כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת

 

יוסף צמח, ארז אהבתי, ארץ אותי לא אהבה, 1977
יוסף צמח, ארז אהבתי, ארץ אותי לא אהבה, 1977

האמן יוסף ששון צמח, יליד בגדד, שחי ופועל באמסטרדם, עומד להקים פרויקט רחב ידיים ומרובה מוקדים באמסטרדם, בירושלים ובבגדד. שוחחתי איתו במיוחד למגזין "תוהו", על שנותיו כאמן בישראל לעומת היותו אמן יהודי בבלי באירופה, על יהדות, על גלות, על הדרה, ועל הסתרה ובנייה. למאמר המלא.

 

נאום של הימלר בעד פארטיקולאריות גרמנית

Himmler_Dead
הימלר לאחר ההתאבדות שלו

התשובה שלי לעירית לינור: מדוע אסור להיות פארטיקולאריים

הקטגוריה הפארטיקולריסטית מצוייה ראשית בתפיסה הגזענית של היינריך הימלר , לגבי כל העמים המשועבדים לנאציזם ולגבי היהודים, כפי שמתבטאת בנאום מצמרר שלו, שנצרב לעד בנשמה הגרמנית, מה-4.10.1945 בפוזנן, לפני מפקדים באס-אס.

אם נקרא את הנאום, נבין שאסור ליהודים להיות פרטיקולאריסטים, דווקא משום שכל המסר של הימלר הוא בעד פרטיקולאריות משעבדת לעמים הכבושים, וחישבו על ישראל כשהיא בונה אוניברסיטה, בנק ומשעבדת את הפלסטינים ומרוויחה מכך

הנה הנאום:

תהיה זאת טעות יסוד לנהוג בעמים הזרים בתמימותינו הזכה ולהרעיף עליהם את טוב ליבנו ואת האידאליזם שלנו. זה תקף מאז הרדר כתב בשעה של שיכרון חושים על "קולותיהם של העמים", ובכך הביא עלינו, יורשיו, סבל וצער ללא שיעור. זה תקף החל בצ'כים, ובסלובנים שהבאנו להם את רגש הלאומיות שלהם. הם עצמם לא היו מסוגלים לכך כלל, אלא אנחנו המצאנו אותו בשבילם.

כלל יסוד אחד חייב להישאר תקף, באופן מוחלט בנוגע לאיש האס אס, עלינו להיות ישרים, הגונים, נאמנים וחדורי אחוות לוחמים כלפי בני דמנו, ולא כלפי אף אחד אחר. מה שקורה עם הרוסים, מה שקורה עם הצ'כים – זה לא מעניין אותי בכלל. את הדם הטוב, מהסוג שלנו, הנמצא בעמים האחרים, ניטול לעצמנו בכך שניקח מהם, במידת הצורך, את הילדים ונגדל אותם אצלנו. אם העמים האחרים חיים בשפע ורווחה, או שהם גוועים ברעב, זה מעניין אותי רק במידה שאנחנו זקוקים להם בתור עבדים בשירות התרבות שלנו.

מעבר לכך, זה לא מענייני. אם בזמן חפירת שוחות נגד טנקים, עשרת אלפים נשים רוסיות מתות, או לא מתות מאפיסת כוחות, כל מה שמעניין אותי הוא השלמת חפירת השוחות הללו למען גרמניה.

לעולם לא נהיה גסים או חסרי לב, היכן שאין בכך הכרח, זה ברור. אנו הגרמנים, היחידים בעולם הזה הנוהגים יחס הגון כלפי בעלי חיים, נתייחס בהגינות גם לחיות האדם האלה, אך יהיה זה פשע נגד הדם שלנו, עצמנו, לדאוג להן ולהביא להן אידיאלים…

אני רוצה גם להזכיר באוזניכם, בפתיחות גמורה, פרק קשה ביותר. בינינו, יש לדבר על כך פעם אחת בגילוי לב, ואף על פי כן לעולם לא נדבר על כך בציבור… אני מתכוון לפינוי היהודים, להכחדת העם היהודי. זה מסוג הדברים שקל לבטא. "העם היהודי ייעקר משורש," אומר כל חבר מפלגה, "ברור, הלא כתוב במצע שלנו, מחיקת היהודים, הכחדתם, וכך נעשה." ואז הם באים כולם, שמונים מיליון גרמנים, ולכל אחד יש היהודי האחד ההגון שלו: "כן, האחרים הם חזירים, אבל האחד הזה הוא יהודי למופת." אף אחד מאלה שמדברים כך לא ראה במו עיניו ולא עמד במקומכם. רובכם יודעים איך זה כשמאה גופות, 500, אולי אלף גופות מוטלות לפניו. לעמוד בכך ולהישאר מהוגנים – חוץ מאי אלו מקרים יוצאי דופן שמקורם בחולשות אנושיות – זה מה שחישל אותנו. זהו הדף של תהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ולעולם גם לא ייכתב…"

מתוך, הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים, מאת נורברט ושטפן לברט, תרגם מגרמנית: דן תמיר, הוצאת עם עובד – הוצאת ספרים, עמוד 2013 עמודים 36-37

 

הנה הדברים שעירית לינור כתבה. השוו בבקשה.

 

13165997_1083332715061819_5578579418584157082_n

 

 

"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

תמונה: נועה מגר
גבריאל בלחסן ז"ל. תמונה: נועה מגר

לעילוי נשמתו של גבריאל בלחסן ז"ל

 

כתבתי את התזה שלי מהר. אספתי חומרים במשך שנים, אבל התחלתי לכתוב אותה ב-2011, בערב יום השואה וגמרתי לכתוב אותה לפני ראש השנה. כתבתי אותה בקדחתנות, מתוך דחף, תשוקה, אהבה ולא אכחיש גם שמץ של מיסיונריות. כותבת קצת, הולכת לעבודה, חוזרת, כותבת.

הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון
הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון

היה ערב אחד שבו עשיתי הפסקה. התאריך היה ה-14 ביולי, ורצינו לראות מה הסיפור של זו עם האוהלים ברוטשילד. מאז עשיתי הפסקות בכתיבה לצרכי הפגנות, מרגישה שהן ממשיכות את הדחף, מתערבבות לי בכתיבה, משפיעות עלי. הכנסתי את המחאה החברתית במשפט אחד לתזה, לא התאפקתי, בפרק על "העבד" של שלום גד, על שמחת העניים שלו, אבל גם אחרי שגמרתי לכתוב – לא הפסקתי להרגיש כמה התזה והמחאה קשורות זו בזו.

מאז, יצאו כמה אלבומים של שלום גד והקו הפוליטי שהוא לקח משמח אותי ומחדד נקודות שכתבתי עליהן. תמיד יש אצלו עוד גילויים חדשים, עוד נושא שעובר שלום-גדיזציה והופך למשהו קצת אחר. "ילדים של מהגרים" של אביב גדג' גורם לי לרצות לכתוב עוד תזה שלמה. אביב מבחינתי הוא ה-אמן של המחאה החברתית, העולם האפל, המסוכסך והקשוח שנוצר ב"תפילה ליחיד" לקח עוד כמה פניות והדובר האביב-גדג'י ששורד, מתבונן ומשוטט בו באומץ, יורה אמירות מורכבות ומטרידות שהן החיים שלנו כאן ועכשיו. זה לא מקום לחלשים, והכביש אכזר לעומדים בצידיו. מנסים לסמם אותנו עם מבצעים לחג, אבל אנחנו, הגרעין הקשה של אוהבי יוצאי תלמי-אליהו, יודעים את האמת.

קיבלתי ציון טוב על התזה. היא יושבת לה על המדף בספריה בבאר-שבע, יש לה מקום קטן בעולם. מדי פעם מגיעים אליה במקרה אנשים שמחפשים מספיק טוב. אם מישהו מבקש ממני לקרוא אותה אני מזהירה שזה פחות מלהיב מאיך שזה נשמע, מעבר למוזיקה יש את כל ענייני בית הכנסת והנבירה בטקסטים, אני אומרת, זה נורא אקדמי ומשעמם. אבל בסתר לבי אני מקווה שמבעד לאקדמיה מזדהר המקום הבלתי-יאומן שהוא תלמי אליהו, מבעד לפסקאות המנוסחות שלי מנצנצות המילים הכובשות של שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.

"חייך עכשיו", האלבום של גבריאל בלחסן שיצא לפני כחודש, יושב עדיין על השולחן במטבח שלי, בתוך העטיפה. אני לא מעזה לפתוח אותו. אני מפחדת לשמוע אותו. אני יודעת שזהו, זו היצירה האחרונה של גבריאל, ואחריה לא יהיו עוד. אני לא מוכנה עדיין. כשמתי ביקש לפרסם את התזה שלי כאן, האינסטינקט הראשון שלי היה לבקש לכתוב שהיא לעילוי נשמתו של גבריאל. אחר כך כעסתי על עצמי, כי מה זה בכלל אומר, והאם אני בכלל מאמינה בזה עדיין? ואז צחקתי על עצמי, חשבתי שזה מאוד גבריאל מצידי לחשוב רגע ככה ורגע אחרת ואז לצחוק על עצמי. בכל מקרה, זה לגבריאל, באהבה.

ציפי גוריון, פסח  2014

אלג'יר:

"נאמנות ותשוקה" (הד ארצי 1995)

"מנועים קדימה" (בארבי רקורדס 2004)

  • גבריאל בלחסן:

"רכבות" (שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני 1999)

"השנים היפות של גבריאל" (2002 שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני)

"בשדות" (התו השמיני 2006)

"עתיד" (התו השמיני 2010)

  • שלום גד

"סוף המדבר" (הד ארצי 1996, הפצה מחודשת של EarSay)

"תנועות מטאטא מהירות" (שלומציון 1999)

"העבד" (שלומציון 2000)

"אהבה" (EarSay 2005)

"קוץ ברוח" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"היהודי המעופף" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"העבד- שירי ארץ-ישראל" (הפצה באינטרנט בלבד 2011)

 

תל אביב, תל אביב (הפצה באינטרנט בלבד, 2011)

ירושלים (הפצה באינטרנט בלבד, 2012)

תלמי אליהו (הפצה באינטרנט בלבד, 2012 )

 

 

 

  • אביב גדג'

"תפילה ליחיד" (התו השמיני 2009)

"ילדם של מהגרים" (התו השמיני, 2013)

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

הפנים של
הפנים של "יהלום שחור", אקריליק על בד, 2004

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

בספר שיריו השני יעקב ביטון יוצר מתיזציה של סמליו. זאת שפה של מיתוס, אך בכדי להבין את המרחב המיתי, עלינו לחזור שוב הן להיסטוריה הנוצרית והן ליהודית, ולמקם את הסמל בתוך הזמן. מתוך השיר המשווה בין האדם והעורב והמשפחתי, אני מבקש לצאת למסע ברחבי הזמן, בכדי לפרוץ את גבולות המיתוס ולהחזיר אותו לידינו. נגלה בשיר סמל נוצרי לדיון עם המוות, כטישטוש גבולות של מודרניות, אך בתוך מראה מורכב יותר נמצא גם התכתבות עם הקריעה היהודית המזרחית וקפיצה אל מעמקי הטראומה כשהיא בתהליך מתמיד של מיתיזציה פואטית ומבקשת לסמן שחוּרות ותהליכי הגירה מורכבים. המשך קריאת הפוסט "נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון"

גוליאן קומסטוק, רוברט צ'רלס וילסון

גוליאן קומסטוק, רוברט צ'רלס וילסון, תרגמה: ורד טוכרטרמן, הוצאת גרף, 2011.

זהו סיפורה של המאה העשרים ושתיים. עתודות הנפט נגמרו. העושר העולמי הצטמצם. אדם הזארד וג'וליאן קומסטוק חיים בתוך מדינת ארה"ב לאחר שאיבדה את מקורות האנרגיה שלה. ארה"ב משתרעת לאורך מהקוטב הצפוני ועד קו המשווה ולרוחב מהאוקיינוס האטלנטי ועד האוקיינוס השקט. ארה"ב שקועה במלחמה אדירה מול בני אירופה התיכונה, וזאת מאיימת לחסל אותה כליל. האירופאים מגיעים לעדיפות טכנולוגית באמצעות ייבוא של תותח סיני מיוחד. בניגוד למלחמת העולם השנייה, אירופה היא זאת שפולשת לארה"ב ולא ההפך. המשך קריאת הפוסט "גוליאן קומסטוק, רוברט צ'רלס וילסון"