מלכת יופי: דליה מרקוביץ וקציעה עלון על קטלוג התערוכה של מאירה שמש, אוצרת: גליה בר אור
האמנית מאירה שמש נפטרה בשנת 1996, בגיל 34. בשנת 2004 נערכה לה רטרוספקטיבה מרשימה, במוזיאון עין-חרוד. אין ספק כי מאירה שמש הייתה אמנית מצוינת, וראויהעוד בחייה לתערוכה מקיפה ולקטלוג מרשים ויזואלית כדוגמת הקטלוג שלפנינו. הרשימההנוכחית באה להלין על המלל שבו נעטפו ונכרכו העבודות, על העבודה הפרשנית החלקית והמקוטעת שנעשתה בקטלוג, ועל ההחמצות הגדולות שבו. מאירה שמש מציגה בפנינו הזדמנות נדירה לנסות ולמפות את הסובייקטיביות הנשית המזרחית, ומציעה אולי את הדגם הרציני והשלם ביותר שהוצע עד כה בתחומי האמנות והספרות. אולם הקטלוג בוחר להצניע במכוון את הפרט שמשבש את התמונה הנפרשת בין דפיו: קרי – המזרחיות. צמצום האחרוּת של שמש בא לידי ביטוי בולט במאמרה של גליה בר-אור. ב"תבנית כפולה" של ניקוי והכנסה בונה בר-אור מחדש את הביוגרפיה של שמש. בר-אור מנקה את הממדים הדתיים-אתניים-מעמדיים מן היצירות, ומשלבת תחת זאת מילון מושגים מערבי תולדות-אמנותי. האלמנטים המערביים מוצגים כמי ש"הצילו" את שמש מן הגורל האתני-מעמדי "האכזר". לאור תפיסת עולם זו, ברור כי חוסר הטיפול במרכיב האתני האינטנסיבי בעבודתה של שמש הוא מוקד ההחמצה. בר-אור קובעת נחרצות כי "עבודותיה של שמש לא עוסקות ישירות בהיבטים 'מזרחיים'." באופן לא מתמיה המילה/הזהות: מזרחי, מופיעה במקור כשהיא מוקפת במירכאות (עמ' 115). מבט בלתי-משוחד יגלה כי אין אתר בעבודתה של שמש הפנוי מן המזרחיוּת. ראשית, חומרי הגלם בהם עושה שמש שימוש, וסוג האסתטיקה שהיא מייצרת, שואבים את השראתם, כפי שהיא עצמה ציינה, משוק הכרמל ומרחוב אלנבי, אתרים המייצגים אסתטיקה המסווגת בתרבות הישראלית כקיטשית ו"פְרֵחית". שמש עבדה עם בובות מפלסטיק, עגילים זולים, חרוזים מזכוכית, פאייטים צבעוניים, נצנצים, אטבי כביסה וניירות קונפטי. את המקום של צבעי השמן תפסו עטים כדורים עם רפילים צבעוניים. את המקום של בד הציור תפסו לרוב ניירות אריזה חומים, דיקטים דקים ומשטחים מוזהבים. בכך יצרה שמש במודע, אסתטיקה שמדברת עם מה שנתפס בחברה הישראלית כ"וולגרי", "המוני", "ערבי" ו"מזרחי". זו לא "דלות החומר" אלא "זולות החומר". ה"זולות" הכניסה אל החלל הסטרילי של הגלריה הלבנה חומרים ודימויים שאינם מקושרים בשדה האמנות המקומי עם "תרבות גבוהה", או עם תרבות בכלל.
לוז יצירתה של שמש, כפי שמציינת בר-אור נכונה, הוא מושג היופי. שמש חוקרת באופנים שונים את הדימויים הדומיננטיים בחברה הישראלית. אך בניגוד לביקורת הפמיניסטית הקלאסית, היא בוחנת את מושגי היופי בהקשר האתני ובתוך כך את מיקומה האישי ביחס אליהם. כך למשל בעבודה "חלקי בובות פלסטיק, קלמר" (1991), היא מבתרת בובה בהירה עם עיניים כחולות ומניחה את האיברים הכרותים בקלמר, שבוודאי הצפין בתוכו סודות ומאוויי ילדות כמוסים. בעבודה "חלקי בובות" (1992) מודבקת על מגש זול בובת בארבי עירומה שאיבדה את צלמה הבובתי. לצד הבובה מונחים-עקורים אביזרי היופי העדכניים: השֵׁער הבלונדיני, מחרוזת הפנינים ומסרק פלסטיק מצועצע, הבונים את מודל היופי הנכסף. בעבודה "בובת פלסטיק וסוכריות" (1993), חנוטה בובת תינוק זהובת שֵׁער ב"פורמלין סכריני", שהוא למעשה יציקה של פוליאסטר מעורב בסוכריות זולות. בעבודה "כדורי צמר, חרוזים ודבק פלסטי" (1993), היא מזקקת את הדימוי הנכסף לשני גלעיני צבע: כחול וצהוב, שמוקפים במעין הילה מלכותית, נוכח מה שנראה כמו קפלי גוף כהים, שמנים וחולים, אולי גופה של שמש עצמה. ב"דיוקן עצמי בלונדיני" (1993) מביאה שמש מגמה זו לשיא. על תצלום דיוקנה המטושטש בשחור ולבן, היא הדביקה פאייטים, פיאה מפלסטיק ו"אבני-חן", שייצרו עיניים כחולות ושיער זהוב. כך הפכו החומרים הזולים לבבואה חקיינית ומלגלגת של קוד היופי הדומיננטי. גם בתערוכה "אקספרסיוניזם עיראקי", שמאתגרת כבר בשמה את הקטגוריה הממוקפת: "אשכנזי-מערבי", מוחמצת המשמעות הפוליטית של העבודות. "אקספרסיוניזם עיראקי" ביקש לחלץ את המונחים והז'אנרים המערביים מלפיתתו של הקאנון, ולהשתמש בהם מחדש לפירוק מערך הדימויים שדבק בתרבות המזרחית המתויגת כ"מסורתית", "פרימיטיבית" ושולית. בר-אור לוקחת את המונח "אקספרסיוניזם", אך מכיוון שהוא מחובר למונח "עיראקי", היא מפרשת אותו בהפוך על הפוך, במונחים אוריינטליים מובהקים כמו: "צבעוניות, עושר וחום" (עמ' 115). גם דמותו של דויד לוי כאייקון "פוליטי-עדתי", הייתה אחד ממושאי עבודתה של שמש. לוי כמו שמש, חצה את הקווים שבין הפריפריאלי להגמוני. בעבודה "תצלומים, חרוזים, דבק וצבע" (1991), הדביקה שמש את תקריב פניו החתומים של לוי על רקע של צללית כהה. מעל הדיוקן היא הרכיבה כתר אדום מדמם בתוכו הודבקו שלוש תמונות קטנות נוספות. בניגוד לתמונה המרכזית, התמונות הקטנות משכפלות את "תנוחת" החיוך המלאכותי-ייצוגי של לוי הפוליטיקאי. על ה"תחפושת הפוליטית"שעטה לוי בסצנה הממלכתית הדביקה שמש חרוזי פרחים צבעוניים. החרוזים הופכים את דמותו של לוי למלך עצוב, מלך שנשאר מאחורי חזותו הרשמית אדם כהה שהוגחך באין ספור "בדיחות דוד לוי", ללמדך כי חציית הקווים, גם כשהיא מתממשת, אינה תמיד אפשרית.
אולם למרות סדרה ארוכה של עבודות שחוקרות אתניות ומעמד, טוענת בר-אור כי "אפשר להצביע על עבודה אחת בלבד, שעוסקת לכאורה, ברמת הדימוי, בהקשר נשי מזרחי" (ההדגשות שלנו, עמ' 115). העבודה עליה מצביעה בר-אור היא "דיוקן עצמי" (1988). העבודה מורכבת ממשטח עץ כהה המתפקד כמעין רעלה, ממנו נפערות זוג עיניים. נראה כי זהו הדימוי המזרחי היחידי כמעט אותו מצליחה לצרוך התרבות המערבית כייצוג אתני. עבודות מתוחכמות ומורכבות שיצאו אל מחוץ לשדה דימויים זה, כמו לדוגמה אוסף העבודות שהוצגו בתערוכה המכוננת "אחותי" שאצרו שולה קשת וריטה מנדס-פלור, לא נתפסות על-ידי בר-אור כאמנות(!). תערוכות אלה, אומרת בר-אור: "לא איירו תזה, ולא נבנו על פי קטגוריה תמטית ברורה, אלא צמחו מתוך מעורבות חברתית של נשים פמיניסטיות" (עמ' 115). רוצה לומר: כשהדיון כורך זה בזה אתניוּת, מגדר ומעמד, הוא לעולם ימוסגר כ"שיח קיפוח", שיח של "פעילי-שכונות", או שיח לא מערבי, כלומר, שיח נטול פרדיגמה, תֵמה או שפה אמנותית. רק ברשימה האישית שכתבה תמר אלאור לקטלוג, מגיחה דמותה הרב-שכבתית של שמש, על פוליטיקת הזהויות המורכבת שהיא ניהלה בשדה האמנות ובחיי היומיום. שיחת טלפון שהתקיימה בין שמש לאלאור ב-1.12.1996, מכנסת בפיסת חיים קטנה את מורכבות התנועה האישית-פוליטית של שמש, בתוך ומחוץ לעולם האמנות: "האמת, זה לא רגיל בשבילי ללכת לשם, אבל אני בכל אופן רוצה לקבוע אתך במקום הזה. אני הרי לא הייתי נכנסת לבית-קפה כזה, אבל אורי קצנשטיין תפס אותי יום אחד ואמר לי: 'מאירה, את יכולה להיכנס, תראי שלא יקרה לך כלום'. והאמת, נכנסתי וכלום, סתם עוד מקום. אז נקבע שם, או שבעצם תעברי אצלי וניסע לשם ביחד. יש לי משהו חשוב לבקש ממך." – "מה זה המקום הזה, ומה חשוב?" – "זה 'אורנה ואלה', ואני כבר אגיד לך שמה."
קריאה נוספת:
