כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת

 

יוסף צמח, ארז אהבתי, ארץ אותי לא אהבה, 1977
יוסף צמח, ארז אהבתי, ארץ אותי לא אהבה, 1977

האמן יוסף ששון צמח, יליד בגדד, שחי ופועל באמסטרדם, עומד להקים פרויקט רחב ידיים ומרובה מוקדים באמסטרדם, בירושלים ובבגדד. שוחחתי איתו במיוחד למגזין "תוהו", על שנותיו כאמן בישראל לעומת היותו אמן יהודי בבלי באירופה, על יהדות, על גלות, על הדרה, ועל הסתרה ובנייה. למאמר המלא.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "תוהו"

האמן יוסף ששון צמח מעולם לא התראיין למגזין אמנות בישראל. יצירתו אף לא הוכרה כראוי על ידי שדה האמנות הישראלי. הוא הציג אמנם במספר מוסדות חשובים ועבד עם אוצרים ואוצרות מרכזיים, אך אין זה כאין וכאפס לעומת הפוריות של יצירתו, ובמיוחד מאז שעזב את ישראל לאירופה. מה היה קורה לו נשאר בישראל? האם הדיאספוריות עמדה לו לרועץ או שהוא פשוט הקדים את זמנו בעיסוקו במרכיב היהודי של האמנות? זו אינה רק שאלה אובייקטיבית שנמדדת בספירת תצוגות, אלא תחושה סובייקטיבית של אמן לגבי מיקומו בשדה האמנות. אני למד מצמח שהוא נותר מחוץ למחנה, מחוץ לחומות ירושלים. גם באירופה, ובמיוחד בהולנד, לא הוכרה יצירתו באופן נרחב. מאמר זה נכתב מתוך העניין האישי שלי בזהותו וביצירתו של צמח, אך גם כמהלך תוך-אירופי, של קריאה אמנותית, בין-דורית, המנסה לנסח את תפקיד התרבות היהודית באירופה.

צמח נולד בבגדד שבעיראק, בשנת 1948. סבו, חכם ששון כדורי, היה רבה הראשי של קהילת יהודי בגדד (גם לאחר עזיבת הקהילה, עד יום מותו בשנת 1971). בשנת 1950 צמח נעקר מעיראק לישראל עם משפחתו, וגדל בתל אביב-יפו. אחרי הטראומה של השירות הצבאי, הן במלחמת 1967 והן במלחמת 1973, הוא בחר בגלות, ומשנת 1981 גר בהולנד. אחיזתו של סבו של צמח בבגדד אחרי שנת 1951, ביחד עם כעשרים אלף יהודים נוספים, גורמת לנו לחשוב על המיקום של צמח באמסטרדם (סבו לא היגר לישראל וצמח היגר החוצה מישראל – כך יוצא ששניהם בחרו בחיים יהודים דיאספוריים כמיעוט יהודי תחת רוב מוסלמי/נוצרי), שם הוא מתגורר עם בת זוגו לינדה באוס (Bouws). באוס מנהלת את המכון שייסדו יחדיו, "Metropool – Studio Meritis MaKOM: International Art Projects". גם סבתי, רחל קזז, הייתה בין יהודי בגדד העקורים. ומתוך היכרותי עם הכאב והקריעה גם כתבתי על הפרשה המסתורית, שגרמה ליהודי עיראק לעזוב בתוך שנה את כל רכושם, הוויתם ותרבותם בעיראק שכללה בין השאר גם זריקת פצצות במרכזים יהודים בבגדד וגם בבית הכנסת של סבו של צמח בעיר.1

יוסף ששון צמח, ארץ אָהַבְתִּי – ארץ אותי לא אהבה, שטיח וצבע שמן לבן, 100*70 ס"מ, 1977. צילום: איליה רבינוביץ

יוסף ששון צמח, ארץ אָהַבְתִּי – ארץ אותי לא אהבה, שטיח וצבע שמן לבן, 100*70 ס"מ, 1977צילום: איליה רבינוביץ

באדיבות יוסף ששון צמח

בעבודות של צמח ישנו מרכיב תיאולוגי, גם בתוכן וגם בצורה, כאשר היהדות משמשת לו הקשר תמידי ליצירה. בחלק מיצירותיו, לפחות אלו שעוסקות במבט אל ישראל כאובייקט, הוא עוסק גם בזהות מזרח-תיכונית. למשל, העבודה מהסדרה ארץ אָהַבְתִּי – ארץ אותי לא אהבה(1977) מסמנת את ישראל כחלק לבן וזר שנחתך מהשטיח של המזרח התיכון. השטיח מסמל גם שטח וגם מקום שעליו שוטחים תפילות היהודים,המוסלמים ועוד.2 וכך כתבה החוקרת שלומית ליר לפני כשנה: "יוסי צמח, בעבודה ארץ אָהַבְתִּי – ארץ אותי לא אהבה ממחיש את התפיסה הבינארית ואת המבט האוריינטליסטי במיצב של סילואט מפת הארץ על שטיח פרסי. הניגוד האלים שנוצר בחיבור של שני האלמנטים מדגיש את אקט המחיקה במקום שבו היה אמור להיות רצף גיאוגרפי. המיצב מצביע על מקום של קונפליקט ודיסוננס בלתי פתור בין המרחב הים-תיכוני, שאותו מייצג השטיח ברקמתו הצבעונית, ובין הישראליות המוצגת כגזיר של מפת המדינה בלובן אחיד".3

בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, זיהתה האוצרת שרית שפירא בעבודותיו מוטיב מרכזי נוסף – מוטיב הקורבן – והיא כותבת עליו: "…גם אצלו הוא מעובד בזיקה למיתוס תנ"כי."4 שפירא מבחינה בתהליך ההיפוך שמבצע צמח: במקום שהתרבות הנוצרית תדון במקומו של היהודי בתוכה, הוא מביט על החברה הנוצרית כאחרת: "עשיית הציור והפיסול במערב, טוען צמח, נגועה בתאווה נוצרית כזאת. טיפולו בקו הגבול שבין יהדות ונצרות משמש כתכסיס, המאפשר לו התבוננות מרוחקת, מעמדה של 'אחר', גם על התרבות, וגם על תרבותו היהודית-ישראלית."5

 יוסף ששון צמח, ארץ אָהַבְתִּי – ארץ אותי לא אהבה, מתלה בגדים מברזל וצורת ביצים מאבן שיש, 33 ס"מ, 1977.  צילום: איליה רבינוביץ.

יוסף ששון צמח, ארץ אָהַבְתִּי – ארץ אותי לא אהבה, מתלה בגדים מברזל וצורת ביצים מאבן שיש, 33 ס"מ, 1977צילום: איליה רבינוביץ

באדיבות יוסף ששון צמח

אם נסתכל היטב באמנות שנוצרת היום בישראל, נוכל לראות את השפעת יצירתו של צמח, בדומה להשפעתם של גולים מזרחים אחרים כמו מאיר גל, שגם אותו מזכירה שלומית ליר במאמרה.6 אך בשנות פעילותו בישראל, צמח נחשב בה לעוף מוזר. בין הפעמים הספורות והנבחרות שהציג בישראל אפשר למנות את התערוכה "מסלולי נדודים" שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל (1991), ואת פסטיבל ישראל בשנת 1986, בניהולו של עודד קוטלר, שבו הציג את העבודה קח חול והנה צילו (ירושלים, הרים סביב לה) ליד ארמון הנציב, על קו הגבול בין ישראל לירדן. בעבודה זו, צמח הקים מעין פקעות כחולות שסימנו את קו התפר בין מזרח ומערב.7

יוסף ששון צמח, קח חול והנה צילו (ירושלים, הרים סביב לה), רשת ברזלים מכוסה בבטון וצבע כחול,  1986. צילום: פסטיבל ישראל.

יוסף ששון צמח, קח חול והנה צילו (ירושלים, הרים סביב לה), רשת ברזלים מכוסה בבטון וצבע כחול, 1986צילום: פסטיבל ישראל

באדיבות יוסף ששון צמח


בארבעים השנים האחרונות, צמח עסוק בזיהוי האסטרטגיה של האימפריום המערבי, כדי לגלות את הדפים הריקים שבתוכו ובאמצעותם לחשוף את מה שנסתר, שהוחבא – הנרטיב היהודי האוניברסלי. שיטת הפעולה שלו מאוד פשוטה: הוא חוקר את העבודות הקאנוניות של האמנות המערבית באמצעות כתיבת פרשנות משלו ליצירות. לעיתים, עבודות האמנות שלו הופכות להיות הערות השוליים בטקסט אותו הוא כותב.

יוסף ששון צמח, כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת, 24.2.1986.  צילום: אולף ברגמן

יוסף ששון צמח, כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת, 24.2.1986צילום: אולף ברגמן

באדיבות יוסף ששון צמח

26 בנובמבר, 1965, בדיסלדורף שבגרמניה: יוזף בויס (Beuys) סגור בתוך גלריה, כשהקהל צופה בו מבחוץ. ראשו של בויס מרוח בדבש ובזהב, ובידיו ארנבת מתה. לפרפורמנס הוא קרא כיצד להסביר ציורים לארנבת מתה. בויס עבר לאורך קירות הגלריה, שעליהם היו תלויים ציורי ה-Braunkreuz שלו – צורות צלב שצוירו בדם הארנבת – והסבירם בשפה שאינה מובנת לארנבת. ב-23.1.1986, הלך יוזף בויס לעולמו. וב-24.2.1986, ביום הולדתו, צמח ערך מיצג בשם כיצד להסביר ציד ארנבות לאמן גרמני מת ('ציד ארנבות' היה כינוי להריגת היהודים בשואה). זו הייתה תשובה לבויס מצידה של המסורת יהודית התיאולוגית, שהרחיקה עד לעשיו שחזר מהציד עם ארנבת (מזון לא כשר) ולכן הפסיד לאחיו יעקב את ברכת אביו יצחק. אפשר למצוא את הדימוי של עשיו החוזר עם ארנבת מתה על כתפו בציורים רבים בכנסיות אירופאיות קאנוניות.8

מתי שמואלוף: האם פגשת את בויס?

צמח: פגשתי את בויס פעמיים. פעם בברלין, ב-National Gallery. הוא היה בן אדם נחמד. הזמין לביתו. אך לא הלכתי. בפעם השנייה, נפגשנו שוב בברלין. דיברנו חצי שעה. כן, הוא היה מודע ליצירה שלי. אבל הוא היה הפנים הנקיות הטהורות של גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, ואני אמן מתחיל.

מתי: העבודה שלך מזכירה לי הן את הכתיבה של התלמוד הבבלי, בדרך שבה הפרשנויות הן יצירות בפני עצמן, והן את הכתיבה היהודית שהיא אינטר-טקסטואלית ואוספת אליה כתיבה מרובדת של חז"ל במאות שונות. ואף יצרת יצירה בנושא התלמוד הבבלי, שנאסרה להצגה.

צמח: לא יכולתי להציג את היצירה עצמה, (1979) An Introduction to the Principle of Relative Expression, שבה כיסיתי עמודים מתלמוד בבלי בצבע שחור. מנהל מוזיאון תל אביב דאז, מוטי עומר ז"ל, אמר לי, בשיחתי האחרונה עימו, ש"על גופתו המתה הוא יציג את העבודות הללו במוזיאון תל אביב". והראשון והאחרון שהציג אותה היה האוצר גדעון עפרת, ב"זמן לאמנות" בתל אביב בשנת 2002.

לפי צמח, התגובה של עומר, מלפני כשלושים שנה, הייתה דחייה של הסימבוליזם שלו ותוצאה של הקושי להבין את ההקשר שבתוכו הוא מונח, כיהודי בבלי. בעבודה שנדחתה הוא כיסה דפי תלמוד בבלי בכיסוי שחור עם פסים לבנים שמסמנים מעין נקודות יציאה וכניסה לתלמוד. אותה עבודה הוצגה יותר מעשרים שנה לאחר מכן בתערוכה שאצר גדעון עפרת.9 אולי עפרת הבין את ההקשר וראה בו את הערך האמנותי שכיום נראה די ברור, עם התגברות ההכרה במרכיב היהודי של האמנות. אך לא רק עומר דחה את הצגת היצירות של צמח. לטענתו, גם יגאל צלמונה ממוזיאון ישראל וגליה בר אור מהמשכן לאמנות בעין חרוד דחו את עבודותיו.

הקדמה לעיקרון הביטוי היחסי, 1979 גיר שמן שחור על דפי תלמוד בבלי, 40X27 ס"מ

יוסף ששון צמח, הקדמה לעיקרון הביטוי היחסי, 1979, גיר שמן שחור על דפי תלמוד בבלי, 40X27 ס"מבאדיבות האמן

בשנת 1979, השנה שבה אביו מת, ישראל מתה בשבילו, כך הוא מספר לי, והוא נולד מחדש כיהודי בבלי. בתוך היצירה האירופית הקאנונית צמח גילה שהוא בעצם אורח קָרוּא, האחר. הגילוי הזה יצר שיווי משקל עדין וחשאי בין הזהות האישית החדשה שלו (יהודי בבלי) ובין העמדה שלו במערב (אירופה) – כלומר היותו יהודי אוניברסלי.

מתי: האם ההולנדים מקבלים את הביקורת האמנותית שלך על שיח השואה?

צמח: מאז שהתחלתי את הפרויקט "על חברות / (נזק משני)" On friendship / (Collateral damage) עם לינדה באוס, בשנת 2015, עולם האמנות וגם זה ההולנדי מתחילים להבין את המחקר בכללותו.

הפרויקט שאליו צמח מכוון יִתְגַּלֵּם בשנה הבאה תחת כותרת כפולה, שיש בה שני נושאים: "הגלות השלישית – בגדד, ירושלים, אמסטרדם – על חברות / (נזק משני)" ( The Third GaLUT – Baghdad , Jerusalem, Amsterdam – On Friendship / (Collateral Damage) III. הוא יגלה בו לראשונה את שמו המלא: יוסף ששון צמח, היהודי הבבלי, חלק מהגלות השלישית. הפרויקט, שהוא יוצר בשיתוף לינדה באוס, יתקיים ב-36 אתרים (ל"ו, כמו ל"ו הצדיקים) באמסטרדם. בכל מקום וּמָקוֹם הוא יציג עבודות חדשות בהן הוא מנָכֵס מחדש (reclaiming) את זהותו הבבלית. מלבד התצוגה באמסטרדם, צמח מתכנן להמשיך את הפרויקט גם בירושלים ובבגדד. הוא מתעתד בין השאר להקים מודלים ארכיקטוניים של בתי מגורים ובתי כנסת ובתי קבורה של יהודי עיראק, כמו גם את בית הכנסת של סבו ע"ש מאיר טווייג, וגם את קבר הנביא יחזקאל (הנמצא כמאה קילומטרים דרומית לבגדד) – כל המודלים הללו יוצגו באתרים ציבוריים באמסטרדם, וגם בדירות פרטיות. בעזרת פעילים מקומיים, מתכנן צמח לבנות ליד בית הכנסת שבו שימש סבו כרב ראשי בבגדד את העבודה כפל הבית (The doubling of the house) – בית שבו הכניסה והחלון יוצרים את האותיות ח"י. אותו הבית יבנה גם באמסטרדם. נכון להיום אין יהודים בבגדד ובעיראק. כלומר, יהדות בבל נמחקה פעמיים, הן בעיראק והן בישראל. עצם הקמת הבית מול בית הכנסת של סבו של צמח מוכיחה שיהודי בגדד ועיראק חיים וקיימים. בשונה מעבודות כמו "…AND EUROPE WILL BE STUNNED" של יעל ברתנא, אין כאן יצירה של חזרת יהודי עיראק לבגדד, אך יש פה זעקת שבר.

יוסף ששון צמח, רישום הכנה המבוסס על בית הכנסת מאיר טויג בבגדד, עיראק, מתוך: "הגלות השלישית - בגדד, ירושלים, אמסטרדם - על חברות / (נזק משני)", עט ועפרון על נייר, 30*42 ס"מ, 2018

יוסף ששון צמח, רישום הכנה המבוסס על בית הכנסת מאיר טויג בבגדד, עיראק, מתוך: "הגלות השלישית – בגדד, ירושלים, אמסטרדם – על חברות / (נזק משני)", עט ועפרון על נייר, 30*42 ס"מ, 2018באדיבות האמן

יוסף ששון צמח, רישום הכנה המבוסס על קבר הנביא יחזקאל, אל-כיפאל, עיראק, מתוך: "הגלות השלישית - בגדד, ירושלים, אמסטרדם - על חברות / נזק משני", עט ועפרון על נייר, 30*42 ס"מ, 2018

יוסף ששון צמח, רישום הכנה המבוסס על קבר הנביא יחזקאל, אל-כיפאל, עיראק, מתוך: "הגלות השלישית – בגדד, ירושלים, אמסטרדם – על חברות / (נזק משני)", עט ועפרון על נייר, 30*42 ס"מ, 2018באדיבות האמן


"מלכתחילה, גלות (Galut) אינה גלות exile, לא גולה DIASPORA ולא מקום קיים. גלות היא פשוט פעילות ממושמעת, חזון אינטנסיבי, וזה מה שגלות עושה – להפוך כל מקום זמני למקום של מקלט, לתוך חיפוש תמידי אחר יד מלאה אדמה. בנקודה זו, ניתן לומר כי התיאור של המקום בגלות, הוא רעיון של הכפלה מתמדת, תמונת ראי כפולה של עצמה בפני עצמה, אך מאחורי כל אלה יש מציאות אחרת, קריאה מוחלטת, להיות מוגדרת במונחים של פעולה מתמשכת של כתיבה" (יוסף ששון צמח, 1986).10

מתי: אתה עושה שימוש במשמעויות השונות של המילים "מקום" ו"גלות" ומוצא באיחוד שלהן את המושג "עיר מקלט". זה מושג שמהדהד גם למקלטים ציבוריים, שאני לא מוצא באירופה, אך המקלט הציבורי הוא גם חלק בלתי נפרד מהאפיסטמולוגיה הישראלית וגם מהדהד למקום שבורחים אליו – להגירה – לחיפוש אחר עיר מקלט. גם בתקופת המקרא, ששת ערי המקלט נמצאו בעבר הירדן.

צמח: הרי שירתנו כחיילים, בנוסף לכל הדברים האחרים, ועסקי צבא הם עסקי הרג, אנחנו הורגים באופן ישיר ועקיף. עסקי צבא זה לא ריקודים. ובשנת 1986 הפכתי את אמסטרדם לעיר מקלט ובה התוודיתי במרחב הציבורי אודות עברי כחייל.

יוסף ששון צמח, מקום (כפל הבית), בלוקים של בטון, 2 מטר על 2 מטר על 2 מטר, עם כניסה וחלון, 1979-2019, צילום: איליה רבינוביץ.

יוסף ששון צמח, מקום (כפל הבית), 200*200*200 ס"מ, בלוקים של בטון, עם כניסה וחלון, 1979-2019צילום: איליה רבינוביץ

באדיבות יוסף ששון צמח

ההתכתבות ביני לבין צמח אינה רק זהותית, אתנית, יהודית, אלא גם מקומית. שנינו יהודים החיים באירופה, ומנהלים דיאלוג הן עם ישראל שכוננה אותנו כסובייקטים והן עם היבשת האירופית. אין לנו אפשרות אחרת מלבד להתכתב עם הלך המחשבה הכפול אשר כונן את היהודים, גם אם אנחנו (היהודים העיראקים בפרט, והיהודים-הערבים בכלל) לא התקיימנו ברצף המחשבה והיצירה של מכונני הזהות המשולשת – הן היהודית-ישראלית, הן היהודית-אירופאית והן האירופית.

מתי: הביקורת שלך הולכת רחוק, גם אל מרטין לותר והאנטישמיות שלו. בשנת 2017 אפשרו לך להציג יצירה מורכבת בקתדרלת ניוו קרק (Nieuwe Kerk), באמסטרדם, שהכילה בין השאר גם את שמך, מעל לשם של לותר. מעניין אותי שאתה כיהודי בבלי מְהַפֵּךְ את דמות היהודי, בלב ליבה של התרבות הנוצרית, למרות שאבותינו הגיעו מתרבות אחרת. אתה לוקח על עצמך משימת פירוק שיש בה גם אלמנט של התחפשות.

צמח: בפרויקט הזה התחברנו למרטין לותר דרך ציון חמש מאות שנים לפועלו, אך את כל המחקר לפרויקט הזה כתבתי כבר לפני שלושים שנה. את החיבור ללותר אפשר להסביר כחקירה פרטית – חזרה לדברים שחקרתי לפני כשלושים שנה בברלין. חשוב לזכור, היתה הדרה של המזרחי בארץ, כמעט ולא הקשבנו למוזיקה ערבית, ולא קראנו ספרות ערבית. השואה והאנטישמיות היו למקורותינו. הממסד ומערכת החינוך מחקו את תרבות יהדות בבל. אמנם אני לא הייתי חלק מהמאבק המזרחי, אולם לאחר שהייה ארוכה באירופה, וכדרכו של מחקר, חזרתי לזהותי שאבדה לי בארץ ישראל.

  • 1.שמואלוף, מתי, “אנחנו כותבים אותך מולדת”– המקרה של הגירת יהודי עיראק, הבלוג של מתי שמואלוף, הלינק נבדק ב3.1.19https://matityaho.com/2012/10/09/אנחנו-כותבים-אותך-מולדת-המקרה-של/
  • 2.ליר, שלומית, "פנתרה שחורה קובייה לבנה: התערוכה שלא הייתה", בתוך: תרבות חזותית בישראל, עורכות. סיון רג'ואן שטאנג, נועה חזן (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד), 2017, עמוד 322.
  • 3.שם, שם.
  • 4.שפירא, שרית, מסלולי נדודים: הגירה מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית (ירושלים: מוזיאון ישראל), 1991, עמוד 163.
  • 5.שם, שם.
  • 6.ליר, 322.
  • 7.מיצג זה הוצג מחדש בליווי פרפורמנס בשנת 2007 בכנסיה בהילדסהיים, כחלק מפרויקט גדול בשםNext Year in Jerusalem (לשנה הבאה בירושלים) ב-12 כנסיות ברחבי אזור הנובר, בסקסוניה תחתית שבגרמניה
  • 8.ראו גם, עפרת, גדעון, השיבה אל השטעטל : היהדות כדימוי באמנות ישראל, (הוצאת מוסד ביאליק, 2001), עמוד 181.
  • 9.למאמר של עפרת על עבודה זו, ראו לינק עמוד 52 ו53 בפי.די.אף
  • 10.מתוך המניפסט האמנותי שכתב יוסף ששון צמח לפרויקט עיר מקלט City of Refuge (Epistemic MaKOM) שיצר צמח באמסטרדם בשנת 1986. (תרגום המחבר, מ.ש.)

 

נאום של הימלר בעד פארטיקולאריות גרמנית

Himmler_Dead
הימלר לאחר ההתאבדות שלו

התשובה שלי לעירית לינור: מדוע אסור להיות פארטיקולאריים

הקטגוריה הפארטיקולריסטית מצוייה ראשית בתפיסה הגזענית של היינריך הימלר , לגבי כל העמים המשועבדים לנאציזם ולגבי היהודים, כפי שמתבטאת בנאום מצמרר שלו, שנצרב לעד בנשמה הגרמנית, מה-4.10.1945 בפוזנן, לפני מפקדים באס-אס.

אם נקרא את הנאום, נבין שאסור ליהודים להיות פרטיקולאריסטים, דווקא משום שכל המסר של הימלר הוא בעד פרטיקולאריות משעבדת לעמים הכבושים, וחישבו על ישראל כשהיא בונה אוניברסיטה, בנק ומשעבדת את הפלסטינים ומרוויחה מכך

הנה הנאום:

תהיה זאת טעות יסוד לנהוג בעמים הזרים בתמימותינו הזכה ולהרעיף עליהם את טוב ליבנו ואת האידאליזם שלנו. זה תקף מאז הרדר כתב בשעה של שיכרון חושים על "קולותיהם של העמים", ובכך הביא עלינו, יורשיו, סבל וצער ללא שיעור. זה תקף החל בצ'כים, ובסלובנים שהבאנו להם את רגש הלאומיות שלהם. הם עצמם לא היו מסוגלים לכך כלל, אלא אנחנו המצאנו אותו בשבילם.

כלל יסוד אחד חייב להישאר תקף, באופן מוחלט בנוגע לאיש האס אס, עלינו להיות ישרים, הגונים, נאמנים וחדורי אחוות לוחמים כלפי בני דמנו, ולא כלפי אף אחד אחר. מה שקורה עם הרוסים, מה שקורה עם הצ'כים – זה לא מעניין אותי בכלל. את הדם הטוב, מהסוג שלנו, הנמצא בעמים האחרים, ניטול לעצמנו בכך שניקח מהם, במידת הצורך, את הילדים ונגדל אותם אצלנו. אם העמים האחרים חיים בשפע ורווחה, או שהם גוועים ברעב, זה מעניין אותי רק במידה שאנחנו זקוקים להם בתור עבדים בשירות התרבות שלנו.

מעבר לכך, זה לא מענייני. אם בזמן חפירת שוחות נגד טנקים, עשרת אלפים נשים רוסיות מתות, או לא מתות מאפיסת כוחות, כל מה שמעניין אותי הוא השלמת חפירת השוחות הללו למען גרמניה.

לעולם לא נהיה גסים או חסרי לב, היכן שאין בכך הכרח, זה ברור. אנו הגרמנים, היחידים בעולם הזה הנוהגים יחס הגון כלפי בעלי חיים, נתייחס בהגינות גם לחיות האדם האלה, אך יהיה זה פשע נגד הדם שלנו, עצמנו, לדאוג להן ולהביא להן אידיאלים…

אני רוצה גם להזכיר באוזניכם, בפתיחות גמורה, פרק קשה ביותר. בינינו, יש לדבר על כך פעם אחת בגילוי לב, ואף על פי כן לעולם לא נדבר על כך בציבור… אני מתכוון לפינוי היהודים, להכחדת העם היהודי. זה מסוג הדברים שקל לבטא. "העם היהודי ייעקר משורש," אומר כל חבר מפלגה, "ברור, הלא כתוב במצע שלנו, מחיקת היהודים, הכחדתם, וכך נעשה." ואז הם באים כולם, שמונים מיליון גרמנים, ולכל אחד יש היהודי האחד ההגון שלו: "כן, האחרים הם חזירים, אבל האחד הזה הוא יהודי למופת." אף אחד מאלה שמדברים כך לא ראה במו עיניו ולא עמד במקומכם. רובכם יודעים איך זה כשמאה גופות, 500, אולי אלף גופות מוטלות לפניו. לעמוד בכך ולהישאר מהוגנים – חוץ מאי אלו מקרים יוצאי דופן שמקורם בחולשות אנושיות – זה מה שחישל אותנו. זהו הדף של תהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ולעולם גם לא ייכתב…"

מתוך, הרי אתה נושא את שמי: המורשת המרה של ילדי הנאצים הבכירים, מאת נורברט ושטפן לברט, תרגם מגרמנית: דן תמיר, הוצאת עם עובד – הוצאת ספרים, עמוד 2013 עמודים 36-37

 

הנה הדברים שעירית לינור כתבה. השוו בבקשה.

 

13165997_1083332715061819_5578579418584157082_n

 

 

"האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו": חיבור לתואר שני, מאת ציפי גוריון, החוג לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון

תמונה: נועה מגר
גבריאל בלחסן ז"ל. תמונה: נועה מגר

לעילוי נשמתו של גבריאל בלחסן ז"ל

 

כתבתי את התזה שלי מהר. אספתי חומרים במשך שנים, אבל התחלתי לכתוב אותה ב-2011, בערב יום השואה וגמרתי לכתוב אותה לפני ראש השנה. כתבתי אותה בקדחתנות, מתוך דחף, תשוקה, אהבה ולא אכחיש גם שמץ של מיסיונריות. כותבת קצת, הולכת לעבודה, חוזרת, כותבת.

הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון
הדרך לבית הכנסת בתלמי אליהו. צילום: ציפי גוריון

היה ערב אחד שבו עשיתי הפסקה. התאריך היה ה-14 ביולי, ורצינו לראות מה הסיפור של זו עם האוהלים ברוטשילד. מאז עשיתי הפסקות בכתיבה לצרכי הפגנות, מרגישה שהן ממשיכות את הדחף, מתערבבות לי בכתיבה, משפיעות עלי. הכנסתי את המחאה החברתית במשפט אחד לתזה, לא התאפקתי, בפרק על "העבד" של שלום גד, על שמחת העניים שלו, אבל גם אחרי שגמרתי לכתוב – לא הפסקתי להרגיש כמה התזה והמחאה קשורות זו בזו.

מאז, יצאו כמה אלבומים של שלום גד והקו הפוליטי שהוא לקח משמח אותי ומחדד נקודות שכתבתי עליהן. תמיד יש אצלו עוד גילויים חדשים, עוד נושא שעובר שלום-גדיזציה והופך למשהו קצת אחר. "ילדים של מהגרים" של אביב גדג' גורם לי לרצות לכתוב עוד תזה שלמה. אביב מבחינתי הוא ה-אמן של המחאה החברתית, העולם האפל, המסוכסך והקשוח שנוצר ב"תפילה ליחיד" לקח עוד כמה פניות והדובר האביב-גדג'י ששורד, מתבונן ומשוטט בו באומץ, יורה אמירות מורכבות ומטרידות שהן החיים שלנו כאן ועכשיו. זה לא מקום לחלשים, והכביש אכזר לעומדים בצידיו. מנסים לסמם אותנו עם מבצעים לחג, אבל אנחנו, הגרעין הקשה של אוהבי יוצאי תלמי-אליהו, יודעים את האמת.

קיבלתי ציון טוב על התזה. היא יושבת לה על המדף בספריה בבאר-שבע, יש לה מקום קטן בעולם. מדי פעם מגיעים אליה במקרה אנשים שמחפשים מספיק טוב. אם מישהו מבקש ממני לקרוא אותה אני מזהירה שזה פחות מלהיב מאיך שזה נשמע, מעבר למוזיקה יש את כל ענייני בית הכנסת והנבירה בטקסטים, אני אומרת, זה נורא אקדמי ומשעמם. אבל בסתר לבי אני מקווה שמבעד לאקדמיה מזדהר המקום הבלתי-יאומן שהוא תלמי אליהו, מבעד לפסקאות המנוסחות שלי מנצנצות המילים הכובשות של שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן.

"חייך עכשיו", האלבום של גבריאל בלחסן שיצא לפני כחודש, יושב עדיין על השולחן במטבח שלי, בתוך העטיפה. אני לא מעזה לפתוח אותו. אני מפחדת לשמוע אותו. אני יודעת שזהו, זו היצירה האחרונה של גבריאל, ואחריה לא יהיו עוד. אני לא מוכנה עדיין. כשמתי ביקש לפרסם את התזה שלי כאן, האינסטינקט הראשון שלי היה לבקש לכתוב שהיא לעילוי נשמתו של גבריאל. אחר כך כעסתי על עצמי, כי מה זה בכלל אומר, והאם אני בכלל מאמינה בזה עדיין? ואז צחקתי על עצמי, חשבתי שזה מאוד גבריאל מצידי לחשוב רגע ככה ורגע אחרת ואז לצחוק על עצמי. בכל מקרה, זה לגבריאל, באהבה.

ציפי גוריון, פסח  2014

אלג'יר:

"נאמנות ותשוקה" (הד ארצי 1995)

"מנועים קדימה" (בארבי רקורדס 2004)

  • גבריאל בלחסן:

"רכבות" (שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני 1999)

"השנים היפות של גבריאל" (2002 שלומציון, הפצה מחודשת של התו השמיני)

"בשדות" (התו השמיני 2006)

"עתיד" (התו השמיני 2010)

  • שלום גד

"סוף המדבר" (הד ארצי 1996, הפצה מחודשת של EarSay)

"תנועות מטאטא מהירות" (שלומציון 1999)

"העבד" (שלומציון 2000)

"אהבה" (EarSay 2005)

"קוץ ברוח" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"היהודי המעופף" (הפצה באינטרנט בלבד 2010)

"העבד- שירי ארץ-ישראל" (הפצה באינטרנט בלבד 2011)

 

תל אביב, תל אביב (הפצה באינטרנט בלבד, 2011)

ירושלים (הפצה באינטרנט בלבד, 2012)

תלמי אליהו (הפצה באינטרנט בלבד, 2012 )

 

 

 

  • אביב גדג'

"תפילה ליחיד" (התו השמיני 2009)

"ילדם של מהגרים" (התו השמיני, 2013)

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

הפנים של
הפנים של "יהלום שחור", אקריליק על בד, 2004

נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון

בספר שיריו השני יעקב ביטון יוצר מתיזציה של סמליו. זאת שפה של מיתוס, אך בכדי להבין את המרחב המיתי, עלינו לחזור שוב הן להיסטוריה הנוצרית והן ליהודית, ולמקם את הסמל בתוך הזמן. מתוך השיר המשווה בין האדם והעורב והמשפחתי, אני מבקש לצאת למסע ברחבי הזמן, בכדי לפרוץ את גבולות המיתוס ולהחזיר אותו לידינו. נגלה בשיר סמל נוצרי לדיון עם המוות, כטישטוש גבולות של מודרניות, אך בתוך מראה מורכב יותר נמצא גם התכתבות עם הקריעה היהודית המזרחית וקפיצה אל מעמקי הטראומה כשהיא בתהליך מתמיד של מיתיזציה פואטית ומבקשת לסמן שחוּרות ותהליכי הגירה מורכבים. המשך קריאת הפוסט "נקרענו אליךְ : עיון בשיר של יעקב ביטון"

גוליאן קומסטוק, רוברט צ'רלס וילסון

גוליאן קומסטוק, רוברט צ'רלס וילסון, תרגמה: ורד טוכרטרמן, הוצאת גרף, 2011.

זהו סיפורה של המאה העשרים ושתיים. עתודות הנפט נגמרו. העושר העולמי הצטמצם. אדם הזארד וג'וליאן קומסטוק חיים בתוך מדינת ארה"ב לאחר שאיבדה את מקורות האנרגיה שלה. ארה"ב משתרעת לאורך מהקוטב הצפוני ועד קו המשווה ולרוחב מהאוקיינוס האטלנטי ועד האוקיינוס השקט. ארה"ב שקועה במלחמה אדירה מול בני אירופה התיכונה, וזאת מאיימת לחסל אותה כליל. האירופאים מגיעים לעדיפות טכנולוגית באמצעות ייבוא של תותח סיני מיוחד. בניגוד למלחמת העולם השנייה, אירופה היא זאת שפולשת לארה"ב ולא ההפך. המשך קריאת הפוסט "גוליאן קומסטוק, רוברט צ'רלס וילסון"