להורדה: מפגש ספרותי ייחודי בין יוצרים ממדינות ערב, ליוצרים יהודים-ערבים

שמח להעמיד לרשותכם להורדה את הבוקלט שערכנו מהמפגש הייחודי של יוצרים יהודים-ערבים וערבים ממדינות ערב שנקרא "לחבר מחדש את המזרח התיכון, בברלין". הורדה נעימה.

ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת ל״חבר מחדש את המזרח התיכון״

תקראו להם נאיבים, אבל הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף נרגשים מאוד לקראת האירוע ששואף למסגר מחדש את פוליטיקת הזהויות המזרח תיכונית בברלין, ועל הדרך גם ללמד את הגרמנים מה זה יהודים-ערבים. למאמר המלא של יעל אלמוג במגזין "שפיץ". כמו כן תוכלו להאזין לראיון עם גואל פינטו, מדקה 33. וגם להוריד את הבוקלט. לפני שניגש למאמר. אני רוצה להביא מדברי מיכל זמיר על האירוע הנפלא שהיה אתמול:
התחלה של משהו טוב: יוזמה ספרותית מזרח תיכונית בברלין. כ130 איש הגיעו למפגש ראשון בסדרת מפגשים ספרותיים ביוזמת הסופרים מתי שמואלוף והילה עמית עבאס. היוזמה מפגישה בין יוצרים יהודים שמוצאם ממדינות האסלאם ובין משוררים ערבים מוסלמים ואחרים מהמזרח התיכון. בנוסף השתתפו גם: המשורר הכורדי מוסא עבד אלקאדר, משוררת הספוקן-וורד המצריה מרים ראשיד, המשוררת הישראלית זהבה כלפה, והמוזיקאים של ברלינר-אוריינט-אנסמבל: נגן הבוזוקי הכורדי מבאן יונס, נגן העוד הסורי חסן אבו אלפד'ל, ונגן הקונטרבס הישראלי גידי פרחי, זהבה כלפה, הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף.
מתי שמואלוף והילה עמית עבאס, צילום: מיכל זמיר
אירנה המתרגת, חסן ואנוכי. צילום: מיכל זמיר
מוסא, הילה ואנוכי
מקריא
הכותרת "מחברים מחדש את המזרח התיכון", ייערך ביום חמישי הקרוב, 25 באוקטובר, ערב שבמרכזו הקראות שירה ומופעים של יוצרים ישראלים וערבים ביחד ולחוד. את הערב מארגנים שני הישראלים תושבי ברלין, ד״ר הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף, ומבחינתם, האירוע הוא יותר מעוד ניסיון להביא לדו-קיום ישראלי-ערבי דרך יצירה משותפת; במרכזו עומדת התפישה שלהם את עצמם כיהודים-ערבים, כמי שאינם זרים לתושבי מדינות ערב אלא חולקים איתם חוויה תרבותית משותפת. זוהי עמדה שיכולה לאפשר, כך הם מקווים, קשר ישיר ליוצרים הערבים המשתתפים בערב, תושבי ברלין גם הם, כמו האמנית הרב-תחומית ילידת מצרים מרים ראשיד והמשורר יליד כורדיסטן עבדולקאדיר מוסא. מעבר לחיבור מחדש של המזרח התיכון, השניים, שבקונטקסט הישראלי יזוהו כמזרחים, מעלים בשיחה עימם היבטים שונים של הדרה הן מהשיח הישראלי והן מהגרמני. בהקשר הישראלי הם תופשים עצמם כחורגים מהקו שמכתיב הקאנון הישראלי — גם כמי שהיגרו מישראל וגם כיהודים-ערבים. ואילו בהקשר המקומי הם מעידים שהסביבה האירופית מזהה את היהודים בראש ובראשונה כקשורים לשואה, ועל כן בגרמניה הם מייצגים יהדות שאינה מוכרת לקהל הרחב וגם אינה מעסיקה את מוסדות התרבות. ספרו לי על היוזמה — איך נפגשתם? איך עלה הרעיון? במה שונה היוזמה הזו מיוזמות אחרות? עמית: הרעיון עלה בעקבות שיחה בינינו כשני סופרים מזרחים בברלין. יצרתי קשר עם מתי לפני כחמש שנים סביב הדוקטורט שלי שעסק בהגירה של ישראלים. אין הרבה מזרחים בברלין וזה עוד פן של ישראליוּת שהוא בכל זאת שוני. ברלין מאפשרת מפגשים שבישראל ובמזרח התיכון לא מתאפשרים. החלטנו לנסות ולמצוא עוד אנשים מסוריה, מאיראן, ממדינות שונות במזרח התיכון, שיוצרים, שעוסקים בספרות, באמנות. שמואלוף: הייתי שותף לארגון של ״החפלה הפואטית״, ערבים שאפשרו בין השאר מפגשים בין ישראלים לערבים. אחרי 17 אירועים היתה חסרה לי איזו רפלקסיה על משמעות המפגש — להרחיב, לאפשר דיון. האירוע הקרוב אינו מסיבה, אלא שיחה שמטרתה להכיר במה שמשותף לנו, לְמה כל אחד מתגעגע. האירוע ישלב בין שפות שונות — ערבית, עברית, גרמנית, אנגלית ועוד, באופנים שאולי נשכחו היום אבל הם חלק ממסורת ארוכה. לדוגמה, השיר שזהבה כלפה תקריא נכתב בערבית אך באותיות עבריות, שזו מסורת רבת שנים של יהודים שחיו בעולם הערבי, מסורת שהולכת אחורה עד הרמב"ם. אני מקווה שזו התחלה של פרויקט שיהיה רחב יריעה. יהיה אפשר למשל לעשות עוד אירועים שיוקדשו למדינות מסוימות — איראן, מצרים. הקול הקורא שפרסמנו חותר גם לפרסום של אסופה, אולי אחת לכל אירוע.
משתתפי הערב, מלמעלה משמאל בכיוון השעון: זהבה כלפה, הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף הישראלים; נגן הבוזוקי מבן יונאס יליד כורדיסטן; נגן העוד חסן אבול פאדל יליד סוריה; המשוררת מרים ראשיד ילידת מצרים; והמשורר מוסא עבדולקאדיר יליד כורדיסטן
איך נוצר הקשר עם מרכז הספרות והתרבות הבינלאומי, ה-Literarisches Colloquium? מה היתה התגובה שלהם ליוזמה? שמואלוף: לקולוקיום הספרותי יש אירוע של סופרים ויוצרות שחיים בברלין וכותבים בשפות זרות. הופעתי שם, וחשבתי שזה יכול להיות מעין אירוע המשך. חלק מהיוצרים שאנחנו מארחים גם הציגו שם בעבר. הם התלהבו מאוד מהפרויקט ותומכים בו עד הפרט האחרון: אוכל, שתייה, מוזיקאים, תרגום החוברת. איך יתנהל הערב? איך תנהלו דיון פוליטי בערב שמארח הקראות שירה והופעות? עמית: אחרי ההקראה הכותבים ישתתפו בפאנל שיעסוק גם בפוליטיקה ובהיסטוריה. הערב הוא פוליטי מעצם העובדה שיישבו בחדר אנשים מרקעים שונים. קודם כל, אנחנו נפתח שולחן. אנשים שאינם יכולים לשבת ביחד במזרח התיכון יישבו ביחד כאן. ישתו, יאכלו, ישמעו שירה, ספרות, ישוחחו. שמואלוף: אנחנו מתכננים לצאת מתוך היצירות, להשתמש ביצירות כעוגן לדיון פתוח עם קהל. מפגשים יומיומיים בין אנשים שונים מן המזרח התיכון קורים בברלין, אבל כאן יש אפשרות להצצה שהיא מעבר לאנשים שנפגשים במקרה בדוכן חומוס. יש ישראלים שחיים פה בברלין כהמשך ישיר של ישראל, אנחנו מנסים לעשות משהו אחר. בחרתם להציג את עצמכם כמו גם את המשתתפים הישראלים האחרים באמצעות ההגדרה ההיברידית ״יהודים-ערבים". ההגדרה הזו עוררה ויכוחים ויש רבים הבוחרים שלא להשתמש בה. עמית: מבין ההגדרות הקיימות, זו ההגדרה המתאימה ביותר. "מזרחים", למשל, זו הגדרה שמושפעת מהשיח בישראל והיא בעיניי לא מאוד מדויקת — למשל במקרה של מרוקאים שהם אינם מזרחים כלל. ההגדרה "ספרדים" שקיימת בשיח של היהדות העולמית היא נכונה, כי כולנו צאצאי יהודי ספרד, אבל מרגישה לי מנותקת מההיסטוריה הקרובה יותר. המשפחה שלי, למשל, שבספרד נקראה משפחת פרדו, היגרה והגיעה לסוריה ושם במשך שנים חייתה עם שם "ערבי", עבאס. ההיסטוריה הקרובה של המשפחה שלי היא מסוריה, לא מספרד. יהודים-ערבים זו הגדרה פוליטית מאוד נכונה. היא מחברת בין המרחב הערבי, בין היהודים של העולם הערבי והמזרח תיכוני, ובין המציאות. זו הגדרה עם פוטנציאל פוליטי. מדינת ישראל גרמה ליהודים-ערבים לשנוא את הזהות הזו בעצמם. שמואלוף: זו גם הגדרה מאפשרת. ההדרה בישראל של הזהות הזו ממשיכה גם עם חוק הלאום. שנאת השפה הערבית היא גם שנאת התרבות היהודית-ערבית. כאן בברלין אנחנו במקום ייחודי: כמי שחיים בחו"ל אנחנו מודרים מהתכנים של משרד החינוך ומן הפרסים הספרותיים בישראל. בגרמניה אנחנו יכולים ללמד את מי שמסביבנו שיש זהות נוספת שהושתקה. לפעמים אני הולך ברחוב בנויקלן ופונים אליי בערבית. הייתי בחופשה ושאלו את זוגתי בבלבול אם אני ישראלי או פלסטיני. הזהות הזו טבועה בגוף שלנו. כיצד ישתלב הקהל הגרמני בערב? איזה תפקיד הוא ממלא ביוזמה שלכם? עמית: מבחינתי הם יכולים להיות סוג של עדים. הם יכולים לראות אספקט שונה של המזרח התיכון. גרמנים מקשרים יהדות לשואה. אני לא יודעת כמה מהם יודעים שיש יהודים שלא היו בשואה. אני לא בטוחה באיזו מידה הם צריכים להיות שותפים לדיון ברמה הראשונית. שמואלוף: אני חושב שלגרמנים יש תפקיד חשוב, בגלל חלקם ההיסטורי שהוביל להקמת מדינת ישראל. כשאני מסתובב במוזיאון היהודי בברלין, כל הכרונולוגיה של ההיסטוריה היהודית היא של אשכנזים, איינשטיין וכו׳. אין שם את הרמב"ם, שלום שבזי, ז'קלין כהנוב. אין ייצוג ליהודי העולם הערבי ואין להם קיום בידע הגרמני על ישראל ויהדות. יש איזה רצון שהגרמנים יראו סוג אחר של יהדות שנמצאת כאן ואינה מיוצגת. אחרי הכל הגרמנים הם מי שמממנים את האירוע. סביר להניח שיהיו משתתפים גרמנים שירצו לקחת בו חלק פעיל. שמואלוף: נכון, אבל אני חושב שקודם כל צריך להכיר בזה שיש לציבור הגרמני לאקונה בנוגע ליהודים-ערבים. אני מוצא את עצמי מסביר לעורכים של מגזין יהודי-גרמני על היסטוריה של יהודים לא-אירופאים. הם לא מכירים את זה. לאחרונה הזמינו אותי לדיון במוזיאון היהודי. אין להם סימוכין לגבי נושאים כמו חטופי תימן כמו שיש להם לגבי פוגרומים באירופה. ישנם בזמן האחרון אירועי תרבות רבים בברלין הנוגעים בישראל. חלקם מקבלים תמיכה משגרירות ישראל. אני מניחה שזה לא מקרי שהאירוע שלכם לא נתמך בחסות כזו [עמית פירסמה לאחרונה באתר "שיחה מקומית" ובעמוד הפייסבוק שלה עדות בגוף ראשון לכך שאנשי ביטחון ישראלים אסרו עליה להיכנס לאירוע בברלין שעסק בקולנוע ישראלי להטב"י אליו הזמינה מקום מראש — י.א.]. עמית: צריך להיות מציאותיים ולראות מה מאפשר מפגש מהסוג שאנו רוצים. השגרירות לא היתה מסכימה לתמוך באירוע שכזה, וגם אנחנו לא רוצים. יש הרבה אנשים, לא יהודים ויהודים שלא רוצים להשתתף במה שישראל מייצגת. ישראל היא גם מדינה שמאוד מתערבת בתרבות. להיכנס תחת המטרייה של משרד התרבות היום זה דבר בעייתי — היום אנשי תרבות מתבקשים ליישר קו. זה לא אירוע שיש בו אמירות נגד מדינת ישראל, אנחנו לא נכנסים לדיון של כן או לא בידיאס. אבל זה כן אירוע שמסרב ליישר קו עם מדיניות כמו המחיקה שראינו לאחרונה של השפה הערבית. שמואלוף: אנחנו לא רוצים שמישהו אחר ידבר מגרוננו. האירוע מבטא את האפשרות שלנו להשמיע קול עצמאי.
חסן ומאון מנגנים
אבל האם אתם יכולים להיות בטוחים שיהיו לכם שותפים לשיח? לאחרונה התפרסם סיפורה של המוזיקאית הישראלית רותי רוזנפלד המתגוררת בברלין שהפיקה ערב של שירי אום כולתום. היא סיפרה בריאיון שכמה מהמוזיקאים הסורים ביטלו את השתתפותם באירוע ברגע האחרון, חלקם עקב לחצים כנגד שיתוף פעולה עם ישראלים שמבקשים לנכס לעצמם את התרבות הערבית. עמית: אנחנו מאוד מקווים שהאירוע לא ייפול לדבר הזה. אנחנו מציגים את עצמנו כיהודים-ערבים, גם אם הזהות האזרחית שלנו היא ישראלית. ישראל לא יכולה להיות חזות הכל. אני מקווה שלא יופעל לחץ על המשתתפים הלא-יהודים באירוע, ושהם יוכלו לעמוד על שלהם. שמואלוף: יש לנו קשר טוב מאוד עם מרים ראשיד וגם עם עבדולקאדיר מוסא. זה לא שאנחנו באים מבחוץ. כרגע שני השותפים ליוזמה שלכם הם ישראלים. ההזמנה והקול הקורא כתובים מנקודת המבט שלכם, של ישראלים שמתארים הדרה שחוו בישראל. עמית: אנחנו רק בהתחלה של הפרויקט. התקווה היא שכן יהיו שותפים ערבים. זה קרה מאוד מהר. מוסא כבר הביע את הסכמתו ואת רצונו. ומה אם ישראלים שלא ממוצא מזרחי יבקשו להשתתף ביוזמה שלכם? הרי הם יכולים בהחלט לטעון שגם הם מן המזרח התיכון. שמואלוף: לגבי אירועים עתידיים איננו מתחייבים כרגע שהיוזמה תהיה רק של יהודים-ערבים. לא נפסול את זה שזהות ים תיכונית שייכת גם לישראלים אשכנזים שגדלו במזרח התיכון. אנחנו מודעים לכך שאנחנו בסביבה אשכנזית, שגם לאשכנזים יש חלק בזהות המזרח תיכונית. עמית: אנחנו פתוחים להגדרות. אם אדם כזה יפנה אלינו זה כבר מראה על פתיחות ורצון לקחת חלק בדיאלוג. ד"ר יעל אלמוג היא חוקרת ומרצה בפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת פרנקפורט בה היא מנהלת את הפרויקט "פיקציות של חזרה", שבוחן את הייצוגים של אירופה בספרות יהודית, בתמיכת משרד החינוך הגרמני. כמו כן היא חברת סגל של האקדמיה למוזיקה ברנבוים-סעיד. השלימה לימודי דוקטורט בספרות גרמנית בברקלי.
זהבה כלפה, מוסא עבדולקאדיר ואירנה.
שמח להעמיד לרשותכם להורדה את הבוקלט שערכנו מהמפגש הייחודי של יוצרים יהודים-ערבים וערבים ממדינות ערב שנקרא "לחבר מחדש את המזרח התיכון, בברלין". הורדה נעימה.

יהודים-ערבים וערבים מתחברים למזרח-התיכון בברלין

יהודים וערבים מתחברים למזרח התיכון בברלין

בעשור האחרון, אני יוצר במות משותפות ליהודים וערבים ליצור ביחד את המזרח התיכון העתידי. נפלה בידי האפשרות להפיק ביחד עם הסופרת הילה עמית עבאס ערב ספרותי מיוחד, ייחודי ושלא נעשה בעבר. ערב שבו ערבים ממדינות כמו סוריה, כורדיסאטן ומצרים יקראו ביחד עם יהודים ממוצא סורי, איראני, עיראקי וכורדי. אם אתםן בברלין. אתם מוזמנים/ות!

איך תענו לאלו שטוענים שהנרטיב של היהודים-הערבים / המזרחים, הוא סוג של נכבה מזרחית [מאמר]

בית הכנסת באוראן, אלג'יריה. לפי ויקיפדיה, בית הכנסת, הופקע ב-1975 והפך למסגד.

נקודות על עניין פליטים יהודים ממדינות ערב:

ההגדרה של פליטים יהודים ממדינות ערב מבקשת ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים, לבין המזרחים, שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. בשנת 2010 הכנסת חוקקה חוק המחייב כל ממשלה ישראלית אשר נושאת ונותנת עם נציגים ערבים (הכוונה לפלסטינים), להתייחס ליהודים המזרחים כאל פליטים. הרעיון הוא שבאמצעות המזרחים תיחסם זכות השיבה של הפלסטינים, וגם בדרך זה יקוזזו הפיצויים, שישראל עשוייה לשלם על הרכוש הפלסטיני שהופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי "נפקדים". הרעיון הזה שגוי היסטורית, אינו חכם מדינית, ובלתי צודק מוסרית.

  • הרעיון שעומד מאחורי זה:
    • היהודים-הערבים הם פליטים
    • היהודים-הערבים גורשו ממדינות ערב
    • כשהגיעו לארץ הם חיו במעברות, שהם מעין מחנות פליטים

הבעייתיות ברעיון הזה:

1. מה יעשו היהודים שראו את עצמם כציונים? – הרבה מהיהודים-הערבים ראו בבואם לישראל כעולים, ציונים, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם האשכנזים, ולא ראו בבואם סוג של פליטות.

2. רוב רובם של היהודים-הערבים לא ראו את עצמם כציונים – "רוב רובם של היהודים ילידי המזרח התיכון הערבי חיו מחוץ לפלסטין/ישראל עד לשנות החמישים של המאה העשרים והיו אדישים לציונות: הם לא היו פרו–ציוניים אקטיביים ולא אנטי–ציוניים אקטיביים; הם פשוט היו לא–ציוניים. זו גם הייתה אחת הסיבות שבגללה יהודי ערב לא חשבו להגר לפלסטין/ישראל השכנה ולא התאמצו להגיע אליה עד לאחר סיומה של מלחמת 1948, תבוסתם של צבאות ערב והיווצרותה של הטרגדיה הפלסטינית — תקופה שבה מצבם ומעמדם הסוציו–פוליטי במדינות ערב הידרדר בהתמדה והפך מורכב מאוד כתוצאה ישירה (גם אם לא יחידה) של הסכסוך החריף בפלסטין בין המהגרים הציונים–האשכנזים והערבים–הילידים" מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

3. הסיכסוך בין הפלסטינים לבין הציונים השפיע על המזרחים – "לעימות בין הציונים האירופיים לערביי פלסטין, שהלך והחריף משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, הייתה השפעה שלילית על מעמדן החברתי–פוליטי של הקהילות היהודיות במדינות ערב. מצבן הפך למורכב יותר מזה של קהילות מיעוט ילידיות אחרות משום שהעימות בפלסטין היה בין יהודים (אירופיים) וערבים. מנקודת המבט של פוליטיקה השוואתית אפשר לומר שאם לדוגמה, הייתה מתבססת בפלסטין — ובחסות בריטית–קולוניאלית — ציונות קופטית או ציונות נסטוריאנית, סביר להניח שהיו לכך השלכות דומות על הקופטים במצרים או על הנסטוריאנים בעיראק. במהלך השנים הללו התערערה הבחנת היסוד העקרונית והחשובה בין "יהודים" ל"ציונים" ברחבי המזרח התיכון. תהליך אטי וחמקמק זה פעל לטובתם הבלעדית של הציונים האירופיים שבשנים אלו היה להם אינטרס ברור להפוך את המונחים "יהודי" ו"ציוני" לנרדפים. סיבה אחת לכך הייתה המטרה ליצור את הרושם שההשקפה הציונית הייתה נחלת הרוב בקרב יהודי העולם (זאת בשעה שהציונים היו בעצם מיעוט משמעותי בין היהודים באפריקה, באסיה, באירופה או בארצות הברית). הסיבה השנייה נבעה מהצורך לשכנע את המעצמות שזו "חובתן" להכיר במענה הציוני כמענה הבלעדי, הראוי והיחיד לפתרון "שאלת היהודים" (האירופיים), מענה שביטא, לכאורה, את רצון הרוב בקרב יהודי העולם. משום שעניין זה — ערעור ההבחנה בין "יהודים" ל"ציונים" — חשוב כל כך, אבסס אותו להלן בעזרת כמה ציטוטים מאותה תקופה." מתוך: שיקו בהר, "פרשנות להיסטוריה הסוציו-פוליטית ה'קדם-ישראלית' וה'פנים-ישראלית' של יהודי ערב," פוליטיקה: כתב עת ישראלי למדע המדינה וליחסים בינלאומיים (קיץ 2005), ע"מ 109-129.

4. הטענה שרק הפוליטיקה המוסלמית אחראית ליהודים-ערבים שוכחת מעוד כמה נקודות –

  • השאיפה הציונית הבסיסית, כמו גם הקריאה והפעולות החוזרות והנשנות, בכל הנוגע לתזות-הבסיס של "שלילת הגלות" ו"חיסול הגלות" שנתפסות באידיאולוגיה ובעשייה הציוניים כתנאי מקדים והכרחי לעצם האפשרות להגשמת הציונות;
  • הקריאות והפעולות הציוניות החוזרות ונשנות ל"קיבוץ גלויות";
  • מחויבות הבלתי-מתפשרת של הציונות להפרדה סוציו-פוליטית חדה וממוסדת בין יהודים, מצד אחד, לבין מוסלמים ו/או נוצרים, מן הצד האחר;
  • הצורך הדמוגרפי, החקלאי והתעשייתי של מדינת ישראל הצעירה והזעירה בעתודות כוח אדם, פועלים וידיים חקלאיות חומות בתקופה שלאחר השמדתם הרצחנית של מיליוני יהודי אירופה שעד אז היוו את העתודה הכמעט יחידה של התנועה הציונית.

5. מהי האחריות של מדינת ישראל בנושא – החוק "לציון יום הפליטות היהודית מארצות ערב", מבקש לשמר את זיכרון "הפליטים היהודים אשר נעקרו, גורשו או ברחו מארצות ערב", בכל המוסדות הרשמיים של מדינת ישראל אך לא מזכיר את האחריות של ישראל, שהפכה את הקטגוריות של יהדות וערביות למנוגדות.

6. ספרי הלימוד – המדינה לא מניחה לנרטיב הביקורתי להכנס לספרי הלימוד שלה.

7. שתי לאומיות שבגדו – בסופו של דבר יהודי העולם הערבי נבגדו במאה ה-20 הן על ידי התנועה הלאומית היהודית, הציונות-האשכנזית, והן על ידי התנועה הלאומית הערבית.

8. אנלוגיה מופרכת – כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי.

9. יחד עם זאת השאלה מורכבת, לגבי היהודים-הערבים – מעיראק ותימן היתה דחיקה אקטיבית מאוד של הקהילות היהודיות (שזוהו עם ישראל והציונות לאחר 48') בין 48' ל-51', בכמה ארצות הדחיקה/גירוש היו בעקבות המלחמות הבאות, ב-56' ו-67' (סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה), במרוקו לא היה גירוש ויש עדיין קהילה (וכן באיראן, שצורפה בחוק לארצות ערב)

10. צריך להיזהר מסיפור פוסט קולוניאלי – שבו יהדות אירופה מספרת לנו כי היא זאת שהצילה את יהודי עיראק, מבלי לקחת אחריות על המצב הבלתי אפשרי שנוצר. יחד עם זאת, צריך להזכיר כי האחריות נמצאת קודם כל, אצל אירופה, שלא ביקשה לפתור את בעית יהודית אירופה, בתוך אירופה , אלא שלחה אותם לפיתרון קולוניאלי, ואף מחמשת אותם בנשק גרעיני, ויוצרת מירוץ חימוש באיזור.

11. הופכת את החיים היהודים-ערבים למקבילים לשואה האירופית – בתוך כך, מובנה סיפור ההגירה המזרחי גם כסיפור המהדהד את סיפורם של הפליטים היהודים מאירופה: הבהילות וההפתעה בהן נדרשים היהודים לעזוב תוך שהם מותירים את כל רכושם מאחור, המודגשים בסרטונים, מזכירים את תיאורי האקציות שעברו היהודים באירופה (באחד מהקטעים אף מוזכרים הגרמנים באופן מפורש). הדרישה לפיצוי על הרכוש שהוחרם מזכירה את הדרישה להשבת הרכוש היהודי שהוחרם על ידי הנאצים, וההצעה לציין באמצעות יום זיכרון את הטראומה מזכירה כמובן את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נדמה שבמדינת ישראל לא ניתן לספר סיפור אחר של סבל, הוא תמיד צריך להזכיר ולהתייחס לאסון בהא הידיעה – השואה. זיכרון השואה המהדהד בסיפור המזרחי מעמיד אותו גם כמחיר הולם ב"תחרות" מול הסבל הפלסטיני, גם מאפשר להמשיך ולהשתיק את המורכבות של הקיום היהודי במדינות ערב, וגם משרטט את המסגרת בו מורשה להתקיים סיפורם של יהודי המזרח – יהודים מול גויים, קורבנות מול מדכאים.

12. שוכחת את החיים, ומה שמחבר בין יהודים עיראקיים לבין להחיים שלהם בעיראק – האם הכול הוא סיפור של פליטות, או שיש מקום למולטי קולקטי בחברה הישראלית שהצאצאים שלה צמאים ללמוד על העבר, ולמלא את הבית ספר בשפות המוצא. לא במקרה הסרט מדבר בשפה העיראקית, ואף מכיל שחקנית פלסטינית.

13. מדוע לא הקימו מרכז תרבות לעיראקית כחלק מהשפות היהודיות-ערביות – ב-1996 העבירה הכנסת חוק אשר הקים רשות לאומית לתרבות היידיש ורשות לאומית לתרבות הלאדינו, היא בחרה לזנוח את אחותן הבכורה, הערבית-היהודית, השפה היהודית השלישית ברציפותה ההיסטורית, לאחר העברית והארמית. לכאורה שם היתה אפשרות לחבר את התרבות החיה של יהודי העולם הערבי, הנמצאת בסכנה, הלשון הערבית-היהודית, והתרבות הערבית-היהודית, אל מציאות חיינו כיום, אך במקום זאת אנו מקבלים חוקים למחיקת הערבית, שפת אמהותינו.
14. פעולת אירכוב צינית – פעולת הארכוב הממסדית, כפי שהיא מופיעה באיסוף העדויות של המהגרים מארצות ערב, משמרת אוטומטית עדויות על אובדן ומצבי מצוקה בארצות המוצא של העולים ממדינות ערב, בו בזמן שהיא דוחה על הסף וללא דיון (תוך שימוש במנגנונים של התעלמות, הכחשה, הגחכה, העלמת מידע ועוד) עדויות של אותן קבוצות הנוגעות לעוולות שהופנו כלפיהן על ידי הממסד באותה תקופה ממש.

15. יהודי עיראק היו אזרחים עיראקים כשהתרחשה הנכבה – ולכן זה לא נכון גם היסטורית להניח אותם מול הרכוש הפלסטיני.

16. היא לא מאפשרת תביעות אינדיוידואליות – משרד החוץ רואה ברכוש יהודי עיראק, מצרים ומדינות ערב, אינוונטר בכדי להשיג את הרכוש הפלסטיני. אסור להגיש תביעות אינדיוידואליות בשם הרכוש הזה. מדינת ישראל מחזיקה ברכוש זה, כחלק מתביעות עתידיות שיקוזזו עם הפלסטינים. כשיהודים אשכנזים תובעים את רכושם בדין ובצדק מגרמניה, הם עושים זאת כפרטים, כי זה היה רכוש פרטי. אין לאף גוף או עמותה בכלל זכות לגעת ברכוש של מישהו אחר ולעשות לו הלאמה.

17. סיכסוך בין המזרחים לבין הפלסטינים – החוק הזה מסכסך את המזרחים עם הפלסטינים, למרות שגם היסטורית הם לא היו בנכבה.

18 הפליטים הם מי שאין מי שדואג להם – באמנת הפליטים המקורית, זו מ 1951, פליט מוגדר בערך כמו אצל חנה ארנדט (שכתבה גרסה פופלרית לאותו קו מחשבה). מדובר באדם שאין לו מדינה שדואגת לו, או ארגון בעל עוצמה השקולה לזו של מדינה, כלומר ארגון של האו"ם. מהסיבה הזו הפלסטינים לא נחשבו לפליטים – היה להם את אונר"א. ומהסיבה הזו היהודים מארצות ערב לא נחשבו לפליטים.

19. ישראל מדכאת את המזרחים בישראל – בישראל אנו חיים מגלות לגלות, דור אחר דור, שכן, המדינה עדיין מסרבת להכיר באחריותה לפרשות שונות הנוגעות לקליטת העולים מהמזרח [חטיפת ילדי תימן, הגזזת, חלוקת הקרקעות ועוד] מסרבת להכיר בחלקה בעוני שנכפה עליהם, מסרבת לממש חלוקה צודקת של קרקעות ומשאבים, ממשיכה לנהל תקצוב בלתי שיוויוני, וממשיכה להזניח את הפריפריה (אליה נשלחו בעיקר עולים ממדינות ערב ואיראן, כחלק ממדיניות מכוונת) בכל היבט אפשרי.

20. היוזמה האידאולוגית להגירה של היהודים-הערבים הייתה של מוסדות התנועה הציונית ומדינת ישראל ולא של הקהילות היהודיות המהגרות.

21. הדת שחיברה הופכת למרכיב נפרד – מרגע תחילת מלחמת 1948 זוהו יהודי ארצות ערב עם הציונים האירופים המצויים במלחמה מול הערבים על אדמת המריבה שבחלקה הגדול הייתה ערבית. יתר מכך תוצאותיה של המלחמה היו הרות אסון לפלסטינים – הנכבה, שבה גורשו, הוברחו ואיבדו את אדמותיהם, בתיהם ורכושם למעלה ממיליון פלסטינים ורובם הפכו לפליטים; השלכותיהן על היחסים בין היהודים למוסלמים בארצות ערב והאסלאם היו חמורות ובעיקר ממדינות העימות המידיות – עיראק, סוריה, מצרים ולבנון. מעתה היהודים זוהו כציונים על יסוד דתם בלבד, גם לא שמעו קודם את המילה ציונות. זאת משום שהלאומיות היהודית והלאומיות הערבית הגדירו את עצמם על בסיס של דת, וכך חיסלה הלאומיות את היסוד התרבותי ערבי המשותף ליהודים ולמוסלמים. ליצירת הזהות הזו בין הציונות ליהדותם של יהודי האסלאם אחראים גם הסוכנים הציונים האירופים והמגויסים המקומיים. מטרתם הייתה לערער את יחסי האמון בין היהודים למוסלמים כדי לדרבן את היהודים לצאת. על רקע זה קשה להבין מדוע יהודי עיראק, למשל, לא גילו סימני הזדהות או התלהבות מהרעיון הציוני המדיני ואפילו מהקמת מדינת ישראל.

22. איבוד המאפיין הקהילתי של הקהילות שלהם – מרגע צירופם של יהודי ארצות ערב והאסלאם למסגרת המדינית הציונית, הם איבדו את כל המבנים הקהילתיים של קהילותיהם, כמו מערכות החינוך בעיראק ובצפון אפריקה ומסגרות הסיוע העצמיות בקהילות אלה [קיראו יותר בספרו של סמי שלום שיטרית, הנרטיב המזרחי בישראל, בהוצאת עם עובד].

 

פתרון יפה של אלמוג בהר לנושא:

אנחנו תובעים לשנות את מדינת ישראל, את תפיסת ההיסטוריה שלה, את התרבות שלה, את חלוקת המשאבים והגבולות, ולא מוכנים להתאמות קלות של הנרטיב כדי להכיל אותנו ללא המטענים ה"עודפים" הערביים מדי. מדינת ישראל צריכה לפצות על העוולות שלה כלפי יהודי העולם הערבי, והמזרחים בכלל, בין השאר על-ידי חלוקה מחדש של משאבים בהווה (בחינוך, בשטחי רשויות עיירות הפיתוח, בהפסקת הפינויים של כפר שלם / גבעת עמל, הרחבת הדיור הציבורי ועוד).

לצד אלו צריכות לעמוד התביעות שלנו כלפי המדינות הערביות שאותן עזבנו, לגבי חלקנו בהיסטוריה שלהן, בתרבות שלהן, בזיכרון שלהן – שיש בו חלק יהודי שזכאי להכרה. התביעות שלנו לגבי הרכוש שעזבנו צריכות להיות אישיות או קהילתיות, אך לא לעבור דרך מדינת ישראל או דרך מנגנון קיזוז מול הפלסטינים. העוול שנעשה לנו אינו מצדיק את העוול שנעשה לפלסטינים, והגזל מאיתנו אינו מצדיק את הגזל מן הפלסטינים.

קיראו עוד: להסתכל בעיניים: הדיאלוג בין הפלסטינים והיהודים המזרחים, נאא'ל אל טוקחי

בבליוגרפיה

Wow, thanks Nael Eltoukhy for this important translation!!!

 

Looking someone in the eye, unlike focusing with them, requires a certain strength; a look in the eye is often followed by a look at the self. Coinciding with the publication of the Eastern Commonness initiative, Mati Shemoelof, a poet of Iraqi origin and one of the signatories of the appeal, wrote a blog post responding to the Zionist claim that the Palestinian refugees are the equivalent of the Arab Jews kicked out of Arab lands and that the properties they left behind in Egypt, Iraq and Yemen are of equal value to the properties Palestinians left behind them — so even-steven, according to this Zionist logic. Shemoelof responds forcefully to this argument with 22 points, including:

Many Arab Jews see themselves as having come to Israel as Zionist immigrants, just like their Ashkenazi brothers and sisters. They don’t see themselves as refugees.

Any honest person, Zionist or non-Zionist, must admit that the comparison between Palestinians and Mizrahi Jews is tenuous.

Palestinian refugees did not ask to leave Palestine. In 1948, numerous Palestinian communities were destroyed and some 750,000 Palestinians were expelled or fled from historic Palestine. Those who fled did not leave their homes of their own free will.

The Jews of Iraq were Iraqi citizens when the nakba [Arab defeat in the 1948 war with Israel] happened, so it’s also not correct to pit them against Palestinians and their property.

The ideological impetus for the displacement of Arab Jews was part of the Zionist movement and the state of Israel, not of immigrant Jewish communities themselves.

In Israel, we [Mizrahi Jews] live between one exile and another, generation after generation. The state still refuses to recognize its responsibility for various issues related to the integration of immigrants from the East … It refuses to recognize its role in the poverty thrust on them, it refuses to ensure a fair division of land and resources, it continues to administer an unfair budget and neglect the suburbs (those to which primarily immigrants from Arab countries and Iran were sent, as part of a specific policy) in all possible dimensions.

מה למדתי על רבי דויד בוזגלו וארז ביטון

2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין: פוסט חדש בבלוג שלי "מקלחת של חושך" באתר עיתון "הארץ"

מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

 

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

אל תספרו לי על בן גוריון: שתי קריאות שונות ב"עוודה"

יום אחד, בהיר או כהה, מלא שמש או קריר וקפוא, תומר גרדי, עורך "סדק" ביקש ממני לכתוב סיפור קצר שיתרחש במציאות שאחרי שיבת הפליטים. עד אז ניסיתי בכל הכוח שלא לכתוב סיפורים על המציאות היומיומית ועל האמונות הפוליטיות והחברתיות שלי. רציתי לברוח הכי רחוק מהזמן והמרחב הנוכחי. אך הבקשה שלי הצליחה לחדור את החומה של הסירוב שלי. ונוצר סיפור שקושר את חזרת היהודים-הערבים למדינות ערב ובו זמן את חזרת הפליטים הפלסטינים לפלסטינים בתוך סיפור שבתוך סיפור.

הפלסטינים. עַודָה היא בעברית שיבה. عودة. שבות. האסופה שבה השתתפתי מאגדת בתוכה התחלה של דמיון קולקטיבי משותף של אותה מציאות (הוצאת זוכרות ופרדס). שתיםעשרה עדויות עתידיות. דמיוניות. אפשריות. עד שישובו.

לצערי, בשל שהותי הזמנית בברלין, עדיין לא קראתי את הספר, שמחכה לי, עם עוד אסופות, כתבי עת וספרים שבהם השתתפתי ככותב. אך אולי זה לטובה, והסיבה תתגלה לי במהרה.

שתי קריאות שונות בעוודה

שתי קריאות שונות הביאו הקשרים אחרים לסיפור. קודם כל הפרשנות הערבסקית היפה, מקורית, יצירתית של מסע במרחב, כמסע בקריאה של זהייה קונדיס "זכות שיבה לוקחים, לא מקבלים" (מאמר מגיליון "חיפה. מרחב מעורב", דצמבר 2013 – התפרסם ב"ערב רב") וכך היא כתבה על הסיפור שלי:

בגלל הסיפור של מתי שמואלוף פיספסתי את התחנה לאוניברסיטה וירדתי בבני-ברק. כשהנהג, במקום לנסוע, ירד לשתות קפה בתחנת האוטובוסים, אחד הממתינים רטן כלפיו, "מה זה? איזו חוצפה!". ואני, ללא שום כוונה שלא להגיב, הפצרתי בו להירגע, "ככה זה במזרח, כלום לא קורה בזמן". 

איש דתי שעמד על המדרכה ניסה לשבש את הביטחון המופרז בקביעה שלי ואמר, "אם את הצעירה אומרת ככה, אם את לא נותנת תקווה לשינוי, כלום לא יתפתח כאן". הינהנתי, חושבת, איזה כיף שאיש דתי יהודי מדבר אלי, הרי הוא אינו יודע שהוא מדבר אל אשה לא רק ערבייה, אלא גם דתייה. מעניין מה יחשוב אם יידע, על מה ידבר קודם, על זה שאני יותר מדי ערבייה או על זה שאני לא מספיק דתייה?

משמחת המפגש בינינו רציתי להעניק לו מתנה, לתת לו להרגיש שהוא צודק, הרי הוא צודק באיזשהו אופן. אתה יודע, אמרתי לו מתחכמת, כל עוד הנהג היה בתוך האוטובוס היתה לנו תקווה שהוא ייסע בזמן, ברגע שהוא יצא ממנו מותר לנו להתלונן, לא? מהשתיקה שלו הרגשתי שזכיתי בטיעון, אבל בו בזמן, ובגלל התעוזה שלי לדבר יותר ממשפט יחיד, הסגרתי את זהותי והוא גילה אותי. אבל הגילוי שלו לא הדאיג אותי. הרגיעה אותי המחשבה כשנזכרתי במשפט שאבא תמיד אומר לנו, "אם אתם נראים יפה, או עושים דברים טובים, תראו שאתם ערבים, שיידעו".

הקריאה השנייה של עדנה שמש ב"ספרים"  – הארץ מנקודת מבט יותר שמרנית. היא חיפשה את הנחמה, אך לא מצאה אותה. לפני שאביא את הקריאה בסיפור שלי, הנה דברים שתומר גרדי כתב בפייסבוק שלו

זו ביקורת משעממת שטוחה ומשטיחה, על ספר מגוון ומעניין. עזבו, לא צריך. אל תקראו בה. אבל אם בכל זאת תחליט או יחליט מישהי כן, תוכלו לראות איך משמשת ביקורת-ספרות עוד צורה של חומה-ומגדל. (הקרשים לחוֹמה מוכנים וחתוכים מראש, שקי החול מלאים, החצץ, התייל גזור כבר לפי המידה, ועל המגדל עומדת כבר הבוקרת-ספרות. רד-נק ישראלי. זרק-חושך ביד).

 

הנה הדברים של עדנה שמש:

בנִית מדמיין תיקון – נסלל כביש לטהרן, נפתחים בתי ספר דו־לשוניים ובתי חולים משותפים – אך אין הוא דן במצבם הפוליטי של הישראלים שלאחר מימוש האוטופיה הפלסטינית. בסיפורו "נצטרך מכונות אחרות בשביל לעצור את הזמן" מתי שמואלוף "לא מצליח לדמיין" את העתיד עד הסוף. הוא שולח את הדמות הראשית שלו לבגדאד ומתאר את סאלם, בריטי־פלסטיני, פסימי לגבי החזרה של "היהודים־הערבים למשרק ולמגרב". "סאלם הוא כמוני", מציין הדובר, "דור רביעי של גלות". הדובר מתייסר עד סוף הסיפור על קיומו כגולֶה ב"גלות בתוך גלות… בתוך אותו פצע שהוליד אותי לחיים חסרי מולדת".

שוב התהפכו היוצרות. הפלסטיני שב לפלסטין לפחות כדי להתחתן סימבולית מעל הבית שהיה של הוריו ברחוב יפת 232 ואילו היהודי שב לנדוד, גולה בגופו ובנפשו. כה קשות גלותו ותחושת האי־שייכות שלו שאין הוא יכול אפילו להגות את שמו של בן־גוריון: "במטוס הראשון שיצא מנמל התעופה על שם, נו ההוא. את יודעת שאני שונא את ההוא. אז בואי לא נאמר את שמו עוד פעם, שלא תדבק אלינו הקללה".

אם עדיין לא רכשתם את האסופה, אני מציע לכם לרכוש, ולנסות לפני שתחשבו על הקטגוריות הפוליטיות והחברתיות והלאומיות, לדמיין מרחב שווה שבו גם הערבים יכולים לקבל זכות שיבה, כמו שהיהודים מחזיקים.

שבת שלום מברלין

מתתיהו

רוח ג'דידה – רוח חדשה

אנחנו, בנות ובנים ישראלים להורים יוצאי ארצות-ערב וארצות האיסלאם, מביעים את תמיכתנו ברוח החדשה שהציג הנשיא אובמה בנאומו בקהיר – רוח של פיוס, ראייה מפוקחת, חתירה לצדק, וכבוד. כבוד לדתות השונות, לתרבויות השונות, ולבני האדם באשר הם בני אדם.

נולדנו בישראל ואנחנו ישראלים. מדינתנו חשובה לנו, ואנחנו רוצים לראותה בטוחה, צודקת ומשגשגת לטובת תושביה. בו בזמן, ההיסטוריה הקרובה שלתוכה נולדנו אינה יכולה למחוק היסטוריה בת מאות ואלפי שנים, שבהן חיו הורינו והורי הורינו במזרח-התיכון, באזורים העצומים שבשליטה מוסלמית ובארצות-ערב. אבותינו ואמותינו לא רק שחיו באזור מאז ומעולם, אלא השתתפו במרקם החיים ותרמו רבות להתפתחות התרבות והאזור. גם היום, תרבות ארצות האיסלאם, המזרח-התיכון ותרבות ערב, הינן חלק מזהותנו, חלק שאיננו יכולים לעקור ושאיננו רוצים לעקור.

בהיסטוריה של יהודי ארצות האיסלאם היו רגעים כואבים. אולם בבחינה הוגנת ומפוקחת, הרגעים הקשים אינם יכולים להסתיר ולכסות על היסטוריה אדירה של חיים משותפים. השליטה המוסלמית ביהודים הייתה סובלנית ונדיבה הרבה יותר מאשר השליטה הלא-מוסלמית, ולא ניתן להשוות את גורל היהודים בארצות האיסלאם לגורלן הטראגי של קהילות יהודיות שלמות באזורים אחרים, ובעיקר באירופה.

אפשר לראות את עשרות השנים האחרונות כשבר בין היהודים וישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי. אנחנו מעדיפים לראותן כסדק כואב וזמני בהיסטוריה ארוכה הרבה יותר, הכוללת עבר משותף ועתיד משותף. גם כשאנחנו מסתכלים על המפה, אנחנו רואים את ישראל כחלק מן המזרח-התיכון, ולא רק מן הבחינה הגיאוגרפית.

היהדות והאיסלאם אינן זרות זו לזו מבחינה תיאולוגית-רוחנית, היסטורית ותרבותית. התקיימה ביניהן שותפות רבת דורות, אשר זכרה נמחק בעשורים האחרונים, הן בישראל והן ברוב העולם המוסלמי, זאת יחד עם ההיסטוריה הייחודית של יהודי המזרח וארצות האיסלאם (המהווים כיום כ-50% מהאוכלוסייה היהודית בישראל!). בתהליך הפיוס המתבקש בין מזרח ומערב, בחזרה הרצויה מן העוינות והפחד אל שיתוף הפעולה והחיים המשותפים, היהדות ויהודי המזרח יכולים וצריכים להוות גשר חי של זיכרון, תיקון ושותפות.

מנקודת מבטנו השבר בין ישראל לבין העולם הערבי והמוסלמי אינו יכול להישאר שבר לאורך זמן, שכן הוא חוצה את זהותנו ואת נפשותינו. באשר לסכסוך הטראגי הישראלי-פלסטיני, אנחנו מקווים שיימצא במהרה פתרון הוגן של כבוד והכרה הדדית, של התחשבות בתקוות, בפחדים ובכאבים של הצד הפלסטיני, כמו גם באלה של הצד הישראלי. על כן אנחנו מביעים בזאת את תמיכתנו ברוח שהציג מר אובמה בקהיר, ומצטרפים לתקווה לעתיד שבו גשרים של כבוד הדדי ואנושיות יחליפו חומות של חשד, תוקפנות ושנאה. כל זאת ברוח הצדק וההומאניזם המשותפת הן ליהדות והן לאיסלאם.

על החתום: קובי אוז (טוניס), יוסי אוחנה (מרוקו/בֶּרבֶּריה), חדוה אייל (איראן), נטע אלקיים (מרוקו), אלמוג בהר (עיראק), מואיז בן הראש (מרוקו), נוית בראל (טריפולי, לוב), יעל ברדה (טוניס), יצחק גורמזאנו גורן (יליד מצרים), בת-שחר גורמזאנו גורפינקל (מצרים/עיראק), יאלי השש (לוב/תימן), קלריס חרבון (מרוקו), יעל ישראל (איראן/טורקיה), שלומית ליר (איראן), ד"ר נטלי מסיקה (טוניס), שמעון מרמלשטיין (אפגניסטאן), אורלי נוי (ילידת איראן), יונית נעמן (תורכיה/תימן), דרור ניסן (טריפולי, לוב),   יובל עברי (עיראק), קציעה עלון (כורדיסטאן/בוכרה), אדמית פרא (תימן), יחזקאל רחמים (עיראק), יודית שחר (טורקיה), מתי שמואלוף (סוריה/איראן/עיראק), נפתלי שם טוב (איראן-כורדיסטן/עיראק).

[גרסה סופית להפצה: 08062009, 22:00]

 

המניפסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ" 9.6.2009. הארץ. הנה התרגום לאנגלית, פייסבוק, מאהל נודד, הבלוג של יחזקאל רחמים (יוזם המניפסט), אדמית פרא, קדמה, אקבל אל אדאב.

ENGLISH VERSION

 

 אתר היוזמה:

http://arab-jew.blogspot.com/

روح جديدة – خطاب مهاجري الدّول الإسلاميّة

روح جديدة – خطاب مهاجري الدّول الإسلاميّة
نحن، بنات وأبناء إسرائيليّين، من سلالة آباء وأمهات قدموا من الدّول العربيّة والإسلاميّة، نعبّر بهذا عن دعمنا للروح الجديدة التي طرحها الرئيس أوباما خلال خطابه في القاهرة – روح تصالحيّة، نظرة ثاقبة، سعي نحو العدل والاحترام. احترام للأديان المختلة، للثقافات المتباينة، وللبشر كافّة.
وُلِدْنَا في إسرائيل ونحن إسرائيليون. تهمّنا دولتنا، ونرغب برؤيتها آمنة، عادلة ومزدهرة لصالح مواطنيها. في الوقت ذاته، لا يمكن للتاريخ الجديد، الذي ولدنا في رحمه، أن يمحو تاريخًا يعود لمئات وآلاف السنوات، حيث عاش آباؤنا وأجدادنا في الشّرق الأوسط، في مساحات مترامية الأطراف يحكمها المسلمون والعرب. لا يقتصر دور آبائنا وأمهاتنا على كونهم عاشوا في هذه المناطق منذ الأزل، بل يتعدّى ذلك بكونهم قد شاركوا وساهموا كثيرًا في نسيج الحياة في هذه الدّول، وواكبوا تطوّره. في هذه الفترة أيضًا، ثقافة الدّول الإسلاميّة، الشّرق الأوسط والثّقافة العربيّة، تُعْتَبَرُ جزءًا من هويّتنا، جزءًا ليس بمقدورنا اجتثاثه، ولا نرغب باقتلاعه أصلاً.
شهد تاريخ يهود الدّول الإسلاميّة لحظات مؤلمة. لكن نظرةً فاحصة، متمحّصة وعادلة، تدلّنا على أنّ تلك اللحظات الصّعبة لا يمكنها أن تتستّر على تاريخ هائل من التّعاون المشترك. اتّسمت السّيادة الإسلاميّة على اليهود بالتّسامح والكرم، أكثر بكثير ممّا كان عليه حالهم تحت السّيادات غير الإسلاميّة، ولا يمكننا أن نعقد مقارنةً بين مصير اليهود في الدّول الإسلاميّة وبين المصير التّراجيديّ الذي ألمَّ بمجتمعات يهوديّة &#160
3;املة في مناطق أُخرى، وأساسًا في أُوروبا.
يمكننا أن ننظر إلى العقود الأخيرة على أنّها شرخ بين إسرائيل واليهود وبين العالم العربيّ والإسلاميّ. نفضّل أن ننظر إلى هذا الشّرخ على أنّه شرخ مؤلم مؤقّت في تاريخ أطول بكثير، تاريخ يشمل ماضيًا مشتركًا ومستقبلاً مشتركًا. حتّى حينما نلقي نظرة على الخارطة، فإن إسرائيل بالنّسبة إلينا هي جزء من الشّرق الأوسط، وليس فقط من النّاحية الجغرافيّة.
اليهوديّة والإسلام ليستا بغريبتين الواحدة عن الأخرى من النّاحية التّوحيديّة – الرّوحانيّة، التّاريخيّة والثّقافيّة. فعقد انعقدت بينهما شراكة، طيلة أجيال كثيرة، تم محو ذكرها في العقود الأخيرة، سواء في إسرائيل أم في غالبيّة العالم الإسلاميّ، على الرّغم من التّاريخ الخاصّ الذي احتفي به يهود الشّرق الأوسط والعالم الإسلاميّ (والذين يشكّلون اليوم ما يقارب الـ 50% من المجتمع اليوديّ في إسرائيل!). خلال هذه المرحلة من المصالحة المطلوبة بين الشّرق والغرب، ونحو عودةٍ مرغوبة من الخوف إلى التّعاون والحياة المشتركة، يجب على اليهوديّة واليهود أن يكونوا جسرًا حيًّا للذاكرة، الّترميم والتّعاون.
تخلص وجهة نظرنا إلى أن الشّرخ القائم بين إسرائيل وبين العالم العربيّ والإسلاميّ، لا يمكنه أن يظلّ قائمًا لفترة أطول، إذ أنّ هذه الهوّة تشرخ هويّتنا ونفسيّاتنا. وبالنّسبة للصراع التّراجيديّ الإسرائيليّ-فلسطينيّ، فكلّنا أمل بأن يتمّ العثور، وبأقرب فرصة، على حلّ عادل يقوم على الاحترام الاعتراف المتبادل، آخذين بعين الاعتبار كل من آمال الطّرف الفلسطينيّ، تخوّفاته وآلمه، كما وأيضًا لدى الجانب الإسرائيلي&#16
17;. وبهذا فإنّنا نعبّر عن دعمنا الرّوح الجديدة التي طرحها أوباما في القاهرة، وننضمّ للأمل الذي يحدو بنا نحو مستقبل تتغيّر فيه جدران الشّكّ والعدوانيّة والكراهيّة إلى جسور من الاحترام المتبادل. كل هذا بروح العدل والإنسانيّة المشتركة لليهوديّة وللإسلام.
قائمة الموقّعين: كوبي أوز (تونس)، يوسي أوحنا (المغرب)، حدفا إيال (إيران)، نيطع إلكيام (المغرب)، ألموج بهار (العراق)، معزّ بن هراش (المغرب)، نوريت بر-إيل (طرابلس – ليبيا)، يتسحاق جورميزانو (مصر)، بت شاحر جورميزانو جورفرنكل (مصر – العراق)، يالي هشاش (ليبيا – اليمن)، كلريس حربون (المغرب)، شلوميت لير (إيران)، د. نتالي مسيكا (تونس)، شمعون مارملشتاين (أفغانستان)، أورلي نوي (من مواليد إيران)، يونيت نعمان (تركيا – اليمن)، يحزقئيل نفشي (العراق)، يوفال عبري (العراق)، أدميت بيري (اليمن)، يحزقئيل رحميم (العراق)، يهوديت شاحر (تركيا)، ماتي شموئيلوف (سوريا – إيران – العراق)، نفتالي شم طوف (إيران – كردستان – عراق)، كتسيعا علون (كردستان – تركيا)، يعيل يسرائيل (إيران – تركيا)، درور نيسان (طرابلس – ليبيا).
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: