התרמית של "המיליון הנשכח" או איך להמשיך לנצל את המזרחים

הקורבנות היהודים של הציונות: כיצד ישראל משתמשת בנרטיב המזרחי בכדי להשתיק את הנרטיב הפלסטיני. המשך קריאת הפוסט "התרמית של "המיליון הנשכח" או איך להמשיך לנצל את המזרחים"

להורדה: מפגש ספרותי ייחודי בין יוצרים ממדינות ערב, ליוצרים יהודים-ערבים

שמח להעמיד לרשותכם להורדה את הבוקלט שערכנו מהמפגש הייחודי של יוצרים יהודים-ערבים וערבים ממדינות ערב שנקרא "לחבר מחדש את המזרח התיכון, בברלין". הורדה נעימה.

ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת ל״חבר מחדש את המזרח התיכון״

תקראו להם נאיבים, אבל הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף נרגשים מאוד לקראת האירוע ששואף למסגר מחדש את פוליטיקת הזהויות המזרח תיכונית בברלין, ועל הדרך גם ללמד את הגרמנים מה זה יהודים-ערבים. למאמר המלא של יעל אלמוג במגזין "שפיץ". כמו כן תוכלו להאזין לראיון עם גואל פינטו, מדקה 33. וגם להוריד את הבוקלט. לפני שניגש למאמר. אני רוצה להביא מדברי מיכל זמיר על האירוע הנפלא שהיה אתמול: המשך קריאת הפוסט "ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת ל״חבר מחדש את המזרח התיכון״"

יהודים-ערבים וערבים מתחברים למזרח-התיכון בברלין

יהודים וערבים מתחברים למזרח התיכון בברלין

בעשור האחרון, אני יוצר במות משותפות ליהודים וערבים ליצור ביחד את המזרח התיכון העתידי. נפלה בידי האפשרות להפיק ביחד עם הסופרת הילה עמית עבאס ערב ספרותי מיוחד, ייחודי ושלא נעשה בעבר. ערב שבו ערבים ממדינות כמו סוריה, כורדיסאטן ומצרים יקראו ביחד עם יהודים ממוצא סורי, איראני, עיראקי וכורדי. אם אתםן בברלין. אתם מוזמנים/ות! המשך קריאת הפוסט "יהודים-ערבים וערבים מתחברים למזרח-התיכון בברלין"

איך תענו לאלו שטוענים שהנרטיב של היהודים-הערבים / המזרחים, הוא סוג של נכבה מזרחית [מאמר]

בית הכנסת באוראן, אלג'יריה. לפי ויקיפדיה, בית הכנסת, הופקע ב-1975 והפך למסגד.

נקודות על עניין פליטים יהודים ממדינות ערב:

ההגדרה של פליטים יהודים ממדינות ערב מבקשת ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים, לבין המזרחים, שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. בשנת 2010 הכנסת חוקקה חוק המחייב כל ממשלה ישראלית אשר נושאת ונותנת עם נציגים ערבים (הכוונה לפלסטינים), להתייחס ליהודים המזרחים כאל פליטים. הרעיון הוא שבאמצעות המזרחים תיחסם זכות השיבה של הפלסטינים, וגם בדרך זה יקוזזו הפיצויים, שישראל עשוייה לשלם על הרכוש הפלסטיני שהופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי "נפקדים". הרעיון הזה שגוי היסטורית, אינו חכם מדינית, ובלתי צודק מוסרית.

  • הרעיון שעומד מאחורי זה:
    • היהודים-הערבים הם פליטים
    • היהודים-הערבים גורשו ממדינות ערב
    • כשהגיעו לארץ הם חיו במעברות, שהם מעין מחנות פליטים

הבעייתיות ברעיון הזה:

1. מה יעשו היהודים שראו את עצמם כציונים? – הרבה מהיהודים-הערבים ראו בבואם לישראל כעולים, ציונים, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם האשכנזים, ולא ראו בבואם סוג של פליטות.

2. רוב רובם של היהודים-הערבים לא ראו את עצמם כציונים – "רוב רובם של היהודים ילידי המזרח התיכון הערבי חיו מחוץ לפלסטין/ישראל עד לשנות החמישים של המאה העשרים והיו אדישים לציונות: הם לא היו פרו–ציוניים אקטיביים ולא אנטי–ציוניים אקטיביים; הם פשוט היו לא–ציוניים. זו גם הייתה אחת הסיבות שבגללה יהודי ערב לא חשבו להגר לפלסטין/ישראל השכנה ולא התאמצו להגיע אליה עד לאחר סיומה של מלחמת 1948, תבוסתם של צבאות ערב והיווצרותה של הטרגדיה הפלסטינית — תקופה שבה מצבם ומעמדם הסוציו–פוליטי במדינות ערב הידרדר בהתמדה והפך מורכב מאוד כתוצאה ישירה (גם אם לא יחידה) של הסכסוך החריף בפלסטין בין המהגרים הציונים–האשכנזים והערבים–הילידים" מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

3. הסיכסוך בין הפלסטינים לבין הציונים השפיע על המזרחים – "לעימות בין הציונים האירופיים לערביי פלסטין, שהלך והחריף משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, הייתה השפעה שלילית על מעמדן החברתי–פוליטי של הקהילות היהודיות במדינות ערב. מצבן הפך למורכב יותר מזה של קהילות מיעוט ילידיות אחרות משום שהעימות בפלסטין היה בין יהודים (אירופיים) וערבים. מנקודת המבט של פוליטיקה השוואתית אפשר לומר שאם לדוגמה, הייתה מתבססת בפלסטין — ובחסות בריטית–קולוניאלית — ציונות קופטית או ציונות נסטוריאנית, סביר להניח שהיו לכך השלכות דומות על הקופטים במצרים או על הנסטוריאנים בעיראק. במהלך השנים הללו התערערה הבחנת היסוד העקרונית והחשובה בין "יהודים" ל"ציונים" ברחבי המזרח התיכון. תהליך אטי וחמקמק זה פעל לטובתם הבלעדית של הציונים האירופיים שבשנים אלו היה להם אינטרס ברור להפוך את המונחים "יהודי" ו"ציוני" לנרדפים. סיבה אחת לכך הייתה המטרה ליצור את הרושם שההשקפה הציונית הייתה נחלת הרוב בקרב יהודי העולם (זאת בשעה שהציונים היו בעצם מיעוט משמעותי בין היהודים באפריקה, באסיה, באירופה או בארצות הברית). הסיבה השנייה נבעה מהצורך לשכנע את המעצמות שזו "חובתן" להכיר במענה הציוני כמענה הבלעדי, הראוי והיחיד לפתרון "שאלת היהודים" (האירופיים), מענה שביטא, לכאורה, את רצון הרוב בקרב יהודי העולם. משום שעניין זה — ערעור ההבחנה בין "יהודים" ל"ציונים" — חשוב כל כך, אבסס אותו להלן בעזרת כמה ציטוטים מאותה תקופה." מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

4. הטענה שרק הפוליטיקה המוסלמית אחראית ליהודים-ערבים שוכחת מעוד כמה נקודות –

  • השאיפה הציונית הבסיסית, כמו גם הקריאה והפעולות החוזרות והנשנות, בכל הנוגע לתזות-הבסיס של "שלילת הגלות" ו"חיסול הגלות" שנתפסות באידיאולוגיה ובעשייה הציוניים כתנאי מקדים והכרחי לעצם האפשרות להגשמת הציונות;
  • הקריאות והפעולות הציוניות החוזרות ונשנות ל"קיבוץ גלויות";
  • מחויבות הבלתי-מתפשרת של הציונות להפרדה סוציו-פוליטית חדה וממוסדת בין יהודים, מצד אחד, לבין מוסלמים ו/או נוצרים, מן הצד האחר;
  • הצורך הדמוגרפי, החקלאי והתעשייתי של מדינת ישראל הצעירה והזעירה בעתודות כוח אדם, פועלים וידיים חקלאיות חומות בתקופה שלאחר השמדתם הרצחנית של מיליוני יהודי אירופה שעד אז היוו את העתודה הכמעט יחידה של התנועה הציונית.

5. מהי האחריות של מדינת ישראל בנושא – החוק "לציון יום הפליטות היהודית מארצות ערב", מבקש לשמר את זיכרון "הפליטים היהודים אשר נעקרו, גורשו או ברחו מארצות ערב", בכל המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל אך לא מזכיר את האחריות של ישראל, שהפכה את הקטגוריות של יהדות וערביות למנוגדות.

6. ספרי הלימוד – המדינה לא מניחה לנרטיב הביקורתי להכנס לספרי הלימוד שלה.

7. שתי לאומיות שבגדו – בסופו של דבר יהודי העולם הערבי נבגדו במאה ה-20 הן על ידי התנועה הלאומית היהודית, הציונות-האשכנזית, והן על ידי התנועה הלאומית הערבית.

8. אנלוגיה מופרכת – כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי.

9. יחד עם זאת השאלה מורכבת, לגבי היהודים-הערבים – מעיראק ותימן היתה דחיקה אקטיבית מאוד של הקהילות היהודיות (שזוהו עם ישראל והציונות לאחר 48') בין 48' ל-51', בכמה ארצות הדחיקה/גירוש היו בעקבות המלחמות הבאות, ב-56' ו-67' (סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה), במרוקו לא היה גירוש ויש עדיין קהילה (וכן באיראן, שצורפה בחוק לארצות ערב)

10. צריך להיזהר מסיפור פוסט קולוניאלי – שבו יהדות אירופה מספרת לנו כי היא זאת שהצילה את יהודי עיראק, מבלי לקחת אחריות על המצב הבלתי אפשרי שנוצר. יחד עם זאת, צריך להזכיר כי האחריות נמצאת קודם כל, אצל אירופה, שלא ביקשה לפתור את בעית יהודית אירופה, בתוך אירופה , אלא שלחה אותם לפיתרון קולוניאלי, ואף מחמשת אותם בנשק גרעיני, ויוצרת מירוץ חימוש באיזור.

11. הופכת את החיים היהודים-ערבים למקבילים לשואה האירופית – בתוך כך, מובנה סיפור ההגירה המזרחי גם כסיפור המהדהד את סיפורם של הפליטים היהודים מאירופה: הבהילות וההפתעה בהן נדרשים היהודים לעזוב תוך שהם מותירים את כל רכושם מאחור, המודגשים בסרטונים, מזכירים את תיאורי האקציות שעברו היהודים באירופה (באחד מהקטעים אף מוזכרים הגרמנים באופן מפורש). הדרישה לפיצוי על הרכוש שהוחרם מזכירה את הדרישה להשבת הרכוש היהודי שהוחרם על ידי הנאצים, וההצעה לציין באמצעות יום זיכרון את הטראומה מזכירה כמובן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נדמה שבמדינת ישראל לא ניתן לספר סיפור אחר של סבל, הוא תמיד צריך להזכיר ולהתייחס לאסון בהא הידיעה – השואה. זיכרון השואה המהדהד בסיפור המזרחי מעמיד אותו גם כמחיר הולם ב"תחרות" מול הסבל הפלסטיני, גם מאפשר להמשיך ולהשתיק את המורכבות של הקיום היהודי במדינות ערב, וגם משרטט את המסגרת בו מורשה להתקיים סיפורם של יהודי המזרח – יהודים מול גויים, קורבנות מול מדכאים.

12. שוכחת את החיים, ומה שמחבר בין יהודים עיראקיים לבין להחיים שלהם בעיראק – האם הכול הוא סיפור של פליטות, או שיש מקום למולטי קולקטי בחברה הישראלית שהצאצאים שלה צמאים ללמוד על העבר, ולמלא את הבית ספר בשפות המוצא. לא במקרה הסרט מדבר בשפה העיראקית, ואף מכיל שחקנית פלסטינית.

13. מדוע לא הקימו מרכז תרבות לעיראקית כחלק מהשפות היהודיות-ערביות – ב-1996 העבירה הכנסת חוק אשר הקים רשות לאומית לתרבות היידיש ורשות לאומית לתרבות הלאדינו, היא בחרה לזנוח את אחותן הבכורה, הערבית-היהודית, השפה היהודית השלישית ברציפותה ההיסטורית, לאחר העברית והארמית. לכאורה שם היתה אפשרות לחבר את התרבות החיה של יהודי העולם הערבי, הנמצאת בסכנה, הלשון הערבית-היהודית, והתרבות הערבית-היהודית, אל מציאות חיינו כיום, אך במקום זאת אנו מקבלים חוקים למחיקת הערבית, שפת אמהותינו.
14. פעולת אירכוב צינית – פעולת הארכוב הממסדית, כפי שהיא מופיעה באיסוף העדויות של המהגרים מארצות ערב, משמרת אוטומטית עדויות על אובדן ומצבי מצוקה בארצות המוצא של העולים ממדינות ערב, בו בזמן שהיא דוחה על הסף וללא דיון (תוך שימוש במנגנונים של התעלמות, הכחשה, הגחכה, העלמת מידע ועוד) עדויות של אותן קבוצות הנוגעות לעוולות שהופנו כלפיהן על ידי הממסד באותה תקופה ממש.

15. יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כשהתרחשה הנכבה – ולכן זה לא נכון גם היסטורית להניח אותם מול הרכוש הפלסטיני.

16. היא לא מאפשרת תביעות אינדיוידואליות – משרד החוץ רואה ברכוש יהודי עיראק, מצרים ומדינות ערב, אינוונטר בכדי להשיג את הרכוש הפלסטיני. אסור להגיש תביעות אינדיוידואליות בשם הרכוש הזה. מדינת ישראל מחזיקה ברכוש זה, כחלק מתביעות עתידיות שיקוזזו עם הפלסטינים. כשיהודים אשכנזים תובעים את רכושם בדין ובצדק מגרמניה, הם עושים זאת כפרטים, כי זה היה רכוש פרטי. אין לאף גוף או עמותה בכלל זכות לגעת ברכוש של מישהו אחר ולעשות לו הלאמה.

17. סיכסוך בין המזרחים לבין הפלסטינים – החוק הזה מסכסך את המזרחים עם הפלסטינים, למרות שגם היסטורית הם לא היו בנכבה.

18 הפליטים הם מי שאין מי שדואג להם – באמנת הפליטים המקורית, זו מ 1951, פליט מוגדר בערך כמו אצל חנה ארנדט (שכתבה גרסה פופלרית לאותו קו מחשבה). מדובר באדם שאין לו מדינה שדואגת לו, או ארגון בעל עוצמה השקולה לזו של מדינה, כלומר ארגון של האו"ם. מהסיבה הזו הפלסטינים לא נחשבו לפליטים – היה להם את אונר"א. ומהסיבה הזו היהודים מארצות ערב לא נחשבו לפליטים.

19. ישראל מדכאת את המזרחים בישראל – בישראל אנו חיים מגלות לגלות, דור אחר דור, שכן, המדינה עדיין מסרבת להכיר באחריותה לפרשות שונות הנוגעות לקליטת העולים מהמזרח [חטיפת ילדי תימן, הגזזת, חלוקת הקרקעות ועוד] מסרבת להכיר בחלקה בעוני שנכפה עליהם, מסרבת לממש חלוקה צודקת של קרקעות ומשאבים, ממשיכה לנהל תקצוב בלתי שיוויוני, וממשיכה להזניח את הפריפריה (אליה נשלחו בעיקר עולים ממדינות ערב ואיראן, כחלק ממדיניות מכוונת) בכל היבט אפשרי.

20. היוזמה האידאולוגית להגירה של היהודים-הערבים הייתה של מוסדות התנועה הציונית ומדינת ישראל ולא של הקהילות היהודיות המהגרות.

21. הדת שחיברה הופכת למרכיב נפרד – מרגע תחילת מלחמת 1948 זוהו יהודי ארצות ערב עם הציונים האירופים המצויים במלחמה מול הערבים על אדמת המריבה שבחלקה הגדול הייתה ערבית. יתר מכך תוצאותיה של המלחמה היו הרות אסון לפלסטינים – הנכבה, שבה גורשו, הוברחו ואיבדו את אדמותיהם, בתיהם ורכושם למעלה ממיליון פלסטינים ורובם הפכו לפליטים; השלכותיהן על היחסים בין היהודים למוסלמים בארצות ערב והאסלאם היו חמורות ובעיקר ממדינות העימות המידיות – עיראק, סוריה, מצרים ולבנון. מעתה היהודים זוהו כציונים על יסוד דתם בלבד, גם לא שמעו קודם את המילה ציונות. זאת משום שהלאומיות היהודית והלאומיות הערבית הגדירו את עצמם על בסיס של דת, וכך חיסלה הלאומיות את היסוד התרבותי ערבי המשותף ליהודים ולמוסלמים. ליצירת הזהות הזו בין הציונות ליהדותם של יהודי האסלאם אחראים גם הסוכנים הציונים האירופים והמגויסים המקומיים. מטרתם הייתה לערער את יחסי האמון בין היהודים למוסלמים כדי לדרבן את היהודים לצאת. על רקע זה קשה להבין מדוע יהודי עיראק, למשל, לא גילו סימני הזדהות או התלהבות מהרעיון הציוני המדיני ואפילו מהקמת מדינת ישראל.

22. איבוד המאפיין הקהילתי של הקהילות שלהם – מרגע צירופם של יהודי ארצות ערב והאסלאם למסגרת המדינית הציונית, הם איבדו את כל המבנים הקהילתיים של קהילותיהם, כמו מערכות החינוך בעיראק ובצפון אפריקה ומסגרות הסיוע העצמיות בקהילות אלה [קיראו יותר בספרו של סמי שלום שיטרית, הנרטיב המזרחי בישראל, בהוצאת עם עובד].

 

פתרון יפה של אלמוג בהר לנושא:

אנחנו תובעים לשנות את מדינת ישראל, את תפיסת ההיסטוריה שלה, את התרבות שלה, את חלוקת המשאבים והגבולות, ולא מוכנים להתאמות קלות של הנרטיב כדי להכיל אותנו ללא המטענים ה"עודפים" הערביים מדי. מדינת ישראל צריכה לפצות על העוולות שלה כלפי יהודי העולם הערבי, והמזרחים בכלל, בין השאר על-ידי חלוקה מחדש של משאבים בהווה (בחינוך, בשטחי רשויות עיירות הפיתוח, בהפסקת הפינויים של כפר שלם / גבעת עמל, הרחבת הדיור הציבורי ועוד).

לצד אלו צריכות לעמוד התביעות שלנו כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, לגבי חלקנו בהיסטוריה שלהן, בתרבות שלהן, בזיכרון שלהן – שיש בו חלק יהודי שזכאי להכרה. התביעות שלנו לגבי הרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או קהילתיות, אך לא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון קיזוז מול הפלסטינים. העוול שנעשה לנו אינו מצדיק את העוול שנעשה לפלסטינים, והגזל מאיתנו אינו מצדיק את הגזל מן הפלסטינים.

קיראו עוד: להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים, נאא'ל אל טוקחי

בבליוגרפיה

Wow, thanks Nael Eltoukhy for this important translation!!!

 

Looking someone in the eye, unlike focusing with them, requires a certain strength; a look in the eye is often followed by a look at the self. Coinciding with the publication of the Eastern Commonness initiative, Mati Shemoelof, a poet of Iraqi origin and one of the signatories of the appeal, wrote a blog post responding to the Zionist claim that the Palestinian refugees are the equivalent of the Arab Jews kicked out of Arab lands and that the properties they left behind in Egypt, Iraq and Yemen are of equal value to the properties Palestinians left behind them — so even-steven, according to this Zionist logic. Shemoelof responds forcefully to this argument with 22 points, including:

Many Arab Jews see themselves as having come to Israel as Zionist immigrants, just like their Ashkenazi brothers and sisters. They don’t see themselves as refugees.

Any honest person, Zionist or non-Zionist, must admit that the comparison between Palestinians and Mizrahi Jews is tenuous.

Palestinian refugees did not ask to leave Palestine. In 1948, numerous Palestinian communities were destroyed and some 750,000 Palestinians were expelled or fled from historic Palestine. Those who fled did not leave their homes of their own free will.

The Jews of Iraq were Iraqi citizens when the nakba [Arab defeat in the 1948 war with Israel] happened, so it’s also not correct to pit them against Palestinians and their property.

The ideological impetus for the displacement of Arab Jews was part of the Zionist movement and the state of Israel, not of immigrant Jewish communities themselves.

In Israel, we [Mizrahi Jews] live between one exile and another, generation after generation. The state still refuses to recognize its responsibility for various issues related to the integration of immigrants from the East … It refuses to recognize its role in the poverty thrust on them, it refuses to ensure a fair division of land and resources, it continues to administer an unfair budget and neglect the suburbs (those to which primarily immigrants from Arab countries and Iran were sent, as part of a specific policy) in all possible dimensions.

מה למדתי על רבי דויד בוזגלו וארז ביטון

2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין: פוסט חדש בבלוג שלי "מקלחת של חושך" באתר עיתון "הארץ"

מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

 

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: