כיצד חובר השמאל המזרחי לשמאל הפלסטיני

היוצר והחוקר פרופ' סמי שלום שיטרית מאתגר במאמר נוקב את הפריחה והאוונגרד המזרחי ושואל היכן הם חוברים לשמאל הפלסטיני. היכן המזרחיות המתחדשת, אינה מנסה להתקבל ולהיקבר תחת לובן האשכנזיות, אותה קטגוריה שמתבדלת בתוקפנות מהערביות. אודי אלוני, בתגובה קצרה לדברי סמי שלום שיטרית ומראה כיצד יש מזרחים הבונים מייצג שווא של האשכנזיות כשמאל, למרות שהיא מתקיימת בעיקר בתוך מרחבי ימין הגמוניים

לאן שטה הטיטאניק

רגע לפני שתקראו את רסיסי השיר והמאמר שפירסמתי בהעוקץ, אני שמח להודיע לכם/ן כי ב11.9 19:00 תתקיים ההשקה לספר שלי "מקלחת של חושך, וסיפורים אחרים" בהוצאת זמורה ביתן, בחנות של "סיפור פשוט", ברחוב שבזי 36 בנווה צדק. אז תירשמו ביומנים ובקרוב יהיו פרטים נוספים. שבת שלום

מפלגת העבודה לא שייכת לשמאל

מה קרה למפלגת העבודה היושבת באופוזיציה לממשלה, אך תומכת בראשי העיר השמרנים בשלושת הערים הגדולות. איפה הרוח של המחאה שאפפה את פעיליה. איך יכול להיות שמפלגת העבודה תומכת הן בריצה לראשות העיר של יונה יהב בחיפה, רון חולדאי בתל אביב-יפו ובזו של ניר ברקת בירושלים.

מדוע מעמד הפועלים מצביע לימין

בימים שבהם השמאל הישראלי מגלה את גבולותיו ביחס לשאלות של זהות ולא מצליח לצמוח ולהוות אלטרנטיבה חזקה להפלת משטר נהנתניהו. אייל קליין המליץ בעבורי לקרוא כתבה יפה שעוסקת מדוע אמריקאים ממעמד נמוך מצביעים לימין הרפובליקני. החלטתי לתרגם חלק מהמסקנות שלה (בתרגום חופשי, אשמח להערות) בכדי לעורר אותנו לחשוב מחדש ואולי להתכונן ולהכין את דמותו של השמאל לקראת אתגרי המאה עשרים ואחת.

אל תתנו למאבק להיכשל | אלדד ברין

הרב בני לאו, ממנהיגי הציונות הדתית, אמר בהפגנת הענק בת"א שלא מדובר במחאה סקטוריאלית, ושאין פה שמאל וימין. דברים דומים אמרו רבנים אחרים, בירושלים ובמוקדי מחאה נוספים. גם דוברים חילונים חזרו על אותם דברים. ובדיוק משום כך אלדד ברין מאמין שהמאבק הזה ייכשל.

המצרים נותנים לנו שיעור בדמוקרטיה

אנחנו אוהבים להתגאות בכך שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל בזמן שהדמוקרטיה בישראל מתדרדרת, המצרים מראים לנו מהי רוח דמוקרטית אמיתית

להתחדש בשמאל

על רקע השתלטות האג'נדה המדינית הבטחונית וחולשת השמאל, אני קורא לשמאל להתארגן מחדש, במיוחד התחום החברתי. בין היתר, אני מציע למפלגות חד"ש ובל"ד לפנות לציבור היהודי

בין עיני לפרץ | לב גרינברג |

שוב האמרה המפורסמת של מרקס כי "כל אירוע גדול מתרחש פעמיים, ראשונה כטרגדיה ושנייה כפארסה" – מתקיימת לנגד עינינו. הטרגדיה הייתה כניסת מפלגת העבודה לממשלת שמיר בשנת 1988, הפארסה היא כעת, עם כניסת מפלגת ברק לממשלת נתניהו. ב-1988 המציא רבין, שדחף את העבודה לתוך הממשלה, את הסיסמא "אין לנו מדינה ספאר", כעת ברק חוזר עליה כמו תוכי, בלי ההקשר הפוליטי. ב-1988 הויכוח היה גלוי ויצרי, מבוסס על השקפות ואינטרסים: הממסד הביטחוני רצה כי רבין, שר הביטחון בימי ממשלת הרוטציה והאינתיפאדה הראשונה, ימשיך בתפקידו, ונגדו התייצבו 17 חברי כנסת בהנהגת מזכ"ל המפלגה דאז, עוזי ברעם. כוח 17 קראו להם. רבין גייס את תמיכת מנגנון ההסתדרות בתרגיל משותף עם המיועד לראשות הממשלה יצחק שמיר. שמיר יכול היה להקים ממשלת ימין, אבל העדיף את השותפות עם העבודה כי דיכוי האינתיפאדה בלי איש "שמאל" במשרד הביטחון היה הרבה פחות לגיטימי. "התרגיל" היה הצעת משרד האוצר לשמעון פרס, אשר נועדה לחלץ את ההסתדרות מהמצוקה אליה נקלעו מוסדותיה – קופת חולים, הקיבוצים והמושבים, ומפעלי חברת העובדים – לאחר מדיניות ייצוב המשק ב-1985.