לרגל שבוע הספר: מי שיקנה את ספרי החמישי "פרידה בברלין" (ב7 ש"ח בלבד) יקבל את ספרי הרביעי במחיר ריצפה של 11 ש"ח בלבד

1061718_10152913974467589_1540568968_n

 

בשורה מעולה: לרגל שבוע הספר, החליטה הוצאת בוקסילה לבוא לקראתכם/ן קוראיי היקרים: מי שיקנה את ספרי החמישי "פרידה בברלין" (ב7 ש"ח בלבד) יקבל את ספרי הרביעי במחיר ריצפה של 11 ש"ח בלבד. אז מהרו. מהרו. מהרו לחנות וקבלו את צמד מספריי האחרונים בהחלט… מצד אחד ספרי "פרידה בברלין" הוא הלירי ביותר מכל ספריי ורגוע, שלו ומלא כולו בהשלמה עם החיים והאהבה. ומצד שני הספר "האסון מתחיל בארוחת העסקים" כולו חופר בשאלה מדוע היגרנו לישראל ואיפה ישראל נמצאת בין היחסים העכורים שבין העם למשטר וביני לביניהם.

למה הפסקת לכתוב שירה: העורך יובל גלעד מראיין אותי בעקבות ספר השירה החדש "פרדה בברלין"

הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2Featured Image -- 78759

על ספת העורך

 מתי, ראשית, רציתי לשאול איך נפלה אצלך ההחלטה להפסיק לכתוב שירה?

זה התחיל ברומאן מהצד עם הסיפורים והמשיך אט אט לסיפור אהבה שמצריך המון תיחזוק ועבודה. והתרחקתי מתוך המילים הקצרות, לתוך המרתון של המילים. אבל המרחק הוא גם מתוך חריש עמוק שעשיתי בתוך השירה בתחומים שונים, וגרם לי לרצות לחפש ערוצים חדשים של ביטוי. הכול התחיל ברגע שבו חיים רובינשטיין, חברי הטוב, ביקש שאכתוב לו ספר סיפורים והתייחסתי להצעתו בביטול. אבל הוא ראה דברים שלא ראיתי בתוכי.

אז מאיפה הגיעו כל השירים שמתוכם ערכנו את הספר? הם נכתבו בארץ, או אחרי המעבר לברלין?

הם נכתבו כאן. ואני לא סתם אומר "כאן". כי ההנחה שעברית עובדת רק בישראל, משתנה כשאתה מתגורר בחו"ל. העברית עדיין עובדת אבל מתפרקת ממטעני הלאומיות המקיפים אותה. החלק הראשון של השירים נכתב בישראל (תחשבו פעם על הכינוי "בארץ" כאילו ישראל היא הקטגוריה של הארץ, ואין מדינות אחרות שאתה יכול להיות "בארץ"), אבל לא נכנס לספרים בשל החלטות עריכה להשאיר בחוץ חלקים ליריים של כתיבתי. והסכמתי לכך, כי הייתי גאה בהיותי משורר מזרחי, חברתי ופוליטי. אך עם ההחלטה לעבור לפרוזה, ראיתי שנשארו חלקים שלמים בתוכי שלא קיבלו ביטוי ואין להשאירם בחוץ. השירים האחרונים על ההגירה נראו לי שייכים לשאלה הרומנטית. מה עושים כשהלב חסר מנוח והרגליים זזות ממדינה של לב אחד למשנהו.

למה בחרת בי כעורך, למרות שאני ביקרתי באופן לא קל את ספרך הקודם?

דווקא בביקורת החריפה שלך ביטאת את הרצון לראות את הכתיבה שלי נקייה וגסה כמו אלבום הדמואים של פי ג'יי הארווי. אנשים לא מבינים שביקורת חריפה אינה רצון להרוג את הכותב, אלא ההפך. ראית שאהבת (כמוני) את הספר השני שלי "שירה בין חזז לבין שמואלוף".  ורציתי לחזור ולהגיע להפקה העירומה שלו, וידעתי שיש לך באהבה ללו ריד את היכולת לנקות מהשירים את הכבדות ולהפוך אותם לרעים, כאלו שבאים מאהבה לרחוב.

למה כל ספריך עד כה היו בעלי אוריינטציה פוליטית בלבד? האם ההתרחקות מהארץ איפשרה לך "לשחרר" ספר יותר לירי? האם בארץ אתה "בתפקיד"? חייל של מאבקים?

שאלה טובה. אני חושב שבהתחלה לקחתי על עצמי את המלאכה המוסרית, שהייתה קודם כל שייכת לקהילה ולרצון לשינוי כחלק מההתעוררות מזרחית בדור השלישי. אחר כך, בספרי השלישי, המחאה התרחבה למאבקים אחרים ורק בספר הרביעי היא החלה להיסדק בתוך ייאוש והתפרקות המבנים שכל כך האמנתי בהם. כן, בהחלט, המעבר הפיזי מקשר אותי גם למעבר הנפשי, ויש איזה רצון לברוא טריטוריה שהיא יותר חופשית בכתיבה על מסעות הלב, באי יכולת ליצור זוגיות ועתיד. ניסיתי הרבה פעמים למצוא את השפה שלי אך לא מצאתי ורק כשהתרחקתי מהקולוניה, מצאתי את הקול הלירי. אך בקריאה נוספת שערכתי הבוקר, אני מאמין שהוא עדיין מאוד קשור להקשר בו הוא נכתב ולא מנותק ממנו כליל. זאת אינה שירה רומנטית אוטונומית.

כן, בארץ הייתי ב"תפקיד" שדחף לשינוי. אבל לקראת השנה האחרונה הרגשתי שכל ההפגנות חשובות, אבל אני לא יכול להמשיך להוביל אותם והעברתי את תפקידי בתנועת "גרילה תרבות" לפעילה החברתית המדהימה איילה חננאל; העברתי את עריכת מדור "באסטה" בהעוקץ לידי המשוררת והעורכת עדי קיסר וגם הספקתי ברגע האחרון להעניק ליצירה המופלאה של ערס פואטיקה במה בהוצאת "גרילה תרבות" ולסייע בכל מה שיכולתי.

האם לדעתך גם שירי מחאה הם שירי אהבה שהפכו לזעם? האם אתה כתבת שירי מחאה מתוך זעם או מתוך כאב?

זעם הוא כאב וכאב הוא זעם. הלחישה שלי מלאה בזעם והזעם שלי מלא בלחישות. אין הבדל בין בחורה שנזרקה על ידי חבר שלה, לבין חברה שנזרקה על ידי הפוליטיקאים שלה. בשניהם יש את כל השלבים מאכזבה לזעם, עד להשלמה וחיפוש אחר תבנית אחרת של חיים חברתיים משותפים. מישהי אמרה לי ש"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" הוא ספר מלא באהבה. אבל כדי למצוא את האהבה אנו נזקקים לקריאות רחבות יותר, דווקא בגלל שהמונחים שלנו מופרדים. מדורי הרכילות והתרבות מופרדים לכאורה ממדורי הממון והחדשות. אבל אין מחאה ללא אהבה, ואין אהבה ללא מחאה. יש מי שיושב ושומר על השמֵנת ומפחד מהאוהבים החדשים, והאוהבים החדשים מאמינים בשינוי, שיהדהד לאוקיינוס האינטימיות הנפתח בפניהם.

האם מעברך לברלין היה "אקט מחאה" נגד המדינה שנתת לו פומבי בראיונות בנושא, או מקלט אישי בעיר בה אתה אנונימי ולא מתבקש לעשות דבר למען החברה?

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אף הוצע לי לארגן הפגנה לאחרונה וסירבתי. אך מאידך, אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים. סופר הכותב את המיית הלב העקור מביתו, יכול לחולל מהפכות לא פחות מהאקטיביסט המרים דגל בכיכר.

הערה קטנה: מסעי הפך לשאלה ציבורית, עם הכתבה של צ'יקי ב"הארץ", כי הוא מצא שעוד מנהיגי מחאות שונות עזבו. ופתאום שאלה מאוד אינטימית הפכה לקולקטיבית.

האם אתה כותב כעת ועד כמה הזרות מפחידה/ מעוררת השראה?

כן, אני כותב בכל יום שאיני עובד, במשך שנים, גם בישראל וגם בגרמניה. דווקא היה מעניין לראות את הסיפורים שנכתבו פה עם הקור, החורף, החדות, הזרות, העקירה, ההגירה ואיך הם השתנו מאותם סיפורים שנכתבו בכדי לברוח מהשפה הפואטית שלי. הזרות מאוד מפחידה ובעיקר בודדה. אני יכול להיות מוקף חברים וחברות, אך יציאה מתוך התרבות בפרט והמוכר בכלל גורמת לחרדה עצומה. אך כל כותב זקוק למנה כזאת של פחד, בכדי להיות חד בחושי הכתיבה שלו. ההשראה מגיעה בעיקר מיציאה מהגטו של ישראל המוקפת חומות מחוצה לה ובתוכה. פתאום אתה פוגש צעירים וצעירות ממדינות שלא שמעת עליהם, שכולם בתזוזה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד שיהיה בתנועה" (מיכה שיטרית). ויש פה תנועה אחרת שפותחת את האופקים. ואין רק מסע קדימה בזמן, אלא גם מסע אחר מתרחש. מסע שהוא אחורה בזמן, ההגירה הזמנית שלי, היא גם חזרה למחשבות על ההגירה שביצעו הוריי והוריי הוריי לפלסטינא.

האם אתה לא מרגיש טעם לפגם להמשיך לבקר את מדינת ישראל ממדינה שלא הצטיינה בעברה במוסריות עילאית? ומה דעתך על גל ההגירה הישראלי לברלין?

אני רואה מחויבות בתור אזרח ישראלי, לבקר את המדיניות של המדינה. אזרחות אינה משמעות פאסיבית. אמונה מתחדשת לפי התפילות שלנו. ובכדי לממש את הקשר, הדיאלוג עם הבורא עלינו להניח בפניו מנחות. במתח הזה שבין חיים דתיים, לבין דתיים מחולנים שם אני עומד. האם המדינה היא משפחה שדואגת לילדיה, או שהיא בגילוי עריות, ללא גבולות והורסת את עתידה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים. אך היהודים מאז ומעולם חיו בתוך מספר לשונות ובתוך קהילות בתוך קהילות זרות. המרקם הקוסמופוליטי מאפשר רב תרבותיות, רב לשוניות, ועוד. אתה יכול לדבר גרמנית עם איראני שבא מהבית שלך במשהד (צפון איראן), או לדבר ערבית עם גרמניה שיודעת ערבית. להתמקצע ביידיש, למרות שהוריך דיברו ביניהם רק עברית. המזיגה של תרבות, שפה, ערכים וסמלים חדשים לתוך היהדות הנפתחת אל גבולות אחרים של זיכרון, שפה וגלות – תורמת מעין כמותה לחזרה לנורמליות ויציאה מתוך הדלות של הדמיון הלאומי.

האם לדעתך משורר צריך לכתוב על המקום ממנו בא ומתוכו, או שמא השפה היא הבית שלו ואיתה הוא יכול ללכת לכל מקום?

הזיכרון משתנה ביחד עם השפה, והיא מבטאת אותו והוא משקף אותה וקשה להפריד בין השניים. לדעתי לו ריד שנשאר בניו יורק עשה מסעות ענקיים לזיכרון הקווירי שלו בשיר "Walk on the Wild Side". הוא זז גם בתוך ארה"ב אך גם בתוך גבולות הזהות שלו, מתוך רצון לשנות את הזהות המינית של היבשת. השפה שהוא עשה בה שימוש, היא שפת רחוב, שהיא הבית שלו, כחלק מהמהפכה הביטיניקית, השחורה שהתחילה עם הבלוז, הג'אז, הביבפופ, עד להיפהופ של ימינו. הוא יכול ללכת עם השפה שלו לכל מקום, אך הוא מאזין לרחוב המקומי, הוא תמיד מחפש את המילים החדשות שלא נאמרו בשיר. הבחירה של המילים יש בה תמיד את המקום של הזיכרון, כי בצלמו נוצרנו.

כרגע אני לגמרי בתוך השפה העברית, שנשברת לאלף חתיכות בגלות, אך בו בזמן משתחררת ממטעני התפיסה הלאומית שקושרת בין שפה ללאומיות. אני אזרח-לא-אזרח המתגורר בכתיבה בעברית, אך מדבר בבליל של אנגלית-ערבית-עברית-גרמנית עם האנשים סביבי. ברגע שארגיש שהעברית התקשתה מדי והתרחקה מהרחוב, או שאעבור אמנות או שאחזור למלא את המטענים שלה.

גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.
גל ההגירה הישראלי מברלין הוא חשוב. כל יציאה מתוך תחומי הלאומיות המהונדסת גנטית, אתנית ולאומנית מאפשר מרחב חשיבה אחר. יש כאלו שנוסעים כמוני לתקופה קצרה ויש כאלו שמהגרים.

לא. הספר המודפס יישאר, אך גורלו יהיה כגורל התקליטים בימינו, כלומר הדיגיטלי יהפך לחזות הכלל והמודפס לנישה.

ההחלטה להוציא ספר דיגיטלי, קשורה כמובן בעבותות למשבר העצום שאנו חווים, כמשוררים ומשוררות בתחום השירה. אך אין בה כורח. יכולתי בהחלט להמשיך להוציא את ספריי בהוצאת "נהר ספרים" שבה ראו שני ספריי האחרונים. אבל החלטתי לבוא לקראת קוראיי הנוכחים והעתידיים. הספר נמכר רק ב-7 ₪ בלבד, כי איני מחפש רווח. אני רוצה להנגיש עד המקסימום את הספר. לא רק כי המצב הכלכלי של הקוראים קשה, והמצב הכלכלי של הכותבות והכותבים בכי רע. בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה מצאתי בית וחופש יצירתי.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: "מגמד הצלקות" (2001), "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) ו"האסון מתחיל בארוחת העסקים" (2013). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת "גרילה תרבות" המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. בשנת 2014 יראה ספר סיפוריו הראשון בהוצאת זמורה-ביתן.מפרסם גם בבלוג: המבוקש מס' 2. מתגורר בברלין .

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי שלו.  הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש ביותר של שמואלוף.

יובל גלעד, משורר ומבקר שירה. מוסמך אוניברסיטת תל-אביב בספרות-כללית. ניהל שנים רבות את חנות הספרים הותיקה "לנדסברגר" בתל-אביב. ספריו:  שירי נזיר (תל אביב : חלונות, תש"ס 2000); בדידות ישראלית : שירים 2000־2004 (ירושלים : כרמל, תשס"ה 2004); בית קברות לשירים : שירים 2005־2009 (תל אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009).

לעמוד הספר "פרדה בברלין" באתר בוקסילה לחצו כאן | הראיון התפרסם לראשונה ב"קורא בספרים", 16.2

פרידה בברלין בידיעות אחרונות

 photo

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שתפו: ספרי החמישי "פרידה בברלין" עכשיו לרכישה אך ורק בהוצאת בוקסילה

לחצו על התמונה ורכשו את הספר שיצא אך ורק במהדורה דיגיטלית. מותאים לכל מכשירי האנדרואיד, הPC וגם המק
לחצו על התמונה ורכשו את הספר שיצא אך ורק במהדורה דיגיטלית. מותאים לכל מכשירי האנדרואיד, הPC וגם המק

אין הרבה רגעים בדף הזה שמסומנים כאירוע משמעותי בחיי. אך הנה לכם/ן רגע שכזה, עם הוצאת ספר השירה החמישי "פרידה בברלין" בהוצאת בוקסילה.

כמו כל האמנים, חיפשתי בספר הזה להתפתח, בכדי להגיע למקומות שלא ביקרתי בהם לפני כן. יצרתי קשר עם העורך והמבקר החריף יובל גלעד, דווקא משום שהיה כל כך חריף כלפי הספר הקודם וביקשתי שנגיע לתוצאה מינימלית. ספר שיתאים לתקופה שלנו, עם כמה שפחות מטפוריקה וכמה שיותר תשוקה.

יצרתי קשר עם אבי בוחבוט שיעצב לי את הפונטים, העטיפה, והוא גם בחר את היצירה שלי לשער (עד היום עבדתי עם אמנים אחרים). ולבסוף, זאת הפעם הראשונה שאיני מדפיס את הספר, אלא רק מניח אותו בצורה דיגיטלית בהוצאת בוקסילה (תודה לאילן בוק). בימים שבהם ההוצאות ויתרו על שירה, אין צורך יותר להכנס לרשתות ולהתחנן למקום. או להחזיק מחסן לעותקים שלא נמכרים. ולבסוף החלטתי לדרוש מחיר שווה נפש, בימים שבהם שני מיליון עניים, קחו ספר ב7 ש"ח בלבד. מהלב שלי השירים האלו מבטאים בפעם הראשונה את נהרות האהבה והתשוקה שלנו לזוז. הספר נכתב ונערך כולו בברלין. והוא מספק לי ולכם/ן מרחק מתוך החיים לתוך עולם חדש ומופלא. מקווה שתאהבו.
דבר אחרון: ספר במתכונת של אלבום פאנק, שהופק בDIY (עשה זאת בעצמך). אין יח"צ, אין הפצה, יש לינק אחד וציפייה ללב הקורא

וכך נכתב על הספר:

פרדה בברלין הוא ספר השירה החמישי של מתי שמואלוף. הספר מחבר את חווית ההגירה ואת הפרדות הרבות ששמואלוף חווה בחייו לתוך פואטיקה חדשה, מפתיעה ורעננה. הספר נכתב ממבט לירי משוחרר של יהודי-סורי-עיראקי-איראני היושב על גדות נהרות ברלין ונזכר בישראל. השירים הישירים, הקצרים, בעריכת הפאנק של יובל גלעד חושפים את הלב הרגיש של שמואלוף.

"פרידה בברלין": ספר השירה החמישי שלי שבוע הבא מתחיל לנשום

התופת של המהגרת (יצירה שלי), עטיפת ספרי החמישי "פרידה בברלין", הוצאת בוקסילה, עיצוב: אבי בוחבוט
התופת של המהגרת (יצירה שלי), עטיפת ספרי החמישי "פרידה בברלין", הוצאת בוקסילה, עיצוב: אבי בוחבוט

ההתרגשות מפרסום ספרי החמישי "פרֵידה בברלין" הולכת וגדלה.

שמתי לב שאני מתחמק מהאימיילים ואף נפגשתי עם המעצב אבי בוחבוט, שניסה להרגעני. אני יודע שהבטחתי לא לכתוב יותר שירים. אבל לא יכולתי שלא להשאיר מאחורי לפחות ספר אחד לירי, שיכיל שירי אהבה שישמיע את מחאת הלב. הספר כולו הוא ניסיון של דרכים חדשות של יצירה: את העטיפה ציירתי בעצמי "התופת של המהגרת"; על העריכה הופקד יובל גלעד שהיה למבקר החריף של שירתי והפך לעורך; הספר לא יודפס אלא יראה אור רק במהדורה דיגיטלית; וכדי להקל עליכם/ן הקוראים/ות המחיר יהיה 7 שקלים חדשים בלבד!!! אז שבוע הבא הוא כבר יקבל חיים ואני מעולף מהתרגשות. שבת שלום.

נ.ב. הוצאת בוקסילה– מזל שאתם קיימים ונותנים דרך מעקף זולה, יפה ונגישה שעוקפת את כל הבעיות הידועות של תחום השירה הנעלם בתוך הגונג'ל של הרשתות!

על אבטלה ושירה | יובל גלעד

Fireball By The Wandering Angel cc: flickr
Fireball By The Wandering Angel cc: flickr

אבטלה היא מצב קשה, הקיום כולו מהונדס לעשייה ועוד עשייה, היתרבות ופריון בכל מקום, נפנוף בהצלחות, גברים בג'יפים נשים מאופרות. שירה היא מצב של התבוננות בהוויה, של אי עשייה פרקטית. היא נכתבת משך דקות, אבל שיר טוב דורש מהמשורר להיות, לחיות הוויה. אבטלה קשה לכולם, אבל גברים הם יצורים שנולדים מעוטי חמלה, באופן כללי, יחסית לנשים. הדברים אולי לא נשמעים פמניסטיים, אבל זה המצב המולד.

לא מספיק להיות משורר

ידידי המשורר שי אריה מזרחי היה איש עבודה. עבדתי איתו וראיתי אותו עובד כסוס, מרים, שולח, דואג לספרים חדשים שיצאו. אבל הוא היה גם אדם שכולו רגש, ולא ידע להפריד בין הרגש הפרטי לרגש בעבודה. בעובדה דורשים מאיתנו להיות "מקצועיים", כלומר לנטרל את האני. זה טבעי, והעולם אולי לא היה יכול להתנהל אחרת, אבל לא כולם יכולים לעשות את זה, אצל חלק מאיתנו הרגשות מתפקעים כל יום, וקשה לווסת. משוררים ולא משוררים גם יחד. חלק מאיתנו רואים את העולם בפיכחון מדכדכך, הולדן קולפילדים שרוצים לספר שהמלך הוא עירום, כמו שי ידיד שפרסם את תמונת הקצין עם צלב קרס. מטאפורה ילדותית אבל קולעת – מתארת אדם אלים שמתפרנס מאלימותו בעזרת דימוי קיצוני, שפרופסור ליבוביץ' הנכבד הרבה להשתמש בו. התוצאה – פיטורים.

גברים לא יודעים לשאת אבטלה. שי לא היה מובטל עת עשה מה שעשה, אבל עבד חלקית, והיה עייף מהחיים. היה עייף מללבוש תחפושת לעבודה, לעשות כמיטב יכולתו כדי לשרת מעביד בשכר רעב, לשתוק על עולם מלא עוולות אותן ראה טוב מדי, ולנסות לכתוב שיר בשישי או שבת. שי לא היה קל כתיבה. שירים באו לו במאמץ, ושירים היו מרכז חייו. בגלל זה הקים את  הבלוג הספרותי שלו "כאוס", בגלל זה היה חבר עיקש ב"מאבק המשוררים".

להפנות עורף לשירה

משוררים זקוקים לכבוד בסיסי, להכרה בסיסית בחיוניות קיומם. משוררים הם שאמאנים של החברה, והחברה מפנה להם עורף. מדובר גם על האספקט הכלכלי, אבל גם על אספקט ההערכה של הנתינה לכלל, שחיונית לכל אדם, קולקטיביסט או אינדיבידואל בנשמתו, כולנו יצורים חברתיים. כשמשורר או משוררת תובעים הכרה לשירתם, הם תובעים הכרה ביפי העולם, ביכולת לבקר אותו, תובעים הכרה ביפי השפה ובצורך לנקות אותה מהפאשיזם של הקלישאות הפוליטיות, הפרסומיות וכו'. לא כולנו מצליחים במלאכה תמיד, יש עבודות טובות יותר ופחות, אבל אין הערכה, רק התרפסות למבקרים מקריים, ובעקבותיה פרסי חנופה. שי ידע את כל זה, וזה הכאיב לו יותר מדי. בגלל זה נתן לי לפני מותו במה ביקורתית, כדי שאוכל לעשות קצת סדר ולבקר את השירה, כי יש שירה טובה ושירה רעה, לא הכול שווה, והצדק מחייב שהתגמול הכלכלי והחברתי יהיו בהתאם להישגים, כי הישגים נקנים במאמץ של עבודה, עבודה שאיש לא מכיר בה בימינו.

אמנים אמיתיים, ויש רבים הקופצים על העגלה לשווא, בעשרות סדנאות יצירה למיניהם, ובכן אמנים אמיתיים, משוררים ומשוררות אמיתיים, הם יהלומים בחרא הקיומי. אבל מתייחסים אליהם כאל חרא קיומי, נצלני, בטלני. אף אני, שאינני מצוי על המסלול בו שי בחר, הפנמתי עד עמקי נשמתי את הציווי החברתי של עבודה עבודה עבודה כסף כסף כסף כסף כסף. גבר הוא מה שהוא מרוויח, כיום גם נשים למרבה הצער, והרגשות והקיום עצמו והנשמה כולם טפילים על גבי היצור שנועד לעשות ולעשות. אפילו מעוף ציפורים אינו אלא נדידה מעשית, ושירתם שירת חיזור. הכול מעשי פה עד מוות.

אל לה לשירה להתבטל בפני המציאות. עליה לעמוד זקופה. המשורר ההונגרי הגאון אטילה יוזף שם קץ לחייו בשנת 1937, בהיותו בן 32, עייף מהחיים, אחרי שלא עמד יותר בחיי רעב בבודפשט של ראשית המאה העשרים. הוא היה מודרניסט ומשורר טבע ומשורר פרולטר שכתב שירים נוגעים ללב על אימו הכובסת, על פועלים, אבל גם על הטבע וההוויה. מי שמעוניין יכול לקרוא מסה שלי באתר NRG על המשורר. אבל הוא מוזכר כאן בגלל "קורות חיים" שכתב ופורסמו בקובץ שיריו, שיצא לאור בהוצאת "עכשיו" בתרגום מרדכי אבי שאול בשנת 1964. אביא כמה משפטים לסיום, כדי להראות עד כמה המשורר היה בלתי כשיר לעבודה "אובייקטיבית", עד כמה לקח ברצינות את התיאור "קורות חיים" וסיפר בהם, בפשטות, על חייו, שאינם מעניינים איש כשאדם פונה לשוק התעסוקה, כמובן:

"נולדתי בשנת 1905 בבודאפשט… אמא פרנסה אותנו – אותי ואת שתי אחיותיי – בעבודתה ככובסת, וכעוזרת בבתים פרטיים, מן הבוקר ועד הערב, ואני הייתי משוטט כנער רחוב, בלי השגחה, השתמטתי מבית הספר. אבל בספר המקרא מצאתי סיפורים מעניינים על המלך אטילה, ואז התמסרתי לקריאה… אפשר שחוויה זו הוליכה אותי אל הספרות; חוויה זו עשתה אותי לאדם חושב, לאדם, השומע דעת אחרים, אבל בוחן אותה בלבבו. בן תשע הייתי כשפרצה מלחמת העולם, מצבנו היה הולך הלוך ורע. נטלתי חלק בעמידה לפני חנויות, ויש שהייתי מתייצב בתשע בערב בתור שלפני החנות, ובשעה שבע וחצי בבוקר, כשתורי הגיע, הודיעו, כי אין עוד שומן. עזרתי לאימי כפי יכולתי, מכרתי מים בראינוע…"

זיכרו, מדובר ב"קורות חיים", והמשורר היה נואש לעבודה. זאת לא בדיחה, אלא קורות חיים אמיתיים ששלח המשורר הגאון. בהמשך מתאר בכנות שלא תאמן את מות אימו, את לימודיו, את "החלטתי להקדיש עצמי לספרות ולמצוא גם עיסוק אזרחי, שיש לו קשר לספרות". אין רשימה זו באה בשום פנים ואופן להמעיט מסבלו של כל גבר או אישה המצויים במצב המשפיל של אבטלה ורצון לעבוד, בלי מציאת מקום שמוכן לקלוט אותם. אבל אני כן מבקש לטעון שאנשים רגישים יותר, ומשוררים הם בדרך כלל כאלה, חשופים יותר, מדי. צריך לעזור להם, ופעם זה היה נהוג, לפחות לגבי משוררים "מצליחים", היו מסדרים להם איזה עבודה אפשרית עבור נפש פואטית: הגהה, כתיבה בעיתון, מזכירות ופקידות מסוגים כלשהם, וכו. פעם החברה ידעה שמשורר הוא נכס חברתי, אפילו בארצנו מלאת המלחמות והכוחנית. אבל כבר כמה עשורים שהמצב איננו כזה, ודאי מאז מותו של אבידן.

כך מסתיימים "קורות החיים" של יוזף:

"לבסוף נעשיתי פקיד-קורספונדאנט ללשון ההונגרית והצרפתית. חליתי והתפטרתי. מאז אני חי מעבודתי הספרותית. מלבד שפת אימי ההונגרית הנני קורא וכותב צרפתית וגרמנית… הנני מושלם בידיעת מכונת הכתיבה. ידעתי גם קצרנות, ואוכל לרענן את ידיעותיי על ידי אימון במשך חודש… לדעתי, הנני אדם ישר, תפישתי מהירה, ויפה כוח התמדתי בעבודה".

הקריאה עצובה כי מדובר במשורר גאון, שזכה להכרה בגאונותו רק אחרי מותו על אף שהכירו בכשרונו כבר בחייו, והיה עליו להתחנן לעבודה ולהתהדר בידיעת מכונת הכתיבה שלו. אבל הדברים נכונים גם למשורר טוב כשי אריה מזרחי ואחרים, שאם לא נחנו בעור הפיל הדרוש כדי לשרוד בעולם הזה, עלולים להישבר, או סתם להתמוסס לאט, בכאב, עד החשיכה.

טור חדש שלי במאקו: השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי

בדיוק כמו ששר פעם שלום חנוך: "הציבור מטומטם לכן הציבור משלם". וכך סידר "מבצע עמוד ענן" לממשלה את מה שהיא כל כך רצתה – כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים

ספר השירה שיפרק את פצצת הגזענות הרצחנית והשנאה האטומה

העטיפה בערבית מתוך הבלוג של יוסי גרנובסקי
העטיפה בערבית מתוך הבלוג של רני יגיל

היוצר והמבקר יובל גלעד מביא לנו ביקורת על "תנאים מוקדמים" למוחמד אגואני ויונתן קונדה (הוצאת מטען, 2012). גלעד קובע כי זהו ספר נדיר שמשתף את שירת שני המשוררים החיים ביפו.  הוא מוצא בספרם שירה לירית בטבעה המנסה בעזרת הליריות שלה לפענח עולם מורכב משנאה וגזענות, עולם אטום ורצחני. שירת שני המשוררים נובעת מאהבה בסיסית לבני אדם, תוך אי הבנה מה מניע את ההמון לעבר גזענותו ושנאתו. 

מדינת ישראל הכריזה מלחמה על תושביה הערבים בעלי האזרחות הישראלית, וזאת בנוסף למלחמה הותיקה יותר, המתרחשת כנגד הפלסטינים, שאינם אלא מי שבמקרה היו בצד הלא נכון של הגבול בזמן הלא נכון. ההיסטוריה היא חיה זדונית, מתעללת בעם אחד וגורמת לו לברוח לארץ רחוקה ולהתעלל בעם אחר. יפו היא אחד המוצבים האחרונים של דו קיום בישראל. אחת הסיבות היא רוחה של יפו, ויופיה, המרגיעים את העצבים החמומים של המקום הזה. אבל גם דו קיום שביר זה עומד למבחן מתמיד בתרבות הגזענית של ישראל 2012.

לכן אין פלא שדווקא ביפו מופיע כתב העת הערבי יהודי האחרון, "מטען", בעריכת יוסי גרנובסקי. בשנים האחרונות בלטו בו לטובה שני משוררים – מוחמד אגואני ויונתן קונדה, וכעת הם מוציאים יחד את ספרם הראשון, במהדורה כפולה – עברית וערבית. נדיר לראות משוררים מוותרים על האגו האישי ומוציאים יחד ספר שירה, ועוד ספר טוב ובשל.

השואה הפלסטינית-ישראלית

ישנם הבדלים בין שירת השניים אבל גם דמיון: זוהי שירה לירית בטבעה המנסה בעזרת הליריות שלה לפענח עולם מורכב משנאה וגזענות, עולם אטום ורצחני. שירת שני המשוררים נובעת מאהבה בסיסית לבני אדם, תוך אי הבנה מה מניע את ההמון לעבר גזענותו ושנאתו. לפיכך שניהם עוסקים בשירתם בשני נושאים מהותיקים ביותר שבשירה: אהבה ומלחמה.

שירת אגואני מזכירה ברוחה משוררים ערבים רבים, ביניהם הגדול מכולם, מחמוד דרוויש. פשטות סמלים ורגש עז באים לידי ביטוי בשיר כמו "דיאלוג": :הים הזה מבטו אל העיר העתיקה/ ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?/ ענתה לו בסדר אך רגלי כואבות לי/ ובניי רחוקים לי לא עוזרים". זהו שיר חמלה לעיר עתיקה, יפו כנראה, בעידן בו אין חמלה לזקנים.

חמלה וגם אהבה, כמו בשיר הבא: "תמדי העדפתי/ לכתוב שיר אהבה פשוט/ ממתוחכם// שיר שהנודדים יבינו/ שיר שהילדים יבינו/ תמיד חלמתי לכתוב שיר/ אהבה פשוט/ ולשים אותך בפנים/ בין השורות והמשפטים/ כך המשמעות תהיה/ גדולה יותר".

 ובשיר הבא, שיר אנטי מלחמתי נוקב אבל מעודן, עוסק אגואני בנושא השואה, המופיע גם בשירת קונדה:

"באיזה פחד טמנתם כדור/ במי שבאמת אוהב למות?/ ובאיזה עשן עטפתם/ אדם שראה את הסוף?/…אנחנו לא הבטחנו/ לכם בית מלא אמון/ אנחנו לא הרשע/ שאתם באתם אתו מעבר לאופק/ אנחנו לא אלה/ שהרגו את עץ הזית…"

שורות ישירות וחכמות – יהודים עם טראומת שואה מוציאים זעמם על פלסטינים שאין להם דבר וחצי דבר עם הזוועה שנעשתה שם, אבל משלמים את המחיר.

כאמור, גם קונדה עוסק בנושא השואה, מהכיוון היהודי כמובן, בשיר "יום הזיכרון":

"העולם מדבר אלינו: תשכחו מזה, הוא אומר. פוער את פיו. / ומתוך פיו הפעור של העולם יוצאים האנשים וממלאים את/ הרחובות וכל אחד נושא את שכחתו".

טראומת השואה, לה לועגים לפעמים בחוגי השמאל האינטלקטואלי, איננה דבר שנשכח כל כך מהר, עברו רק כמה עשרות שנים, וכמו להקת חיות שחלק ניכר שלה הושמד, הטראומה עוד חיה וקיימת, וכך צריך לטפל בה.

סיסטם עאלי (הלהקה שבה מופיע יונתן קונדה) בשיר "בית נטוש"

יפו מופיעה בשירי קונדה כמקום אלים אבל גם לירי: "גם רחוב למרטין/ לפעמים לוחש סליחות", אבל קונדה מצטיין גם בשירי תוכחה אירוניים כמו השיר "חתונה ישראלית" על זוג ישראלי בורגני מתחתן בהרצליה פיתוח, בועת העושר והטמטום האכזרי:"פאואר פוינט בה תמונות שלהם מתנשקים/ על רקע הים במקסיקו" הנה דוגמא לאירוניה של המשורר.

יש מקום לשיפור בשירת שני הצעירים המוכשרים, ויתכן שנדרשת קריאת שירה רבה יותר שתסייע להצמיח את הכישרון הטבעי. דיוק נעדר לפעמים משירת קונדה, ושירי אגואני גולשים לפעמים מהפשטות לפשטנות. אבל לשניהם כאמור כישרון ואמת גם יחד. והכישרון בא לידי ביטוי בדואטים בסיום הספר, בעיקר ב"זכרו של יפואי מת", המעלה את נושא האלימות בעיר בה הדו קיום מתבצר ונלחם על חייו.

מאת יובל גלעד

שירים מתוך הספר בבלוג הספרותי של רני יגיל ב-NRG

*

מצבו של כתב העת "עיתון 77" הולך ומדרדר – יובל גלעד בבקשת עזרה