ברלינאים מסרבים להיות אויבים: היוזמה התרבותית ששואפת ל״חבר מחדש את המזרח התיכון״

תקראו להם נאיבים, אבל הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף נרגשים מאוד לקראת האירוע ששואף למסגר מחדש את פוליטיקת הזהויות המזרח תיכונית בברלין, ועל הדרך גם ללמד את הגרמנים מה זה יהודים-ערבים. למאמר המלא של יעל אלמוג במגזין "שפיץ". כמו כן תוכלו להאזין לראיון עם גואל פינטו, מדקה 33. וגם להוריד את הבוקלט. לפני שניגש למאמר. אני רוצה להביא מדברי מיכל זמיר על האירוע הנפלא שהיה אתמול:
התחלה של משהו טוב: יוזמה ספרותית מזרח תיכונית בברלין. כ130 איש הגיעו למפגש ראשון בסדרת מפגשים ספרותיים ביוזמת הסופרים מתי שמואלוף והילה עמית עבאס. היוזמה מפגישה בין יוצרים יהודים שמוצאם ממדינות האסלאם ובין משוררים ערבים מוסלמים ואחרים מהמזרח התיכון. בנוסף השתתפו גם: המשורר הכורדי מוסא עבד אלקאדר, משוררת הספוקן-וורד המצריה מרים ראשיד, המשוררת הישראלית זהבה כלפה, והמוזיקאים של ברלינר-אוריינט-אנסמבל: נגן הבוזוקי הכורדי מבאן יונס, נגן העוד הסורי חסן אבו אלפד'ל, ונגן הקונטרבס הישראלי גידי פרחי, זהבה כלפה, הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף.
מתי שמואלוף והילה עמית עבאס, צילום: מיכל זמיר
אירנה המתרגת, חסן ואנוכי. צילום: מיכל זמיר
מוסא, הילה ואנוכי
מקריא
הכותרת "מחברים מחדש את המזרח התיכון", ייערך ביום חמישי הקרוב, 25 באוקטובר, ערב שבמרכזו הקראות שירה ומופעים של יוצרים ישראלים וערבים ביחד ולחוד. את הערב מארגנים שני הישראלים תושבי ברלין, ד״ר הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף, ומבחינתם, האירוע הוא יותר מעוד ניסיון להביא לדו-קיום ישראלי-ערבי דרך יצירה משותפת; במרכזו עומדת התפישה שלהם את עצמם כיהודים-ערבים, כמי שאינם זרים לתושבי מדינות ערב אלא חולקים איתם חוויה תרבותית משותפת. זוהי עמדה שיכולה לאפשר, כך הם מקווים, קשר ישיר ליוצרים הערבים המשתתפים בערב, תושבי ברלין גם הם, כמו האמנית הרב-תחומית ילידת מצרים מרים ראשיד והמשורר יליד כורדיסטן עבדולקאדיר מוסא. מעבר לחיבור מחדש של המזרח התיכון, השניים, שבקונטקסט הישראלי יזוהו כמזרחים, מעלים בשיחה עימם היבטים שונים של הדרה הן מהשיח הישראלי והן מהגרמני. בהקשר הישראלי הם תופשים עצמם כחורגים מהקו שמכתיב הקאנון הישראלי — גם כמי שהיגרו מישראל וגם כיהודים-ערבים. ואילו בהקשר המקומי הם מעידים שהסביבה האירופית מזהה את היהודים בראש ובראשונה כקשורים לשואה, ועל כן בגרמניה הם מייצגים יהדות שאינה מוכרת לקהל הרחב וגם אינה מעסיקה את מוסדות התרבות. ספרו לי על היוזמה — איך נפגשתם? איך עלה הרעיון? במה שונה היוזמה הזו מיוזמות אחרות? עמית: הרעיון עלה בעקבות שיחה בינינו כשני סופרים מזרחים בברלין. יצרתי קשר עם מתי לפני כחמש שנים סביב הדוקטורט שלי שעסק בהגירה של ישראלים. אין הרבה מזרחים בברלין וזה עוד פן של ישראליוּת שהוא בכל זאת שוני. ברלין מאפשרת מפגשים שבישראל ובמזרח התיכון לא מתאפשרים. החלטנו לנסות ולמצוא עוד אנשים מסוריה, מאיראן, ממדינות שונות במזרח התיכון, שיוצרים, שעוסקים בספרות, באמנות. שמואלוף: הייתי שותף לארגון של ״החפלה הפואטית״, ערבים שאפשרו בין השאר מפגשים בין ישראלים לערבים. אחרי 17 אירועים היתה חסרה לי איזו רפלקסיה על משמעות המפגש — להרחיב, לאפשר דיון. האירוע הקרוב אינו מסיבה, אלא שיחה שמטרתה להכיר במה שמשותף לנו, לְמה כל אחד מתגעגע. האירוע ישלב בין שפות שונות — ערבית, עברית, גרמנית, אנגלית ועוד, באופנים שאולי נשכחו היום אבל הם חלק ממסורת ארוכה. לדוגמה, השיר שזהבה כלפה תקריא נכתב בערבית אך באותיות עבריות, שזו מסורת רבת שנים של יהודים שחיו בעולם הערבי, מסורת שהולכת אחורה עד הרמב"ם. אני מקווה שזו התחלה של פרויקט שיהיה רחב יריעה. יהיה אפשר למשל לעשות עוד אירועים שיוקדשו למדינות מסוימות — איראן, מצרים. הקול הקורא שפרסמנו חותר גם לפרסום של אסופה, אולי אחת לכל אירוע.
משתתפי הערב, מלמעלה משמאל בכיוון השעון: זהבה כלפה, הילה עמית עבאס ומתי שמואלוף הישראלים; נגן הבוזוקי מבן יונאס יליד כורדיסטן; נגן העוד חסן אבול פאדל יליד סוריה; המשוררת מרים ראשיד ילידת מצרים; והמשורר מוסא עבדולקאדיר יליד כורדיסטן
איך נוצר הקשר עם מרכז הספרות והתרבות הבינלאומי, ה-Literarisches Colloquium? מה היתה התגובה שלהם ליוזמה? שמואלוף: לקולוקיום הספרותי יש אירוע של סופרים ויוצרות שחיים בברלין וכותבים בשפות זרות. הופעתי שם, וחשבתי שזה יכול להיות מעין אירוע המשך. חלק מהיוצרים שאנחנו מארחים גם הציגו שם בעבר. הם התלהבו מאוד מהפרויקט ותומכים בו עד הפרט האחרון: אוכל, שתייה, מוזיקאים, תרגום החוברת. איך יתנהל הערב? איך תנהלו דיון פוליטי בערב שמארח הקראות שירה והופעות? עמית: אחרי ההקראה הכותבים ישתתפו בפאנל שיעסוק גם בפוליטיקה ובהיסטוריה. הערב הוא פוליטי מעצם העובדה שיישבו בחדר אנשים מרקעים שונים. קודם כל, אנחנו נפתח שולחן. אנשים שאינם יכולים לשבת ביחד במזרח התיכון יישבו ביחד כאן. ישתו, יאכלו, ישמעו שירה, ספרות, ישוחחו. שמואלוף: אנחנו מתכננים לצאת מתוך היצירות, להשתמש ביצירות כעוגן לדיון פתוח עם קהל. מפגשים יומיומיים בין אנשים שונים מן המזרח התיכון קורים בברלין, אבל כאן יש אפשרות להצצה שהיא מעבר לאנשים שנפגשים במקרה בדוכן חומוס. יש ישראלים שחיים פה בברלין כהמשך ישיר של ישראל, אנחנו מנסים לעשות משהו אחר. בחרתם להציג את עצמכם כמו גם את המשתתפים הישראלים האחרים באמצעות ההגדרה ההיברידית ״יהודים-ערבים". ההגדרה הזו עוררה ויכוחים ויש רבים הבוחרים שלא להשתמש בה. עמית: מבין ההגדרות הקיימות, זו ההגדרה המתאימה ביותר. "מזרחים", למשל, זו הגדרה שמושפעת מהשיח בישראל והיא בעיניי לא מאוד מדויקת — למשל במקרה של מרוקאים שהם אינם מזרחים כלל. ההגדרה "ספרדים" שקיימת בשיח של היהדות העולמית היא נכונה, כי כולנו צאצאי יהודי ספרד, אבל מרגישה לי מנותקת מההיסטוריה הקרובה יותר. המשפחה שלי, למשל, שבספרד נקראה משפחת פרדו, היגרה והגיעה לסוריה ושם במשך שנים חייתה עם שם "ערבי", עבאס. ההיסטוריה הקרובה של המשפחה שלי היא מסוריה, לא מספרד. יהודים-ערבים זו הגדרה פוליטית מאוד נכונה. היא מחברת בין המרחב הערבי, בין היהודים של העולם הערבי והמזרח תיכוני, ובין המציאות. זו הגדרה עם פוטנציאל פוליטי. מדינת ישראל גרמה ליהודים-ערבים לשנוא את הזהות הזו בעצמם. שמואלוף: זו גם הגדרה מאפשרת. ההדרה בישראל של הזהות הזו ממשיכה גם עם חוק הלאום. שנאת השפה הערבית היא גם שנאת התרבות היהודית-ערבית. כאן בברלין אנחנו במקום ייחודי: כמי שחיים בחו"ל אנחנו מודרים מהתכנים של משרד החינוך ומן הפרסים הספרותיים בישראל. בגרמניה אנחנו יכולים ללמד את מי שמסביבנו שיש זהות נוספת שהושתקה. לפעמים אני הולך ברחוב בנויקלן ופונים אליי בערבית. הייתי בחופשה ושאלו את זוגתי בבלבול אם אני ישראלי או פלסטיני. הזהות הזו טבועה בגוף שלנו. כיצד ישתלב הקהל הגרמני בערב? איזה תפקיד הוא ממלא ביוזמה שלכם? עמית: מבחינתי הם יכולים להיות סוג של עדים. הם יכולים לראות אספקט שונה של המזרח התיכון. גרמנים מקשרים יהדות לשואה. אני לא יודעת כמה מהם יודעים שיש יהודים שלא היו בשואה. אני לא בטוחה באיזו מידה הם צריכים להיות שותפים לדיון ברמה הראשונית. שמואלוף: אני חושב שלגרמנים יש תפקיד חשוב, בגלל חלקם ההיסטורי שהוביל להקמת מדינת ישראל. כשאני מסתובב במוזיאון היהודי בברלין, כל הכרונולוגיה של ההיסטוריה היהודית היא של אשכנזים, איינשטיין וכו׳. אין שם את הרמב"ם, שלום שבזי, ז'קלין כהנוב. אין ייצוג ליהודי העולם הערבי ואין להם קיום בידע הגרמני על ישראל ויהדות. יש איזה רצון שהגרמנים יראו סוג אחר של יהדות שנמצאת כאן ואינה מיוצגת. אחרי הכל הגרמנים הם מי שמממנים את האירוע. סביר להניח שיהיו משתתפים גרמנים שירצו לקחת בו חלק פעיל. שמואלוף: נכון, אבל אני חושב שקודם כל צריך להכיר בזה שיש לציבור הגרמני לאקונה בנוגע ליהודים-ערבים. אני מוצא את עצמי מסביר לעורכים של מגזין יהודי-גרמני על היסטוריה של יהודים לא-אירופאים. הם לא מכירים את זה. לאחרונה הזמינו אותי לדיון במוזיאון היהודי. אין להם סימוכין לגבי נושאים כמו חטופי תימן כמו שיש להם לגבי פוגרומים באירופה. ישנם בזמן האחרון אירועי תרבות רבים בברלין הנוגעים בישראל. חלקם מקבלים תמיכה משגרירות ישראל. אני מניחה שזה לא מקרי שהאירוע שלכם לא נתמך בחסות כזו [עמית פירסמה לאחרונה באתר "שיחה מקומית" ובעמוד הפייסבוק שלה עדות בגוף ראשון לכך שאנשי ביטחון ישראלים אסרו עליה להיכנס לאירוע בברלין שעסק בקולנוע ישראלי להטב"י אליו הזמינה מקום מראש — י.א.]. עמית: צריך להיות מציאותיים ולראות מה מאפשר מפגש מהסוג שאנו רוצים. השגרירות לא היתה מסכימה לתמוך באירוע שכזה, וגם אנחנו לא רוצים. יש הרבה אנשים, לא יהודים ויהודים שלא רוצים להשתתף במה שישראל מייצגת. ישראל היא גם מדינה שמאוד מתערבת בתרבות. להיכנס תחת המטרייה של משרד התרבות היום זה דבר בעייתי — היום אנשי תרבות מתבקשים ליישר קו. זה לא אירוע שיש בו אמירות נגד מדינת ישראל, אנחנו לא נכנסים לדיון של כן או לא בידיאס. אבל זה כן אירוע שמסרב ליישר קו עם מדיניות כמו המחיקה שראינו לאחרונה של השפה הערבית. שמואלוף: אנחנו לא רוצים שמישהו אחר ידבר מגרוננו. האירוע מבטא את האפשרות שלנו להשמיע קול עצמאי.
חסן ומאון מנגנים
אבל האם אתם יכולים להיות בטוחים שיהיו לכם שותפים לשיח? לאחרונה התפרסם סיפורה של המוזיקאית הישראלית רותי רוזנפלד המתגוררת בברלין שהפיקה ערב של שירי אום כולתום. היא סיפרה בריאיון שכמה מהמוזיקאים הסורים ביטלו את השתתפותם באירוע ברגע האחרון, חלקם עקב לחצים כנגד שיתוף פעולה עם ישראלים שמבקשים לנכס לעצמם את התרבות הערבית. עמית: אנחנו מאוד מקווים שהאירוע לא ייפול לדבר הזה. אנחנו מציגים את עצמנו כיהודים-ערבים, גם אם הזהות האזרחית שלנו היא ישראלית. ישראל לא יכולה להיות חזות הכל. אני מקווה שלא יופעל לחץ על המשתתפים הלא-יהודים באירוע, ושהם יוכלו לעמוד על שלהם. שמואלוף: יש לנו קשר טוב מאוד עם מרים ראשיד וגם עם עבדולקאדיר מוסא. זה לא שאנחנו באים מבחוץ. כרגע שני השותפים ליוזמה שלכם הם ישראלים. ההזמנה והקול הקורא כתובים מנקודת המבט שלכם, של ישראלים שמתארים הדרה שחוו בישראל. עמית: אנחנו רק בהתחלה של הפרויקט. התקווה היא שכן יהיו שותפים ערבים. זה קרה מאוד מהר. מוסא כבר הביע את הסכמתו ואת רצונו. ומה אם ישראלים שלא ממוצא מזרחי יבקשו להשתתף ביוזמה שלכם? הרי הם יכולים בהחלט לטעון שגם הם מן המזרח התיכון. שמואלוף: לגבי אירועים עתידיים איננו מתחייבים כרגע שהיוזמה תהיה רק של יהודים-ערבים. לא נפסול את זה שזהות ים תיכונית שייכת גם לישראלים אשכנזים שגדלו במזרח התיכון. אנחנו מודעים לכך שאנחנו בסביבה אשכנזית, שגם לאשכנזים יש חלק בזהות המזרח תיכונית. עמית: אנחנו פתוחים להגדרות. אם אדם כזה יפנה אלינו זה כבר מראה על פתיחות ורצון לקחת חלק בדיאלוג. ד"ר יעל אלמוג היא חוקרת ומרצה בפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת פרנקפורט בה היא מנהלת את הפרויקט "פיקציות של חזרה", שבוחן את הייצוגים של אירופה בספרות יהודית, בתמיכת משרד החינוך הגרמני. כמו כן היא חברת סגל של האקדמיה למוזיקה ברנבוים-סעיד. השלימה לימודי דוקטורט בספרות גרמנית בברקלי.
זהבה כלפה, מוסא עבדולקאדיר ואירנה.
שמח להעמיד לרשותכם להורדה את הבוקלט שערכנו מהמפגש הייחודי של יוצרים יהודים-ערבים וערבים ממדינות ערב שנקרא "לחבר מחדש את המזרח התיכון, בברלין". הורדה נעימה.

הגירה של הספרות הישראלית לברלין

מאמר נפלא של ד"ר יעל אלמוג על הספרות הישראלית בברלין וכולל התייחסות מדויקת לספרי "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים." אספר כי כשכתבתי את החלק השלישי של הסיפורים לא חשבתי על ההתקבלות, אלא רק לכתוב על האפוקליפסה ועכשיו בעקבות המאמר, אני למד יותר על ההקשר.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת "אלכסון"

מודרים בברלין

מאת יעל אלמוג

 

בעשורים האחרונים יצא לגרמניה שם של מדינת הגירה – הודות לפריחה

בישראל, הצגתה של גרמניה כיעד אטרקטיבי להגירה מעוררת מחאה כנגד האופורטוניזם לכאורה של מהגרים ישראלים, המואשמים כי "שכחו" את הפשעים שביצעה גרמניה בשואה

על רקע זה, הקהילה ההולכת וגדלה של ישראלים המתגוררים בברלין משכה את תשומת לבה של התקשורת בגרמניה, בישראל ובעולם כולו. התקשורת הישראלית והוויכוח הציבורי המתנהל בה התמקדו בשנים האחרונות במידה שבה יוקר המחייה בישראל אחראי להגירה לאירופה. בשנים האחרונות, המחאה בציבורית בישראל בחרה להסיט את מוקד הדיון מן המצב הביטחוני – שעמד במוקד במשך זמן רב – לעבר יוקר המחייה ההולך וגדל: צרכי החיים היומיומיים גברו לכאורה על האיום באלימות אנטישמית ואנטי-ישראלית. בישראל, הצגתה של גרמניה כיעד אטרקטיבי להגירה מעוררת מחאה כנגד האופורטוניזם לכאורה של מהגרים ישראלים, המואשמים כי "שכחו" את הפשעים שביצעה גרמניה בשואה, כדי לספק את צרכיהם היומיומיים. שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, למשל, גינה את הנרפות של אותם העוזבים את הארץ כי החיים "קלים יותר בברלין". על פי לפיד, המעבר לברלין, העיר המגלמת את חוסר הביטחון ההיסטורי עבור היהודים, היא דוגמה לנטישת הסולידריות הלאומית לטובת נוחות כלכלית.

ברלין, Spreepark, גלגל ענק, רחפן

גלגל ענק ב-Spreepark בברלין. תצלום מרחפן: יארומיר קאוון

העקירה מערערת ציפיות מהותיות של החיים היהודיים הגלותיים בגרמניה – את השיח הציוני אודות הגולה היהודית באירופה כמו-גם את תרבות הזיכרון ההגמונית של גרמניה

גרמנים וזרים כאחד מתארים את ברלין – לעתים קרובות בביטול – כ"בועה", מקום נחשק בעיני יחידים השייכים לקבוצות מיעוט או למי שדבקים בנושאים פוליטיים שוליים. אני סבורה כי המבנה התרבותי והדמיוני הזה מתפקד כמיקרוקוסמוס, המאפשר מעבר של זהויות פוליטיות למרחב חדש וזר. באמצעות בחינה של ייצוגים ספרותיים עכשוויים, המתארים את ברלין כמקום מושבם של ישראלים, אטען כי תיאור המהגרים הישראלים כ"בורחים" ממולדתם מחטיא עניין מהותי: במהלך שהותם בברלין, הישראלים אינם נוטשים את הפוליטיקה הישראלית אלא מעבירים אותה לנוף חדש. העקירה מערערת ציפיות מהותיות של החיים היהודיים הגלותיים בגרמניה – את השיח הציוני אודות הגולה היהודית באירופה כמו-גם את תרבות הזיכרון ההגמונית של גרמניה. ראשית כל, זיהוי המהגרים הישראלים כ"אוריינטליים" עומד בסתירה לנראטיב  לפיו מדובר בחזרתם של יהודי אירופה ליבשת מולדתם אחרי טראומת השואה. בקריאות הבאות של טקסטים ספרותיים עכשוויים, אני מראה כיצד קונפליקטים סוציו-פוליטיים מהותיים לחברה הישראלית של ימינו – בעיקר המתחים בין קבוצות אתניות של יהודים בישראל – משתנים באמצעות פעולת המעבר לברלין או המגורים בעיר. אני עוקבת אחרי האופן שבו קונפליקטים אלה מנוסחים מחדש באוצר מילים המתייחס לתרבות הזיכרון הגרמנית ולמפגשים בין גרמנים ויהודים.

יהודים ערבים וכור המצרף הברלינאי

ברלין, כמרכז לכתיבה, תרגום ואמנות, זכתה למוניטין כאתר של יצירתיות ושגשוג: מעמד טעון באורח דרמטי עבור אותם מהגרים יהודים שחיים בעיר הזכורה כמוקד ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה.

באמצעות אזכורים מכוונים לדמוגרפיה של ברלין, הפרוזה הישראלית מאתגרת את דיאלקטיקת הקורבן-תוקף שהנוכחות הישראלית בגרמניה מעוררת מחדש. ניתן לפרש את ההגירה הישראלית למדינה כפעולה של "חזרה" מנקודת המבט של הקורבנות, המוגדרת מצד אחד על ידי העניין הגרמני המחודש ביהדות, שהתעורר לאחר השואה, ומצד שני, על ידי הקמתה "מחדש" של הגולה האירופאית של טרום השואה. עם זאת, מבחינת ישראלים רבים, תחושת אשמה שהם חווים במגעיהם עם גרמנים מקומיים אמורה לשקף זיכרונות עכשוויים של תפקידי הישראלים עצמם בכיבוש פלסטין. תחושת האשמה הזו משקפת הזדהות עם הקולקטיב ההגמוני המפעיל את כוחו (בעבר או בהווה) על מיעוט לאומי.

עבור דמויות גרמניות בספרות הישראלית, אשמה היא אות להשתייכות להגמוניה הלאומית. העיסוק בזיכרון השואה משמש כשחזור על יחסי הכוחות הללו. ניתן לאתגר את הדואליות הטמונה בדמות היהודי – קודם כקורבן וכעת כאזרח ריבוני – באמצעות גנאלוגיה של "צמיחה" לתוך עמדה זו. ההנחה כי היהודי היה פעם קורבן וכעת הוא תוקף פוטנציאלי מניחה מראש אבחנה בינארית בין יהודים – המסומנים באמצעות ההיסטוריה האלימה שחוו באירופה – ובין ערבים. האבחנה הזו מניחה יהודים אשכנזים כפועלים יחידים. היא מנציחה את הנראטיב הישראלי הלאומי, על חשבון הנראטיבים הנדחקים לשוליים, לדוגמה זה של היהודים המזרחיים.

סברס, ברלין, שוק, תורכים

סברס בשוק תורכי בברלין.. תצלום: מינא קדרי

ב "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", קובץ סיפורים קצרים שלו שפורסם ב-2014, הסופר מתי שמואלוף, המתגורר בברלין, מציג מספר טקסטים שבהם המספר מתאר את עצמו כדמות שולית בישראל, המנודה גם מן הנראטיב שגרמניה מקצה לרבים ממהגריהּ. ספר הפרוזה הראשון של שמואלוף מתאר את חווית הישראלי המזרחי שהיגר לברלין בחלקו בגלל קשיים כלכליים בישראל, המשפיעים על קבוצות שוליים באורח ניכר בהרבה מאשר על שאר האוכלוסייה. בתחילת אחד הסיפורים, המספר מאבד שן. במהלך הסיפור, הוא מהרהר בהקשר הרחב יותר של הגירתו לברלין  לאור מצב החירום הזה:

"אני מהלך בחזרה בתוך הרכבת התחתית בחזרה לביתי. מרשה לעצמי כמעט לטעות בתחנות. מקלל את ההגירה ואת כל הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בשביל להתקדם לאנשהו. […] מה יקרה בעתיד כשמשהו אחר יתקלקל. מאיפה אני אביא את כל הסכומים האדירים האלו שנדרשים בכדי לחיות כגולה עיראקי בעיר אירופאית".

הדימוי הטעון של יהודי הנוסע ברכבת בגרמניה ומספר על חרדתו משתנה דרמטית כשבסופה של הפיסקה, מתברר כי בעומק החששות שחש המספר באירופה לא עומדת יהדותו, אלא דווקא מוצאו מארצות ערב. הסצנה דנה בו זמנית גם במעמדו של המספר כישראלי מזרחי – העמדה החברתית שהניעה אותו להגר. לאחר שהתנסה במעמד הלא יציב הזה, של היותו שייך למיעוט יהודי באירופה, המספר חווה חוויה אשכנזית ומזרחית גם יחד, וכך לוקח חלק בנראטיב הבונה את הזהות היהודית מרובת הפנים.

המבקר הישראלי בברלין עשוי להגדיר את זהותו במונחים של חריגה מן הגבולות הקשיחים בין ערבים ויהודים

המבקר הישראלי בברלין עשוי להגדיר את זהותו (כמעט כל הטקסטים העוסקים בתופעה מציגים דמות ראשית גברית) במונחים של חריגה מן הגבולות הקשיחים בין ערבים ויהודים. סופרים ישראלים מזרחיים מאתגרים את הקִטלוג הפשטני שלהם כקרבנות יהודיים השבים לאירופה, ומדגישים במקומו את הצורך לתווך בין זהויות מרובות בעודם מתגוררים בשכונות בעלות מגוון אתני בברלין של ימינו. כפי שאנדריאס הוייסן טען, אחת הסיבות לכך שמהגרים תורכים אינם מסוגלים לקחת חלק ב"עבר הגרמני" נובעת מן ההתמקדות בשיח הזיכרון הציבורי על אודות מלחמת העולם השנייה, שבו הגרמנים הם התוקפנים והיהודים הם הקורבנות. אי היכולת של המוסלמים בגרמניה לקחת על עצמם את תפקיד התוקפן משתקף בספרות הישראלית-מזרחית באי יכולתם של יהודים ממדינות ערב לקחת על עצמם את תפקיד הקורבן.

ברלין, מוסלמים, תורכים

"צעדים ראשונים בברלין", מוסלמים בברלין. תצלום: Montecruz Foto

הנראטיב הישראלי הלאומי וה"שיבה" לאירופה

בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, גורלה של יהדות גרמניה הפך לסמל בעיניי מי שסבורים כי מדינת ישראל הוקמה באמצעות עזיבת אירופה – דחייה או התכחשות לחיים היהודים ביבשת, גרשם שלום, מן האינטלקטואלים הבולטים בחייה של המדינה הצעירה, הבהיר את העמדה הזו  – והפך אותה, אגב כך, לנראטיב הלאומי המהותי של ישראל –במכתבו הנודע משנת 1964 לעורך קובץ המאמרים לכבודה של מרגרטֶה זוסמן. העורך ביקש משלום לתרום לקובץ מאמר שיעיד על דיאלוג גרמני-יהודי. הבקשה הזו הרגיזה את שלום, שמיהר להעניק למאמרו את הכותרת Against the Myth of the German-Jewish Dialogue ("כנגד המיתוס של דיאלוג גרמני-יהודי"). הטקסט של שלום מציב את דמויות הגרמני המודרני והיהודי המודרני בדיאלוג (כושל) זה עם זה:

"אני מכחיש שאי פעם התקיים דיאלוג כזה, גרמני-יהודי, במובן משמעותי כלשהו, כלומר, כתופעה היסטורית […] היהודים ניסו, כמובן, לנהל דיאלוג גם הגרמנים החל בכל נקודות המבט והמצבים האפשריים, בתביעה, תחינה ובקשה, בהכנעה או בהתרסה, מתוך כבוד עצמי שיש בו כל גוון אפשרי ומתוך היעדר מוחלט של כבוד עצמי; והיום, כשהסימפוניה נגמרה, יתכן כי הגיע הזמן לבחון את המוטיבים שלהם ולנסות לבקר את הנימה שלהם.

המכתב מכונן חלוקה בינרית בין גרמנים ליהודים: יהודים הם ישות נבדלת מן הגרמנים. אלה בעיניו שני קווים מקבילים שאינם נפגשים, על אף מאמצים יהודיים בלתי נדלים להשיג סוג של פיוס. המכתב מצייר את "הגרמני" כסובייקט לאומי, שסירב לדיאלוג עם היהודי. דמות היהודי, לעומת זאת, מעוצבת על ידי הדיאלוג הכושל שניסה לקיים עם הגרמני שמולו.

הרעיון כי ההדרה (והגירוש) מאירופה היא החוויה המכוננת של הישראלים המודרניים עולה גם בתיאור התופעה ההולכת וגדלה של ההגירה הישראלית לברלין בהווה. על כריכת המונוגרפיה של פניה עוז-זלצברגר "ישראלים, ברלין", מופיע הציטוט הבא:

"אירופה שעיצבה וחינכה והרעיבה והרגה והקיאה אותנו תכופות מביטה בנו היום, יהודים וערבים, ספרדים ואשכנזים, בריחוק קר. […] ולכן ברלין היא, אחרי הכול, שער אפשרי לאירופה. דווקא מפני שהיא שער אפל כל כך. שער מדמם, שמתנוססת עליו כתובת אזהרה. והיא גם יכולה למקד את געגועיהם של ישראלים לאירופה דרך עדשה שאין שנייה לה. את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן".

התיאור הקודר של ברלין בונה על מטפורה טעונה: בהקשר של תיאור אירופה כאתר ש"הרעיב והרג" את היהודים, השער מעורר בזיכרון הישראלי הקולקטיבי את שער הכניסה לאושוויץ, ואת השלט המתרה שמעליו. על אף המרחק הגיאוגרפי, האתר הופך לסמלה של העיר. מעידה על כך הכללת כל הישראלים – ובכללם ערבים ישראלים – כישות אחת, ש"חונכה" על ידי אירופה, עונתה על ידה וממשיכה להימשך אל היבשת. ישראלים הבוחרים לא רק לבקר אלא גם להגר לברלין, עוברים, אם כך, לגור בזירת הפשע. בעשותם כן, הם חוזרים אל כור המצרף של הזהות הישראלית. באורח פרדוקסלי, בעצם המעשה של עזיבת ישראל, הם קושרים את חייהם, על פי נראטיב זה, לאייקון התרבותי הכורך יחדיו את האוכלוסייה הישראלית.

נוכחותה של גרמניה בספרות הישראלית המשנית מציגה פן נוסף, פרובוקטיבי, בשכתוב הנראטיב הלאומי ההגמוני של המדינה

כיצד מציגים טקסטים עדויות שונות של הגירה מישראל?כפי שהראה חנן חבר, נראטיב ההגירה מאירופה לישראל/פלשתינה, שהוא מרכיב חיוני בספרות העברית המודרנית, מדיר את הסופרים שאינם אירופאים מן הקאנון הספרותי הישראלי. חבר טען כי דימויים שנתפשו כרגעי שיא בספרות הישראלית כגון חציית הים בדרך אל המולדת  אינם יכולים לכלול יצירות של סופרים שמזוהים כמי ששורשיהם אינם באירופה. נוכחותה של גרמניה בספרות הישראלית המשנית מציגה פן נוסף, פרובוקטיבי, בשכתוב הנראטיב הלאומי ההגמוני של המדינה. ספרות כזו מייצגת היסטוריה נגדית של יהדות אירופה – ואת העזיבה הסופית שלהם את אירופה – בדימויים הנשלטים על ידי האג'נדה והצרכים של הפרויקט הציוני בשלביו המוקדמים.

קרויצברג, ברלין, אוטובוס, גרוטאה

רובע קרויצברג, ברלין. תצלום: ליאו בובליץ.

האפשרות של ברלין לתפקד כאתר שממנו ניתן לדמיין היסטוריות יהודיות אלטרנטיביות באה לידי ביטוי גם ברומן של שמעון אדף "ערים של מטה" – יצירה נוספת של סופר ממוצא מזרחי. במרכז הרומן של אדף עומדת בחינה היסטורית כמו-בלשית של כתות יהודיות שוליות. הרומן מתאר מסדר יהודי חשאי ואזוטרי, "ורד יהודה", שבעבר, כך מסופר, התחרה בזרם המרכזי ביהדות שהובל על ידי שמעון בר כוכבא. הטרילוגיה של אדף מעלה את האפשרות שבר כוכבא  הרס את מתנגדיו – מפלה שבשיאה הובסו מנהיגים מזרחיים על ידי יהודים אשכנזיים, שתפסו כך את הנהגת המסורת היהודית. בעת שהותם בברלין גיבורי הסיפור מוצאים את המפתח לפתרון התעלומה בדבר יצירת המסורת היהודית באמצעות דיכוי כתות שוליים הקשורות לזהות היהודית-ערבית.

חשיבותה של ברלין בדיון על ההנחות העומדות בלב הזהות היהודית המודרנית מצוינת כבר בשורה הראשונה ברומן:

"לא חשבתי שאאזור את הכוחות להשלים את היצירה הזו, אלמלא שהיתי בברלין. אולי משום שידעתי שאני עוסק לראשונה בבני אדם שקיומם מצוי מעבר לכתיבה, שקולם דורש ממני לאמץ את ישותי, ולהדמימה בה בעת, להניח לו לחמוק הנה מן העולם הרפאי של הממתינים באשר הם ללידה".

תחילת המשפט טוענת כי שהותו של המספר בברלין, שהיא חלק מן הסיפור, היא שמספקת לו את הכוחות הנדרשים לכתיבת ספרו. עם זאת, מבט מעמיק יותר במשפט מפוגג את הרושם הזה; שהותו של מספר בברלין רק מאפשרת לו לחשוב שאולי יש לו את הכוחות הדרושים למשימה. ברלין היא עיר מתעתעת המתוארת ברומן כ"עיר של מטה": תיאורי המספר את העיר מדגישים את האווירה המינית הפתוחה ואת הדקדנטיות שלה, כמו גם את המספר העצום של הישראלים המבקרים בה.

בהתייחסות אירונית לזהותה הרב-תרבותית של העיר, אחת מגיבורות הרומן – אישה מזרחית המוגדרת באמצעות ילדותה המקופחת בעיירה קטנה – אומרת על [השכונה הברלינאית] קרויצברג "בשביל שווארמה וחנויות יד שנייה לא צריך לנסוע לברלין". הזלזול הזה ברב-תרבותיות של ברלין הוא אירוני בהתחשב במוצאה של משפחת הגיבורה. הרקע הסוציו-אקונומי שלה מעורר בסופו של דבר מתחים בינה ובין החבר (האשכנזי, כנראה) שלה, ומוביל לפרידתם, אחרי שהיא בוגדת בו עם גבר גרמני, כאילו כדי למרוד בכך שהזהות המזרחית שלה הפכה לשולית. במהלך המפגש הקצר שלה עם הגרמני, אותה גיבורה נחשפת לסוד המסורת של "ורד יהודה": על חזהו של הגבר עמו היא שוכבת מקועקע סמלו המיסטי של המסדר. בעקבות השקפת המחבר, לפיו ברלין היא מקום משכנם של יצורי רפאים "הממתינים להיוולד", הגיבורה מתנסה בזהויות חלופיות, המעלות את בעיית דחיקתה שלה לשוליים בחברה הישראלית.

ברלין, כביש, מבט

מבט על ברלין. תצלום: בריאן הו.

הנוודים האוריינטליים של אירופה

האם יצירות הספרות הללו חורגות מן הבידיון ומציגות את גרמניה כאתר קונקרטי אשר מאפשר למהגרים ישראלים זהויות מינוריות ונראטיבים המודרים בישראל? טקסטים ישראלים עכשוויים מאתגרים בחלקם את הנראטיב ההגמוני– באמצעות עקיפת דמות הקורבן-תוקף המיוחסת לישראלים בנוכחותם בגרמניה. בגרמניה, תחושות אשמה משויכות לקולקטיב ההגמוני המפעיל את כוחו (בעבר או בהווה) על מיעוט לאומי. תושבי גרמניה שמוצאם מתורכיה חושפים, משום כך, נטיות לאומיות ואתניות שמונצחות בחסות האשמה.

ההתייחסות למיעוטים הלאומיים בגרמניה בספרות הישראלית המזרחית הן רבות משמעות. הן יוצרות התאמה בין מהגרים ותיקים לאירופה ובין מבקרים ישראלים מסוימים בברלין, שממשיגים את עצמם באמצעות נוכחותם בגרמניה כמי שעומדים מחוץ לפוליטיקת הזיכרון של מדינת המוצא שלהם. הדרתן של קבוצות אתניות מסוימות מן הנראטיב הלאומי הגרמני מסמלת ציפיות משותפות בנוגע לנוכחות הישראלית בגרמניה, ובכלל זה הדרתן של זהויות משניות מן הנראטיב של רדיפת היהודים באירופה. נראה שהפרוזה העכשוויות עוקפת את התיאורים המקובלים של הביקור בגרמניה כפעולת "נקמה", "פיוס" או "בריחה". בייצוגים אלה של החיים הישראליים בברלין, גרמניה מהווה מקום להזדהות רגשית חתרנית עבור מיעוטים לאומיים ישראליים – סובייקטים שהודרו מהתיאור העצמי ההגמוני של המדינה ממנה הם באים.