"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

אנסתי את עצמי לזכור את חלום הפשע והוא אנס אותי בחזרה

שירה וכל מה שקורה מסביב באופן החברתי והפוליטי

רשימה על מאמרים תיאורטיים בגליונות אחרונים של כתבי עת מובילים: תיאוריה וביקורת, אלפיים, הכיוון מזרח ומיטעם

לא רק כתבי עת ספרותיים גרידא יוצאים לאור תדיר בישראל. מאבקים רוויי יצרים של קבוצות ספרותיות מתחרות, כמו גם ערבי השקה מתוקשרים היטב לכתבי עת חדשים לשירה או סיפורת, מסיטים את תשומת הלב מכתבי עת וותיקים, שיוצאים לאור בקביעות, ובמרכזם לא רק השיר והסיפור, אלא מסות ומאמרי מחקר וביקורת.

יצחק לאור על תהודות זהות והכיוון מזרח

יצחק לאור על תהודות זהות והכיוון מזרח