מולטי קולטי בהכרח: החאפלה הפואטית במסעדת יפו

FotorCreated1

בגלריה של "הארץ" כתבה יפה [אנא התעלמו מהכותרת] על מסעדת יפו שמזכירה את פועלינו בחאפלה הפואטית. התשובה לכל הדיון, בכל מקום שאהיה הוא יצירה ויצירה ויצירה רב תרבותית, רב לשונית, רב לאומית, עם דגש על התרבות הערבית הנפלאה שלנו. תודה לשחר אטואן ושני המתוקה Shani Ahiel ולהקת Poetic Hafla חפלה פואטית اُمسية شعرية

 

"…מי שבחרה את השיר היא שני אחיאל, שגם הפיקה את ערבי השירה במקום. ערב השירה שהתקיים בסוף השבוע שעבר היה השישי במספר בסדרה שנקראת "חפלה פואטית" ושהתקיימה עד כה, בין השאר, בביתו של השחקן יוסף סוויד בעיר ובגלריה לאמנות ישראלית עכשווית Circle 1 שבקרויצברג. מארגניה, המשורר מתי שמואלוף, הצייר ברק מויאל והדי־ג'יי והמעצב גרפי אבי בוחבוט, מתארים אותה כ"אירוע רב לשוני, רב אמנותי, רב תחומי, שנע ממקום למקום", והפעם, במקום של אופרמן, אחיאל ושותפיהם, האירוע נפתח בהקראת שירים בארבע שפות – אלו שגם מעטרות את התפריט – ובהמשך התנגנה מוזיקה ערבית. אלא שגם אם החלל התמלא עד אפס מקום, והאורחים שתו ושמחו כיאה לחפלה, האירוע לא התפתח למסיבת ריקודים כפי שקיוו מארגניו, או ל"שכונה", מלה שאופרמן אוהב להשתמש בה. "זה היה יותר כמו קונגרס", העיר אחד מהאורחים, והוסיף המשך מתבקש לבדיחה: "הקונגרס האנטי ציוני הראשון". ובכל זאת, אחיאל מקווה ש"המקום ישאיר פה חותם"".

ובכל זאת, משהו משיח הזהויות בישראל חצה את הים והתמקם ב"יפו". "החפלה הפואטית" היא עדות לכך, או כפי שמתי שמואלוף אומר: "בחרתי ב'יפו' אחרי שהתארחתי במקום עם חבר נוסף והתלהבתי ממנו ומהמזרחיות שלו, למשל מהעובדה ששני שמה את התמונה של הסבתא התימנייה שלה על הקיר המרכזי, ומהמוזיקה הערבית והמזרחית הנהדרת שהתנגנה שם. כשסיפרתי לשני על החפלה הפואטית היא התלהבה, ואז קבענו פגישה עם ברק ואבי וגם הם התלהבו ממנה ומהמקום וקבענו תאריך. לא מזמן גם העברתי שם הרצאה על המאבק המזרחי, ועל המצב היהודי־ערבי בברלין, לקבוצה של סטודנטים מקנדה. השתמשתי בתמונה של הסבתא התימנייה כדי לדבר על שאלות של ייצוג".

יש לי הערה חשובה למי שקבע את הכותרת של הכתבה "הבר הברלינאי שמנסה לשחזר את האוירה של תל אביב". ובכן, קודם כל אומר שאי אפשר לשחזר אוירה של תל אביב, בשכונת מיטה, שהיא מזרח ברלינאית, וכיום גם עמידה, לבנה ושבעה. כלומר כל הניסיון להשוואה בין עיר אירופית לתל אביב, בין הרחוב של מסעדת יפו לבין הרחוב של אלנבי פינת גדוד העברי, שהוא הכתובת של האלבי והצימר – הוא ניסיון התאבדות. כי שני המקומות לא נפגשים.

מה שכן, תרבות מזרחית, יהודית-ערבית, מתקימת מחוץ לישראל, ולא רק כאילו ישראל במרכז וכל התרבות המזרחית היא חיקוי. לא. ישראל היא לא המקור. לא ראיתי אף מסעדה בישראל שיש לה תפריטים בגרמנית והיא יכולה לארח את ריבוי התרבויות עם דגש על התרבות הערבית בברלין.

מילה אחרונה, באופן אישי, אני רוצה לומר, ששמח שגם בישראל הייתי שותף להקמה של תנועות כמו גרילה תרבות, או חלקתי את הבמה עם ערס פואטיקה בתחילתה. יש משהו כל כך אינדי ואמיתי, בתנועה ללא תקציבים, מימון ועם קהל הדוק שעוקב בצמא.

הנה כמה סרטונים מהאירוע:

  • Hannah Lühmann reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tiki Sendeke reading on the 6th Poetic Hafla

  • Tal Hever-Chybowski reading on the 6th Poetic Hafla in Berlin

 

על האירוע החמישי שלנו בעיתון "טאז" הגרמני

Überraschend und ein bisschen chaotisch – Neue Mischung – Die Künstler werden mit Freigetränken bezalht. Zuhören, essen und trinken bei einer "Poetic Hafla" in Kreuzberg – Nina Monecke – TAZ

13731858_310090682668679_3841933611315107810_o

  • תמונה מהאירוע הראשון
2016-02-05 21.40.11
המשוררת עדי קיסר מתקלטת באירוע הראשון, שכלל את מקס צ'ולק, יוסף סוויד, שרון קוטובסקי, רפי גזעני, ברק מויאל ועוד.
  • תמונה מהאירוע השני
שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.
שרון קוטובסקי ויוסף סוויד בחאפלה הפואטית השניה שנערכה במדיה קנטינה בפנקוב. צילום: בועז ארד.
  • תמונה מהאירוע השלישי
אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב
אני מקריא בחאפלה הפואטית השלישית בקפה ד רפובליק בפנקוב
  • תמונה מהאירוע הרביעי
החאפלה הפואטית הרביעי בקפה דה בגה בנויקלן
החאפלה הפואטית הרביעית בקפה דה בגה בנויקלן
  • תמונה מהאירוע החמישי
החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג
החאפלה הפואטית החמישית בגלריה סירקל 1 בקרויצברג
  • תמונה מהאירוע השישי
תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה
תמונה מהחאפלה הפואטית השישית בקפה יפו בשכונת מיטה

מדוע אין ספרות שנכתבת מעבר לים [מאמר]

Screenshot 2016-04-18 13.01.46

 

הנה מאמר שכתבתי כחלק מכתבה על 8 סופרים הכותבים מעבר לים, כותבים על חג החירות

אין כזה דבר "הספרות העברית שנכתבת מחו"ל." משום שההגדרה של מחוץ לארץ, לא מתייחסת באמת לאמנות בכלל ולספרות בפרט. הספרות נוצרת במרחב שהוא לא מדינה, ולא ארץ.  ההגדרה הזאת של ספרות שנכתבת מחוץ, או בתוך ארץ היא בעייתית. בתוך כך, עלינו להבין שהספרות העברית מלכתחילה שייכת לכל ארץ, שבה יש כותבים בעברית, או ישראלים שהחוויה העברית עיצבה את זכרונם, או אזרחי העולם שחיים את הספרות הישראלית בדרך כזאת או אחרת. לכן, תסלחו לי, אבל אשתמש במונח הספרות הדיאספורית, זאת שנכתבת לפעמים מתוך תודעת של גלות; לפעמים מתוך מרחב קטן בין חיי היהודיים לבין חיי התרבות המקומית הנכתבת בשפה המקומית.  

הספרות הדיאספורית מנתקת את העברית, היהדות והישראליות, מגבולות הלאומיות, מחדדת את המשקל של חשיפה לתרבויות חדשות והופכת משפה של רוב למיעוט. הסופר זוכה פרס ספיר, רובי נמדר הכותב בעברית בניו יורק, או הסופרת הישראלית שספרה הראשון זכה לבחירת עורכי "הניו יורק טיימס", איילת צברי, הכותבת באנגלית-קנדית על חוויותיה כפתח תקוואית, או האנו האונשטיין, גרמני, שעורך את "אביב" – כתב עת עברי-גרמני, יוסף סוויד שכותב טור בעברית, בכתב העת "שפיץ" בברלין, וכמובן סייד קשוע, פלסטיני-ישראלי שכותב בארה"ב בעברית – כולם שייכים לתרבות הדיאספורית הזו. אתה לא חייב להיות יהודי, עברי, או ישראלי, בכדי להצטרף לתרבות הדיאספורית. התודעה קובעת ולא המוצא.

לספרות הדיאספורית יש בהחלט שפה משלה, זאת משום שהיא נוצרת בתוך תרבות, ערכים ומושגים שונים לגמרי מהתרבות הישראלית, אך נשארת שייכת לה, כמו גם שייכת לתרבות המקומית. למשל החלק השלישי של ספר הסיפורים הראשון שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", בהוצאת זמורה ביתן, שייך בהחלט גם לתרבות הברלינאית ומהווה חלק בלתי ניתן להפרדה מהחברה הישראלית כמו כל הספרים של כל המהגרים בעיר, שהם חלק מהתרבות הברלינאית, למרות שלא נקראים בתוכה.

בשנה וחצי הראשונות לבואי לברלין, היה לי באופן ספרותי רצון לחגוג מצד אחד את החיים במטרופולין, ולכן הוצאתי ספר דיגיטלי של שירי פרידה מלאי רגש ושירי הגירה ראשוניים שנקרא "פרדה בברלין". מצד שני היה לי רצון לתעד את החיים החדשים, ולכן כתבתי את הטור "ישראלי בברלין". אבל היום אני לא חוגג את ההגירה.

ההמשכיות של התרבות הדיאספורית לפעמים תלויה בילדים, שלרוב לא ממשיכים לכתוב בעברית. אך ישנה תנועה בלתי פוסקת של תרבות ישראלית, והדיאספוריות רק מתעוררת ובודקת את גבולותיה.

הרומאן המלא הראשון שלי, שעליו אני עומל בשנים האחרונות, נכתב בבטן המטוס של כִּלְיוֹן נֶפֶשׁ עם דרכון של הֶמְיַת לֵב, אל עבר כִּסּוּפִים. הוא משקף את נפש המסטיק שלי שנמתח בין גרמניה לבין ישראל, ומראה את הדרך בה שתי התרבויות לא ניתנות להפרדה פשוטה. לאחרונה קרה לי משהו מעניין, כשהייתי בין היוזמים של חאפלות פואטיות בעיר, ושמתי לב שהשירים שכתבתי בעברית, מופנים לקהל בעברית ולא לקהל המקומי. והחלטתי לכתוב שיר אחד באנגלית שישמש אותי לחאפלה הבאה. נראה איך זה יעבוד.

אני לא מתגעגע לאלו שעושים הפרדות. כמו סגירת פרס ספיר לאלו שחיים מחוץ לקולוניה. האם זה אותה הציונות שרוצה עם אחד, עם שפה אחת, בארץ אחת? האם אנחנו באמת נמצאים במקום אחד, בעידן של האינטרנט? האם אנחנו באמת יכולים לצמצם את הישראליות, לתוך גבולות פיזיים, בעידן הגלובלי? האם נרצה להשיל את כל הספרים שנכתבו בכל התקופות מחוץ לגבולות של ישראל? (אותה המדינה ללא גבולות ברורים מרגע הולדתה).

ספרות צריכה להימדד ביופי שלה, בכוח שלה לדמיין חיים חדשים ולא בדרכון של יוצריה. כך היה בעבר, וכך יהיה בעתיד.

מתי שמואלוף. נויקלן, ברלין, 2016. הדברים התפרסמו בגירסא מקוצרת בעיתון הארץ

 

image

image

image