הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה
בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

האסון מתחיל בארוחת עסקים, מתי שמואלוף. הוצאת נהר, 2013. 78 עמודים

"ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק."

כבר עמדתי בשערי ההוסטל עם התיק על הגב והשמיכה מחובקת מתחת לזרוע, כשהבחור מהקבלה מיהר אלי וקרא, "הגיעה לך חבילה!" הרבה זמן שלא קיבלתי חבילה, והתענגתי לרגע על רסיס נועם קדמוני: מעטפה ובה ספר נייר ודם. תחבתי את המעטפה הסגורה לתוך השמיכה המקופלת ויצאתי  לנסיעה מקוטעת שתימשך כל הלילה עד לפוֹטוֹסִי, העיר הגבוהה בעולם, שם על צלע אחד ההרים אשתתף בזריחה בטקס ראש השנה האֲנְדִינִי-אמאזוני. בדרך לטרמינל הוצאתי את המעטפה מתוך השמיכה, בחנתי את הבולים של "מהפכת משק המים" בישראל, והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן. תחת עיניו החקרניות והמגששות של הנהג בחנתי את אורגיית הדמויות הפסיכודאליות-משהו על הרקע החלמוני בחזית העטיפה. אולי מַפָּה  אסוציאטיבית של פְּנים הספר. בכל אופן, עטיפה יפה מאוד (המאייר: רותם מקרית גת). על גב העטיפה ציטוט מאת המבקר אילן ברקוביץ', המצביע על שירת מתי שמואלוף, או לפחות על שיר הנושא, כשירת מחאה שאינה יוצאת מ"עמדה מדוּמה של סבל". בשיר הנושא, המופיע אף הוא על גב הספר, עיניי נמשכות, אולי בשונה מאלה של ברקוביץ', דווקא לשורה השנייה, שבה המשורר "מתכנס בחזרה אל הזרוּת". תמונתו של מתי מעלה בי חיוך כשאני מזהה שתי ידיים עלומות מסדרות בתשומת-לב את עניבתו, ואגב כך מחלצות מהמשורר חיוך מהורהר של רגע חמים; אני מדמה לראות ילד מבקיע באושר רגעי מתוך קפסולת דמות המשורר.

"...והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"
"…והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"

זרוּת, גלות והגירה נכתבים בישראל

עד הבוקר אני מוצא את עצמי קורא בספר פיסות-פיסות ומסיימו בטרם זריחה: ראשית, בְּוואן מטפס בהרים אדירים שחלק ממורדותיהם התכסו במעטה של קרח במהלך הלילה; בהמשך, בהמתנה לילית ממושכת בטרמינל של העיר אוֹרוּרוֹ הקרה (כלומר, הקרה!!! גם בתוך הטרמינל); ולבסוף, באוטובוס לעיר פוטוסי מתחת לאלומת אור עמומה בירכתי האוטובוס החשוך והיָשוּן עד כדי נחירות מנסרות. בתוך הקריאה המקוטעת והתמהמהות להרהורים בחלונות הקרים עלו בי מחשבות שונות, שאשתף מהן כאן, וגם תמיהה, למקרא אחת מכותרות השירים, "היגרתי למדינה הלא נכונה"; תמיהה שמא המצב היה "אמוּר" להיות הפוך. כלומר, מצב שבו ספר כזה נכתב מחוץ לישראל, והדברים שבו, הרוויים תחושת זרות, גלות והגירה, נקראים מישראל.

            ספריו הקודמים של שמואלוף רחוקים ממני פיזית חצי עולם, אך מהזיכרון לגבי שירתו, נדמה לי שאני מוצא בספרו הרביעי, ברמת התדרים, משהו אחר, בעיניי גם אחר לטובה: יותר מִטפחות וצורות ופחות זעם ישיר ומרוכז; תחושה של ריתוך יותר עמוק של האישי-נפשי עם החברתי-פוליטי. הפצע שהינו חלק מהמנסרה לראיית החוץ הסובב מגלה את עצמו יותר, והפצעים הופכים חופפים; צער העולם וצער האדם נמזגים זה בזה לכדי מציאות יותר שלמה. לצד חומרים "מוכּרים" – מהילדה במחסום, דרך תימנֵי כנרת, ההעסקה פוגענית במכון ויצמן (שאינו "מכון ליווי לרעיונות סוציאליסטיים", 16), מחירי המים וחשבון הבנק, ועד לדיבור הלא-מקרי בלשון נקבה ול"אטלימוּת" הכללית – מצאתי רגעים פואטיים יפים, אולי מסוג חדש, דימויים שמרחבים את המרחב האסוציאטיבי המוכּר (למשל, "דפי תלמוד בוערים מרוב תשוקה", 34), אסוציאטיביות ציורית ("עצים רוקדים בין פרחי לוטוס שחונקים דגי זהב", 32), מוסיקליות ומקצב ("ככל שמתייתרת עבודת המשוררת", 25; "אני קשקוש שנמחק באלפי מחקים/ אני אבק לרגלי אנשי עסקים", 60) ועוד משפטים שאהבתי בלי להזדקק לנימוק ("התנים לא כל כך טיפשים בלילה", 74).

 שלוש גַלוּיוֹת

עם ההתקדמות בקריאה ובמסע, העדות על ההגירה "למדינה הלא נכונה" – שמעלה בי לא מעט מחשבות אישיות – מתבררת כמעטה שמתחתיו שוכנת תחושת הגירה וגלות בעלת עוצמה, ויותר מרובד אחד. הנה שלושה רבדים של גַלויות שבהם הבחנתי בוקעים מן הטקסט:

  1. גלות פיזית – זוהי הגלות במדינה הפיזית שעליה כותב המשורר מתוך ביקורת, ריחוק ואכזבה; מדינה שבה הוא "לא מוצא את הדרך" לביתו (18), ושבה המילים "מחפשות גן עדן אחר" (16); זו המדינה שאיתה הוא מקיים דיאלוג ישיר, ומסביר לה, הכי 'דוּגרי' שיש, "אַת הופכת אותי למהגר/ אני מקים את ארצי הנוכרית לצידךְ ובתוכךְ" (17).
  2. גלות במדינת השירה, גלות פואטית – הגלות אינה רק במדינה שאת שמה נושא השיר הישיר "ישראל", אלא גם במדינה אחרת שמופיעה באחד השירים כ"מדינת השירה". השירה והשפה הן דברים מוחשיים מאוד, ואף מרכזיים, בעולמו השירי של שמואלוף: למילה יש גוף וחוֹמָה, השפה יכולה להיות מובטלת ואף להירצח, אפשר לטוס ב"מטוסי אותיות", ולשירה – או ל"מדינת השירה" – יש אף שרת חינוך, בית חולים ותנאי העסקה שבמסגרתם אפשר אפילו להיות מפוטרים מהשירה.
  3. גלות במרחב האישי – בנוסף  לשתי הגלויות הראשונות, מתקיימת גלות שלישית, מעט דקה יותר בנוכחותה – שאינה בלתי-קשורה לשתי הראשונות – הגלות במרחב האישי הקרוב ובמרחב הפנימי: היעדר הבית והיעדר החיבוק; הקיום שבו המשורר הוא "זרע ללא אדמה,/ הוא חי על פני המים/ ומת ליבשה// הוא נשוי לרוח" ו"מחפש אחרייך בביוב השמיימי של נהרות הזפת" (11), הקיום שבו הוא שומע "תינוק צורח, יש איפשהו תינוק זועק/ בחדרי" (28). התינוק הזה צורח מן הסתם ממקום יותר עמוק מהחדר, אבל הדימוי יפה מאוד, איפשהו בחדרי.

קריאה מתעכבת פנימה נותנת שתגובת המשורר לעולם שהוא מתאר – או לעולם שעולה מעצמו מתוך הרצף – היא רצון להתקבל, להיות אהוב, למצוא בית ולזכות בחיבוק, גם בַּמקום שבו לתחושתו, בעת פינוי התקווה (השכונה אך לא רק), "רק לפודל הלבן יש מלונה" (65). בדיאלוג שלו מול המדינה הראשונה הוא כמו-מצפה – באופן מפתיע-משהו עבורי – להיפוך המצב, "ישראל, אני יודע איך איבדתי עניין/ בעניין שלךְ, ישראל מתי תתענייני/ בעניינִי?" (59), ואולי הוא אף מחכה לכינון יחסי אהבה – כן, איתךְ ישראל! – ישראל שהמשורר "חולם רק עלייךְ" (56), ותוהה: "ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק" (57); בממד אחר, המשורר מעוניין למצוא "עיר מקלט בשירה" (22), ואפשר שגם הד הכרה ניכר יותר במרחב הזה (אגב, וזה רק רבע-קשור, אבל בהתחשב בהיקף העשייה, הדיאלוג, ההשפעה והחיוּת של שמואלוף במרחב השירה החי, ולא רק ככותב, הגיע הזמן להתעלם מסלידות ומריחוקים פוליטיים, ולהעניק לו הכרה "ראש-ממשלתית" מסוימת שתרחיב מעט את הנשימה; אבל זה, כאמור, שייך לניתוח אחר). אותה כמיהה להיפוך הגלות והזרות באה לידי ביטוי בלבוש אחר גם במרחב האישי-פנימי, האינטימי, שבו, בעבור המשורר הזה מתברר ש"חיבוק הלילה הוא הנשק האמיתי של צבאותַי" (67).

צילום: יחזקאל רחמים
יחזקאל רחמים, כחלק מהטקס לכניסת שנת האיימרה החדשה, או בשמה החדש בבוליביה "השנה האנדינית-אמזונית". השנה מתחילה עם זריחת השמש…

בכל זאת בית בתוך הגלות

מהביקור בפוטוסי אני חוזר באוטובוס יום. אני מסתכל מהחלון על המרחבים הגבוהים, החזקים, השקטים, מתבונן בפסגות מושלגות שמופיעות פה ושם במרחק, ונושם. ונושם. אני שוב מוציא מהתיק את ספר השירים של מתי, מן הסתם אל הקְשר אחר לחלוטין מזה שבו הם נכתבו, עובר על שורות שסימנתי לעצמי ומדי פעם חוזר לבהות בנוף שנע לאיטו לאחור. אני חושב שאני מכיר את המדינה ששמואלוף כותב עליה ונמצא ביחסים שלו איתה. ועכשיו אני מכיר עוד אחת, ועם הזמן יותר ויותר. הנודד רואה את היפה ואת הקשה, ואולי מבחין בעיקר במה שנוגע בו או מה שמתקרב אליו. הגולה במולדתו מרגיש וחי את הכאב. במקרים נדירים הוא גם כותב על כך, וטוב שכך. באיזו קריאת לב ממרחקים של הספר הזה, שאינה מחפשת או זקוקה לנימוקים, עולה בי פתאום ההרגשה שהכותב הזה, או מתי, ידידי, נמצא על סף כלשהו של מיצוי התנסות ושל התבוננות ("איפה אני", 45; "מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה", 12, אבל זה הרבה מעבר לציטוטים נקודתיים), שאפשר שעשויים להוביל אותו, אחרי פרק חיים שדומה שמסתכם לו מעצמו, לעמידוֹת אחרות מול שלושת רבדי הגלות שקראתי בספרו. איכשהו הרגשתי את זה דרך השירים. שיעור מבוא ברוחניות ובצלילות הראייה מלמד שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות (אני לא באמת מאמין בזה עד הסוף), אבל אנחנו יכולים לשנות את התגובה שלנו למציאות. בעקבות הקריאה, אני חושב על תגובות אפשריות אחרות לאותה מציאות, על מרחב נוסף לחקירה שעשוי להמתין בהמשך הדרך. למשל, לוותר על הציפייה, על הבית החיצוני, על הרצון להתקבל ואפילו על החיבוק, ומבלי לוותר על האכפתיות ועל הרצון לשפר ולקוות… בשתי נקודות בספר אני מוצא התכתבות אישית של שמואלוף עם כתיבתי שלי; התכתבות שמציעה שאולי בתוך "הגלות השנייה" מתקיים בכל זאת סוג של בית רעיוני מופשט, סוג של קהילתיות פואטית, ומאירה באור אחר, מעט חמים יותר, את הגלות, במיוחד על רקע ההנחה שלמטריצת ההשפעות וההתכתבויות יש מן הסתם הרבה יותר משני קצוות (שני הרגעים מופיעים בכותרת השיר "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה", שאך סביר שמתכתבת עם השורה "סיבת המוות: עוני" מהסיפור הקצר "מים", שלמדתי שמתי מלמד מזה זמן בסדנאות הכתיבה שלו, וכך לגבי ההתכתבות עם הרעיון הסוציו-פואטי של "היהלומים השחורים" ממסה מיוחדת שכתבתי לכבוד כנס ספרותי על הספרות העכשווית "יהלומים שחורים: על הגעת השוליים לספרות בישראל").

צפו: סיבת המוות – נחנק משירי אהבה ב"השקת האסון מתחיל בארוחת עסקים" 

דיאלוג מחויך, או: היגרתי למדינה הנכונה?

אני מסתכל על נקודות חיות שרוֹעות במרחק, ותוהה עד איזו מידה באמת אפשר לייצר מרחב מוגן מהיחסיות הסמיכה ומההיקשרות של אדם בסבך יחסים עם מקומות, נסיבות וממדים שבהם הוא חי. אני מסתכל על משפט מסומן שלא הבנתי עד הסוף, ותוהה אם תוכל, מתי, "לערוף את ריצת תחרות שירתךָ" (63) בלי לערוף את ראשךָ שלך, וגם בלי לערוף את שירתךָ; כלומר, אם תוכל לערוף את הריצה ואת התחרות מתוך העשייה, אך לא את השירה, או לפחות לא את שירת החיים. אני קורא את המשפט הזה שוב ותוהה מחדש למה מתי התכוון, כשהאוטובוס עוצר בצומת שומקום ואישה מקומית בלבוש מסורתי עולה עם קערה מלאה שקיות עם פיסות בשר חתוכות בצורת עלים דקים ותפוחי אדמה מבושלים. אני תוחב את הספר לתיק ומתעניין מתוך סקרנות איזה בשר זה. "לאמה. בשר של לאמה. תיקח אחד?" אחד הנוסעים מעודד אותי לנסות ומבטיח: "זה טעים, ריקוֹ!" (המבטא בוליביאני הררי, אז זה נשמע כמו ז'יקוֹ). אני אומר שהחלטתי שאני לא אוכל לאמה אף-פעם, שאני מחבב את החיה הנחמדה הזאת ומעדיף לאהוב אותה מרחוק בעיניים. האיש צוחק ומסביר לי שאני טועה, ושהחיה הנחמדה שלא אוכלים זאת בכלל ביקוּניָה (שאומנם דומה ללאמה, אך הרבה יותר עדינה ונדירה) והוא שוב מאיץ בי לטעום, עכשיו יחד עם שכנו לספסל. נוצר דיאלוג מחויך מסביב, ואני מסביר שאני מלא. מה זה מלא? מלאניסימוֹ! פשוט כי אכלתי הרבה ביקוּניה לפני הנסיעה. אישה שיושבת מאחורי שואלת כמעט בבהלה אם באמת, והנוסע המאיץ מזדקף ואומר בקול שכולם ישמעו – "ביקוּניה! איך באמת? איך באמת?"

הדברים התפרסמו לראשונה בתאריך ה-19 באוגוסט 2013 בפייסבוק של היוצר יחזקאל רחמים

כל הצילומים הם של יחזקאל רחמים וכל הזכויות שמורות אליו בלבד.

 

הופעה לפני אחרונה במזה"ת: ספוקן שירת "אחוזי לחות" – זוגות של יוצרים מתחומים שונים נותנים פרשנות אישית וחסרת מעצורים

1233975_10151615983907297_446138161_n

 

תודה וברכה על כל ברכות היומולדת ארבעים

Sifu.Gallery. 021 Rasta Girl (Dancer) 16 x 20" Mixed Media, (Acrylic Crackle wash, newsprint clipping, poly topcoat | cc: flickr By Elmo H. Love
Sifu.Gallery. 021 Rasta Girl (Dancer) 16 x 20" Mixed Media, (Acrylic Crackle wash, newsprint clipping, poly topcoat | cc: flickr By Elmo H. Love

Thank you all for all the love you showed me in my birthday! May god bless you all and bring justice, equality and freedom (especially to Palestine)

תודה על הברכות הערביות, האמריקאיות, היפניות, הארמניות, האפגניות, הפאריד אל אטרשיות, הבוב דילניות, האפריקאיות, האתיופיות, האהובה עוזריות, הברי סחרפיות, הפרחים, העוגות, הבדיחות ועוד…

  • הקליפ שהרס אותי
  • הדר סתיו המקסימה העלתה לפייסבוק סרטון מערב גירוש שדים באנאלולו עם אופיר טובול, לא בטוח שהמסתורין מצטלם אבל קחו ותעשו מה שתרצו.
  • הברכה הכי פואטית שקיבלתי מיחזקאל רחמים בהודו:

"אבק בהרים לוחש סודות על סדקים /

בתחנות הרוח /

ניחוח המתכת מגלה שהחרבות השבורות כבר מותכות  /

לחניתות / "

  • הציטוט הטוב ביותר הגיע מאורטל בן דיין:

מקדישה לך את הציטוט האהוב עלי של מרטין לותר קינג, שהבין היטב, שבשביל היכולת לחלום ובכלל לומר "יש לי חלום" נדרשת עבודה לא פשוטה של פעולות ישירות ולא נחמדות. יש כאלה שבורכו ביכולת לחלום וכאלה שבורכו ביכולת לפעול בצורה תקיפה ובלתי מתפשרת, למעטים יש את שתיהן, כמו שלך יש, מתי.

"אני כמעט ומגיע למסקנה המצערת שהמחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש, הוא לא חבר מועצת העיר הלבן, או איש הקו-קלקס-קלן, אלא האיש הלבן המתון, אשר מסור יותר ל'סדר' מאשר לצדק; אשר מעדיף שלום שלילי שהוא העדרה של מתיחות, על-פני שלום חיובי שהוא נוכחותו של צדק; זה אשר תמיד אומר: 'אני מסכים עם היעדים של מאבקך, אבל איני יכול להסכים עם שיטות הפעולה הישירה שלך'; זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר; זה אשר חי על פי תפיסה מיתית של הזמן ואשר תמיד מציע לאדם השחור להמתין ל'זמן נוח יותר'."

מזל טוב אבו-מתי

ביום ראשון אני מופיע בירושלים באירוע התרמה לדהמש עם טובי הדי ג'יים והמשוררות

לא לשכוח שכולנו באנו מאפריקה, אז להילחם בעבדות בכל מקום שבו היא נמצאת

תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

תהודות זהות

הדור השלישי כותב מזרחית

 

מאת: בעריכת מתי שמואלוף, נפתלי שם-טוב ונירברעם

 

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"

שאלה טובה.

מלים רבות נכתבו בשנים האחרונות על-ידי מזרחים בני דור ראשון ושני. באנתולוגיה זו ניתן לראשונה קול לדור השלישי, שמרביתו גדל בפריפריה בשנות השבעים והשמונים.

רבים מהכותבים כתבו טקסטים אישיים, החושפים באומץ סיפורי חיים של הדור הצעיר. בספר הזה התגבש פסיפס אנושי מרתק, שנע בין שכונות הפריפריה בדרום ובצפון, שכונות האריסטוקרטיה בירושלים ומרכזי העצבים של תל אביב. ישראל המרוחקת, הפריפריאלית, עולה מתוך הספר בישירות, בכאב, לעתים בזעם ובקול חכם ומלא תובנות. בין הסיפורים מתערבלים פיסות חיים מלאי מורכבות: ילדה שגדלה בצלו של סיפור אהבה בלתי-אפשרי בין מזרחי לאשכנזייה, וצעיר שמחמיץ שוב את אביו הקרב למותו; נערה שמוותרת על זהותה כדי "להשתייך", וילד שמאמץ עבריין כדמות אב; זמרת שבוחרת במוסיקה הערבית ומשלמת את המחיר, וסופר שמגלה במפתיע את עולמה המורכב של אמו, ועוד.

הכותבים גם יוצאים החוצה: מגלים את קהיר ומרקש, נמלטים לברזיל ולהודו, ובסופו של דבר חוזרים הביתה, להישיר מבט אל השאלות שכל אדם שואל לגבי זהותו, עברו וחייו.

רשימת הכותבים/ות: נעמה גרשי, שמעון אדף, נפתלי שם-טוב, מתי שמואלוף, דיקלה (דורי), סמי ברדוגו, סיגלית בנאי, יונית נעמן, אלמוג בהר, אייל בן משה, איריס ארגמן, יאלי השש, אליענה אלמוג, יחזקאל רחמים, אדמית פרא, דודו בוסי ושבא סלהוב.

 

 טקסטים מתוך הספר שפורסמו ברשת

איזכורים, עיתונות וביקורות וכד':

  1. לבי במזרח, יום רביעי, 27 ביוני 2007, 11:08 מאת: חן רוזנק, מערכת וואלה!
  2. מה בי מזרחי ומה אשכנזי, יעל ישראל, רשימות, 07.07.07.
  3. הפנתרים השחורים: דור שלישי, יונתן גור, מגזין 24 שעות – ידיעות אחרונות, 08.07.2007, עמודים 1-3, 22.
  4. פתאום הומצא דור חדש של מזרחים, השאלון עם סיגלית בנאי, ספרים – הארץ, 11.7.2007.
  5. המסע אל תהודות זהות, מתי שמואלוף, מדור "טרום קריאה", תרבות וספרות – מעריב, 13.7.2007.
  6. על תהודות זהות, יהושע סימון, העיר, 13.11.2007.
  7. אמא שלי ממרוקו, אריאל לוינסון, וואלה – תרבות, 15.7.2007.
  8. ציטוטים, טיימאאוט, תל-אביב, 12-19 ביולי, עמוד 136.
  9. שואה שלנו, מיה סלע, ידיעות תל אביב, 20.7.2007.
  10. מי אני?, נוית בראל, תרבות וספרות – ידיעות אחרונות, 20.7.2007.
  11. הדור השלישי כותב מזרחית (סלהוב), שישי – אדם ברוך, מעריב, 20.7.2007, עמוד 31.
  12. סיגלית בנאי התארחה אצל ענת שרן בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1, 24.7.2007.
  13. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007.
  14. מיץ קנה סוכר ומלח העלבון, "קרוא וכתוב" מנחם בן, מעריב  – תרבות וספרות / מוסף שבת, עורכת: דנה אלעזר הלוי, 27.7.2007, עמוד 29.
  15. מזרחי זה הכי, אריאנה מלמד, 7 לילות / מוסף שבת – ידיעות אחרונות, 27.7.2007, עמוד 2
  16. הבט אחורה בזעם, סמי דואניאס, ספרים – טיימאאוט, 02.08.2007, עמוד 116.
  17. השקת זהות, שלומית ליר, רשימות, 13.8.2007.
  18. משדר "פופוליטיקה", ערוץ 1, 14.8.2007.
  19. "תהודות זהות" באתר "טקסט".
  20. "בועז מעודה והעוד", שירה אוחיון על "כוכב נולד" ו"תהודות זהות" בפופוליטיקה, העוקץ, 19.8.2007.
  21. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ (רשימה ראשונה),  19.8.2007
  22. על מאמרו של אלמוג בהר "חלומות באספניה", מואיז בן-הראש, קדמה, 27.08.2007 (המאמר פורסם גם באתר שלו ב"רשימות").
  23. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ  (רשימה שניה), 31.8.2007
  24. "זהות מזרחית", אריק גלסנר, מקור ראשון, 24.08.2007.
  25. ציטוט מתוך רשימה של נעמה גרשי מופיע ב"חדשים" של מגזין סטימצקי, ספטמבר 2007, עמוד 16.
  26. נעמה גרשי, תכניתו של קובי אריאלי, ערוץ 2, 7.9.2007.
  27. "הומלס מזרחי", עצמון אברהמי, כל הזמן – ירושלים, 7.9.2007, עמוד 100.
  28. הבעיה האשכנזית, שירה אוחיון, קדמה, 7.9.2007.
  29. "התרבות חייבת להיות פוליטית", מתי שמואלוף, דברים מתוך הערב שנערך לספר במאהל מחוסרות הדיור בירושלים, 10.9.2007.
  30. מי נתן לך שפה, מי אמר, "דבר עכשיו"?, שמעון אדף, רשימות, 16.9.2007.
  31. שברי זהות, אלישיב רייכנר באתר "דרומי", 25.9.2007.
  32. ומהי בכלל המזרחיות הזאת? – מחשבות בעקבות "תהודת זהות – הדור השלישי כותב מזרחית", גלעד סרי, רשימות, 29.9.2007.
  33. לפני שאמשיך על מסעודון – תגובה לפוסט של גלעד סרי לוי, אמירה הס, רשימות, 29.9.2007.
  34. שדרגו לדור השלישי, ניר ברעם, "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23.
  35. הכיוון: מזרח,שבתאי קור, ספרים – אתר "מעריב", 18.10.2007.
  36. משולש מזרחי – תהודות זהות – ברדוגו, בוסי, אדף, דפנה שחורי, 18/10/2007 09:48:51
  37. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  38. כתבתו של גיא אסל, חדשות ערוץ 1, 30.11.2007.
  39. ביקורת, אבי אליאס, מטרו, 23.12.2007
  40. "מזרחיות – מוצא סתמי או זהות עקרונית?", קציעה עלון, ‫ בקורת על:  שמואלוף, מתי, ברעם, ניר ושם-טוב, נפתלי <עורכים>. תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית. תל-אביב, עם עובד, 2007. ‬  משעני, דרור. בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד. תל-אביב: עם עובד, 2007. ‬  בתוך ‬   ‫ הד החינוך , 82(1): 108-109, 2007. ‬
  41. רבקה ירון, תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית (רשימת ביקורת) אימגו, 28-10-2008
  42. יומנם של היהודים-הערבים בישראלנאאל אלתוחי, "akhbarelyom"., מצרים, אפריל, 2009.
  43. I like burekas in the morning, מאת נפתלי שם טוב, תורגם לערבית לבלוג הספרותי של נאאל אלתוחי, 18.4.2009.
  44. ניסים קלדרון מזכיר את הרשימה של אלמוג בהר, "מושך את המזרחים בלשון", 2010, , ספרים YNET.
  45. נוית בראל מזכירה את הרשימה של אלמוג בהר, ""לא לפחד לומָר: יש לי עָבָר", מקור ראשון, 22-1-2010
  46. How Hebrew teaches us something about    ourselves, Nael Altouki, 26.11.2015

אירועים

פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית – גילגולי שיר

 

מעצבת: שירי עצמון.

הכול החל כשהמשורר יחזקאל רחמים פנה למערכת הכיוון מיזרח לפרסום שירו פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית. הגיליון מס' 12 כבר היה "סגור" ולא יכולנו לפרסם את השיר המקסים. לכן פנינו ליחזקאל וביקשנו לפרסמו על גבי גלוייה מיוחדת שהדפסנו לקראת השתתפותינו בפסטיבל המשוררים מס' 9 במטולה. בצד אחד הופיעו גיליונות הכיוון מזרח ובצד שני הופיע השיר.

מעצבת: שירי עצמון.

באותה שנה (2006) השיר הגיע לידי העורכת יערה שחורי וניר נאדר. ואלו החליטו לפרסמו (באתר של "ידיעות אחרונות") בצד צילום של דן זלצר ב"בית העם", גלריית פועלים וירטואלית לאמנות ושירה, מתפרסמת ביוזמת עמותת "מען" ומגזין "אתגר" כחלק משירים המשלבים ראייה חברתית פואטית.

ניו-יורק אוגוסט 2006, דן זלצר.

יחזקאל מספר שאת השיר הוא החליט לשלוח לתחרות  "שירה על הדרך" בדרך בשל התקבלותו הטובה במסגרות השונות. ואכן השיר התקבל בלבביות וזכה במקום שלישי בתחרות. וזיכה את יחזקאל רחמים ב-5000 ש"ח לקניית ספרים בחנויות סטימצקי. לבסוף, השיר גם זכה להיכלל באנתולוגיה לשירה מעמדית שאני בין עורכיה. בקרוב גם ייצא לאור ספרו של יחזקאל רחמים "משפט הדגים" (בעריכת רן יגיל, הוצאת עמדה / זמורה ביתן) שפרק מתוכו התפרסם בגיליון האחרון של עיתון 77.

 

"משפט הדגים" על גבי עטיפת גיליון "עיתון 77" מס' 318.

 

***

פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית

פּוֹעֵל בִּנְיָן סִינִי/ וְזוֹנָה אוּקְרָאִינִית/ עַל מִזְרָן מְשֻׁמָּשׁ/ בְּעִיר הַחֲלוֹם/

יֵשׁ רְעַב אֶצְבָּעוֹת/ וּגְנִיחַת פְּרוֹטוֹקוֹל/ הֵם פּוֹלְטִים אֲנָחוֹת לַתִּקְרָה/

אֲחוֹתִי הַיְּקָרָה/ הַיְּקָרָה לִי מִדַּי/ הוֹי גַבֵּךְ הַמָּעוּךְ זֶה מִכְּבָר/

אֲהוּבִי הֶעָיֵף/ הוֹי, עוֹרְךָ הַמְּאֻבָּק/ גַּם גַּבְּךָ הַדָּקִּיק נִשְׁבַּר/

הַשְּׁקָלִים יִזְרְמוּ/ וְטִפּוֹת דֶּבֶק סִינִי/ מִטְפָּחוֹת שֶׁל נְיָר וּבֵטוֹן.

נִסְתַּתֵּר נִתְחַבֵּא/ בְּתוֹךְ חֶדֶר אָטוּם/ בְּבֶטֶן מִקְלָט מְזֻיָּן/

אֲהוּבִים וְיָפִים/ יִקְרְעוּ הַמְּחוֹגִים/ כְּשֶׁיָּבוֹא וְיַפְרִיד הַזְּמָן.

השאלון עם יחזקאל רחמים – עיתון הארץ – 30.5.2007