כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית"

 

בברלין – אומר הסוציולוג הערבי אמרו עלי – הגולים הערבים גילו שהם לא צריכים להסתכל מאחורי גבם בפחד. זה המקור לרנסאנס האינטלקטואלי והאמנותי הערבי בה. ראיון עם אינלקטואל שמאמין שהאביב הערבי עוד לא נגמר למאמר המלא.

המשך קריאת הפוסט "כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית""

כואב לנסוע, כואב יותר להישאר – טור חדש בבלוג במאקו, מסביר על ההגירה

6_March_2008_007

"עוזב, כי אין לי כוחות יותר"

אולי אני עייף. גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? החיים בישראל הולכים ונהיים קשים, אז אני עוזב לתקופה לא מוגבלת

כן, אני נוסע. אני לא יורד מהארץ. כי זאת לא ארץ קודש ואי אפשר להעלות אליה או לרדת אליה. בטח לא למדינת הלאום שהתמקמה פה ב-48 ומכנה את עצמה קדושה. אני עוזב לתקופה לא מוגבלת.

פעלתי משנת 2004 ועד היום במגוון של פעולות מחאה בכדי לשנות את דמותה של החברה האזרחית בתוך מדינת ישראל הכובשת והמפקירה את אזרחיה לעוני וחוסר כבוד. הייתי מעורב בהקמת סלון מזל בחיפה. הקמתי ביחד עם רועי צ'יקי ארד את גרילה תרבות וערכנו ביחד עשרות פעולות אמנותיות להשמיע את קול הסולידריות בחברה הישראלית.

אבל רגע לפני כניסת 2014 אני חש מיצוי. אין לי כוחות יותר. אני לא יכול לצאת להפגנה כמו שעשיתי בעבר. אני לא מצליח להחזיק את המגפון ולצעוק, ולזעוק את נשמתי. אולי נגמרו לי הכוחות כי יש כוח מוגבל לצאת להפגנה. ואולי אני עייף גם כלכלית וחברתית. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים והתושבים יושבים בשקט? כמה זמן אפשר לשבת אל מול הגזענות שצובטת את לבנו ומקצרת את ימינו? כל בנאדם נורמאלי יבקש לחיות במקום אחר, שבו הוא לא יצטרך לקחת את עתיד המדינה על גבו ויוכל להעניק טיפה של נורמליות לנשמתו.

כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

אינני מגלומן, שחושב ששינוי דרכו, הוא שינוי חייה של המדינה. אך אני מספיק מודע לכך, שהגלות שלי, כמו של אחרים, היא סוג של קריאה לישראל להתעורר ולחשוב על ילדיה העוזבים אותה. האם החלילן מהמלין ייתן לילדים שהוא לקח להודו, לדרום אמריקה, לברלין, לגלויות שונות ומשונות לדבר עם הוריהם. ואם הם ידברו האם הם יעזו לדבר על מה שאסור לדבר?! אני בא מהעיר חיפה, איפה ילדיה ואיפה נעוריה, העיר חרבה ללא צעיריה שעוזבים אותה. ומה בדבר ישראל האחרת, האם היא לא מהגרת לתל אביב? ישראל ארץ אוכלת יושביה. אבל זאת קודם כל מדיניות כלכלית וחברתית שדואגת לעשיריה ולא לעניה.

החיים בישראל הולכים ונהיים קשים, מהחרם הבינלאומי, והיוקרה המדרדרת עד למחירי הפרטים הכי קטנים של החיים. מחיר החלב שעולה. מחיר הלחם שעולה. הדירה שמחיריה מאמירים לשחקים. הטילים שנופלים על ראשינו והמנהיגים חסרי האחריות שמתעמרים בחיינו. הם מבזבזים לנו עשור, אחרי עשור. הם לוקחים את הנעורים שלנו והופכים אותנו למקומטים, ומיואשים יותר. התרבות חוגגת, הקולות מתקיפים מכל הכיוונים. אביב גדג' והבילויים, אבל את קולותיהם אפשר גם לשמוע ממרחק. ולא צריך להיות בתוך הגטו הצבאי הזה שסוגר על עצמו בחומה ומותיר את עושרו בידי מעטים.

כואב לי לנסוע, כואב לי להישאר, אז בחרתי בתקופה בלתי מוגבלת של יציאה מכאן. ויש לי סימפטיה לאנשים שמשנים בישראל ואין לי נאמנות למנהיגי המשטר שבגדו בתקוות המתחלפות של דור אחר דור. המחאה שייצרנו כבר נשמעת, אבל עד שתחלחל לתוך בגדי המנהיגות הישראלית, נצטרך כנראה להחליף דור שלם במדבר. אבל אסור להפסיק לדמיין את הארץ המובטחת, שבה ערבים ויהודים יחיו בשוויון בין הים לבין הירדן.

הטור החדש התפרסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

איפה שדיקטטורים לא יורים במפגינים

המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר
"ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות" - המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר

לקראת חג הפסח ניתן לחגוג לא מעט הישגים במדינת ישראל. עם כל הביקורת על ישראל, אפשר לראות במחאת הקיץ האחרונה כאחד הביטויים הנפלאים למרחב הציבורי הדמוקרטי בישראל. מאות אלפים הפגינו, בלי שדיקטטורים יצטרכו לירות במפגינים, לאסור או ולעצור אותם. חופש הביטוי בישראל הוכח פעם נוספת כשריר וקיים.

אחת מהדרגות שבהן נבחנת דמוקרטיה הינה היכולת של האזרחים להתאגד בתוך מקומות העבודה שלהם. ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות (כוח לעובדים ומען עושים עבודה נפלאה). ריבוי ההתאגדויות במקומות העבודה הוביל לדמוקרטיזיציה בתוך מקום העבודה. העובדים יכלו לומר למנהלים שלהם את הצרכים שלהם ולקבל ביטחון תעסוקתי ושלל של זכויות סוציאליות. השינוי במקומות העבודה כאמור משנה את פניה של החברה הישראלית לכיוון דמוקרטי וסוציאלי יותר.

ישראל כחברה מגוונת, בעל ריבוי תרבויות, מפתחת תרבות עצמאית. אי אפשר למשל להתעלם מההצלחה העצומה של המוזיקה המזרחית, שכבר משנות השמונים חתרה קדימה וביטאה את התרבות של המונים. המוזיקה הביאה את עצמה בתחילה באמצעים טכנולוגיים כגון קסטות אל תוך הלבבות של המאזינים. אך עם הזמן גם הממסד התרבותי הכיר בז'אנר הייחודי ונתן לו מקום והיום, אי אפשר לפתוח רדיו, טלוויזיה או אינטרנט מבלי להביט ולשמוח על מקומה של המוזיקה המזרחית בישראל.

כמי שמצוי בתוך התרבות, אוכל להעיד שישנה פריחה תרבותית ולא פלא שבתחומים מסוימים התרגלנו לקבל הכרה בינלאומית למשל כשקולנוע ישראלי מגיע לאוסקר. וזה לא במקרה. מאבק לחוק הקולנוע הוביל להכרה בתחום ולתמיכה ביוצרים. הקולנוע השתכלל והתמקצע והוביל להישגים מעולים (אמנם הסרט האיראני זכה באוסקר ולא הישראלי, ובכל זאת הלוואי וכל מלחמות ישראל היו נמצאות אך ורק בתרבות).

הספורט כענף נוסף בתוך התרבות מראה על שינוי עצום. שהרי התחום השתנה מקצה לקצה. בעבר משחק הכדורגל שהיה אליטסטי לגמרי הפך להיות נחלת ההמונים. השחקנים שבאו מקבוצה אחת של אוכלוסיה היום באים מהפריפריה. והחלוצים המצטיינים באים לא באים מקבוצת הרוב.

כמשורר אני יכול להעיד שזאת אחת התקופות הכי פורות בתחום. ישנן קבוצות רבות של שירה ולא מעט אתרים באינטרנט שמעלים שירה עדכנית, בועטת ורוקדת. השירה הישראלית שמשה כחלוצה להראות את ניצני המאבק החברתי עוד ב-2007 כשהייתי שותף לעריכת "אדומה: אסופה לשירה מעמדית". האסופה התקבלה בצורה נרחבת ואותתה לנו כעורכיה לאן הרוח נושבת.

מסגד בעקבה
מסגד בעקבה

חזרתי מעקבה לפני כשבוע ודווקא הירדנים שיבחו את ישראל ואת המצב החברתי בה. הם דיברו על העוני שהם סובלים ממנו ועל המשטר הקשה. הפלסטינים הירדנים הזכירו את אחיהם בישראל ואת מצבם העדיף. לא במקרה החדשות הללו לא מגיעות, אלא למי שמקשיב לרחש של הרחוב. תמיד ישנו מה לתקן ולשפר. אבל בישראל יש מערכות חברתיות רחבות שמונעות מאיתנו לההפך לדיקטטורה, שמרנית שאינה דואגת לילדיה.

התקשורת שהייתה עד לא מזמן לרחוקה מהעם, אמצה לחיקה את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים. וזהו עוד סימן לחברה דמוקרטית שעוברת טרנספורמציה פנימית. אי אפשר לתאר את המערכת הפוליטית מבלי להבין את הכוח של התקשורת לדרוש בהצלחה שינויים.

הדברים התפרסמו בדעות ישראל היום

***

הלכתי הבוקר לקחת מהדואר את הדיסק עיראק'נרול של דודו טסה. הדיסק מתנגן כבר שעות ואני בוכה כמו ילד. כי אי אפשר לשמוע מוזיקה עיראקית מבלי לבכות. והנה פתאום נשלח אלי "יהלומים שחורים" – מאמר חשוב מאין כמותו בספרות הישראלית שכתב חזקאל רחמים. המאמר ממפה את הגעת השוליים לספרות בישראל. ואני אומר, אנחנו כאן ואנחנו נתחזק וננצח.

***

שבוע שעבר הופעתי פעמיים (נגד הטבח בסוריה והמלחמה עם איראן) עם השיר "המממ פצצה" של ערן הדס הידוע שהיה ידוע בעבר בכינויו הפואטי "צאלה כץ ז"ל". ערן הדס כתב את השיר בהשראת אלן גינזברג. אני שמח לפרסם את השיר בבלוג וגם להביא את הגירסא של גינזברג (vimeo ופייס). התערוכה נגד המלחמה באיראן ומופע השירה שפתח אותה בכתבה מעולה בגרמניה. המופע בפתיחת התערוכה הביא גם לאירוח בינשופים ובאופן חד פעמי וללא חזרות, רוגל ואני הופענו עם השיר ביחד.

מתי שמואלוף/אירן//פתיחה בחללית from הרשות העצמית on Vimeo.

הביצוע מלא ההשראה של אלן גינזברג ז"ל

*

אירועים קרובים: