נא לעלות על הטיסה עם קובי אור

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

kkk1

לעלות על הטיסה של קובי אור

מתי שמואלוף כותב על ספר חדש שמאגד ביקורות מוזיקה של עיתונאי הרוק קובי אור ומראיין את יוצריו, העורך יוסף למפל והמעצב אבי בוחבוט

יש לי הרבה ספרי קריאה ליד המיטה, אך אחד מהם מיוחד מכל השאר – "הטיסה" של קובי אור. החלטתי לכתוב עליו ולראיין את יוצריו. בתקווה שתרבות השוליים הישראלית תקבל את המרכזיות המגיעה לה. ובלי ספק בכדי להצהיר על יהלום הפרברים המלוטש והנוצץ הזה, שהתגלגל לידי במקרה.

הספרון הוא בגודל כף היד שלי. על העטיפה בצד אחד דף בוהק ועבה עם שם הספר בעברית וערבית. הספר כולו מתורגם לערבית על ידי אסעד זועבי. מתחת מוטו "אני יצאתי, אתם עוד בבוץ." קובי אור, שלבלוג שלו, הקרמטוריום, התמכרתי בשנים האחרונות, עיתונאי רוק, להקות, מוזיקה קלאסית ותובנות על חיי ולא בכדי רק קובי אור מקבל את האפשרות שאראה אותו ראשון בפיד שלי. האסתטיקה של קובי אור אוהבת להסיר העטיפה של המתנה ולגלות שקופסת הממתקים, שפו הדוב קנה לנו, ריקה לחלוטין.

להוצאה קוראים "תחנת נייר" מערכת ההוצאה כוללת את ענת ברזילי, צחי אבינועם, אבי בוחבוט ודנה גז. הספר, כך נכתב בדף המידע בסופו, "נאסף והודפס באירואסיה והסביבה בכוונה תחילה". המונח "אירואסיה" מזכיר לי מיד את אורוול וכל החזון הדיסאוטופי שלו, על הגושים העולמיים שנלחמים זה בזה. בניגוד לכל הספרים שיוצאים בהוצאות גדולות כקטנות, הספר הזה מתנהג כמו פנזין ונכתב באותיות קטנות ש"מותר לשכפל, להעתיק, לצלם…" אין פה זכויות יוצרים, אין פה מלחמות משפטיות. המידע כולו הופך שיתופי כשהוא מודפס. זאת חשיבה אחרת שנמצאת באותיות הקטנות של הספר. אך זאת מהפכה גדולה.

הספר יצא לאור בשנת 2016 בעריכת יוסף למפל [גילוי נאות: אני מכיר את יוסף למפל משיטוט ברחובות, הכרתיו באחד מערבי הערס פואטיקה, כשישבנו בדרום תל אביב, והייתי לאחד מהיוצרים שהשתתפו בפסטיבל הפנזינים שערך בדרום תל אביב]. את הספר ערך גרפית, אבי בוחבוט. [גילוי נאות: אבי בוחבוט עיצב את רוב כתבי העת והספרים של הוצאת גרילה תרבות וגם עיצב את ספרי "פרידה בברלין"].

 

10525687_817775834933318_2121441748499173019_n

אור תלוי על צלב

בעטיפה האחורית, אפשר לראות את קובי אור, כשהוא מניח את ידיו לצדדים, במין צלב, בצימר הישן. מול מיקרופון הוא עומד, כמין ישו שכזה. ולא בכדי כנראה נבחרה העטיפה הזאת לגב האחורי, כי קובי אור צולב רבים בכתביו, ואת עצמו ואת גיבוריו, אין לו רחמים על העולם, שלא מרחם עליו בחזרה. ידיו לא מצליחות להגיע לגבולות הדף האחורי, אך הן מסמנות את המוטיב המרכזי. אנו ניתן מיקרופון לקובי אור, והוא יסתגר בצימר שלו, בלי קהל או עם קהל, הוא ילעג לכל מה שנתפס כסמכותני, הגמוני ויפתח את השפה המיוחדת שלו, לבקוע דרך, גם בלי העיתונים וההוצאות הגדולות. קובי אור לא מגלומן, הוא אינו מקים דת חדשה, הוא אינו יוצא לאור בכדי להאיר את המוארים. קובי אור לא מחפש גן עדן, הוא מחפש דווקא את החשיכה. הוא אוהב את החצי חשיכה שמונחת מתחת לרגליו בתצלום העטיפה האחורית. הדפס קטן של תמונה שלו מופיע על הטישירט שלו. כי הוא כל הזמן בודק את עצמו דרך המוזיקה שהוא שומע. הוא משווה, מבקר, לועג את מחשבותיו בכדי להבין את העולם סביבו. היופי בחוץ, חייב לעבור בכיעור בפנים. לכן אני רואה את הניסיון של קובי אור להתעופף כמו מלאך בצימר, כשרגליו תקועות בנעלי ספורט עייפות, מכנסי טרנינג שאיתן אני נוהג לישון, וחולצת הטישירט שהוא בטח הכין לעצמו באיזה חנות בדרום תל אביב. זה ניסיון שלא יצלח. שום קונקורד לא ייקח אותו ללאנג' שלו. אבל בעולם מקביל, קובי אור הופך למבקר המוזיקה של אחד העיתונים שיש להם לפחות מאה אלף מנויים שמשלמים כסף, בכדי לקבל עיתון ביד. והוא נוסע בבגדים שלו ואנשים מריעים לו, שהוא מתלבש כמו קוביין שכזה, וגם מההשוואה הזאת אני אצטרך להתנער בקרוב. כי חס וחלילה שאני אהפוך לקומיסר פולני שמנסה לכתוב על קובי אור ואזכה ללעג שיקפיא את ניסיונותיי הבלתי רציונאליים לתאר את עבודתו. נחזור לתמונה. מאחורי קובי אור, מפה של תל אביב, כיסאות שאף אחד לא יושב עליהם, ארונות חתומים, כיסא של הופעה עם ראש צהוב, עוד כמה תמונות שקשה לראות את תוכנן, כבלים של כלי מוזיקה. מגברים. ואין אף אחד מול קובי. ובכל זאת מישהו מצלם את התמונה [כל התמונות והרישומים הם של קובי אור]. אולי קובי אור אילף את המצלמה שלו לצלם את התמונה. ומי שמכיר את קובי אור יודע שהוא לוקח את המצלמה בתוך הפאוץ' המיתולוגי שלו לכל מקום. בתוך הספר עצמו יש תמונות אמיתיות [!] של קובי אור.

איזה חלום, שתמונה אמיתית שלך, כזאת שבאמת הגיעה מעשורים אחרים, שהיו מצלמות והיו מפתחים תמונות ולא אוגרים ומוחקים גיג'ות של תמונות. ניסיתי כבר הרבה פעמים להבין על איזה ספרים הוא צילם את הצעצוע של גופי, כשהוא עומד על הכוורות האלו של ספריו. נגיע לכך. מתחת לרגליו של קובי אור, מזרון מלוכלך, ששום זמר, מבקר רוק או פרשן טלביזיה היה רוצה להצטלם עליו. אולי זאת כרית בצבע בז'. ובתחתית התמונה החושך הופך לחשיכה, לאפילה, למקום שאין לו שם. מי שמכיר את הכתיבה של קובי אור, יודע שהוא מכיר כל פרט בתמונה, והוא לא רוצה לעזוב את המפה של תל אביב בכדי לחיות בעיר שבו כתבו וחיו גיבוריו. קובי הוא חית עיר תל אביבית, דרומתלאביבית, אמיתית. הוא לא רוצה חשיכה אחרת, והדרך בה הוא טס היא עם המילים שלו. בתמונה אני מרגיש שקובי אור אומר, זה המקום שלי, אני מושיט את הידיים שלי, מעל מפת תל אביב, מתחתיי האמפליפריים, ואני לא מוכן להתלבש בכדי לייצר ביוגרפיה של פלסטיק. אני נטוע בתוך נעלי הספורט המטונפות, אני הטרנינג האפור, אני החולצה שעשיתי לעצמי ואי אפשר לקנות אותה בשום חנות, אני הכיסאות הריקים, אני הבמה המלאה בחומרים שנשכחו בזמן וחזרו לחיים בגלל הצילום של מצלמה אמיתית ולא זאת שמצלמת ולא מפתחת לתמונות. אני מלאך מקומי, לא בינלאומי, לא מסחרי, לא משחק את המשחק שלכם. אני חי בתוך הצימר הזה שכבר נכחד וזכרונו הולך רק עם מי שהגיע לדלתותיו וראה את מופעיו. אתם מבינים הספר הזה עוד לפני שנפתח אותו, כבר מהודר בחזיתו, במוטו של בוץ, וקרטון בוהק. ומאחוריו אנו מקבלים מלאך אמיתי, מיוסר, רומנטי, מצחיק, של היסטורית המועדונים הדרום תל אביבית, שהיא גם מאבקו של היחיד ללבוש את הטרנינג, מעל מגברים שיוצרים חשיכה או חשיכה שנוצרת מגברים. קובי אור רוצה לצמוח כמו לוטוס מתוך הבוץ, בכדי להירקב בשמחה בתוך הבוץ, ולהיגמל מהמשחק המטופש הזה ביצירת לוטוס, שמתוכו נולד הסיפור של בודהא מהפרברים. אתם מבינים, אתן קולטות משהו עד כה.

 

kkk2
צילום: אבי בוחבוט

"לאבד את הכיוון, או להתגייס למשטרה"

הדף הראשון של הספר נותן לנו עוד מוטו, כמו כלב נחייה שמקבל עיוור, בכדי להיות מוזן מהעיוורון הזה, עוד רגע של קסם מוחשך שכזה, שייתן לנו שכחה טוטלית, שבתוכה נהלך בחיינו, כמשרתי האפילה, כי מה שווה לדעת את כל מה שאנו יודעים. כמה אחוז יש בחלב. מה זה משנה בעצם אם רצחו פעם מלך באנגליה ואז החזירו בכל את המלוכה. לשכוח ה כ ו ל.

קובי אור דורש מאיתנו: "בכתיבה על מוזיקה צריך לאבד את הכיוון, לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה" [טד מיקו, עיתונאי רוק במלודי מייקר]. אני מראש מודיע שלא אדבר על הטקסטים עצמם. כי הם דורשים את הקריאה שלכם/ן. אני אדבר על הספר והנגיעה שלו בו, ולא אתן לכם אפילו רגע הצצה בטקסטים עצמם. אלו הם היהלומים עצמם. רוצים לראות. לכו למוזיאון. רוצים להישאר בכורסה ולגעת בקובי אור, אז תגלגלו לאתר שלו. אבל הספרון הייחודי הזה יישאר ייחודי.

לאף אחד מכם אין את התמונה שאני קיבלתי בתוכו. זה מה שייחודי בו. הוא הצצה אמיתית לתוך החיים של קובי אור, שהוא בהחלט הממציא הבלתי נתפס של המושג עיתונאי רוק. אצלו יש רוק ויש עיתונאים לרוק. גדלתי בפלסטינא. לא היה לנו רולינג סטונס מגזין. וגם הרולינג סטון מגזין שלעצמו לא ידע שהוא יהפוך למגזין הרולינג סטון, כשהוא הוקם בסן פרנסיסקו בשנת 1967. אני מכור גם למגזין הרולינג סטון, כי בתוכו החדשות שמחות יותר. וכשראיתי את הסרט "כמעט מפורסמים," אני זה היה הילד הקטן הזה שראיין את הלהקה הגדולה. כי בתוכי יש מראיין תמים, ששוכב באמבטיה ומראיין את מיק ג'אגר מבלי לפחד, לשאול אותו באמת, מדוע הוא לא הפסיק את ההופעה, כמו פוחלץ, מקרטני והוא, אשכרה פולחצי רוק, שעוד בחיים הפכו אותם למומיות, וחנטו את גופם.

איבדתי את הכיוון מספיק, ולא התגייסתי מעולם למשטרה. אבל זה קובי אור. הוא אוהב את הציטוטים האלו שהם עמוקים מאוד וגם קלים מאוד. הם מזכירים לנו את האטמוספרה של קובי, שכולה מלאה בעיתונאי רוק, וילד חולם ביניהם, והוא יתום, יתמותו מתמלאת בספרים, במוזיקה, בכתיבה על מוזיקה, ואלו הם הוריו, שנושמים בתוכו ומדברים עם הילד, בשפה שרק עיתונאי רוק מכירים. קובי אור, מתפלל, אוכל, מחרבן, מהמר, מקלל בשפה של עיתונאי רוק, שאיבדו כיוון בכדי להיות בבית עם ההורים האלו שהלכו רחוק. זה ספר שקובי אור אישר להוציא לאור, ולא היה שותף לכל ההחלטות היצירתיות של העורך, המעצב והמערכת, וההוצאה והזמן והמקום וכל מה שקשור לחיבור בין אותיות וניירות. ותאמינו לי, ואלוהים והשטן יודעים שאני אומר את האמת, זה ממכר. החומר של קובי אור ממכר. אתה מתחיל בטורים, אתה ממשיך בסרטוני היוטיוב. אתה חופר באינטרנט בכל מה שאתה מוצא. בכדי יום אחד לפגוש את קובי אור במציאות, הולך עם שקית ניילון, כמו שמעון אדף, בפשטות, ומוציא מתוכו, דף קטן מקופל, וניגש אליך, אחרי שהקראת איזה שיר בצימר, לקהל צמא לאזוטריה, שכמוך, אתה אזוטרי, והאוויר שלך אזוטרי וחברתך וחבריה יודעים שנולדת אזוטרי, ממדינת אזוטריה.

טוב אנחנו בעידן של המולטיטסקינג. הספקתי לגלגל משהו, להעביר אלבום בבנדקמפ של שלום גד, לקרוא סיפור של יהודה שהרבני, לענות להודעות בפייס וחזרתי לספרון הזה שמרטיט את ריטוטי הרטט שאיבדנו במעבר לעידן החדש. אנשים כמו קובי אור, העידן החדש מנסה להכחיד. אין ולא תהיה לו עבודה קבועה בעיתון. הוא יהרוג יותר מדי משרדי יחצ שלא יסבלו את השחיטה של עובדיהם. שהרי היום הכתיבה על מוזיקה שייכת לתעשייה המושלמת של המוות. אם בשנות השבעים היה חופש בכתיבה על מוזיקה, הרי בעידן שלנו המוזיקה, כמו גם השירה, הפכו לתוכניות טלביזיה ממוסחרות שלקחו את כל החופש וכלאו אותו בריאליטי. ובכל זאת קובי אור הוא הנזיר הזן שפועל מתחת לראדאר, הוא לא צריך חליפה, הוא צריך מזרק ישן חסר שימוש, קונדום קרוע, תקליט של מוזיקה קלאסית שנזרק, זכרונות מכתבי רוק שנכתבו באתרים שמתו כמו גיאוסיטיז. לא פעם יצאתי למסע אחרי קובי אור והגעתי לארכיונים אינטרנטיים שבהם יש את הכתבים של כתבי הרוק שהוא אוהב, נשמרים בתוך אתרים בלי טראפיק, שרק המוח הקודח של קובי אור מחזיקים אותם בחיים.

כתבתי הרבה ביקורות ספרים, ויש נוסחה שכזאת בכתיבה על ספר. מתחילים בקצת הקשר, מי זה הכותב, מאיפה בא, ומה כבר קראנו, מה הכתיבה עושה, ולא עושה, קצת קשר לדברים שקורים היום ובסוף משפט מסיים שיסגור את כל הטיעונים שהיו באמצע, ויפתח אולי הרהור לבאות. אבל אין כזה דבר ביקורת ספרים, מבלי לכתוב על הספר עצמו. אני לא רוצה לכתוב על הטורים שלו. כי אותם צריך לקרוא כמה פעמים, ולחזור לקרוא בהם, ולחשוב מה עושה אותם לכל כך יפים, מצחיקים בשירה שכזאת.

בואו נפגוש את התמונה הראשונה שהודבקה לדף מספר שבע. יש שני אנשים בתמונה, אחד עושה מוזיקה במכשיר לא ברור. השני ספק רוקד מאחוריו, ספק עומד בצורה מפותלת, לא זכרית, לא טסטוסטרון, לא אגו, משהו שיכול להתקיים רק בצימר. הפעם יש פה אור בצימר. מתחת ומעל. ואפשר להרגיש את קובי אור שמצלם את התמונה, כי הוא עומד מאוד קרוב אליהם ומצלם אותם. הוא קרוב למוסיקה של הצימר. הוא קרוב לצימר. הוא קרוב לתרבות של רחוב הגדוד העברי. אחד מהרחובות שזקוקים ולא זקוקים לחוקר דוקטורט שיכתוב על הבלתי אפשרי. מצד אחד האלבי, הרדיקלי, המזרחי בתודעה ובגוף. מצד שני היה בו את הצימר, שהיה מעוז של תרבות נגד אחרת לגמרי, אולי אשכנזית קצת, אולי ניסיונית, וביניהם, נשים, גברים, נשים-גברים, גברים-נשים שעובדים בזנות. טרנסג'נדרים. וכמה שירה נכתבה בין שני הקטבים האלו ומתוך המבט באלימות של עבודה ברחוב. הבורגנות לא מביטה לאלימות שהיא מייצרת בדחק ובכפייה, על העובדים ברחוב. אבל בתל אביב ברחוב אחד יש את כל ההיסטוריה הציונית ומפלתה. הגדוד העברי, שהפך למעוז אקטביזם מיוחד, בינארי, בן שני קטבים, ובתוך מגרש חניה אחד של השפלות לא פוסקות של עובדותיו ועובדיו. וכמובן הזרם הבלתי פוסק של הטיפוסים העצובים שעולים מתחנה מרכזית ישנה וחדשה, למעלה, בקיבוץ נדבות, במכירת גופם, בהזרקות לתוך המוח של האהובה שלך בגן החשמל. ראיתי את כל זה ולא מספיק לתאר את העצב. שום מילה לא תתפוס את ההקשר ותכניס אותו לאותיות המרובעות האלו. וקובי אור לא מנסה לקפוץ לאלבי ולכתוב את השירים שלהם, כמו לו ריד [בהיפוך אותיות הוא ורד לי]. קובי אור כן כותב על מגרש החנייה הכי עצוב בתל אביב כמו ורד לי, רק בצורה אחרת, כי לורד לי אין את המלאכים האלו שקוראים להם עיתונאי הרוק, שמגנים על הגוף של קובי אור מהבטה לצללים.

בכל ביקורת ספרותית צריכה להיות פעם אחת שאתה מבקר את הכותב. שאלו אותי פעם למה קובי אור לא כותב על המוזיקה המזרחית. ועניתי בפשטות, קובי אור כותב על היקום שלו. הוא נאמן ליקום הזה, והוא נמצא במרחק נגיעה ממנו. נכון שלפעמים הוא לא מצליח לעשות את המעבר שעשה נזיר הזן, בן שלו, ב"הארץ" בסדרת כתבות שבה הכתיר את האינדי המזרחי או כשהוא נפרד ממאיר בנאי ז"ל במילים מרגשות, שהרגשת את הפואטיות שלו נמסה בתוך רוח הקינה המזרחית. ובכל זאת יש מרחק קטן בין האלבי לצימר, אך קובי אור לעיתים רחוקות מביט לשם. ובכל זאת, הגיבורים של דרום תל אביב במחזות חנון לוין נשארים בתוך העליבות הפולנית [מזרח אירופית] הדרום תל אביב, ואלו מעולם לא הפכו ל"בורגנים" של אסף ציפור.

יש משהו מדויק לעמוד כל כך קרוב לזוג המוסיקאים האלו בצימר, מוקפים באור שיוצא מהמוזיקה שלא אדע את שמה. אבל קובי אור עומד קרוב מאוד אליהם, עד כי אין אף אחד בינו לביניהם. אולי הוא הצופה היחיד ואולי הוא דורש מאיתנו את החסידות הזאת, להיות קרובים לאלו שאנו כותבים וקוראים עליהם, ואולי לא. ובמבט נוסף, אני רואה שיש עוד אדם מאחורי המוזיקאי המרכז והוא שולח יד לאיזה מכשיר. נוצרת האשליה שלאיש במרכז יש ארבע ידיים כמו אל הודי. זה הכוח של קובי לתפוס התגלות שכזאת. אך גם לכלול ברגע כזה את הרצפה של האבנים, מרצפות פשוטות כמו אלו שבתוכן גדלנו בשיכון. רק מתוך הכרה בהן אפשר לצאת החוצה. ויש רישומים שנותנים לי להרגיש את המחשבות של קובי אור.

לפני שנחזור מהמסע אל תודעת קובי אור ונלך לראיין את היוצרים של "הטיסה".  אני מצטער שלא אכתוב על הרישומים הנפלאים, על הצילום של הגרפיטי, אני מצטער על הכול.

בואו נביט ביחד בצילום שקיבלתי בתוך הספר מיוצריו. איזו מתנה זאת לקבל אפשרות להיות במקום כל כך אינטימי עם קובי אור. רציתי לכתוב גאון. אני נזכר שאסור לכתוב מילים מוחלטות. צריך תמיד לאוורר את החדר מהריחות, אחרת הוא מסריח. גאון היא מילה סגורה בתוך חדר. ולפעמים היא גם מילה פתוחה. תתארו לכם, שהייתן מקבלות את הספר של אוסקר ויילד עם התמונה האהובה עליו, או הדרך בה בולאנו ראה את מדבר סונוארה, את התמונה של בוקובסקי עם קארבר בערב שירה. יותר מדי תמונות יש לנו בטלפון ואין בהן כלום. אבל תנו לי תמונה אחת להביט בה בזמן שאני קורא ואני נמס לתוכה. ואם יש תמונה שהספר הקטן הזה נתן לי במתנה, כברכה וקללה, זאת התמונה של ספרים בבית של קובי אור. יותר נכון, עמוד 49. פסל צעצוע של גופי, החמוד עומד מעל הספרים באנגלית, בעברית, ותצלומים ספק של אורלי קסטל בלום והמרגל היהודי-ערבי של אלי כהן. מי צריך הקשר. הנה ההקשר. תרבות גבוהה ונמוכה. הכתיבה של קובי אור מתחילה בקריאה, אך גם באגירה של פרטים, ולעג להם, בחזרה לילד שהעמיד את הספרים כמו מגדלים של טירה ועליהם הניח את המלך גופי. זה תיאור טוב לקריאה בטקסטים של קובי אור. יש בהם ערימות של ספרים, יש בהם ילדותיות, טעם אישי, חברתי, יש בהם אירוניה לא פוסקת, ולעיתים האזכורים חשובים לנו, ולעיתים רק להאזין למגע של הצעצוע בערימות האלו שמטפסות לשמיים בכדי לתת מקום של כבוד לגופי. אמרתי לכם כבר – אחרי אלף מילה ויותר – שקובי אור הוא עיתונאי רוק והוריו הם להקה. הוא מטפס עם הספרים, וצעצועיו הנשכחים של השטן וולט דיסני, בכדי לרדת תהומות ולחצות את נהר השכחה ולפגוש לפחות פעם אחת הוריו.

10454235_701785056543518_703195822094367610_o
יוסף למפל. צילום: דף הפייסבוק שלו

ראיון עם יוסף למפל עורך הספר

ברור שאני מבין מדוע קובי אור. אבל בכל זאת תן לנו הצצה לתהליך היצירה. איך דווקא ב-2016 מסיימים ספר של יצירותיו? מתי התחלתם? תן לי לפחות הצצה לתהליך היצירה.
בשנת 2010 אדם ססלר ואני הגשנו תכנית רדיו מסעירה בנושא אקולוגיה ברדיו "כל השלום". למרות הנושא המרכזי, נהגנו להתקשר לקובי אור בכל תכנית ולתפוס אותו ב"באצ'ו" או משוטט ברחבי תל אביב, מחצר אחורית זו או אחרת היה מקריא לנו טקסט מזעזע ומטלטל ואנחנו הפכנו מכורים לסנאף והיינו מצלצלים שוב שבוע אחר שבוע. פעם ישבנו באולפן עם הזמר איתן אולמן וקובי הקריא סיפור על סחר בנשים משו מזעזע ברמות, ישבנו שותקים בשידור מספר דקות אחרי שסיים, פשוט לא יכולנו לדבר.

באותה תקופה אדם אני חשבנו על להוציא חמור בפורמט של ההוצאה שלנו שנקראה אז "ערוץ הנייר." בשנת 2013 נפגשנו דנה גז, צחי אבינועם קובי ואני באוזן, קובי הביא כמה עותקים מהחומר. ישבנו על קפה ליד, וקובי אור הדגיש שאנחנו יכולים לעשות מה שאנו רוצים והוא חזר על המנטרה הזו בכל שלוש השנים שלקח לספר להתהוות. בכל פעם ששאלתי אותו אם מה שאנחנו עושים בסדר מבחינתו, תמיד אמר שכל מה שאנחנו עושים הוא מצוין והוא סומך עלינו.

אני גם במערכת של כתבי עת, ולא תמיד ברור לי מה התפקיד שלי (: אז מה עשו חברי המערכת?
את הטקסטים היה צריך לקרוא ולהקליד וכולנו לקחנו חלק בזה, ענת וצחי כתבו טקסטים על קובי שבגלגול מוקדם יותר של הספר היו אמורים להיות חלק מהספר, אך בסוף החלטנו להוציא ספר של קובי ולא על קובי. דנה גז שעיצבה את הספרים האחרונים של ״תחנת נייר״ העבירה את הפרויקט לאבי בוחבוט, מעריץ ותיק של קובי אור, שעיצב את הספר.

מה קובי אור אמר לך כשביקשת את רשותו?
העבודה עם קובי היא מדהימה כל ההתנהלות שלו היא חיובית וצנועה. כל מה ששאלתי, או ביקשתי, קיבלתי תמיד את התשובה, "מה שאתה צריך אני סומך עליכם."

יוסי היית פעיל חברתי, וגם יוצר של פסטיבל הפנזינים בדרום תל אביב. איך הוצאת הספר קשורה לפסטיבל הפנזינים?
כשג'קי לוי ואני התחלנו את פסטיבל הפנזינים בתל אביב פניתי לקובי, אם הוא מכיר פנזינאים שאנחנו לא מכירים, קיבלתי הרצאה מעולה על ההיסטוריה של הפנזינים הישראלים: "נייר" [פנזין של מוטי שהרבני], "סוס" [פנזין של צ'יקי], ו״אבק״ [פנזין של דנה קסלר], ואפילו  ״בול דוג״ שהוציא לא עלינו ח"כ יהיר לפיד. אף אחד מהפנזינים לא הגיע לפסטיבל. אבל קובי הקריא מיצירותיו בפסטיבל הראשון ומאז היינו מתייעצים אתו ולפעמים מנסים לנצל אותו כגורו הפסטיבל. קובי אהב את השונה גם בשוליים, שמח שהגיע לפסטיבל בחורה מנוער גבעות עם פנזין "בשם גזרת הכתוב". הוא הסכים בפסטיבל הרביעי להצטרף אלינו מתחילת בניית הרעיון וכמובן שדחף למקומות שהוא אוהב – לכיוון השערורייתי המזעזע, הציע שנזמין קבוצה של "לימונובים" ועוד איזו קבוצה פשיסטית שאני לא זוכר, התוצאה הייתה הפסטיבל שהשתתפתם בו עם "גרילה תרבות".

למה מותר לתת אישור לשכפל את הדברים, אתה לא רוצה זכויות יוצרים ותמלוגים?
זכויות יוצרים? מבחינתי מי שילך ויקח את מה שאני רוצה לשתף עם העולם ומשתף שוב, זה סבבה לגמרי.

למה להכניס תצלומים מקוריים, רישומים, גרפיטי, לצד הטקסטים. הרי הטקסטים עומדים בפני עצמם. שאלה שמבקשת ממך להתעלם מכל מה שכתבתי על הספר הנפלא זה.
בנושא העיצוב אני חושב שספר צריך ערך נוסף היום בעידן הדיגיטלי שבו האינפורמציה עצמה נמצאת ברשת. אני גם מאמין שנגיעה אישית בספר מביאה את הטקסט אל ליבו של הקורא. וכך היצירה פחות נשכחת כמן הטקסטים שיורדים במורד הפיד.

איך הדברים קשורים להוצאת הספרים "תחנת נייר"? כמה ספרים הוצאת? כמה עומדים לצאת?
עד עכשיו הוצאנו בתחנת נייר ששה ספרים. עוד הוצאות יצאו במסגרת פסטיבל הפנזינים. הספרים הם דו-לשוניים, בערבית ועברית, האחרון ספר שירה של צחי אבינועם שיצא בעברית וגרמנית שהושק לאחרונה. אנחנו עובדים על ספר העוסק במפגש של אידאולוגיה אנרכיסטית עם פוליטיקת זהויות ולאומנות בשלבים הראשונים של התנועה הציונית. בנוסף, אנחנו עובדים על ספר ילדים בערבית־עברית־גרמנית, שעוסק בעכברים שחיים בחנות ספרים בירושלים. ויש כמה ברמת הרעיון…

איפה ניתן להשיג את הספרים?
הספרים נמצאים בחנויות הספרים העצמאיות: "אחים גרין", "תולעת ספרים", "הנסיך הקטן" ו"סיפור פשוט". ב-27 לינואר הספרים יהיו מונחים על הדוכן ביריד ספרי האמנות של "ארטפורט". תוכלו גם להשיג אותי במייל ולהזמין את הספרים: yosilampel@gmail.com

1011010_10151864953461782_1699395392_n
אבי בוחבוט. צילום: יעל מאירי

ראיון עם אבי בוחבוט, עורך גרפי של הספר

אבי, איך היה תהליך העבודה עם יוסי?
בתור אספן פנזינים בדימוס וקורא של קובי אור מאז נעוריי, התרגשתי מהאפשרות לעבוד על הפנזין. בגלל שיוסי ואני מעריצות מושבעות של קובי, היה קל וכיף להתחבר יחד לעבודה על ״הטיסה״. להעלות רעיונות משותפים, להתרגש מטקסטים, לבחור תמונות ולחשוב על צורות הגשה לפנזין. תהליך העבודה משום מה התארך מאוד, אבל אני שמח שהתוצאה מצליחה לשמור על הרוח הנונשלנטית של הטקסטים של קובי, שמתבטאת יפה במוטו של טד מיקו שמצוטט בפתיחת הספר ״בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו, הייתי מתגייס למשטרה״.

ספר קצת על עיצוב הספר.
ביוני 2016 פרסם קובי בבלוג שלו את הפוסט הסתום: ״הטיסה: אני יצאתי, אתם עוד בבוץ. קובי אור 1948-2016״, ועורר סערה-זוטא בסצינה ודאגות כנות לשלומו. הלך הרוח הקיצוני של הפוסט מאפיין את הכתיבה של אור, שבניגוד לעיתונאי המוסיקה הממסדיים (ה״שרון מולדאביים״ לדבריו) הולכת על הקצה, ומשלבת ביקורת עצמית חריפה, אובדנות, חשיפה אישית בוטה, ומעל הכל התמסרות טוטלית למוסיקה ולכתיבה עליה.
שמו של הפנזין מצטט את הפוסט האובדני של אור, שהתגלה כמתיחה. כוונתנו המקורית הייתה להדפיס את הכריכה על נייר עם טקסטורה דמוית שיש, שלי הזכירה מצבות. בסוף ירדנו מכל הסיפור בגלל עלויות הנייר המופרעות, ובחרנו בתצלום הצלוב של קובי לכריכה האחורית.
הדפסה של כמות מצומצמת של עותקים בהוצאה עצמית, מאפשרת תעלולי הפקה נחמדים, שהדפסה תעשייתית לא תמיד מאפשרת. אחרי שקיבלנו את העותקים המודפסים מבית הדפוס, הדבקנו בין עמודי הפנזין תצלומי צבע אקראיים משגרת חייו של אור, בעיקר מביתו וממועדון הצימר. מדובר ממש באורגינלים שהדפסנו מתוך הפילם שמסר לנו קובי. לכל פנזין צירפנו צילומים אחרים, חלק מהם עזר לנו קובי בעצמו להדביק.

מה הקשר בין העיצוב לטקסטים של קובי?
העיצוב שלנו עוזר להנגיש את הטקסטים של קובי, שבמקור התפרסמו בפנזין ״חמור״ שנכתב ממש בכתב ידו. תמללנו ועימדנו את כתב היד המקורי בפונט ידידותי לקריאה, עברית לצד ערבית. בגלל שהיה חשוב לנו לשמר את רוח כתב היד האישי של קובי, הוספנו לפנזין רישומים וציטוטים ויזואלים מ״חמור״ המקורי. כך יוצא שהפנזין הזערורי (56 עמודים של A6) מכיל תצלומים, רישומים והערות בכתב יד.

אני משתפך. אני יודע. אבל התמונות האמיתיות והעטיפה האחורית, הן חוויות טובות, שלא קרו לי כבר הרבה זמן. הפעם האחרונה שהתרגשתי מכניסה לעולם הגרפי של היוצר, היה בספר של בלחסן ז"ל. האם קיבלת השראה מיצירות אחרות בקולאז' הזה, האם זה מגיע מתוך עולם הפנזינים של יוסי? מה המקום שלך כעורך גרפי ביצירת הקולאז' הזה?
כתיבה על מוסיקה, כמו עיצוב גרפי, היא לרוב לא ״הדבר עצמו״ אלא תוצר לואי שנותן ל״דבר עצמו״ תוקף חזותי או ביקורתי. נקודת המוצא של הטקסטים של קובי אור היא יצירה מוסיקלית של אדם אחר. ההשראה שלי הייתה הכתיבה של קובי, שבגדולתה מצליחה לעמוד בפני עצמה, במנותק מנקודת המוצא אליה היא מתייחסת. אני מקווה שבעיצוב הפנזין הצלחנו להתרחק מספיק מקובי, ליצור אובייקט עם זהות מסעירה משל עצמו.

kkk3 kkk4 kkk5

תודה לרותם מקרית גת על ההערות של העריכה, עם זאת אין או בשום אופן אחראי על שגיאות נוספות, שאולי נמצאות בטקסט (:
***

המאמר התפרסם לראשונה באתר "יקום תרבות"

קיראו עוד:

מעשה בפנזין ופלאפל, אורין מוריס, הארץ
***

***

***

***

***

"בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה": על השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי הסוהר" לאלמוג בהר

אלמוג בהר צילום תמר עבאדי 2015
אלמוג בהר צילום תמר עבאדי 2015

* / אלמוג בהר
————————-
בַּלֵּילוֹת אֲהוּבָתִי מְגַדֶּלֶת תִּינוֹקוֹת בְּבִטְנָהּ
בְּבֵית-הַחֲרֹשֶׁת שֶׁל הָרֶחֶם.
וּבַיָּמִים הִיא מְתַקֶּנֶת אֵיבָרִים
מַפְרִידָה אֶצְבָּעוֹת מִקְּרוּם הַדָּג שֶׁדָּבַק בָּהֶן
מַשִּׁילָה זְנָבוֹת קַדְמוֹנִיִּים
פּוֹקַחַת עֵינַיִם מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עַקְשָׁנִיִּים
מְלַמֶּדֶת לַלְּבָבוֹת סוֹדוֹת עַל קֶצֶב פְּעִימוֹת
קוֹצֶצֶת צִפָּרְנַיִם רִאשׁוֹנוֹת
סוֹרֶקֶת שְׂעָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת
וּמַבְחִינָה זְכָרִים מִנְּקֵבוֹת.

וְהַתִּינוֹקוֹת יְשֵׁנִים בַּיָּמִים
וּבַלֵּילוֹת הֵם עֵרִים בְּבִטְנָהּ
צוֹפִים בְּעַצְמָם מִתְאָרְכִים וּמִתְרַחֲבִים
וְזֶה שֶׁהָיָה זֶרַע אֶחָד וּבֵיצִית אַחַת
גָּדְלוֹ כְּבָר כְּגַרְגֵּר הָאֹרֶז
וְזֹאת שֶׁהָיְתָה כַּשְּׁעוּעִית הַלְּבָנָה
גָּדְלָהּ כִּקְלִפַּת הָאֲפוּנָה הַיְרֻקָּה.

וְהַתִּינוֹקוֹת מְנַסִּים לְהָעִיר אֲהוּבָתִי בַּלֵּילוֹת
לוֹחֲשִׁים לָהּ מִלִּים בְּשָׂפוֹת שֶׁשָּׁכְחָה
מְלַטְּפִים לָהּ דְּפָנוֹת שֶׁל בֶּטֶן
מוֹשְׁכִים חַבְלֵי טַבּוּר
מַכִּים עַל קִירוֹת שִׁלְיָה
עַל מְחִלּוֹת רֶחֶם.

וְהִיא עוֹד אֵינָהּ מִתְעוֹרֶרֶת
גַּרְגֵּר אֹרֶז תּוֹפֵחַ בְּבִטְנָהּ וְהִיא
מַאֲרִיכָה שְׁנָתָהּ
אוֹמֶרֶת לְלִבָּהּ
עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת אַחֲרֵיהֶם בַּלֵּילוֹת
עַתָּה לִישֹׁן לִישֹׁן.

וַאֲנִי לִפְעָמִים מִתְעוֹרֵר אַחֲרֵיהֶם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
לְהַצְמִיד אֹזֶן לְתַחְתִּיּוֹת בִּטְנָהּ
לְזַהוֹת לֵב וְעוֹד לֵב
לְזַהוֹת כֵּיצַד גַּם לִבִּי מִתְרַחֵב
בְּהֵרָיוֹן מִשֶּׁלּוֹ.
————-
מתוך "שירים לאסירי בתי-הסוהר"

 

זהו השיר הפותח את הספר "שירים לאסירי בתי-הסוהר" של אלמוג בהר, בהוצאת אינדיבוק, 2016. אני אוהב לפתוח ספרי שירה ולקרוא את השיר הראשון, כי הוא מהווה מעין סמל לשירים שיבואו לאחר מכן. אפשר לקרוא דרכם את תעודת הזהות, והחותמת הפואטית של המשורר.

הריון למרות העקרות החברתית

השיר מכניס אותנו ישירות לתוך זמן היריון. החיים מתארגנים סביב ההיריון, התקווה, ההולדה והאהבה של המשורר לבת זוגתו. השיר מתחיל באישי, בתוך המרחב של מבט בן הזוג על בת הזוג.

"בלילות אהובתי, מגדלת תינוקות בבטנה

בבית החרושת של הרחם."

השיר נפתח בשעת לילה, שעת אהבה, שעת מבט, שעת גדילה של תינוקות, בתוך בית חרושת של רחם [בכל שיר אחר, הדרך המוצעת על ידי הביטוי, 'בית חרושת של הרחם' היה הופך לביקורתי ואירוני, כך המשפט הראשון לא מאפשר לנו קריאה כזאת]. אפשר לקרוא את השיר ברובד הפואטי של השירים שנולדים בתוך הרחם. כמו לומר, בלילות כתיבתי מגדלת שירים בבטנה, בבית החרושת של [רחם] השירה. כך אלמוג, מתחיל בנקודה של הפוריות, שיש בה גם זוגיות, וגם הולדה. מקום שיש בו עתיד. דווקא בימינו, ולמרות הכותרת החתרנית של הספר, ואולי בגללה, אלמוג מציעה שיש באמתחתו שירים לאסירי בתי-הסוהר, את התקווה הזאת הוא יעניק להם. לקרוא שירים על זוגיות, הולדה, על תקווה שבה החברה האנושית מתפתחת. שירים על התפתחות של אושר, שמתרחש בתוך בית, כלומר, יש אפשרות גם למעמד בינוני שיש לו ברחב משלו, חדר משלו – קורת גג. לקרוא על הטוב, השפע הזה ולדמיין את עצמנו כחלק בתוכו, אפילו אם אנחנו נמצאים בתוך בתי הסוהר. האלטרנטיבה של אלמוג לחיים שלנו, הם סוג של נגיעה באופק של הולדה, שבה למרות היעדר הבית, היעדר הזוגיות, היעדר הפוריות, היעדר הבית, היעדר החברה – נוכל לדמיין משהו קטן וטוב.

מתכונים מבראשית

ובימים היא מתקנת איברים

מפרידה אצבעות מקרום הדג שדבק בהן

משילה זנבות קדמוניים

נדמה שהאישה היא האלוהים, היא גם מתקנת איברים, היא גם מפרידה אצבעות, של התינוק, שהוא סוג של דג ברחם, ויש לו קרום של דג, והיא גם משילה זנבות קדמוניים. האישה היא מעבר לגבולות הזמן, הידע שלה הוא קדמוני, ובהווה, והדגש הוא בימים היא עובדת. בלילות הם גדלים. החלוקה מאוד ברורה. הזמן שלנו הוא זמן מיתי. האהובה הופכת ליצור קדמון ופוסט מודרני כאחד, שיש לה ידע שמגיע מתחילת האנושות ועד היום. מאותם הזמנים שבו האישה יכלה לברוא עולמות, דרך היצירה, כוח של הפרדת איברים, הפרדת אצבעות מקרום הדג, השלת זנבות קדמוניים. זאת אישה שהיא חצי אלה, חצי בת אישה. היא בעל כוחות מאגיים, או שהפעולה של גידול ילדים, הופכת יותר ויותר חידתית, גדולה מהחיים בעיני המשורר, שמביט ולא מבין מאיפה היא יודעת את הידע העתיק, והוא נותר קפוא להביט בה.

"פוקחת עיניים מאחורי עפעפיים עקשניים

מלמדת ללבבות סודות על קצב פעימות

קוצצת ציפורניים ראשונות

סורקת שערות ראשונות

ומבחינה זכרים מנקבות."

לאישה בשיר הזה יש כוח להביא חיים, ללמד, לקצוץ ציפורנים, לסרוק שיערות, להבין בין זכר ונקבה – ובעיקר נשמע כאן קולו של הגבר, שעומד בצד, שהוא לא מצליח לעשות מה שהאישה עושה ביום, ולא מצליח להיות קשור למה שקורה בבטנה בלילה. הוא רק יכול להביט ולהביא לנו את הרעיונות, שבאים מהמעקב היומיומי אחריה. הילד שמצוי בשלב ראשון, הוא עדיין חלקו נקבה וחלקו זכר, כמו במעשה בריאה שבוראים אותנו כסוג של אנדרוגינוס, אך לאישה יש יכולת להבחין בין המגדרים. היא מתקינה סדר בעולם של המשורר, והוא מתפלא על כך. שימו לב לשורת הפעלים: פוקחת, מלמדת, קוצצת, סורקת ומבחינה. האישה היא בעלת הכוח, הפעולה, כשהכול ראשון, זעיר, כשהעובר רק משתחרר מהאוקיינוס של הרחם, כשהוא סוג של דג, היא יכולה כבר להפוך אותו לבן אישה, לפקוח את עיניו, ללמד את לבבו, לקצוץ את ציפורניו, לסרוק את שיערו. והשורה האחרונה, של הבחנה בין גבר לאישה, מראה לנו כיצד המשורר עומד בפחד אל מול הפעולות הפשוטות האלו, שהופכות למסתוריות, ואף כמעט שלא מצליח להבחין ברגעים הראשונים אם זהו זכר או נקבה.

 

אפשרויות של נסיעה בזמן: בנייה מחדש של זיכרון, מיניות חדשה ורפלקסיביות

"והתינוקות ישנים בימים

ובלילות הם ערים בבטנה

צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים

וזה שהיה זרע אחד וביצית אחת

גדלו כבר כגרגר האורז

וזאת שהייתה כשעועית הלבנה

גדלה כקליפת האפונה הירוקה."

הזמן שלאחר הלידה מתהפך, הילדים עדיין נמצאים בזמן רחם. הם ישנים בימים, וערים בלילה בבטנה. הם עדיין יכולים ברגע שלאחר הלידה, לחזור לשנייה ולהיכנס לרחם. וכאן לרגע נדמה, שהמבט של המשורר בבת זוגתו: א. בנייה מחדש של ילדות – הוא גם הופך לסוג של תינוק, ובונה את ילדותו, מתוך מבט בגדילת בנו, ב. מיניות – הוא חוזר דרך המבט בבנו, אל תוך ביטנה כסוג של מטפורה על מעשה אהבה. דרך המבט בגדילת הילד, בחיק בטן זוגתו, הוא חוזר הן למעשה האהבה "ערים בביטנה"; ג. רפלקסיות של הזיכרון –  הזיכרון מתחיל לבחון את הדרך בה הוא פועל, הוא שם לב, דרך התינוקות, כיצד נבנה הזיכרון, כשהתינוקות "צופים בעצמם מתארכים ומתרחבים" – כשהמשורר הופך להיות "לוח חלק" – טבולה ראסה, שעליה הוא לומד מחדש דרך נקודת ראשית, בצמיחת הזיכרון, שהוא דבר נפרד, מהמציאות עצמה.

הזרע והביצית, גדלים והמשורר מפתח סוג חדש של משקלים בכדי לתפוס את הגודל שלהם, הזכר והנקבה הפכו לגרגר אורז, והנקבה שהייתה כשעועית לבנה, גדלה כקליפת האפונה הירוקה. כמובן אפשר לשמוע את ההומור, ואת הרפרנס לסיפור על ג'ק והאפונים. ההקבלה בין מעשה בריאה אנושית לטבע, הוא סוג של מחשבה פגאנית. הוא מחזיר את מה שהופרד בין הטבע לתרבות, בחזרה אל המשכיות שמגיעה מעולם מונחים של מזון: אורז, שעועית לבנה, אפונה ירוקה. מה שמחזיר אותנו למטפורה של הקריאה הפרשנית של הבית הזה: 1. אנו בונים את ילדותינו מחדש בהווה בוגר, באמצעות מבט במזון שהוא גם חומר גדילה, וגם סוג של מטפורה לזיכרון. 2. אנו בונים את ילדותינו בהווה הבוגר, באמצעות המבט במיניות. 3. אנו בונים את ילדותינו, באמצעות ניסיון להבין כיצד זיכרון פועל – כשהוא לוקח מדדים מתחום אחר, בכדי לזכור התפתחות אנושית.

המדדים של גרגר אורז, וקליפת שעועית מראים שוב ושוב, את חוסר היכולת של המשורר להבין את ילדותו, את הילדות של ילדיו, את הדרך בה זוגתו מבינה את הילדות שלה, את גדילת ילדיה. הוא מנסה בצורה בלתי אפשרית, אגדית, פנטסטית להניח מונחים של גדילה. גרגר אורז, שוב מראה לנו שזה זמן מיתי, שיכול להיות גם פרה מודרני, אך גם יכול להיות מובן כאגדה, בכל הזמנים. הגדילה לא יכולה להיות מונחת בתוך משקל של קילוגרם, אלא דווקא במונח שבתוכו נקף הזמן, שכל המונחים הרפואיים הופכים לסוג של מטפורה מצחיקה. הצחוק כמובן מסתיר את האימה: "איך אני אמור לטפל בדבר כזה קטן, כמו גרגר אורז," הצחוק גם מסתיר את הפליאה : "איך את, בת זוגתי, יכולה לטפל בגרגר של אורז.".

המשורר, המוזה והקוראים – התינוקות של מעשה הכתיבה

 

"והתינוקות מנסים להעיר אהובתי בלילות

לוחשים לה מילים בשפות ששכחה

מלטפים לה דפנות של בטן

מושכים חבלי טבור

מכים על קירות שלייה

על מחילות רחם."

כעת עולה סוג של תחרות בין המשורר לבין התינוקות שלו, סוג של קינאה קטנה. התינוקות מנסים להעיר את אהובתי בלילות. היא לא אהובתם. היא אהובתו של המשורר. עכשיו, הרי תמיד כשנולדים תינוקות, הם מתעוררים בלילה לקבל את חלב אימם. אך כאן יש ניסיון של תינוקות, להעיר את אהובתו, המשורר ער ברגע זה. הוא משתתף בהבנה שהם חוזרים לשפות ששכחה. שוב אנו חוזרים לקריאה שזהו אינו רק שיר על מבט של גדילה, אלא גם שיר על כתיבה, ששירה לוקחת אותנו לשפות ששכחנו. בהתחלה הם מלטפים לה את דפנות הבטן, שוב בהקשר שניתן ברגעים הראשונים של הולדה, לחזור בחזרה לתוך הרחם, מעין הבנה שבנקודות הלימנליות האלו הגבולות עדיין לא נקבעו. התינוקות מושכים חבלי טבור, מכיר על קירות השלייה ומחילות הרחם. זה גם מאוד מיני, אבל זה גם ספרותי, וגם סוג של תחרות שנוצרת על תשומת הלב של אהובת המשורר. אם ביום הם ישנים, בלילה הם מתעוררים ועומדים בינו לבינה. אם בבית הקודם ראינו את הפעלים הרבים של בת זוגתו של המשורר. כאן התינוקות הם הפועלים: מנסים להעיר, לוחשים, מכים, מלטפים ומושכים. הם הופכים פעילים כמוה, ושימו לב, שהמשורר נותר ללא פעלים, אלא רק סוג של דובר שתפקידו לדווח, אם כי אני מצליחים דרך המבטים הללו, לכתוב את הביוגרפיה האישית שלו, למרות הפאסיביות. האהובה של המשורר ישנה ונדמה שכל הדרכים של התינוקות לא מצליחים להעיר אותה, וגם המשורר שמביט בתהליך לא עושה דבר. התינוקות הופכים לסוג של ציידי תשומת לב, בלילה, כמו חתולים הם זזים ומחפשים את האם הגדולה, שהשינה שלה, חזקה מהחיים שלה. התנומה שהיא סוג של מוות, משאירה את הגוף פתוח להכנס ולצאת מתוך הרחם, אך הנפש קבורה בשינה. התינוקות יכולים לנוע, אך היא לא וגם המשורר לא באמת נע. הוא מביט בדרך בה הם זזים על הגוף שלה, וכמעט אפשר לראות את התחרות, הקינאה על תשומת הלב. כי גם הוא פאסיבי, גם הוא ישן, גם הוא שם, אבל עליו הם לא מטפסים, ולא נותנים לו שפות ששכח. וכאן כל הקריאה המטא פואטית, מטא-ספרותית, הופכת לאיזה מחשבה שהקוראים, שהם התינוקות שנולדים ממעשה היצירה, יכולים להכנס לרחם מעשה האהבה של המשורר עם המוזה, אך המשורר עצמו נותר קפוא להביט בכך.

"והיא אינה מתעוררת

גרגר ארז תופח בבטנה והיא

מאריכה שנתה

אומרת ללבה

עוד שנים רבות אני מתעוררת אחריהם בלילות

עתה לישון, לישון."

בת הזוג של המשורר, לא מתעוררת. היא בסוג של מת-חי. היא ישנה כמו מתה, אבל בתוך בטנה גרגר אורז תופח. היא לא מפחדת להאריך בשנתה, למרות הניסיונות של התינוקות להעיר אותה. היא אומרת ללבה, ולא למשורר, שגם ככה היא עוד תאריך ימים להתעורר אחריהם בלילות, ועכשיו היא צריכה לישון. מעניין שהפעולות של בת הזוג, מכוונת כלפי התינוקות ועצמה, ולא כלפי המשורר. היא אומרת ללבה, ולא אומרת למשורר. המשורר שהוא ער, אבל אין לו גרגר אורז שתופח בתוך ביטנו, הוא לא מאריך בשנתו, כי הוא נשאר ער לדווח עלינו, הוא מביט בה, כסוג של אישה שתפסה את הנצח. היא יודעת שתאריך שנים, בכדי להתעורר אחרי יצור הלילה, ועכשיו היא אומרת לעצמה, ואולי להם, ואולי למשורר, "עתה לישון, לישון". אך גם כשהיא רוצה לישון, היא פועלת, אל מול הפאסיביות של המשורר: אינה מתעורר, תופח בבטנה, מאריכה, אומרת, מתעוררת אחריהם. כל הפעלים האלו מראים לנו את הדרך בה היא גדלה, ואת הדרך בה המשורר נותר פאסיבי, ללא פעלים, ואולי עם פחד, כיצד היא נותנת לתינוקות, שהם סוג של יצורי הלילה לפעול, בזמן שהיא ישנה, האם יכול לקרות להם משהו, כי היא ישנה. והיא בעלת תפיסת זמן לטווח ארוך, אומרת לו, שהכול בסדר, הם ישרדו את הלילה. ואולי המשורר נותר כלוא בפחד הזה אל מול הלילה. במובן המטא פואטי, זה כמובן מעין זה גם מעין השלמה, שלא צריך להיות טוטאלי בכתיבה, צריך להביט למרחק על היצירה, לתת לה זמן לגדול.

"ואני לפעמים מתעורר אחריהם באמצע הלילה

להצמיד אוזן לתחתיות בטנה

לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון שלה."

האישה של המשורר שמשולה למלאכת הכתיבה מבקשת לישון, בכדי להוליד. למות בכדי לחיות, שהרי שינה היא סוג של מוות קטן. אין מדע שהוא יותר מודע לעצמו, ממדע השירה. המשורר מתעורר בכדי לראות את כל הדרמה, ומספר לנו שהוא היה ער בכל המעשה של הכתיבה:

"והתינוקות ישנים בימים, ובלילות הם ערים בבטנה…

[…]

…והתינוקות מנסים להעיר את אהובתי…

[…]

…והיא אינה מתעוררת"

כל הדרמה מתגלה בפנינו, כזאת שנכתבת מתוך המשורר הער, שרואה את התינוקות שישנים בלילות ובלילות רואה את התינוקות ערים בבטנה. התינוקות מנסים להעיר אותה. אבל היא לא מתעוררת, ומבקשת לישון. רק כך הם יגדלו, והוא לא ניגש או כן ניגש אליהם, אל השירים הנולדים בביטנה. המשורר מצמיד אוזן לתחתיות הבטן, ומנסה לשמוע את הילדים, שהם רחוקים אך קרובים. הם נמצאים בתוך ביטנה. הם מנסה לזהות לב, ועוד לב. לא תמיד ידוע היכן הלב של השירים. ובבדיקה שלו החוצה, לתוך ביטנה של בת זוגתו, של המוזה, הוא גם בודק כיצד הוא ליבו מתרחב בהיריון שלה. כלומר כיצד הוא גם הופך לילד, כיצד הוא גם הופך לשיר. באופן די מוזר היציאה החוצה להביט בבת זוגתו, היא גם כניסה פנימה שלו, להפוך אותו לסוג של ילד, דרך המבט בהיריון.

בואו נעשה סדר לפרשנויות שיש לנו לגבי הסוף של השיר:

  • היריון – המשורר מתעורר, נכנס לתוך מודעות עצמית, ומנסה להשתמש בכלים שלמד מבת זוגתו. מנסה ללמוד על הילדים, איפה נמצא ליבם, ובתוך כך, הוא מרגיש התרחבות בליבו, עם ההיריון שלה.
  • כתיבה – אם ממשילים את בת הזוג של המשורר למוזה. אפשר לזהות, כיצד הוא מתעורר בלילה, באפילה, כמו ילד שנמצא בתוך רחם, הכתיבה מחפשת לב, הכתיבה היא מעשה דיאלוגי, והמילים מתרחבות, בתוך המודעות לאחר, שנמצא בהולדה, אולי דרך קריאה [לזהות לב], אולי דרך המבט בבת הזוג, במוזה, וההתרחבות שלה, להוליד ילדים, המבט בשירים, הלב של המשורר מתרחב.
  • יחסי מגדר – האישה היא בעלת הידע בשיר הזה, הבן זוג הוא זה ש: מנסה, שמזהה, מתרחב, אבל רק לפעמים. בת הזוג היא בעלת כל המקצועות, והוא רק בלילה אחד או שנים, נכנס לפעולה עם הפעלים שלמד ממנה, וגם בצמצום, שימו לב בתחילת השיר כמה ידע יש לבת הזוג, ושימו לב בסופו כמה ידע יש למשורר, הוא יכול לזהות, לנסות, ובזכות הפעולה הפשוטה הזאת ליבו מתרחב.

שתי השורות האחרונות, של השיר מגלות לנו את תהליך הזיהוי שמתרחש בתודעת המשורר, ומעמידים אותנו אל מול הפרמיס שלו. המשורר מזהה לב של ילד-שיר אחד, ומזהה עוד לב של ילד-שיר אחר, וגם מזהה את ליבו מתרחב עם ההיריון שלה.

"לזהות לב, ועוד לב

לזהות כיצד גם ליבי מתרחב בהיריון שלה."

כל המטרה של המשורר, הוא ללמוד מלאכות מהאישה, וגם אם הוא לא מצליח ללמוד את כל המלאכות שהיא יודעת, עדיין נשארת בידו, המלאכה הבסיסית של זיהוי לב, ובתוך כך מתוך המבט בה, הוא מקבל מבט בליבו, הוא למד כיצד נראו ליבו, כילד, כמבוגר, כבן זוג, באפילה. לא בכדי התהליך נעשה בחשיכה, בלילה, כי אנחנו לא מכירים את ליבנו ברוב הזמן, אבל הלב, מזוהה ומתרחב, מתוך זוגיות, מתוך כתיבה, מתוך מבט בבת הזוג.

ואהה! "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" בסיכום שנה – ראש בראש: אריק גלסנר וניסים כ"ץ ממליצים על הספרים הטובים ביותר של שנת 2014

סיכום שנה – ראש בראש: אריק גלסנר וניסים כ"ץ ממליצים על הספרים הטובים ביותר של שנת 2014

"מקלחת של חושך וסיפורים אחרים", של מתי שמואלוף, הוצאת "כנרת, זמורה ביתן" – מתי שמואלוף המשורר קפץ קפיצה גדולה לעומקי הפרוזה ועשה זאת בצורה מוצלחת מאוד לטעמי. מי שקורא את שמואלוף במוסף הארץ במדורו "ישראלים ברלין" מתרשם שיש למתי מה להגיד לנו על זהות וחברה – אבל בספר מגלים שיש לו מה להגיד גם על אהבה ומוות, יחסים ואלימות ואכן הוא כותב על זה בצורה קלילה ומרשימה. קרנבל הדמויות והסיפורים הכה לא שגרתיים והמעניינים הכתובים לעתים בפרוזה משתלחת עושים את העבודה (במיוחד הסיפור שנושא את שם הספר).

 

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

שאריות מהספר המקולל

שאריות מהספר המקולל: קטע סיפור מיוחד לראש השנה, מאת מתי שמואלוף

מתי שמואלוף התפרסם עד כה כמשורר מחאה חברתית. בספר החדש, "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים", הוא מוכיח שכוחו רב גם בפרוזה, ואף בסיפורי פנטזיה ומדע בדיוני. הנה, לדוגמה, קטע הסיפור שלפנינו.

שאריות מהספר המקולל

גם לא בעוד אלף שנים – על ספר השירה של גלית סליקטר

גלית סליקטר חיברה בעבר סיפור קומיקס שאותו אייר אחיה הקומיקסאי גלעד סליקטר  הגרפי משק 54 (האוזן השלישית 2009 ), תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית, והיה מועמד לפרס הרומן הגרפי הטוב ביותר בצרפת. לאחרונה היא פירסמה ספר שירה ראשון. ביקורת שירה.

 גם לא בעוד אלף שנה

גלית סליקטר, בעוד אלף ימים, הוצאת הליקון, מודן הוצאה לאור, ובסיוע קרן יצחק לייב ורחל גולדברג – קרן קימת לישראל, 2012, 72 עמודים.

בעוֹד אֶלֶף יָמִים יֻטְבְּעוּ עַל פָּנַי אַרְבָּעִים שָׁנָה כְּמַסֵּכַת מָוֶת". גלית סליקטר

"בעוד אלף ימים" של גלית סליקטר, ספר שירה (ספק ספר פרוזה) הוא דוגמא להשפעה השלילית של עולם האינטרנט על הכתיבה הפואטית. קודם כל הפונט שמזכיר את התנ"ך מתיימר לשדר עתיקות, שהטקסט לא מכיל. לספר העכשווי אין באמת הקשרים הלכתיים, אבל הוא כמו ספרים אחרים רוצה לשדר לנו סוג של פרימורדיאליות או במילים פשוטות יותר קדמוניות.

דווקא בהתחלת הספר יש איזו הבטחה למשל בשיר על מעשה יומיומי של שיחה עם מוקדנית בחברת הגז:

"בעולם יש מקום רק ליתומה אחת ולכן עלי / להדחק בין רבים ורהוטים ממני. כדי להזמין / מכל גז עלי לצלצל לפזגז ולהמתין עשר / דקות על הקו. בינתים אני ממשיכה לכתוב / בשקט הנחוץ עד שהמרכזנית עונה ומבקשת: / הגבירי את קולך:" (עמוד 8).

הגברת הקול כמעשה בנאלי, הופכת בשירה לסוג דרישה פמיניסטית.

אך לספר אין מבנה עלילתי מובהק, אלא זרם תודעה שעולה ויורד ונראה כמו סקיצות של יומן שנלקחו באקראי. מעין בולמיה של הנפש על פעולותיה, שלא תמיד הופכות באלכימיה לאמנות. סוג של כתיבה בוסרית שלא יודעת עדיין מה המטרה שאליה היא מכוונת, אך היא זורקת חצים לכל עבר.

 זוהי כתיבה אקלקטית, חסרת מיקוד, ובנאלית פשטנית  שמתהדרת ברוח הדברים של ניטשה שטען שבעתיד יבינו את מה שכתב. אך ספק רב עם גם בעתיד הרחוק תובן שירתה של גלית סליקטר.

וראו גם :

 

למה חשוב שלא תהיה אליטה | מתי שמואלוף

20130724-134128.jpg

למה חשוב שלא תהיה
אליטה | מתי שמואלוף

אורי הולנדר כותב במאמרו "למה חשוב שתהיה אליטה" כיוצר זקן, אך הוא בעצם יוצר צעיר, שזכה לכיבודים ולכן עיוור לפריבלגיה שלו. הוא לא שואל את עצמו איך קיבל את ניהול פסטיבל מטולה, האם הוא עבר תהליך דמוקרטי ושקוף? או שהוא קיבל את הניהול של פסטיבל מטולה כי במקרה הוא היוצר האהוב (והממשיך הנצחי) של רפי וייכרט (ולכן הוא גם נמצא בצוות העריכה של ההוצאה של וייכרט "קשב לשירה"). ולא במקרה וייכרט הוא זה ניהל גם הוא את פסטיבל מטולה וכך קשר מוביל לקשר. מדוע אני מתאר את התהליך הזה ושואל שאלות.

ובכן, כי אליטה בדרך כלל לא שמה לב למי היא מדירה ואיך היא מחזיקה בזכויות יתר. כך היא נעה בטוחה בעצמה ורוצה רק לחזק את מעמדה ולסגור את חומותיה לחדשים, שיביאו איכויות אחרות, שפות מוזרות ותרבויות לא מקובלות ואיתם יבואו הערכים הברברים שיזהמו את המחנה הטהור.

אישית, אני לא אוהב כל כך פולמוסים ובטח שלא הייתי רוצה לנהל את פסטיבל מטולה לשירה (שהרי לא יהיה לי זמן לכתוב ואיננני עסקן). אבל אני כן מאמין בשקיפות ובעם. איני מאמין באליטה. אני מאמין במערכת של הזדמונויות שוות לכל, מתוך אמונה בצדק חברתי וביכולת של שכבות לא אליטסטיות בלתרום רעיונות חדשים בצורות רעננות לחברה בישראל.

אבל אורי הולנדר, איכשהו מתנהג כאילו לא התהפך העולם על ראשו, מאז המהפכה האמריקאית, הצרפתית, מלחמות העולם, הדה-קולוניזציה, הסיקסטיז והמחאות החברתיות החובקות עולם. הוא עדיין מאמין בלי לדעת שזה כך בקפיטליזם (כי איך נוצרו מעמדות חדשים מבלי המבנה הכלכלי המרובד של ההון) ובהובלה שלו את התרבות. זה מסתדר, כשננסה להבין את המבנה החברתי החוץ תרבותי. שהרי אנו חיים בתקופה שבנט, לפיד משלימים כל כך את נתניהו ושכבות שלמות עומדות מאחריהן ומאחורי ההתעלמות הכוללת מרוב הצרכים של רוב האוכלוסיה בישראל.

יש לשבור את האליטיזם ולהביא כמה שיותר קולות מודרים לתוך התרבות הישראלית, רק כך נוכל להיות אחראים על מרב הרעיונות שהמוח והלב האנושי מציעים לנו.

הכותב הוא משורר, שהוציא לאחרונה את ספר השירה הרביעי שלו, "האסון התחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים.

הפוסט התפרסם לראשונה ביקום תרבות

גאולה למכורים לקראק, לקוקאין, להירואין, לניקוטין ולאלכוהול

The Birth of Electronic Man By xdxd_vs_xdxd cc: flickr
סמארטפונים עובדים סביב השעון והופכים את זמן הפנאי שלנו לזמן של עבודה. The Birth of Electronic Man By xdxd_vs_xdxd cc: flickr

הסמארטפון מעניק גאולה

האם הפכו אותנו הסמארטפונים ואחיהם האלקטרוניים לעבדים מסוג חדש ובלתי ידוע עד כה?

לפני כשנתיים או פחות קיבלתי ספרון קטנטן ליומולדתי וקראתי בו על ההתמכרויות החדשות של העתיד הקרוב. בספרון ניטען כי מכשיר הבלקברי יהפוך למעין "תנ"ך" של התקופה החדשה. אנשים מכורים יקומו בבוקר ויקראו בו כבספר תפילה. אנשים יילכו במשך היום ויסתכלו בספר בכל עת, משום שהבשורה והברית החדשה נטענות בתוך האפליקציות שלו. עברה שנה. הספר צדק. הסמארטפון הוא הממד שבתוכו מתנהלים חיינו.

טאבלטים, מצלמות וגם סמרטפון חדש של סוני

ידברו עוד בעתיד על מגוון האפליקציות שהם הרחובות של העיר הוירטואלית החדשה. יוסיפו על הממד הפוליטי, החברתי, הסוציו-אקונומי שמוביל מהפכות, באמצעות תקשורת בין הקהילות השונות ברחבי העולם ועל הירידה בכוח של הממשלות לשלוט על המידע. הבלוגים, אתרי החדשות מהלכים אימים על העיתונות המודפסת. אנשים כבר מתאהבים ונפרדים באמצעות הסמסים, המיילים שבתוך הסמארטפונים.

משהו אבד, ואיני נוסטלגי כלפיו. אבל חוויתי אותו בילדותי. זאת אינה קינה כלפי עבר אבוד. הורינו יכלו לראות את כניסת המחשב לחיינו וחלק מהם אפילו התרגלו לשפת הסמארטפונים. אבל קשה שלא לעצור את הריצה קדימה עם המכשירים, האפליקציות והקבלה הבלתי נמנעת של חוקי המשחק החדשים. האהבות שלנו, החברים הכי טובים, עמיתים לעבודה, משפחותינו, כולם מאבדים אט אט את היכולת להביט אחד בפנים של השני מבלי להציץ בכל רגע בסמארטפונים. נכון, איננו מביטים בעצמנו. אנו מתקיימים בתוך קהילות מקבילות. יושבים לארוחת ערב ומדברים בו זמנית עם חברים בטוויטר, או בפייסבוק או עונים לאימיליים. אבל פעם היינו כולנו מרוכזים בשולחן הארוחה והבטנו ממושכות בפני האחר. הזולתיות אבדה ואין דרך חזרה.

חופשה ללא אינטרנט

אם אוכל להתנבא אצביע דווקא על תהליך הפוך. העתיד צופן לנו חזרה מסודרת לסדר הישן. עוד לא מדברים על כך ברבים, אבל החופשות שיופנו לרבים מאיתנו יבטיחו עולם ללא אינטרנט בצורה מכוונת. נסע להירגע בלי יכולת תקשורת לרבים. נצא לחופשה לתוך מקומות מבודדים מאינטרנט. נירגע, נכתוב, נחשוב, נדבר, נאהב, ונביט אחד בשני ולא נצטרך להיות זמינים.

סמארטפונים עובדים סביב השעון והופכים את זמן הפנאי שלנו לזמן של עבודה. יש כאלו שמשקיעים מאמץ מרוכז להעלות את מספר המנויים, הלייקים, התגובות, השיתופים, הריטוויטים. ויש כאלו שמוצאים את עצמם עוצרים את הרכב רק כדי לענות לעוד מייל כשהם בדרך הביתה, או ביציאה עם החברה. אך מדוע הסכמנו לעבוד מסביב לשעון, מבלי שנקבל כסף. זאת משום שהקפיטליזם מצליח. הוא אינו עוצר בזמן שאנו מעניקים לעבודה. הוא ממשיך גם לזמן הפנאי שלנו. אני זוכר שעבדתי באינטל והתנגדתי ללכת לבילויים עם חברי לעבודה, במקומות שהחברה אירגנה. לא משום ששנאתי את החברה, אלא משום שרציתי את זמני הפרטי ולא רציתי להיבחן גם בו על ידי מנהליי. איך אני משתכר, איך אני נהנה וכד'. אך היום אין דרך חזרה. אולי הדור הבא יהיה חכם יותר וילמד לשים גבולות בין המרחב הפרטי ובין המרחב הציבורי.

התקופה החדשה של התקשורת הסלולרית בין האנשים עדיין לא הפכה למושג בהיר ונהיר לנו. ואולי בגלל אנו עדיין נכנעים לערפל הוירטואלי הזה.

הדעה התפרסמה לראשונה ביקום תרבות

*

התוכנית שהקדשנו בחיים של אחרים עם ערן סבאג לשירת שימבורסקה עלתה לאיי קאסט

*

שבוע טוב