, עדי קיסר וערן סבאג. האירוע ייערך בשבע בערב בחנות הנפלאה של סיפור פשוט ברחוב שבזי 36 בנווה צדק. הזדמנות לחגוג איתי בישראל את אחד מרגעיי הגדולים בחיי!
בואו!!!

 

miklahat shel hoshec-hazmana

אתם/ן מוזמנים להשקת ספרי הראשון: "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים"

miklahat shel hoshec-hazmana

אתם/ן מוזמנים להשקה של ספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בהוצאת כנרת זמורה דביר – פרי עבודה של חמש שנים שלמות!!! 31 סיפורים שנכתבו בין חיפה-יפו-תל-אביב וברלין. פייסבוק

(עורכים פרופ' יגאל שוורץ ותמר ביאליק). זהו ספר הפרוזה הראשון שלי, ואני מאוד מתרגש להזמין אתכם/ן לקרוא ולשמוע חלקים מתוכו.

  • ישתתפו לפי אלף בית:
    אלמוג בהר
    פרופ' חביבה פדיה
    יגאל שוורץ
    עדי קיסר
    ערן סבאג
    ד"ר קציעה עלון
    תמר ביאליק

האירוע ייערך ביום חמישי, ה11.9.2014 בחנות "סיפור פשוט", רחוב שבזי 36, נווה צדק, תל אביב, 19:00

העבודה על העטיפה: Danielle Malka

ילד הולך לאיבוד | מוקס נוקס, שמעון אדף

מוקס נוקס, שמעון אדף, הוצאת כינרת זמורה ביתן דביר, 2011, 255 עמודים.

מוקס נוקס הינו הרומאן החמישי של שמעון אדף. קצב הפרסום של אדף מסחרר. בכל שנה מאז 2008 הוא פרסם ספר. כותרת הספר "מוקס נוקס" מתרגמת בכמה אופנים: באופן הראשון "הזמן קצר" ובאופן השני "בקרוב הלילה נופל". באופן פרדוכסלי אדף נע נגד הזמן ופותח אותו לרווחה. הוא אינו אץ לספר סיפור גדול, עם עלילה גדולה. הוא מביא לנו את סיפור חניכתו של המספר הצעיר שמבקש לקרוא ספרי פילוסופיה ורומאנים ולהתרחק מהדת. ובו בזמן הוא מספר לנו את המחיר שמשלם אותו כותב רגיש בהווה, בשל הקריעה שלו ממשפחתו. בניגוד לספרים הקודמים אין כאן סיפור עלילה חדשני, בידיוני, אלא דווקא מסמך שיש בו מן הביוגרפי, המינורי והריאליסטי. אך השפה העשירה, הפיוטית, הנעלה של אדף שולפת את החומרים שממנה אנו מרכיבים את המציאות והופכת אותם לזרים. הקריאה לא פשוטה. סיטואציות פשוטות של הזדקנות ההורים ואי היכולת להכיל את סבלן והתפוררות גופם הופכת לשירה מופלאה בידיו של אדף.

 לרומאן שני צירי עלילה הנעים במקביל ומשלימים זה את זה. בציר הראשון אנו מתחקים אחר נקודת המבט של נער בן שש עשרה שנשלח לעבוד בעונת הקיץ. הנער נזרק בניגוד לרצונו אל המפעל שבו אביו עובד. כל תאוותו של הנער היא ללמוד, לקרוא ולהתקדם בלימודי הלטינית שלו.  בציר השני אנו לומדים על חייו של אותו בחור רק כשהוא כבר פיתח קריירה ספרותית ומתגורר ביפו.

אדף פותח את הספר בפתיחה מסחררת שבה הוא מביא מילים שאין להן כמעט שימוש בשפה העברית המדוברת כמו "חנמל" – שמקורה בתהלים עח מז: "יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל"; והמילה "עפל" שמתארת בלשון המקרא את החלק הגבוה והמבוצר של עיר, כגון ירושלים או שומרון ועוד. וכך מתחיל הספר: "עד גיל עשר שברתי ארבע פעמים את עצם הבְּריח השמאלית." (עמ' 7) הפצע שחש הנער הצעיר שמבקש להפוך לאיש רוח הוא לא רק סיפור חיים, אלא הוא מובחן ככאב בתוך הגוף, והכאב הופך לזיכרון שמלווה את הנער בכל חייו. שבירת עצם הבריח השמאלית מסגירה את העובדה כי עצם זה הינה החלשה יחסית לעצמות הגפה האחרות. עצם הבריח השמאלית קרובה ללב וחולשתה הינה מטפורה לאותה שבירות של המספר הצעיר ברומאן של אדף. הפגיעות של הנער תהפוך למקום שממנו הוא ישאב את כשרונו וכוחו הספרותי ולכן הוא יוזמן להרצות לפני בנות האליטה כאותה סצינה יפה בספר. בהקשר חברתי רחב, שבירת עצם הבריח, היא האיום של מוות שריחף כחרב דמוקלס על ראשו של הצעיר. זאת משום שהוא ביקש להילחם כנגד כל הסיכויים של העיירה הפריפריאלית, המשפחה הדתית, מוסדות החינוך הלא ראויים, החינוך המקצועי, המרחק של העיירה מבתי ספר עיונים טובים, האב שמבקש לשלוח את בנו בחזרה לישיבה, האלימות של הבנים האחרים כלפי הנער שמבקש להיות שונה ועוד.

בסיום שלושת דפי הפתיחה הייתי בטוח שזהו עוד ספר מדע בידיוני, כמו "הלב הקבור" ו"כפור". הסיום רמז לכך: "לילות שלמים הוצאתי בבהייה בחושך, משהו התקרב ובא, לא ידעתי מה" (עמ' 9). אך אצל אדף המדע הבידיוני כבר אינו סוגה שהוא צריך להנכיחה בממשי. המציאות שאותה הוא מנסה להבין הינה החלק הבידיוני והלא אפשרי. ולכן אדף מרחף גם כקורבן של המציאות, אך גם כבורא שלה. זאת משום שכמספר אדף יכול להחזיק בלוחות הזמן ולהביא לנו את הדברים שהנער אינו רואה: כמו למשל את העתידות של הדמויות שמקיפות אותו.

כבר בתחילת הספר אנו למדים מפי הנער על העובדה כי אביו ימות בגלל הרעלים שהוא ספג במקום עבודתו. המבט הישיר אל המוות הופך את משימת הקריאה והלימודים של הנער לקרש ההצלה. "… ואבי שאף לריאותיו את כל העפרים הללו, העפרות, הנפלטים בתהליך, ומתישהו, לא עכשיו, בעוד שנים, יחטוף שבץ, גודש דמו יורעל" (עמ' 10). המפעל שמשמר ירקות הוא גם משמר זכרונות, כך שבקסם הזכרון יש גם את הרעל של ידיעת המוות.

בסיפור אנו שוב חוזרים למבנה הבסיסי המכונן את התרבות המערבית והוא טבע מול תרבות. המשפחה פועלת בתוך טבע של עיירה פריפריאלית, ומולה עומדת התרבות שהיא כרטיס כניסה לעולם חדש. המספר הבוגר שכבר עבר לשולי המרכז (יפו) הינו בודד. הוא מתקשה לפתח יחסים זוגיים וחבריים וקודח על כתיבת ספרו. המשפחה הופכת בשבילו לשיחה בקו הטלפון, או לנסיעה לביקור במה שמתפורר. אך הטקסט שאדף בונה מתנגד למבנה הבינארי של טבע מול תרבות. שפתו של אדף עשירה בהתכתבות לא פוסקת עם לשון ההלכה והדת. למרות שבעלילה הוא מתרחק מהדת היהודית. דווקא הטקסט מקרב את הקוראים חזרה לפתוח את ארון הספרים היהודי.

מהרגע הראשון אנו מבינים שהנער ישרוד, ויצליח ובכל זאת אנו חרדים לאלימות שהוא סופג בילדותו וגם לעתידו, בשל בדידותו האיומה והתרחקותו מתקשורת עם שאר הסובבים איתו. האהבה אצל אדף אינה פיתרון לייאוש. היא מתקרבת לתוך שני הגיבורים שחשים את התשוקה, אך היא אינה מביאה להם מזור. דווקא עמדה זאת אינה צריכה להיקרא אך ורק בהקשר הביוגרפי, והאישי. אדף מודע לכך שהוא משתמש בזכרונות חייו שאין בהם יותר ממבנה מלודרמטי. משום, שרובינו לא חיים את חיי אדיפוס המלך, או חווה שגורשה מגן עדן. אנו חיים סיטואציות קטנות של ריבים במשפחה מי יטפל בסבא המזדקן, ולעיתים זאת הסבתא שבלית ברירה ממשיכה לטפל, בזה שאימלל את חייה. המבנה המלודרמטי ברומאן של אדף נשבר דווקא בשל התנגדותו למבנה הרומנטי. האהבה לא תציל אותנו מהמוות, הכלום והריקנות. אך ברגעים מסוימים גם אדף נכנע למשא הרומנטי כשהוא נותן לתרבות, לספרות, לאמן המיוסר את הנצח הטמון בכתיבה.

פורסם במגזין ישראל היום, 12.8.2011

עוד על שמעון אדף באתר:

  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה – לפני מספר חודשים שהיתי בערב מיוחד, אשר נערך בתיאטרון "עינבל" (טריטוריה תרבותית מרתקת לכשעצמה, משום עמידתה על מתן במה לתרבות המזרחית הישראלית על שלל ייצוגיה ומופעיה) לצאת הופעת הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של שמעון אדף. בבחירת המוזמנים של הערב, מופו טריטוריות מרכזיות בספר החדש: הסופרת יהודית רותם דיברה על המשמעות הדתית יהודית של שמות דמויות הרומאן; המשוררת והמסאית שבא סלהוב דיברה על המשמעות הקיומית של החיים בתל אביב, כמשל אקזסצינאליסטי לחיים במדינת ישראל של שנות האלפיים; הסופר והעורך ניר ברעם דיבר על התנועה בין מחוזות הזיכרון שנעה בין מרכז לבין פריפריה. לטעמי בלטה בחסרונה בערב אמירה בסיסית, על היות רומאן זה, קול מרכזי למציאות של הדור השלישי המזרחי בישראל.  (2006)
  • הלב הקבור  – בשיא הפעילות של תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית עזב ד"ר מאיר בוזגלו את התנועה על מנת להקים מפעלי תרבות שיישלבו את ההשכלה שאצרה המסורת היהודית של חכמי ארצות ערב, ביחד עם פעילות חברתית ותודעה מזרחית. לטענתו הקשת הדמוקרטית המזרחית הפכה לקשת הדמוקרטית החילונית ואיבדה את הכלי המרכזי לשינוי חברתי שהוא הישענות על אלפי שנות מסורת יהודית מזרחית. הדחיה של הקשת הדמוקרטית המזרחית את העושר הגלום בחוכמת המסורת היהודית קשור לשלילת הגלות בישראל. אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" (התפרסם בתיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993) הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית.