ישראלי בברלין: הלב שלי הוא ערבי תלוש מהמזרח התיכון

 

עם יובל עיברי ואלה שוחט

הטור שנכתב לפני הטבח. מפרט קצת על כנס יהודי-ערבי בעיר #ברלין ועל זיכרונות מצבא ההתקפה בישראל. פורסם בתרבות וספרות הארץ

שכבתי בצבא הסדיר, מתחת לטנקי הפלדה הזהובים הכבדים ושימנתי את הפטמות המסריחות שלהם. תמיד פחדתי שייכנס איזה נהג ויתחיל לנסוע מעלי וימחץ אותי. החרדה מזכירה לי את השיר הבא:

"נגעת בצמרות העצים
בלילות של ירח מלא
רוקד מכושף עם טווס דמיוני
נוטש את הגוף לדקה, וחוזר"

כך אני מפזם בהרמן־שטראסה שבנויקלן הטורקית. וגם אני הייתי מתוקלט ברגע האהוד־בנאיי הזה של מסיבות פוּל־מוּן.

"ועכשיו אתה כאן,
במכונית משומשת,
עם תיבת הילוכים
תקועה ברוורס.
מבקש, אם אפשר,
להיות רק עוד פעם,
ברגע של חסד
קשוב אל הלב".

 

הלב שלי הוא ערבי תלוש מהמזרח התיכון. וכדי להתקרב אליו עוד יותר, אני הולך לכנס מיוחד על יהודים־ערבים שמתקיים בברלין.

ביום הראשון לכנס, אני פוגש את הסופר הלבנוני האהוב עלי אליאס ח'ורי שהגיע במיוחד מביירות, ואת יהודה שנהב מתל אביב ואלה שוחט מניו יורק, שגידלו אותי אינטלקטואלית, רוחנית ותרבותית. ואני שומע את ההרצאה הנפלאה של חברי יובל עיברי על אותם רגעים שבהם אינטלקטואלים יהודים עמדו בפלשתינה, תחת מנדט בריטי, מול אינטלקטואלים פלסטינים, בתחילת המאה שעברה וחשבו על אנדלוס ככר פורה לדמיון של חיים תרבותיים וחברתיים משותפים. אך במקום לקחת את אנדלוס וליישם את החיים המשותפים של יהודים וערבים, לקחה מדינת ישראל את המודל האשכנזי, של אותו גטו יהודי. רק שהפעם הוא עומד מבוצר, קורס תחת פרנויה מושלמת.

אני חוזר לביתו של המלאך אריאל שסייע לי לתקן את הלפטופ שלי, וכמו שני גולים ישראלים אנחנו מדברים על "המצב". בדרך חזרה אני רואה שהוא שולח לי בוואטסאפ תמונת עיתון עם הכותרת: "טילים נופלים על ישראל". ואני צוחק אתו שטילים לא נופלים על ברלין. אני רוצה לכתוב את הדברים בפייסבוק אבל אני לא עושה זאת. אני לא רוצה להרגיז את אלו שנותרו בקולוניה הארורה. אני לא רוצה לגרום להם לקנא, או לעורר את שדי העין הרעה.

הכנס ממשיך ליומו השלישי, ואני לומד שמושג החזרה לציון לא היה קיים בתפישה של היהודים־הערבים את המזרח התיכון. הם עלו לרגל לירושלים אבל חיו בתוך המזרח התיכון, בתוך המקום, ולא היו צריכים את "החזרה למזרח", כמו האירופאים, כדי להגיע לארץ המובטחת. וכל המושגים האלה נטענים בצורה מוזרה גם בחיים שלי.

מי אתה

כותבים לי בטוויטר מה אני, היהודי־הערבי, עושה בבירת אשכנז. בכנס אני נשאל: מה אני עושה פה (הרי אני לא אקדמאי כמותם), ואני לא מוצא תשובה שאני שלם אתה. לזה שבא מישראל אני אומר שברחתי בגלל הייאוש, וזה שבא מהמערב אני אומר לו שהגעתי בשל המחירים הזולים והקוסמופוליטיות. שהרי ברלין יותר ערבית מתל אביב. ובסוף, כל אותן הסיבות מתנקזות לאותו ים של מהגרים, כשאתה אוכל אתם פלאפל של סוף הערב ביורו אצל המוכר הדרום־לבנוני בבודין־שטראסה.

בלילה אני מקריא משירי המזרחיים בגלריה שהיא קולקטיב, ואני מספר שפעם הייתי אקטיביסט שירה דון קיחוטי והיום אני שקוע עד הצוואר בעלילות. אני לא יודע מה הקהל הגרמני חושב על השירים באנגלית. אבל אני שמח שבברלין אני יכול לשנות את הסיפור ולהתפטר מהיותי דון פנסה ישראלי. 

*

מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer

אחד זאב ואחד אריה: על סרטה החדש של סיגלית בנאי "בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" | ג'אד נאמן

בן הארץ

וִוילְד אל-בְּלַאד

ביום שישי 29.6.2012 בשעה 16:30

בסינמטק תל אביב אולם 4

בנוכחות זאב רווח

אחד זאב ואחד אריה

"בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" − על סרט חדש של סיגלית בנאי

מאת ג'אד נאמן

נזכיר נשכחות, דברים שכתב המשורר יהודה הלוי מספרד היהודית: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". מרגע שסיגלית בנאי אוחזת בידו של זאביק רווח ולוקחת אותו למסע עם מצלמת קולנוע אל סוף מערב, היא מפנה אותנו גם אל אדוארד סעיד, שהיטיב לתאר כיצד המערב חורט על ליבו את "המזרח". מרוקו רוחצת בגלי האוקיינוס האטלנטי, ועל המפה הגיאוגרפית יוצא שהמזרח נמצא אמנם בפאתי מערב. סיגלית בנאי משוטטת עם זאב רווח בסמטאות המבוך המרוקני כשהיא אוחזת בחוט של אריאדנה שיבטיח את שובם הביתה אל "המערב", כלומר "ליבי במזרח". דרכם חזרה מובטחת, כי מורה הדרך שלהם טייב סדיקי יראה להם בנימוס את הדרך החוצה.

המארח, שחקן ומשורר, מקבל את פניהם בחדר עבודה עטור תמונות וגדוש חפצי האמנות. כמו רווח גם סדיקי דובר צרפתית, ולזאביק, שמאמין כי סוף סוף חזר הביתה, סדיקי אומר באירוניה דקה: “אני שמח מאוד שבאת אל הבית שלי". אבל מיד הוא מדייק ואומר כי זה גם ביתו של רווח: “חזרת הביתה”. סדיקי מתגאה  שהוא יודע להתבטא גם בעברית: "אני לא משוגע, הוא אומר במבטא צרפתי, חברים שיגעו לי…” זאביק מתמוגג מנחת ומכאן השיחה קולחת בצרפתית. סדיקי מספר על מקום הולדתו, הכפר מוגדור, ששם חצי מן האוכלוסייה הייתה יהודית והחצי השני ערבית – "דיברנו ערבית ועברית בלי להבחין בהבדל (sans difference)” הוא אומר. אולם כשייפגשו בפעם הבאה, סדיקי יאמר על התסריט שרווח הניח על שולחנו "קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום". אי-ההבנה של סדיקי היא מפתח אפשרי להבנת מושג "ההבדל”, אולם לשם כך כדאי להקשיב לדעת מומחה. ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי צרפתי ממוצא אלג'ירי, המציא בצרפתית מילה בשם differance  השונה מן המילה המוכרת difference. המילה החדשה מכוונת לשטח ההפקר שנמצא בין המסמן למסומן, אשר שם, לטענתו, מתחולל הוויכוח על יצירת המשמעות: ה"דיפראנס" של דרידה, המרווח שבין המסמן למסומן מכיל משמעות ובו בזמן גם קוצב את אי-האפשרות שלה. כאשר סדיקי אומר לזאב רווח כי לא הבין את התסריט שלו הוא בא מן המקום של דרידה.

סדיקי נושק את כף ידה של סיגלית בנאי ושואל ישר ולעניין: "את נשואה?" סיגלית מראה לו כף יד עם טבעת זהב, שהיא עונדת על אצבעה. האם זו אבירות צרפתית עם אבק כוכבים על זכות הלילה הראשון, או סתם רמז מסוגנן להימצאותנו במחוזות החברה המסורתית? רווח מציג לסדיקי את מטרת הביקור – הוא מחפש שחקן מרוקאי ערבי שיופיע בסרט על פי תסריט שהוא כותב. זאביק ישחק את לאון (אריה בצרפתית), מרוקאי יהודי, וסדיקי מוזמן לגלם את תפקיד סלים, מרוקאי ערבי. “זה אותו הדבר" מגיב סדיקי בקלילות וטורף את הקלפים של ההבדל: “כאשר היהודי נולד הוא לא יודע שהוא יהודי וכך גם הערבי לא נולד ערבי”. האם בידול בין יהודים לערבים היה בקוד הגנטי של הציונות?

זאביק מוסר לו את כתב-היד של התסריט וסדיקי קורא בעמוד הראשון פרטים ביוגרפיים של המחבר: נולד בראבאט ב-1940, עלה לישראל ב- 1948. ובנדיבות הוא מוסיף: "רווח, אם אתה רוצה אותי − אנא מעכ (אני איתך), ללא תנאים מוקדמים". נשמע ממש אידיליה. רווח במחווה של קירבה: "מהרגע הראשון אמרתי – אני חייב לראות את צדיקי (כך הוא מבטא את שמו של סדיקי)”, ומיד מנשק את ידו של הצדיק החדש. עיניו של סדיקי נוצצות במבט ממזרי: "איזה מזל יש לך! גם אני הייתי מאוד רוצה לראות אותו…  אתה יודע למה אני לא רואה אותו? אין לי ראי!” משחק המראות בין זאב רווח לטייב סדיקי מעלה אסוציאציה קולנועית של סצנת המראות בסרטו ההוליוודי-קלאסי של אורסון וולס "הליידי משנחאי". אולם בעוד שאצל וולס סחרחרת המראות מסתיימת ביריית אקדח ובמותו של הנבל, אצל ליידי בנאי הקרוסלה תמשיך להסתובב, כאשר סדיקי, מאלף האריות, נוטל את הזכות לקבוע מי יורד ומי עולה.

ובקרוסלה הזאת של מראות וזהויות, האם זאב רווח הוא עולה ממרוקו לישראל? האם זאב רווח יורד למרוקו לחשוף את שורשיו? לאחר 1948 בשנות ההגירה הגדולה, העולים שהגיעו לישראל מארצות ערב, נתפשו כמו "בני כלאיים המצויים במחצית הדרך בין יהודים לערבים".[1]  בעיני הנהגת המדינה של אותם שנים, המזרחים היו נטע זר, כמי ש"חוצים את הגבול התרבותי בין ערבים ליהודים" ובכך אף מהווים סיכון להתקיימות הגבול הפיזי בין ישראל לבין מדינות ערב. מדיניות הממשלה בראשות בן גוריון נועדה לטהר את בן הכלאיים המזרחי מן הסיגים הערביים שנצרפו אל זהותו והיו בולטים מדי באורח חייו ובשפתו. כך למעשה: "הציונות מבקשת לייצר את עצמה ולדמיין את גבולותיה תוך יצירה ושלילה בו זמנית של הקבוצות האתניות המרכיבות אותה".[2] המדיניות כלפי העולים מארצות ערב והבנייתם כ"מזרחים" נועדה להבדיל אצלם "בין מה שהוא מפגר, בלתי מובחן, פרימיטיבי, (כלומר 'ערבי'), לבין מה שהוא מתקדם, יצירתי, אמיתי ודינמי (כלומר 'יהודי')”. [3].

ואמנם, לקראת המפגש השני עם סדיקי, זאב רווח, יהודי יליד מרוקו, כלומר ערבי, אך יותר מכך יוצר סרטים ישראלי, כלומר יהודי, נראה עומד לבדו ברחוב לא הרחק משער ביתו של סדיקי ומדבר כאילו לעצמו: “באנו להיכנס אליו הביתה ואי אפשר להיכנס אליו – משהו חוסם…” מהו אותו 'משהו חוסם' המפריד בין זאב רווח לבין היותו "ווילד אל-בלד", בן מכורתו מרוקו שאבדה לו לנצח נצחים? אלא שכעבור רגע כן נפתח השער עם פיתוחי הברזל הים-תיכוניים, ושוב אנחנו במחיצתו של אותו איש עם שער עבות מאפיר וזקן פרא עשוי היטב המעטר פנים של "אריה בחורף". סדיקי רכון אל שולחן הכתיבה, כאילו לא זז ממקומו מאז הפגישה הקודמת, והוא מושיט את ידו לאורח בחביבות רבה ומקבל את פניו בעברית − ”ברוכים הבאים!” אלא שכאן נכונה להם ההפתעה שכבר הוזכרה: “קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום!” (בצרפתית)  רווח ממהר להשיב: "אני יכול להסביר" אולם סדיקי לא נעתר "אתה לא יכול להסביר, אני לא רואה את עצמי שם!” חד וחלק. אבל בליהוק שחקנים רווח לא טירון, הוא  יודע שהמפתח הוא הסיפור ועל כן הוא מתחיל לספר את סיפור הסרט: "ערבי ויהודי מגיעים לניו-יורק…”  וסדיקי: “כל זה הבנתי…. יש לך שחקן?” וזאביק: “…באתי למרוקו לראות אותך…” וסדיקי: “לא, לא… לא אוכל…”

רווח מציג על המחשב קליפ מתוך סרטו טיפת מזל, שמתרחש בחלקו במרוקו. בסרט נראים עולים ממרוקו המגיעים לישראל, יורדים מכבש המטוס ושרים "התקוה". בשוט אחר נראים יהודים מרוקאים שרים בערבית מרוקאית וסדיקי יחד עם רווח מצטרפים לשירה בערבית. סדיקי מציע פרשנות לסיקוונס שהוצג בפניו: “מאחורי השיר שלהם יש טרגדיה… הם יכולים לצחוק אבל הצחוק שלהם הוא…” מה בדיוק מביע הצחוק שלהם? שמחה על עלייתם ארצה? שמחה על עזיבתם את מרוקו? “הציונות," כותב גיל אייל, "אף פעם לא הייתה מציאות, אלא מיתוס רווי סתירות שאיש לא יכול היה לחיות לפיו, ושבכל רגע נתון היה צריך להמציאו מחדש” [4]. הנה התמונה מתבהרת. הצחוק של העולים החדשים, מהגרים יהודים יוצאי מרוקו או יוצאי פולין, הוא צחוק על הציונות, על ההכרח להמציא את עצמם מחדש כל רגע.

בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" מתחקה שלמה זנד אחר שורשי ההמצאה הגאונית, וכותב כי "הלאומיות שעלתה במרכז ומזרח אירופה […] הייתה חששנית וחסרת ביטחון. מכאן נובעת הישענותה על קשרי דם ומוצא קדום, כמו גם הגדרת הלאום כישות אורגנית…”[5]  הלאומים שהתהוו באירופה בעת המודרנית נתפשו "כמהויות אתנו-ביולוגיות" והם טובעים ב"מיסטיקה של דם ואדמה", ועל כן גם לא ניתן להצטרף אליהם בלא הקזת דם משמעותית. הציונות צמחה על רקע זה ואימצה כללים של הסתגרות אתנית. תפישה זו, כפי שמראה זנד בספרו, מהווה ניגוד מוחלט למה שהתרחש בעבר בקרב היהודים. החל מן התקופה ההלניסטית ובמשך מאות שנים היהדות הייתה קהילת פולחן, מגיירת ומכלילה, שלא התבדלה אלא שאפה לקבל אל חיקה כל מי שקיבל את כללי היסוד: האמונה המונותיאיסטית וכללי ההתנהגות על פי המצוות. ביהדות של פעם. עניין המוצא השבטי-אתני כלל לא הובא בחשבון. זאב רווח וסיגלית בנאי הם חדשנים, ששואפים לחדש ימינו כקדם. ומה עמדתו של סדיקי?

בהפנותו עורף לפנייתו של רווח להופיע בסרטו, טייב סדיקי חוזר בו מדבריו בפגישה הראשונה, כי בין יהודים לערבים אין כל הבדל. במקום זאת הוא מקדש את המוצא האתני המדומיין על פני המגמה של רווח ובנאי להכליל יחד יהודים וערבים. הגישה המכלילה של זאב רווח ושל סיגלית בנאי קוראת תיגר על כל הסתגרות, בין אם היא שבטית-אתנית ובין אם היא פולחנית. עמדה זו מעלה על נס עיקרון של אוניברסליות. לנוכח עמדתו המתנשאת משהו של הערבי-מרוקאי טייב סדיקי, זאב רווח היהודי-מרוקאי, בשעה שהוא ניצב לבדו בפריים הקולנועי מול השער הנעול של סדיקי, מהרהר ודאי בשורותיו של יהודה הלוי, המשורר הספרדי הגדול: "הֲיֵשׁ לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְּמַעְרָב מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?”

[1]  גיל אייל, הסרת הקסם מן המזרח,  מכון ון ליר בירושלים / הוצאת הקיבוץ המאוחד2005 .

[2] יהודה שנהב, היהודים-הערבים לאומיות, דת אתניות, תל אביב: עם עובד 2003.

[3]  אייל (ראה הערה מס' 1).

[4]  שם, עמ' 193.

[5]  שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? תל אביב: רסלינג,2008, עמ' 55.

*

מסע פנימי ותרבותי של של זאב רווח למרוקו בחיפוש אחרי שחקן מרוקאי שיככב לצידו בסרטו הבא אותו הוא חולם להפיץ בעולם הערבי. געגוע לצליל של שפה מודחקת שזועקת להחלץ עד פיקוע חניכיים. נדודי לב בין גלות למולדת, בין מרוקאיות אותנטית למדומיינת, ובין חלום קולנועי – למציאות.

ההקרנה למוזמנים, אין צורך בכרטיסים. לאחר ההקרנה יתקיים קוקטייל. אנא אשרו את הגעתכם – אשמח לראותכם! סיגלית בנאי sigalit.banai@gmail.com  סצנה בן הארץ

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

רוני סומק עולה על הרכבת האחרונה לבגדד להיפרד מדוד סלים | האמן אמיר כהן בתמונות לספר האמן "דוד סלים" עם רוני סומק | אלג'יר: אבו סומק יצמח מהתמר הקבור |

רוני סומק בשיר ויצירה חדשים מסמן אפשרויות חדשות לישראליות, דווקא כשהוא נפרד מדודו סלים. הוא מביט במקביל גם אל העבר האבוד של יהודי-עיראק וגם אל תוך העתיד שעדיין לא הובנה. ההצצה הקולנועית אל מעבר לנקבי הרכבת, של הילד – המייצג את המשורר, היא אותה הצצה לעתיד יהודי הכולל מסורות יהודיות-ערביות ובמקרה הזה אל העיראקיות. המבט המשותף לילד ולדודו, הוא ההעברה הבינדורית, המסירה היהודית מדור לדור של: זכרון, ערכים והוויה. רוני סומק עומד במקום כפול, הוא גם נפרד מדודו, וגם משאיר אותו קרוב אליו. הוא גם חוזר לילדותו וגם מחבק אותה אל חיקו בהווה. ממקומו הקאנוני של רוני סומק בשירה בישראל, אנו רואים בהמשך לספרו "אלג'יר" (ראו מאמר ושיר בהמשך) וליצירות הדיו השחור כמו בריה"ל מדריד ותערוכות נוספות – את התעקשותו לשזור את שורשיו הכהים, כחלק ממיצוב מחודש לישראל במזרח התיכון.

דוד סלים / רוני סומק

בַּיָּמִים שֶׁהָיָה כָּבוֹד לְכַרְטִיסֵי רַכֶּבֶת,

וְהִדְפִּיסוּ אוֹתָם עַל לֹא פָּחוֹת מִקַּרְטוֹן יָרֹק,

הָיָה דּוֹד  סַלִים שׁוֹלֵף מִכִּיס הַזָּ'קֶט

עֲרֵמָה קְטַנָּה שֶׁאָסַף בְּתַחֲנַת חֵיפָה,

וְעָזַר לָנוּ לְדַמְיֵן הֶגֶה בָּרֶוַח הֶעָגֹל

שֶׁבֵּין יָד לְיָד.

עָצַמְנוּ  עַיִן אַחַת, קֵרַבְנוּ אֶת הַנֶּקֶב

שֶׁבַּכַּרְטִיס לַשְּׁנִיָּה, וְדַרְכּוֹ רָאִינוּ

עֲנִיבָה אֲדֻמָּה חַדָּה כַּחֶרֶב , שֶׁהוּא עָנַב

בִּשְׁבִיל לְטַשְׁטֵשׁ אֶת עֲלִיבוּת חֻלְצַת הַחַאקִי

שֶׁל עַבְדֵי הַמְּסִלָּה.

אָז הָיָה נִנְשָׁף מִפִּיו זִכְרוֹן הַקַּטָּרִים

שֶׁהֵרִיץ עַל פַּסֵּי בַּרְזֶל שֶׁל אֶרֶץ אַחֶרֶת,

וְהַקְּרוֹנוֹת הַמְּלֵאִים בַּסִּפּוּרִים מֵהַפְּרָת  וְהַחִדֶּקֶל

הָיוּ נוֹשְׁמִים אֲוִיר נָקִי יוֹתֵר מֵאֲוִיר הַנַּפְטָלִין, שֶׁדָּבַק

בְּמִזְוְדוֹת הַזִּכָּרוֹן שֶׁל הָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים.

"הָרַכֶּבֶת לְגַן עֵדֶן", שָׁמַע לִפְנֵי מוֹתוֹ,

"יוֹצֵאת בְּעוֹד 3 דַּקּוֹת",

וְזֶה בְּדִיּוּק הַזְּמַן לְהַעֲמִיס

עַל הַקְּרוֹנוֹת אֶת 99 שְׁנוֹתָיו,

אֶת הַמִּגְבַּעַת שֶׁאָהַב לְהָזִיז מִצַּד לְצַד

וְגַם שְׁאֵרִיּוֹת מִמְּחִיאוֹת הַכַּפַּיִם,

שֶׁתָּמִיד שָׁמַר לְקוֹלוֹ שֶׁל עַבְּד אֶל-וַהַאבּ.

השיר התפרסם ב-12.3.2012 במעריב

האמן אמיר כהן בתמונות לספר האמן "דוד סלים" עם רוני סומק (מיד אחרי שתי התמונות הראשונות)

מצגת זאת דורשת JavaScript.

*

אלג'יר, רוני סומק צילום: כריכת הספר

אלג'יר: אבו סומק יצמח מהתמר הקבור / מתי שמואלוף

ברצוני לעמוד על ההקשר האתני בכתיבתו של רוני סומק כסמן קולקטיבי לתהליך שעוברים היהודים-הערבים וצאצאיהם בישראל, ולהציע קריאה אחת מיני רבות בשירו "אלג'יר".

אלג'יר/ רוני סומק

אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים
וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִּ'יר.
בַּבּוֹקֶר, כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,
הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת",
וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּראשׁ אֲחוֹתָהּ
וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.
הַגַּרְגְּרִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,
וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.
"אַלְגִּ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:
"אַלְגִּ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח
בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".

המטפורה המרכזית של סומק בספרו מושקעת בתוך הדיאלוג של האב עם ביתו של הדובר בשירים כמו "אלג'יר" (שלא במקרה קיבל את שם הספר), "נאום האב למחזרי בתו" ואחרים. אחד הדברים הבולטים בקריאת השיר "אלג'יר" ובשירים אחרים המוקדשים לתמה של יחסי אב-בת הוא הסכנה. רבים קוראים את שירתו של סומק מבלי לראות את הקצוות הפרומים, מהפכנותו ורעיונותיו הרדיקליים. קל לחלוף על פני המבנה / המופע האקרובטי המטפורי, המלהיב והמרגש, ולהתעלם מהסכנה – המוות האורב לאקרובט. אחת הסכנות הניבטת בשירים היא השילוב בין מבטו של האב לנשים סביבו: בין מבט גברי ופטריכאלי, לבין מבט האב לבתו, המכיל את אותו המבט, אך מנסה לפרקו. זהו אינו רק הדובר המבוגר. האב מנסה למשל, להזהיר את בתו ממחזריה או את מחזריה ממבטם שלהם, המחפצן את הבת – הרואה בה גוף ולא משמעויות מטאפיזיות. וכן, זהו גם הדובר עצמו המנסה לצקת באישה הגדלה מולו, משמעויות חדשות. שכן, גם הוא במשמעות האדיפלית עומד שם לביקורת כאובייקט. בדיאלוג בין הדובר ובתו, מבנה סומק את הקולקטיב המזרחי והיכולת שלו להשתנות ולהביט בשינוי הבין-דורי תוך כדי תנועה. זהו דיאלוג שהנו גם תוך-אתני מדומיין – דיאלוג פנימי כחלק מהמבט הראשוני שהפך את הקבוצה המזרחית לכזו – אך גם מבט המבקש דיאלוג עם האחֵר הקורא את השיר, בכדי לייצר מיקום ופוזיציה אחרת.

הקדימון של הסרט "הקרב על אלג'יר"


מלחמת העצמאות של אלג'יריה, שנמשכה שבע שנים וחצי, גבתה מחיר כבד. נהרגו בה 1.5 מיליון אלג'יראים; על פי הצרפתים, רק 350 אלף. בצד הצרפתי נהרגו כ-20 אלף. בזמנו תיעד יאסף, היום סנאטור אלג'יראי, את מה שהתרחש במלחמת האזרחים בסרט "הקרב על אלג'יר", המבוסס על יומן שכתב בכלא. הסרט, שיצא לאקרנים ב-1966, זכה לתשבחות רבות וב-11 פרסים בינלאומיים, בהם הסרט הטוב בפסטיבל ונציה. הוא היה מועמד לשלושה אוסקרים, אף שלרוב השחקנים בו היה זה התפקיד הראשון בקריירה וגם האחרון בה

המצאת האחות

בשיר "אלג'יר" בולטת המצאַת האחות לבת הדובר בשיר – האחות שהיא אלג'יר – ופעילותה במרחב השירי:

"וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם
הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים".

בתוך תהליך הוצאת המתיישבים-המתנחלים הצרפתים מאלג'יר, ניתן לראות עץ תמר שעוד יפרח, כמו נטעה/קברה הבת הנוספת זרע באדמתה. אלג'יר של סומק חושפת את המחשבה הפוסטקולוניאלית מבלי למחוק אותה בדרישתה. סומק מודע לכך שבהקשר ההיסטורי החוץ שירי, ישראל עומדת בפני משמעות פוסטקולוניאלית, גם אל מול הפלסטינים שנאבקים במאבק אנטי-קולוניאלי; גם אל מול שאלות זיהוי והזדהות של מזרח ומערב בתוך הטריטוריה המדומיינת, למשל המפגש בין היהודים-הערבים לבין היהודים-האירופים ועוד; וגם בשאלות גיאו-פוליטיות בקשר למזרח התיכון וליחסי הגומלין בין שלושת הקטגוריות הללו.

כך אומר לנו סומק:
"אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה
הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִּ'יר,
וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים".

סומק כותב על אלג'יר ביחס לבתו האחרת ממספר סיבות:

א) הביוגרפיה של עצמו ושל הקולקטיב המזרחי באופן היסטורי, יהודי וספרותי;

ב) שאיפתו החברתית להפוך את ישראל לחלק מהמזרח התיכון ואפריקה;

ג) כינון ההווה מחדש תוך כדי הארת העבר היהודי הארץ-ישראלי כעבר אסייתי-אפריקאי;

ד) המחשבה המורכבת בה שחרור "אלג'ירי" של ישראל את פלסטין וחיים במציאות דו-לאומית יאירו מחדש את הימצאותה של ישראל בין אפריקה לבין אסיה;

ה) הצמדתה כסמן משחרר של הקטגוריה המזרחית – המגולמת בבתו של הדובר כדור שלישי מזרחי, בתמרים שבידה – מחד, לשאלה הפלסטינית מאידך.

התמרים הם סמל לזהות העיראקית שעברה פוליטיזציה בתוך השיר של סומק, אשר לוקח את זהותו העיראקית, ומעביר אותה תהליך של מיזרוח. לפי קציעה עלון ודליה מרקוביץ' (דליה מרקוביץ', קציעה עלון, "הגבול הבלתי נראה: מעמד, אתניות ומגדר בשירה של מירי בן שמחון 'נערה מן הקטמונים'", הליקון, גיליון 76, חורף 2007, עמוד 33), בעוד שהמזרחי שואף לטרנספורמציה מובילית בדמות ההשתכנזות, האשכנזי לעולם אינו שואף 'להתמזרח'. ואכן מילה זו נעדרת מאוצר המילים המקומי. האשכנזיות היא גם משאב צבאי וגם הון תרבותי וסימבולי חשוב מן ההון הכלכלי הממשי שכן ההון התרבותי מייצג את ההיבט ההגמוני. אי-לכך, ירידה במעמד הכלכלי אינה נתפסת לעולם כ'התמזרחות'. למעשה, ההתמזרחות – משמע, אבדן הנכסים התרבותיים – כלל אינה עולה על הדעת.

כך, סומק מבצע התמזרחות דווקא כדי להציע עמדה אחרת בשיח הפוסטקולוניאלי. הוא אינו מעוניין לייצוג של גנרלים, או אליטות אחרות בהגמוניה. הוא משתמש דווקא בייצוג ממוזרח של תמר, שהנו גם ייצוג רלפקסיבי לזהותו שלו, וגם ייצוג מזרחי כולל. סומק ממשיך ומניח אותו במקום שבו יהודים עזבו (מטפורית וממשית) את המזרח התיכון, מקום של היעדר ושל זרות, בכדי להפוך אותו למקום מוכר. זאת מתוך ההיסטוריה הסימבולית של הימצאות יהודים במזרח התיכון (כמו היהודים-הערבים) מאז ומתמיד, ובשל חוסר הצורך שלהם להיענות לצו של הגירה. התמרים מהווים בשיר את הסמן המזרחי מתוך הייצוג העיראקי, ומוחבאים בטביעת הרגל של הצרפתים שברחו משם – הם המתנחלים היהודים לפי גבולות 48 ו- 67. ומתוך כך ניתן לייצר דו שיח עם הפלסטינים בפרט והמזרח התיכון בכלל.

גם התמר וגם הבת האחרת, שהיא אופציה אלטרנטיבית לבת האחת, הן שתי קטגוריות המציעות מוצא ממצב בלתי אפשרי: ישראל אינה אלג'יר, ואין בינתיים פינוי המוני של צרפתים למדינת האם שלהם. הקטגוריה האחת מציעה את התמרים שינבטו מחדש ויהוו סמל לזכרון היהודי-ערבי כדגם לעתיד משותף שבו יהודים יחיו עם ערבים. הקטגוריה השניה היא הגילום של הבת האחרת את הרצוי במה שמצוי (בתו של המשורר), והיא זו שתוביל את השינוי מתוך ההיכרות שלה עם האופציה הנכחדת של אלג'יר – אופציה של התערות במזרח התיכון מתוך זהות אסייתית-אפריקאית מתחדשת ומכוננת מחדש.
שילובן של שתי קטגוריות אלו יובילו את המרחב לצבוע את קיר המזרח במברשת השמש. נקבל נקבובית במציאות החשוכה והדובר בשיר יחזור להיות "אבו אלג'יר."

סומק ואנוכי בקפה תמר. צילום: מתי שמואלוף, 2012

דמות האינטלקטואל כפיתרון סימבולי בשיר

בכל זאת, מדוע בוחר סומק בבת האחרת? מדוע אינו משתמש בבתו כסמן? כדי לענות על סוגיה זו נדרש לשאול שאלות על סוגיית הייצוג של האינטלקטואל. נתמקד בשאלה את מי ואת מה מייצג סומק כאינטלקטואל. אבקש לתפוס את סומק כאינטלקטואל בשונה מתפיסתו של המסאי הצרפתי ג'וליאן בנדה, שטען כי האינטלקטואלים הם "כל אותם אנשים המדברים אל הציבור באופן טרנסנדנטלי"; או של לואי קוזר, שהציע נוסחה האומרת שאינטלקטואלים הם אנשים אשר מייצרים ומפיצים תרבות. כלומר, תפישת האינטלקטואל כיצרן של סמלים – אדם המתמחה בייצור סמבולי – או בלשונו של פייר בורדייה, המסוגל למסגר מציאות ולתת לה שם (naming and framing). הגדרות אלה דומות, לטעמי, שכן הן מניחות מראש מיהו אינטלקטואל וגורסות שאינטלקטואלים פועלים בשדה אחד.
לעומת זאת, יהודה שנהב מציע הגדרות רבות למונח "אינטלקטואל", ומבקש להציע הגדרה מורכבת יותר המכילה שלושה מאפיינים:

א) סובייקט – את מי ניתן לכנות אינטלקטואל?

ב) שדה – באיזו זירה פועל ומדבר האינטלקטואל?

ג) ייצוג – את מי מייצג האינטלקטואל?

אם ננסה ליישם קטגוריות אלו על כתיבתו של סומק, נגלה כי סומק אינו מתחייב לייצג מציאות קיימת או קבוצה קיימת. הוא אינו פוליטיקאי במובן הזה, אלא משורר. כמשורר, הוא מייצג לא רק את הקיים אלא מבקש גם לסמן את האפשרי והרצוי. העבודה הפואטית של סומק בשיר זה אכן מתמקמת בפער שבין "המצוי" ל"אפשרי" כמו עמידה בין שתי הבנות בשיר – הממשית והמדומיינת. הבת שהיא חופפת לבתו של סומק והבת השנייה – "אלג'יר". משחק זה בין הנוכח לבין המושתק, מאפשר את הפרכתו של הסיפור הטלאולוגי, המעגלי. אם להשתמש בניסוח של ישעיה ברלין, סימונן של אופציות אלו מאפשר לאתגר את המולך הטורף של הכורח ההיסטורי. סומק אינו נכנע לאופציה הקיימת גם היסטורית וגם ממשית בהווה של מיקום ישראל בתודעה הפוסטקולניאלית כזרה. הוא מעניק אפשרות נוספת שהיא אישית, משפחתית, אתנית ולאומית, אך גם היסטורית, קולקטיבית ומרחבית באמצעות התמרים והבת האלטרנטיבית שהיא בעצם שכפול של הבת הקיימת. באופציה זו הוא אינו צריך להיענות למחשבה כי אופציות היסטוריות שנכחדו אינן צריכות להישמע, ויכול לטרוף את הקלפים הקיימים, ולייצר היסטוריה כרצף מדומיין של עובדות. הוא אינו צריך להישמע לקול ההווה, וחופשי ליצור עבר או עתיד. הוא מציע נרטיב חלופי עם עבר (תמרים), הווה (בת אחרת) ועתיד (שילוב של צמיחת התמרים, ואיחוד בין הבת הראשונה לשניה ובתוך המרחב הממוזרח מחדש). שילוב כזה טורף את הקשר ההיסטורי הלאומי הנוכחי ויוצר מיקומים חדשים בשדה.

ביציאתנו מטקסט זה נוכל לחשוב את אלג'יר כרחוקה, אבל נוכל דווקא להחשיב פחות את המצוי. כישרונו היצירתי של סומק יוכל להעלות תוצאות מעניינות, ובאמצעותו נוכל לרגע ללמוד שאפשר בקלות לחיות עם הבדל ושוני – לא רק בתוך בית קטן של שיר, אלא גם בתוך מחשבה דו לאומית.

המאמר התפרסם לראשונה בחוטם והוקרא בערב לכבוד הספר אלג'יר בבית ביאליק.

קריאה נוספת:

לא סומכים על המדינה, כן סומכים על אפל?

Mac Underglo | cc: flickr By Ziggy_Mo This photo was taken on December 4, 2010 using a Nikon D3000.
Mac Underglo | cc: flickr By Ziggy_Mo This photo was taken on December 4, 2010 using a Nikon D3000.

כולנו נרעשנו מדליפת מרשם האוכלוסין, חוששים מהמאגר הביומטרי ומפחדים שהפרטים האישיים שלהם ידלפו מידי המדינה לגורמים זרים. אז למה אנחנו שמחים להעלות את המידע הכי אישי לענן של אפל? המשך קריאת הפוסט "לא סומכים על המדינה, כן סומכים על אפל?"

אבו בטה

לכבוד ההשקה ביום שישי של הגליונות של מעין, אני מפרסם כאן את אחד מהסיפורים הקצרים הכי טובים שקראתי בחיי. יהודה שנהב לא מפסיק לעשות מהפכות, אבי המזרחיות, הפוסטקולוניאליזם וההגזעה למד ערבית ומגיש לנו כאן את אחד מאמני הסיפור הקצר בעולם הערבי. כתב העת "מעין" קופץ קפיצת ראש לתוך התרבות הערבית ודולה לנו את אחד מאוצרות הכתיבה של אזורינו.

המשך קריאת הפוסט "אבו בטה"

רשימה על מאמרים תיאורטיים בגליונות אחרונים של כתבי עת מובילים: תיאוריה וביקורת, אלפיים, הכיוון מזרח ומיטעם

New Magazine Concepts II  By schoschie  cc: flickr
New Magazine Concepts II By schoschie cc: flickr

***

לא רק כתבי עת ספרותיים גרידא יוצאים לאור תדיר בישראל. מאבקים רוויי יצרים של קבוצות ספרותיות מתחרות, כמו גם ערבי השקה מתוקשרים היטב לכתבי עת חדשים לשירה או סיפורת, מסיטים את תשומת הלב מכתבי עת וותיקים, שיוצאים לאור בקביעות, ובמרכזם לא רק השיר והסיפור, אלא מסות ומאמרי מחקר וביקורת.

נדמה שכתבי העת התיאורטיים אמורים למלא חסך שנפער בעקבות תהליך ההצהבה של העיתונות היומית, שהולכת וזונחת את מדורי הספרים, לטובת מאמרי דעות קצרים ובעלי אופי מתלהם, שכותבים בעלֵי דעה, שפניהם מוכרים מתכניות האירוח והפוליטיקה.

כתבי העת התיאורטיים מציעים לקורא להתארח במרחב דמוי-אוניברסיטה ולהתעכב על תופעות מרכזיות בחברה ובתרבות הישראלית מנקודות תצפית מגוונות ומעמיקות הרבה יותר מאשר אלו המוצעות בעיתונים. כותבים בהם בעיקר אנשי אקדמיה, שעבורם מדובר בפרסום מחקרי שיירשם ברזומה המקצועי שלהם.

מי הם הקוראים הפוטנציאליים שעבורם מיועדים כתבי העת הללו? האם גליונותיהם נפתחים בעיקר בספריות, בידי סטודנטים שנתבקשו לסכם מאמר זה או אחר? האם בוגרי החוגים לאמנויות, מדעי החברה והרוח ממשיכים להתעניין במונחים ובנושאים שלמדו וחותמים מנויים? או שמא מדובר בשיח אינטלקטואלי לאליטות בלבד, שנכתב בידי חוקרים ונקרא על ידי חוקרים? עד כמה הטקסטים המורכבים והמפורטים, שמקושטים בהערות שוליים ובציטוטים על-פי כל כללי הכתיבה, נגישים לחתך רחב של קוראים שמתעניינים בפוליטיקה, צופים ב"לונדון את קירשנבאום" ו"מהיום למחר" ופוקדים את המדפים הנידחים יותר של רשתות חנויות הספרים?

שני כתבי העת ההגותיים בעלי הותק "אלפיים" ו"תיאוריה וביקורת" יוצאים לאור בחסות שתי הוצאות הספרים הגדולות בארץ. כל אחד מהם מתהדר ברשימת חברי מערכת מפוארת, ובתוכה שמות כגון עמוס עוז וחנן חבר. "תיאוריה וביקורת" מכריז על עצמו כ"במה ישראלית", וכולל מאמרים בתחומים מגוונים כגון ארכיטקטורה, זהות ישראלית, קולנוע ומגדר. מעניין במיוחד מאמר בשם "ראש הממשלה מוטל שותת דם" מאת אֹהד זהבי מהחוג לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, שמנתח תצלום של "השניה שאחרי הירי" ביצחק רבין, אשר פורסם בעיתונים יום לאחר הרצח בלי אזכור שם הצלם. זאבי דן בַּהשתמעויות של הצילום המעורפל, שהתיימר לייצג בצורה מובנת ארוע שנתפס בלתי מובן. הוא בוחן עד כמה צילום כזה אכן תיעד תנועה ממשית בתוך הווה, וכיצד המתבוננים בו יִיצרו את המובנים השונים של הרצח, שבצדו האחד אקדח ובצדו השני מצלמה.

בפתחו של כתב העת "אלפיים" המאמר "כיצד יכול לקרות מצב? מעשי עוולה של חיילי צה"ל באינתיפאדה הראשונה" מאת יואל אליצור ונופר ישי-קורן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. במהלך שרותה כמש"קית תנאי שרות בעזה, שמעה ישי-קורן עדויות רבות של חיילים קרביים ששהו תקופה ארוכה במחנה פליטים ברצועת עזה, וסיפרו על פשעי מלחמה שביצעו באוכלוסיה הפלסטינית. מטרתם של החוקרים לחשוף "חומר המאפשר ניתוח של יחסי הגומלין בין האישי לבין הסביבתי". הם בוחנים היכן החיילים המתעללים הושפעו מ"גורמים אישיותיים", ששייכים לפתולוגיות של כל חייל וחייל, והיכן הפשעים בוצעו כתוצאה מ"תהליכים קבוצתיים" שעודדו את החיילים להצטרף לעדר המתעלל. את פשעי המלחמה הם מכנים "מעשי אלימות", או "מעשי עוול" ומתרכזים בהשפעות הנפשיות והמצוקות הפוסט טראומטיות של החיילים המשוחררים דווקא, ולא בהשפעות על הקורבנות הפלסטינים. הניתוח הפסיכולוגי הדקדקני חשוב בעצם הנכחתם של אותם "מעשים", אך הוא אינו נפרש מעבר לקירות חדר הטיפולים או מִפְקֶדֶת הת"ש, וחסר בו מבט-על שיסכם לגבי הברוטליות שבבסיס הכיבוש והאלימות האימננטית שבכל מציאות צבאית. את המאמר עוקבת רשימת תגובה מאת דויד גרוסמן, שמספק, מצדו, דיון רחב יותר בהשלכות של העדויות שנחשפו במחקר. גרוסמן מזדעזע מ"חדוות הכיבוש" שהוא מזהה בעדויות, אך מסיים בדברי נוחם: "אין ספק שרובם המכריע של חיילי צה"ל לא איבדו את אמות המוסר שלהם, וידעו לפעול באופן אנושי גם בתנאים קשים וקיצוניים".

שני כתבי עת שבבסיסם אידאולוגיה מובהקת יותר הם "הכיוון מזרח" ו"מטעם". נכללים בהם מאמרים ומסות, אך כמעט במידה שווה גם שירה וסיפורת. ניכר שהם פונים לא רק לְקהל הצמרת המחקרית המצומצם, אלא שמים דגש על נקודות תצפית מקוריות ואישיות של כותבים מגוונים.

הגליון האחרון של "הכיוון מזרח", (גילוי נאות: שבו נדפס שיר מפרי עטי נ.ב.), כתב עת שחרת על דגלו את המאבק המזרחי, הוקדש לזהות היברידית בישראל. המונח "היברידיות" מוכר לכל מי ששמע הרצאה בנושא פוסט קולוניאליזם, ומציין ריבוי של זהויות בתוך סובייקט אחד (למשל: דתי וחילוני, אשכנזי ומזרחי, הומו וסטרייט). אהבתי את המסה הקצרה "אל תראוני שאני היברידית, או: להפך- תראו תראו" מאת תמר קפלנסקי, שמגדירה עצמה ממוצא "כל מינֵי" אבל "בעיקר ערבייה" (הַצֶּבַע תימני אבל השם פולני). קפלנסקי מתמודדת עם כרוניקת חרב הפיפיות של ההיברידיות: מחד, היא מאפשרת לה להרגיש אחרת ולהזדהות עם האחר, ומנגד, מסמנת אותה כ"גם וגם" ומונעת ממנה להתמקם בשוליים. הגליון משופע בהדפסים צבעוניים מתוך פרוייקטים שונים של אמנים ישראליים (קרן שפישלר, דנה דרוויש, רועי רוזן ועוד). המיסגור המחודש של היצירות בהקשר ההיברידי מעשיר את הייצוג ומאפשר התבוננות מרועננת בהן.

ל"מטעם", מנגד, אג'נדה רדיקלית שמתנגדת לציונות. איתן בלום במאמרו "למקורותיה הגרמניים של התרבות העברית"מציג את ארתור רופין, שנחשב לאבי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, כמי שביקש להציב סטנדרטים מסוימים מאוד לעלייה לארץ, כדי לסנן את היהודים שאינם מתאימים, לדעתו, לחברת המופת החדשה המתהווה (וביניהם, למשל, תימנים).

מרגשת במיוחד המסה של סיגל נאור-פרלמן על מחזור השירים "ציפור כלואה" מאת יאיר הורביץ (1987), שנכתב לפני שמת בגיל 47. נאור-פרלמן קוראת את המחזור כפנייה אחרונה של המשורר אל העולם, תוך שהוא משלים עם מחלתו. הקריאה שלה נמזגת בחומרי השיר תוך קשב רב לעצב העולה ממנו. בבתי הספר התיכוניים מלמדים את המחזור כדוגמא למשורר שמשתמש בתמונות מן הטבע כדי לתאר מצב נפשי ורגשות. כדאי להפנות את התלמידים מוכי הגורל אל המסה הרגישה הזו, ולו רק כדי להבהיר להם ששירה איננה חייבת להיות משמימה ומסויגת בדומה לרושם שמייצרות המורות לספרות.

הרשימה מאת נוית בראל, התפרסמה לראשונה בספרים טיימאאוט, 22.11.2007, עמוד 125