שלוש הקראות בין ברלין, ירושלים ובחזרה

שמח על כמה הקראות צפויות ומתרגש במיוחד כלפי הפסטיבל בירושלים.

מי שנמצא/ת בברלין מוזמנים/ות לשמוע את הופעתי בחאפלה הפואטית #9 בברלין, ביחד עם הצ'לן הטורקי צרפתי אניל [13.5].

משתתף השנה בפסטיבל מוסררה מיקס 2017 ביחד עם המוזיקאי המחונן גלעד רוט 8-6 בחודש יוני. המופע יעסוק בדרך שנמתחת בין ברלין ובחזרה.

10.8 חאפלה פואטית #10 בברלין.

11.8 ביוני ארצה על הספרות הדיאספורית בהרצאה בברלין בכנס שעורכת ד"ר פניה עוז זלצברגר, של בוגרי מכון יהודי.

קורא שיר שלי ומרצה בכנס פאידייה. במילים של פרופ' פניה עוז זלצברגר: יהודי אירופה פוגשים את הישראלים של ברלין. ומתי מאתגר את כל הצדדים ומשמח את הקהל. המפגש הדגיש לי את החשיבות בדיאלוג עם יהודי אירופה וארהב והתפוצה וחשיבה מחודשת כל גבולות התרבות היהודית, הישראלית והעברית.

 

  • הקשיבו לאלבום החדש של גלעד רוט:

פגישה עם הפילוסופים הישראלים של ברלין

אמנות פאולוס קרל דוז'רדןאלעד לפידות הוא פילוסוף ישראלי שמלמד תלמוד ופילוסופיה, ואל ביתו שבשכונת פרנצלאוורברג באים חוקרים ומדברים על באדיו, ז'יז'ק ופאולוס

לא רק סופרים ואמנים, אלא גם פילוסופים ישראלים הגיעו לברלין. אלעד לפידות הוא אחד מהם. הכרתי אותו בפסטיבל אלטרנטיבי שערכה דוברת מרון על גדות נהר השְׁפְּרֵה; אני הקראתי שירה בפעם האחרונה בחיי והוא לימד תלמוד. וכמו מים שמגיעים לשורשי עץ, הגעתי אל פגישות הפילוסופיה שהוא עורך בביתו בשכונת פרנצלאוור־ברג. השכונה מלאת חיים, חנויות יין, הייקינג וספרים, לצד אינסוף בתי קפה.

אלעד שולט בכמה שפות ונעים לדבר אתו על פילוסופיה, ובמיוחד על הפילוסופיה היוונית. שנינו מצאנו עניין משותף באפלטון והוא גילה שכתבתי סיפור על קסנטיפי, אשתו של סוקרטס.

אני מגיע אל סף ביתו ועדיין חם בחוץ. בשנה שעבר נמעכתי מרוב פחד מהחורף ואף לבשתי גטקס באוקטובר, אך השנה אוקטובר עדיין מהדס בסיפור אהבה בין הסתיו לשלהי הקיץ ולא נותן לחורף להיכנס. אני עולה חמש קומות ומתנשף, שטיחי הבד בחדרי המדרגות עדיין מדהימים אותי לעומת המרצפות העירומות בישראל.

היום מספר המשתתפים נמוך יותר מהרגיל בדיון הפילוסופי, אך כל אחד מהחוקרים שהגיעו הוא פנינה של ידע. ביניהם אפשר לשמוע את ד"ר עפרי אילני ( Ofri Ilany ), שכתב את הדוקטורט שלו על "החיפוש אחרי העם העברי: חקר התנ"ך בנאורות הגרמנית".

והיום אנו דנים בקריאות של הפילוסופים אלן באדיו וסלבוי ז'יז'ק בשליח הנוצרי פאולוס. מדוע ברגע אחד חוזרים פילוסופים מרכזיים לדון דווקא בתיאולוגיה בלי להאמין בישו? מדוע עוזבים את הדיון במושג של האידיאולוגיה וקונים תנ"ך? אחד ההסברים שניתנים במעגל הפילוסופי הוא שבאדיו מחפש לרקום מחדש את האוניברסלי, דווקא בעידן שבו הזהויות כל כך ספציפיות ונפרדות. באדיו חווה את הנפילה של האוניברסליזם עם נפילת הרעיון של הרפובליקה הצרפתית, נפילת הרעיון הקומוניסטי וההגירה מהעולם השלישי. דווקא המהגרים שמחזיקים בזהויות דתיות הם אלו שמחדשים את הדיון בדת. וגם האליטות מצטרפות ומחזירות את הדיון בדת, אך הדבר קורה בצורה שונה יותר דרך פילוסופים כמו עמנואל לוינס, שגם מלמד תלמוד וגם מרצה על פילוסופיה. כך שהחילוניות מתחלפת, גם במעמדות העליונים וגם במוחלשים, בדתיות. באדיו מגיע אל פאולוס כדי לדחות את ההומוגניות של הקפיטליזם ומציב תיזה תיאולוגית שתאחד מחדש את השמאל.

השאלה של הופעת פאולוס כאובייקט לא עוזבת את החבורה הפילוסופית. החבורה יוצאת מהטקסט ושואלת מדוע לדון בפאולוס על כל פגמיו (למשל היחס הרדוד לנשים ואספקטים אחרים)? איך חוזרים לאותו שליח שבעצם כתביו הפך את הנצרות למיסיונרית והפך את היהודים לאשמים ברצח ישו?

חצי מהנוכחים מדברים עברית, ויש רגעים שבהם נזרקות מלים בעברית לחלל, רק כדי שהדובר יזכור איך לתרגם אותן. אני נזכר כיצד הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה ואחרי סמסטר אחד עזבתי כי רציתי ללמוד כתיבה באופן מעשי, ובאמת רק כתבתי מאז. מדי פעם מצאתי את עצמי בפגישות פילוסופיות שעורך נחום שטיינברג ( Nahum Steinberg ) בחנות הירושלמית הולצר ספרים, עבור מעט האנשים שביקשו לשמוע פרשנות לטקסטים של אפלטון. אבל אני לא מחזיק מעמד, אולי כי עודף הרציונליות חורג מהאופי הלא־מודע של חיינו.

פאולוס, כחלק מהחשיבה הנוצרית, משנה את מושג העקידה לטוטאלי: הגוף צריך להינתן ולא הרעיון. אבל ברגע שאלוהים עוקד את ישו, מה תפקידו על פני האדמה על פי הנצרות? הוא כבר לא נשאר מושא לחיים, אלא נעלם מאופיו הטרנסצנדנטלי, ואנו מקבלים דת מודעת לעצמה. בנצרות לא צריך את בית המקדש. למרות שישנם קיצוניים המכינים את הרגע שבו ייעלם מסגד אל אקצה (כפי שלמדתי בסרט החדש של רינו צרור).

הדברים התפרסמו לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

טורים נוספים:

* 2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

* מצרים בין קרויצברג ונויקלן

* אלוהים אדירים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

* העיתון העברי שמלמד אותנו על המהגרים החדשים בברלין

* להיות ברלינאי-ישראלי

* מה קורה כשפתאום התרבות הקיבוצניקית נוחתת עלי בגרמניה

* ופתאום הבנתי שאני, השחור, רוצה להיות לבן. שייסה

* המשורר מתי שמואלוף בהפגנה נגד המשורר מתי שמואלוף

* איך הפכתי אנטישמי בעל כורחי

* מדוע המכתב של מח"ט גבעתי לא עוזב אותי

* הבליץ-קריג הספרותי מברלין יגיע בקרוב לפתח דלתכם

* טילים לא נופלים על ברלין

* מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

* ספר שירים דיגיטלי: פרידה בברלין

* הנה אני יושב עם שני פליטים ממשהד

* מלאך יהודי בשמי ברלין החשוכה: רשימות של גולה עיראקי

* מברלין באהבת מלאך: רשימה ראשונה של בן מהגרות

* ישראלי בברלין ליאיר לפיד: "יש שואה כלכלית"

* סוכות, גלות וברלין

* כואב לנסוע, כואב יותר להישאר

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

דף הספר בפייסבוק | לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט

האיש גבריאל | רוני שויקה

גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני
גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני

האיש גבריאל

רוני שויקה

 

באחד מימי נובמבר 2004 נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי מספר חודשים קודם ברשת האינטרנט על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. להקת אלג'יר ערכה באותה תקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום 'מנועים קדימה', אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. בדיוק באותו ערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון הסטנגה בירושלים, וקבענו אם כן להיפגש במועדון ולדבר. כשפגשתי את יהונתן מצאתי בחור גבוה עם אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי לפני זמן לא רב ומחפש כעת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה ציצית גדולה על בגדיו עם פתיל תכלת בתוך הציציות. גבריאל וחברו הטוב אביב גדג', שניהם מהמושב תלמי אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים ובשנת 1995 יצא אלבומם הראשון 'נאמנות ותשוקה'. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום אביב וגבריאל יצאו מהמושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהתחיל בישיבת אור החיים בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל אביב, כאשר בתוכו משולבים תחנות של אשפוזים בבית החולים אברבנאל. באותה תקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: 'רכבות' ו'השנים היפות של גבריאל'. גבריאל אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי הוא לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 2004.

  • נאמנות ותשוקה, להקת אלג'יר, 1995
  • גבריאל בלחסן, רכבות, 1999
  • גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל, 2002
  • מנועים קדימה, להקת אלג'יר, 2004

שכינת אל

ידעתי שגבריאל חולה במחלת נפש. לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. 'אחי, זה אמיתי?' שאלתי אותו, מסרב להאמין. 'בטח', הוא החזיר לי בפנים קורנות. ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה. בשנה הבאה הוא יתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.

כל זה באמת קרה. המועדון הפך לבית כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים, שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות השפה הדתית חדרה אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התגברה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוכסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. מצע עליו מתנהלים גם מאבקים קשים, אבל כמו ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" (לילה כיום יאיר). להקת אלג'יר שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אלי אתמול" (מתנה), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.

  • גבריאל בלחסן, עריסת יהלום, 2004 (מתוך האלבום "בשדות")

התשוקה להיטהר, להיות אדם חדש

אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצל גבריאל, הוא היה 'חוזר בתשובה'. תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין, כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" (עריסת יהלום). מתוך התקף דתי הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש. כאשר הוא היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא היה מכיר את עצמו. בשנת 2005 פרסמה תימורה לסינגר ראיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בלחסן בפורום המוזיקה הישראלית של וויינט. בתחילת הראיון היא מספרת שבזמן שהיא מכינה אותו לפרסום, לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על פני זמן רב, היא מקבלת ממנו טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשים היא שמה לב שהוא חובש כיפה גדולה, והוא מספר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב טלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.

גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטרופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, שהתעסק בכל יצירתו באובססיביות שאין דוגמא לה באלהים. קיומו והעדרו מאיימים על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. גבריאל יטיח דברים בזעם כלפי אלהים נוכח ויתחנן אל אלהים שאינו, יברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל מקרה הוא יתאר את מצבו כעומד מול אלהיו, כי רק דרך ההתבוננות הזאת הוא יכול לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בראיון לתימורה. ועדיין, הסחרור הזה של רצוא ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה, אינו תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת הנובעת מתוך הכרה אמיתית כואבת ומצמיתה במעמדו של האדם ביחס לאלהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו" הוא אומר באותו ראיון. האמונה והכפירה שניהם נגועים בחטא היהירות, ובשניהם קיימת הסכנה של יצירת אליל מעשה ידי בשר ודם: "הם בוראים את אלהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים" שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו כאשר הוא מונה את חטאיו, הוא מגיע בסוף הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכל: "הייתי עליון. הייתי אלהים" (שטן).

אם זה יהיה רצונך

על דוגמא מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מספר המוזיקאי דויד פרץ מבאר שבע, שהפיק את הפרויקט 'איש זר' – אלבום של קאברים בעברית לשיריו של הכהן הגדול המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים עבור גבריאל, ואדוה אשתו תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדויד פרץ. מספר חודשים קודם עמי ואדוה בחרו לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.

 

אם יהא זה רצונֵךְ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולֵךְ

עד אשר ידברו בשמי

אם יהא זה רצונֵךְ

 

  •  גבריאל בלחסן, אם יהא זה רצונֵךְ, מתוך האוסף "איש זר"

 

כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדויד: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".

"מה לא מסתדר לך?" שאל דויד.

"תראה" עונה גבריאל, " השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאשה, זה לאלהים השיר הזה…".

והם יושבים יחד ועורכים את התרגום מחדש.

אם יהא זה רצונְךָ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולְךָ

עד אשר תקרא בשמי

אם יהא זה רצונְךָ

אם יהא זה רצונְךָ

שקולי יהיה אמת

ממרומי גבעה

אשיר לְךָ כעת

מגבעה שבורה

קול שבחיךָ יהדהד

אם יהא זה רצונְךָ

שלפניךָ אדבר

ואם יהיה זה רצונְךָ

אם ישנה בחירה

נהרות ירקדו

גבעות יעלוזו

כשרחמיךָ ישפכו

על לבבות נשרפים בשאול

אם יהיה זה רצונְךָ

להיטיב עם כל

עשה אותנו קרובים

וכרוך בחוזקה

כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ

עומדים מולְךָ

בסמרטוטי אור יום

שלבשנו לכבודְךָ

את הלילה תאיר

אם יהיה זה רצונְךָ

(לאונרד כהן; תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן)

 

אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" (חלום) וקם שוב ודיבר.

כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה

האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים

אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה

זה הזמן אלוהים לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל

זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך

השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני

זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהנום ואת גן עדן

שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב      (אוקיינוס קפוא)

 

מידת הגבורה של גבריאל

דרשו חכמים כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו בראו במידת הדין, שנאמר "בראשית ברא אלהים". אמנם העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא הוא דורש "להגיד את הגיהנום ואת גן עדן" כאן ועכשיו, כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהנום יהיה גיהנום, ושגן עדן יהיה גן עדן. כבר יותר מדי זמן הגיהנום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהנום ואת גן עדן מחדש, כי משהו פה מאוד משובש. אלא שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.

אל תרצח

אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה

ואל תחמוד,

אל תברח – כי אין לאן לברוח            (אל תנאף)

האש שבערה

האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.

ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות

ראיתי מתפללים הולכים לסליחות

להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו

על כל הימים הנוראים שברא לנו

על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש

בראשית בראה האדמה את האדם

בשנית ברא האדם את האלוהים

ובשלישית את המיקרוגל

בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו

ריסקנו אותו                               (כדורי הרגעה בדבש)

 

 

התבואה המשגעת

רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, עונה לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".

אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.

מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים

שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר          (בתוך הצינורות)

 

  • גבריאל בלחסן, בתוך הצינורות, מתוך האלבום השני של להקת "אלג'יר": "מנועים קדימה", 2004


הוא צעק: חסד

והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו, "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" (עתיד), לחסד בתוך דין אכזר וחסר פשר. לא, הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.

חסד!

חסד!

תתקרב אלי! תביט בי!

מלא אותי!

אהוב אותי! כבד אותי!

וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו          (אדמה חרבה)

 

 

ויום אחד החסד פגש אותו.

הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב

הוא שלח לי אותה יפה וקסומה

הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה

כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום

כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

 

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל

בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת

איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו

מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול

רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום

בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה

ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל

כבר לסוף הצולע

ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס

העכור של אלנבי – שדרות חן

איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול

והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן יום

תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים

הרעות והפסולות

הולך שוקע שוקע וצולל                           (עריסת יהלום)

 

 "על-פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד"

שלושת הספירות

ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון?

ויאמר: היטב חרה לי עד מות!

גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל, כמו טירון. איזה אידיוט.

 

על פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה והוא נמצא תמיד בתנועה. במצב כזה אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים לו עד אליו. כשאתה נמצא במקום אחד הרבה זמן, הרזולוציה מתחדדת. אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהרזולוציה גוברת, כך עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו תדמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק, וכמו שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:

לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חברו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?

גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם, והוא מת מפחד.

אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים

אצלי התריסים מוגפים

אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים

יום כיפור לא אומר לי כלום

אני לא יודע להתפלל

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,

אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים

המים החמים מכים לי בראש

מתחיל למלמל: רחמים…

ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי

ומרגיש עוד יותר דביל

כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.

אני כל כך מקנא בכם, חובשי הכיפות

עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים

הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים

הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות

המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות

מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים

כל הדלילים האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים

עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות

מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן

המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים

המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים

הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות

מעלי האובות,

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה

אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי

שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק

צופה בחושך שבין התריסים

חג עכשיו,

אני מפחד לצאת החוצה                                       (רק לעוד כמה שעות)

 

 

 

רבי נחמן מברסלב אמר: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.

וזה מה שאמר גבריאל:

אני תלוי על חבל בגובה רב

בין ההרים והגאיות

והגשר עשוי פעמונים

יהלומים וזהב מבריק

ובצד אחד שמש מסנוור

ובצד השני חושך צלמוות

ירח ערפל וכוכבים עתיקים

ולפני עומד שרף ולא אדם

ומה שנשרף שם רחוק

בין הגבעות המטושטשות

אלה הזיכרונות שלי

אלה הילדים שלי

אלה התפילות שלי…                   (גשר בגובה רב)

  • גבריאל בלחסן, גשר בגובה רב

 

אבל אני מפחד, מפחד

האדמה הזאת חשודה

אי אפשר לסמוך עליה

קשה שלא להחליק

ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:

אל תעצום עיניים! אל תעצום!                  (עתיד)

 

בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

המאמר התפרסם לראשונה ב'נאמני תורה ועבודה'

עוד:

בוסטון: הרשת החברתית ניצחה

Boston Lockdown during manhunt. Boston, MA 19.04.2013
Police officer ride in an empty street in Downtown Boston while Boston was in the lockdown that was announced during manhunt for the suspect in the bombing of the 117th Boston Marathon on April 15, 2013. Much of the Boston area was closed or in lockdown during the investigation and residents have been asked to stay inside. Public transport was suspended in the Greater Boston. Photo: Tess Scheflan/Activestills.org

הפיגוע במרתון של בוסטון לפני כשבוע הוכיח שוב את השפעת האינטרנט והרשתות החבריות על חיינו. הרשת החברתית, שבה מחליפים הגולשים מידע בזמן אמת, הופכת במהירות לאלטרנטיבה הרשמית של הטלוויזיה, ובעתיד הלא רחוק המדיה החדשה תעדכן את העוקבים במקום המדיה הישנה.

מי שרצה חיבור מהיר לנעשה בבוסטון היה יכול לקבל תמונות, סרטונים ועדכונים ישר מזירות האירועים. אפילו המחבל עצמו השתמש בטוויטר כדי לעדכן את העוקבים שלו. נכון, עדיין אנו נמצאים בתקופת ביניים שבה התקשורת הישנה, דוגמת הטלוויזיה, עושה שימוש באינטרנט כדי לעדכן את צופיה, אך ביום שבו כל הצופים יחזיקו בחשבונות של הטוויטר ושל הרשתות החברתיות האחרות, כבר לא יהיה צורך בכך. חיפוש קטן בטוויטר – ותוכלו להתעדכן בזמן אמת ממקורות מרכזיים בזירות.

מעבר לעדכונים ברשתות החברתיות ולסרטוני היו-טיוב שהעלו הצופים מהאירוע, הצליחו המצלמות שפוזרו ברחבי בוסטון לסייע במשימה העיקרית ולהביא לאיתור החשודים בפיגוע (המשטרה בבוסטון ביקשה ואף קיבלה את עזרת האזרחים שצילמו את התמונות). אותם סרטונים גם עלו מיד לרשת ונתנו במהירות שיא לכל צופה ברחבי העולם תמונה ישירה מתוך הפיגוע. דבר כזה לא היה בעבר. חשוב לציין כי השימוש ברשת המצלמות ברחבי בוסטון החזיר שוב את הדיון בשאלת הפרטיות של האזרחים אל מול הצורך בביטחון בזמנים של איומי טרור שונים.

המרדף אחרי המחבלים באוניברסיטת MIT ואחר כך המצור שהוטל על מיליוני תושבים באזור בוסטון הביאו לשימוש מאסיבי ברשתות החברתיות, במטרה לבנות תמונה המתארת את מה שמתרחש באותם רגעים בשטח. כך יכולתי אני, כאן בישראל, לשמוע מחבר טוב ב"דיווח חי" על מה שקורה איתו, באמצעות מעקב אחר הסטטוסים לצד התמונות שהעלה לרשת האינסטגרם.

לא רק התושבים בעוצר היו מקור למידע. מי שרצה היה יכול להתעדכן אפילו מהמחבל עצמו שצייץ. ג'וחאר צרנאייב בן ,19-ה שנעצר לאחר מצוד של המשטרה באזור בוסטון, כתב ברשת הטוויטר בשם :"JAHAR"

"אין אהבה בלב העיר, שימרו על עצמכם, אנשים"

 "Ain't no love in the heart of .the city, stay safe people"

לא במקרה מתערבבים בתוך הסטטוס שלו גם תרבות שחורה, תרבות פופולרית, כאילו הוא היה אותו ליצן פסיכופת – הג'וקר בבאטמן. הציוץ האחרון של ג'וחאר הוא ציוץ מחדש של דברי דת מפי מופתי איסלאמי ששמו אסמעיל מונק:

"הגישה שלך לדברים יכולה לקחת ממך את היופי, לא משנה כמה יפה תואר אתה, או שהיא יכולה להגדיל את יופייך ולהפוך אותך לנערץ"

"Attitude can take away your beauty, no)matter how good looking you are, or it could .(enhance your beauty, making you adorable"

המבצע ללכידת המחבלים הסתיים ונקלט, בין השאר, על ידי מצלמות האזרחים. מהר מאוד יצרו בלוגרים מהתמונות את מפת הדיווחים.

ההישג הגדול של הרשת הוא ביצירת מידע המגיע מלמטה ועולה למעלה, במקום אותה היררכיה של מידע שמגיע אלינו רק מהתקשורת, בעוד אנו פסיביים. בעידן החדש של התקשורת האזרחים הם חלק ממארג המידע, והרשתות הן אמצעי הייצור של החדשות.

***

מופיע במספר אירועים קרובים

מזכיר לכם שאפשר לרכוש את הספר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" כספר קולי ב-ICAST – זאת אומרת, שאני מקריא בו את כל שיריי ומגיע ישר לאוזן שלכם. תמכו בשירה ישראלית ורכשו את הספר גם כמתנה (:

שבוע טוב!

המשורר מייקל הורוביץ עם חברי בלר, גרהם קוקסון ודמיאן אלברן ופול וולר מהג'אם מאחורה. מדהים

ערספואטיקה מציגה

cc: flickr christmas and counting By torbakhopper
cc: flickr christmas and counting By torbakhopper

זהו קטע מתוך סרט (בהכנה) של היוצרת נעמית מור-חיים שליוותה את גרילה תרבות במאבקים שונים.

את גרילה תרבות הקמנו בכדי לייצר סולידריות בין משוררות ובין מאבקים חברתיים. התנועה הצליחה ושמרה על מסורת של פעולה חברתית. בסרט תוכלו להיחשף בפעם הראשונה למבט מלמעלה על המאבק הפואטי. תנועו בין העלאת אנרגיות טובות בירושלים מול שטייניץ ויחימוביץ, הופעה במאהל רוטשילד כבר בתחילתו ופעולה של קריאת עמלות חתרנית בתוך הבנקים ועוד.

ערספואטיקה מציגה: ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שיטרית

מקריא את "ערב שירה אשדודית במרחב של סמי שלום שטרית" כחלק מערב "ערס פואטיקה 2" ב"א-לה רמפה", ת"א 6.2.13. הוידאו המצויין: יעל ברנט

sschetrit20081

עֶרֶב שִׁירָה אַשְׁדּוֹדִית, בַּמֶּרְחָב שֶׁל סמי שָׁלוֹם שִׁטְרִית

"אִי אֶפְשָׁר לִלְמֹד לִקְרֹא שִׁירָה
אֵבֶל שִׁירָה יְכוֹלָה לְלַמֵּד אוֹתְךָ לְהַקְשִׁיב…".

בִּשְׁכוּנָה תֵּימָנִית, בֵּין בָּתֵּי הַבָּאוּהָאוּס, עֲשִׁירִים הִתְחַדְּשׁוּ אֶל מַעֲמָדָם,
בַּחֲנוּת סְפָרִים קְפוּאָה, שֶׁסָּלְלָה כְּבִישׁ עַרְבִיהוּדִי, הִתְחַבַּרְתִּי בְּחַשְׁמַל הָעָרָק,
עֵת שִׁירָה מִזְרָחִית דִּבְּרָה עַל זֶהוּת,
עֵט זֶהוּת מִזְרָחִית כָּתְבָה שִׁירָה,
וּמַחְשְׁבוֹתַי בָּרְחוּ אֵל תָּמִיר, שֶׁתָּמִיד הָיָה מְאֻבָּק בַּהַשְׂכָּלָה,
וְהִתְמַכֵּר, בַּנָּוֶה לְלֹא צדק לַהֶרוֹאִין "צִיּוֹנִי-אשכנזי"
וּבְעֶזְרַת אוזלת הַיָּד שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, הוּא אָסַף מַבְּטֵי פַּחִיּוֹת,
לְעֶגְלַת סוּפֶּרְמַרְקֶט שֶׁל חֲרָטוֹת.
וְיָדַעְתִּי שֶׁלֹּ אֹכָל יוֹתֵר לָשֶׁבֶת אִתּוֹ, כְּמוֹ דֶּרְוִישׁ יָרוק, חָסֵר מעמד,
וְלִהְיוֹת עֶבֶד לְחֻרְשַׁת הַהַשְׁתָּקָה,
זְרָעַי לֹא הָיוּ מוּכָנִים לִגְדֹּל יוֹתֵר בְּאַדְמַת הַהַשְׁפָּלָה.

מה דעתכם/ן על הקבוצה הכי חברתית שקמה בשירה הישראלית?

הפוסט פורסם לראשונה באתר המחאה הראשי

ישראל האחרת: לובן ושחורות, מוזיקה וקולנוע: בניית זהות משני צדי המצלמה בסרטה התיעודי של מורן איפרגן "שחורים".

הסרט
הסרט "שחורים" של מורן איפרגן

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

השמעת הקול השחור של להקת KMS ובניית תודעה פמיניסטית מזרחית רדיקלית ביחס לאלו היא חלק מהמאבק לדה-קולוניזציה של החברה והתרבות בישראל. מתי שמואלוף על סרטה של מורן איפרגן "שחורים" (סם שפיגל, 2010, 48 דקות). 

הסרט "שחורים" (2010) עוקב אחר שנה בחייהם של  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. שלושה צעירים, חברי ילדות, אתיופים הגרים בשכונת קריית משה ברחובות, הגטו השחור של מרכז ישראל הלבנה, ארבע וחצי דקות ממכון ויצמן. הסרט מתבונן בשגרת חייהם של השלישייה – להקת הראפ KMS – ולוכד מציאות חיים של דור שחור בישראל. הסרט "שחורים" הוא סרטה השני של מורן איפרגן יוצרת קולנוע באר-שבעית שמסיימת בימים אלה את לימודיה בסם-שפיגל. "אחותי ריקי" סרטה הדוקומנטרי הראשון הוצג בפסטיבל סרטי הנשים ברחובות (2009). הסרט עסק באחותה בת ארבעים של הבמאית וביחס אינטימי וחברתי למרחב הבאר-שבעי. איפרגן כוננה מגדרית שורה של נקודות מבט פמיניסטיות באמצעות השמעת הקול של אחותה ריקי ואימה וביחס שנוצר בין השלוש. העמדת האישה המזרחית וקולה במרכז סימן את הסדר הפטריכאלי אותו היא ביקשה לפרק. בסרטה השני "שחורים" נדמה כי תהליך החניכה הנשית של איפרגן הסתיים והיא יוצאת מתוך הפריזמה החברתית לדון בשאלות של ייצוג והבניית היפ-הופ בתוך הקהילה האתיופית ברחובות. הדמויות המרכזיות בסרט אינן בנות משפחתה, אלא להקת היפ-הופ אתיופית-ישראלית. המעבר מתוך המשפחה האינטימית אל להקת ראפ רחובותית אינו מבשר על דיכוטומיה בין השניים. ההפך. איפרגן מרחיבה את משפחתה ומחויבת מתוך זהותה המזרחית לבדוק אפליות נוספות שקשורות לאתניות ולגזע אל מול הנרטיב ההגמוני הציוני. כך היא עוקבת כמו חברת משפחה אחר הלהקה – שמתפקדת – כמשפחה וכך אנו יכולים לנוע  על אותו ציר של מבט אל הפריפריה הרחבה של החברה בישראל.

אחותי ריקי
הסרט הראשון של מורן איפרגן "אחותי ריקי"

הגלובליזציה הצליחה להפיץ מודלים תרבותיים מתוך תוכה של אמריקה השחורה אל תוך קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם. ההיפ-הופ, הראפ וגם הפופ והרוק התפזרו ברחבי העולם מתחילת שנות השישים באמצעות תקשורת ההמונים והיברידים (שעטנזים, יצורי כילאיים) חדשים נוצרו. אפרת נחושתאי טוענת במאמרה ""תת הכרה נפתחת כמו מניפה": על הפרפורמטיבי (והסמוי) אצל "סאבלימינל והצל"" (תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006) כי סוגת הראפ מחדדת ביותר מכל ערוץ אמנותי אחר את המתח שבין זהות אישית לבין פרפורמטיביות מהוקצעת. ראפר נדרש להתוודות ולהיות "אמיתי" לחלוטין (המוטו הוא "keep it real", אך גם להרשים בפרפורמנס' מעולה ולשלוט בקהל שליטה מלאה. כל אמן נדרש לכך, אבל כאן גם הנאמנות ל"רחוב", לשכבה החברתית ממנה הגיע הראפר, הכרחית להצדקת קיומו ומרכזית במשיכה אליו. מצופה מאמני ראפ לייצג בדמותם ובפעילותם קבוצות חברתיות ועמדות פוליטיות ללא בעייתיות, ללא התנגדות בין הציבורי לאישי, בין החיצוני לפנימי, בין הטקסט לאמת. בפאראפרזה על נחושתאי אטען כי הראפ אם כך מעניק לנו אפשרות להציץ לתוך תוכי קרביי החברה ולהשמיע באופן דמוקרטי ורב-תרבותי את הקולות המושתקים של הקבוצות המדוכאות בחברה המקומית. יצורי הכילאיים שנוצרים מתרחקים לעיתים עד מאוד מהדגמים המסורתיים של הראפ. ראו למשל את ההיפ-הופ המזרחי שנוצר בישראל ובמקום לקבל מקום מרכזי בביקורת התרבות על חידושיו, ההתקבלות שלו הייתה קשה ומורכבת ומהדהדת לשאלה האתנית בישראל. כך כתב האמן וחוקר התרבות רונן אידלמן כי: "אני מאמין שאת הזלזול בהיפ-הופ המזרחי לא צריך לייחס לערך שמוקנה לז'אנר, אלא לזהות שמאמצים המבצעים. ההיפ-הופ אינו סגנון מוזיקלי שנבחן כשלעצמו, אלא ז'אנר שמעמיד במרכז את ההקשר של היצירה. הראפרים המזרחים ממצבים את עצמם כאחרים גם אם גדלו, כמו סאבלימינל, בצפון תל-אביב, וגם כשהם באים מן השכונות" ("אני אמיתי, לכן העם איתי", הכיוון מזרח 19, קיץ 2005).

צפו: קטע מהסרט "שחורים"

צמיחת להקות ההיפ-הופ מסמנות גם את מארג הקבוצות, אך גם היוו כר פורה לסרטים דוקומנטריים המנסים להתחקות אחר התיאולוגיה המשחררת הטמונה בהשמעת הנרטיבים האסורים. הסרטים כגון: "ערוצים של זעם" (ענת הלחמי, 2003) שהציג את הקרע שנוצר בין סאבלימינאל והצל לבין תאמר נאפר מנהיג להקת DAM. הקופורדוקציה פלסטינית-אמריקאית "Slingshot HipHop" ( שהוצג גם בפסטיבל סאנדנס (Jackie Reem Salloum, 2008) הציג את המפגש בין ערביי 48, לבין ערביי 67 באמצעות ראפ. להקות ראפ פלסטיניות: DAM מלוד, PR מעזה, ABEER  מלוד, ARAPEYAT מעכו, MAHMOUD SHALABI מעכו. הסרט "שחורים" לא נעמד בתווך של הכיבוש ושלילת מצב הכיבוש בישראל/פלסטין ולכן הוא מחדש. הוא נכנס עמוק לתוך הקטגוריה החברתית ומנסה לברר את האפשרות העתידית לכונן רב-תרבותיות באמצעות השמעת הקול של להקת KMS.

 

הכוח השחור

"ככה מתחיל הסיפור: דן הבן של יעקב, אחד משניםי עשרה השבטים, שנאבדו פתאום, נמצאו ביבשת אפריקה הרחוקה,  אתיופים יהודים תמימים שתמיד דיברו על ירושלים, על הארץ הקדושה… הגענו לארץ, התייחסו אלינו כמו קופים… בארץ חלב ודבש, הגענו למדינה מלא חרא וגזענות, הבני זונות מתייחסים אלינו כמו כושים עבדים, איך שופטים לפי הצבע, מי משתזף ומקבל סרטן?! אהה יא בני זונות, הצבע שלי יפה ואני אוהב את הצבע שלי, ביקשתם, שרמוטות, והנה אנחנו מחזירים לכם, הכוח השחור מטעם KMS" (מתוך שיר הפתיחה של הסרט המלווה בסופו בסאונד של יריות של תת מקלע).

הגיבורים המרכזיים בסרט הם:  WM – ישראל מהרט, מנהיג הלהקה, מפיק מקצבים; Diablo D – מאיר סאלו, זמר ראפ; Mister / Dr. George – דני פייפר. ישראל מהרט במהלך הסרט נכלא, מאיר סאלו חוזר בתשובה ודני פייפר גם הוא מוצא את עצמו בכלא. להקרנה של הסרט בסינימטק בת"א הגיע ישראל ונוכחותו האירה את המקום. שבב של תקווה עלה (ממשי) כשראינו שהוא כבר מחוץ לסרט (הסימבולי).

הסרט עושה שימוש בסטילס מתוך מאבקים שחורים אחרים בעולם וכך הוא יוצר הקשרים פוסטקולוניאליים נרחבים למאבק האתיופי בישראל המתפרש גם מלמעלה על ידי מנהיגות שצמחה באירגונים פוליטיים וגם בהתפתחות הפוליטית של הקהילה מלמטה (תרבות, מנהיגות דתית, מתח אתני ודיכוי יומיומי מהחברה בישראל). המושג פוסטקולוניאליזם מניח גם מציאות היסטורית של כיבוש שהסתיימה והותירה את העולם לפי הגבולות שהניחו האירופאים ברחבי העולם, ובו בזמן גם מכיל בתוכו מבט ביקורתי על יחסי גזע וכוח אי שיוויונים.

במידה מסויימת הלהקה משמשת לאיפרגן גם כמיטונימיה לזהות המזרחית שלה וכיסוד לכונן את עצמה מחדש בהבנייה מחודשת אל מול הלובן. בו בזמן הלהקה מאפשרת לאיפרגן גם לייצר ציר מטפורי של פרשנות שבו הזהות המזרחית שלה מתאחדת עם הזהות האתיופית לתוך מטפורה שראשיתה עוד במפגש הראשוני בין התנועה הציונית לבין התימנים עוד בתחילת המאה שעברה ועד תחילת המיליניום השלישי שבו הוא לובש צבעיים גזעיים חדים יותר במפגש עם יהודי אתיופיה. הסרט מרפרפר למפגש הזה באופן לא מודע כשהוא מפגיש דמויות מזרחיות מחוץ לסופרמרקט ברחובות עם מנהיגי הלהקה. רחובות היא עיר טעונה במפגש האתני בין התימנים בפרט והמזרחים בכלל לבין הממסד המדכא.

אורי בן אליעזר טוען שהעלייה בשיעורי הפשיעה בקרב בני הנוער ממוצא אתיופי יש בה מרכיב של מחאה. באמצעותה הצעירים מכוננים זהות חלופית, משמעות ותחושה של קהילתיות. כ25% מבני העדה, כפול מן השיעור בקרב כלל הנוער בישראל, התנסו בסמים, וגם שתיית אלכוהול הפכה לתופעה אופיינית לבני הנוער הללו ("כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת" בתוך "גזענות בישראל", יהודה שנהב ויוסי יונה (עורכים), הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2008).  בסרט אנו עוקבים אחר מלאכת הרכבת הלהקה מבעד לתהליכי ההחלשה המופעלים על הקהילה. המשטרה האלימה, המסיונרים הדתיים/חב"ד, שירותי הרווחה החלשים, היחס הדכאני הכולל של הממשלה לפריפריה בכלל ולאתיופים בפרט – כל אלו מופיעים בסרט ומקשים בדרך על הרכבת הלהקה. חברי הלהקה מוצאים את עצמם בתוך קהילה מפורקת אשר מסומנת כאיוּם ונאבקת שלא להסחף בתהליך ההתפוררות. בתהליך הלחנת השירים, והמלחמה היומיומית על בניית עתיד כלשהו, אנו לומדים על שאלות שמעסיקות את הדור השני האתיופי. המחאה של אותו דור שני מתבטאת ביריה הברורה למוטיבציה שלהם לשרת בצה"ל וישנו דיון בסרט האם הגזענות צריכה לההפך למרכיב פוליטי של יציאתה מהנרטיב הלאומי, או שצריך להתגייס.

הסרט עוקב אחר מפגשים שונים של חברי הלהקה עם נשים מזרחיות בקניון, עם חברי להקות רוק אחרות, נערות במועדוני בילוי ועוד. המפגשים הללו חושפים את ההכחשה הליברלית להימצאות הקטגוריה הגזעית ומיד לאחר מכן לכינונה מחדש בפערים שנוצרים בין הנרטיבים. למשל בני הלהקה שואלים כמה נשים מזרחיות בקניון איפשהו ליד רחובות לאחר שקנו בקבוק פילנדיה ואבסולוט: למה אתם קוראים לנו "כושים, חוליגנים, מפגרים"? אז אחת הנשים עונה "שהילדים [האתיופים, הערה שלי מ.ש] לא מתנהגים יפה. מאיר סאלו שואל אותה איזה ילדים והיא עונה האתיופים. מאיר בעצם מנסה להבין למה נוצרה הקטגוריה של אתיופים כאותה אימרה המצוטטת במאמרו של בן אליעזר "באתיופיה היינו יהודים, כאן אנחנו שחורים". אחרי דין ודברים בין הלהקה לנשים אומרת אחת הנשים "זה לא העיקר להביא ילדים ולהגיד הופ". המרצע יצא מהשק. האתיופים מביאים הרבה ילדים לעולם ומתלוננים על כך – הבעיה היא הם – שלא לוקחים אחריות על חייהם – כך אין ממסד, מדינה, דחייה, ושאר סוכנים בלוח המשחק. אך בתוך ההקשר של הסרט בין המבט של איפרגן כבמאית של סרט דוקומנטרי שבאה מבאר שבע, לבין הלהקה, לבין הנשים יש משולש השתקפותיות מורכב. המבט המופנה לנשים בקניון לא בא לקבע אותן כאחראיות בלעדיות לדיכוי האתיופי. איפרגן מבקשת דוקא לסמן את הקושי ביומיום לאוכלוסיות מוחלשות להתמודד אחת מול השניה במצב רב-תרבותי, בהיעדר גורף של דמוקרטיה רב-תרבותיות. השאלה שמפנה הלהקה, באמצעות הבמאית לנשים המזרחיות, היא גם שאלתה של איפרגן לקהילתה. כיצד הכוח נע כל כך בתזזיות ואותו מבט גזעני שהופנה למזרחיות הופך מיד למבט של כינון "אחרות" חדשה. שהרי יכלה איפרגן להביא את הלהקה היישר לתוך גל"ץ האשכנזי בדרישה להשמיע אותם. אך היא נשארת נאמנה למעקב מדוייק אחרי תהליכי ההסללה של חברי הלהקה כמייצגים את תהליכי הניחשול הכוללים.

פראנץ פאנון
פראנץ פאנון

הסרט מעלה את הדרישה של פראנץ פאנון לברר את הרווח שבין המסיכה הלבנה לבין העור השחור. אותו רגע שפאנון מביא את הילד שאומר לאימו במרחב הציבורי "אימא הנה שחור ואני מפחד" חוזר גם בישראל. הפתולוגיה של הפחד מפני השוני הגזעי מדובבת בצורה ישירה דווקא מפי הילדים התמימים שלא מכירים עדיין את תהליכי ההכחשה, ההסתרה והצביעות הליברלית. וכך מספר לנו מאיר: "פעם אחת, לא יודע, נסעתי לראשון. פתאום אני רואה איזה ילד עולה עם אימא שלו, עושה "אימא תראי כושי, אימא תראי כושי. אני מסתכל על הילד, את יודעת, אמרתי, אם הוא לא היה ילד, מה היה קורה לו. והיא אומרת "סתום את הפה, סתום את הפה שלך." אני… את יודעת על מי התעצבנתי? – על מי? לא על הילד. התעצבנתי על האימא." מאיר מסביר נכון שהילד מחקה את הסביבה שלו והאימא היא זו שמדברת ככה בבית. הבית שזקוק לשינוי הוא לא רק אותו מרחב אישי שבו מתפקדת האם אל מול המרחב הפטריכאלי של הפוליטי. ושוב אסור לתפוס את האמירה הזו כמיזוגנית, אלא דווקא בעיסוק המורכב של תהליכי ההגזעה, שהרי ברור ששֵם וחוק האב הם אלו שמובילים את תהליכי הדיכוי. אך מה קורה דווקא לאם שמגדלת את הילד. זו שאלה פמיניסטית שעוזבת לרגע את השיח ההגמוני הגברי. המטפורה של הדיון הגזעי עוברת גם למרחב הכולל של הימצאות ישראל לצד אפריקה והמזרח התיכון. האם ישראל תמשיך לפחד מהשחורות, או שהיא תבנה מודל רב גזעי שיוכל להכיל את המגוון, השוני וההבדל.

זהו סרט נוקב, שגם מעניק זווית על המתרחש בשוליים הרחבים של ישראל האחרת, וגם מרכיב מחדש את הזהות המזרחית הפמיניסטית הרדיקלית. בסרט יש תהליך אמיתי של הכרת לבטי הדור השני ובניית זהותו. מוזיקה היא אחד האמצעים לייצר תרבות נגד צעירה. אי האפשרות של יצירה תרבותית והשתלבות במרחב החברתי הכולל מצביע על הגבולות השיח הצרים בישראל. הקולנוע מגיע מתוך תוכי הקרביים של ישראל הניאו-ליברלית הלבנה. אך בניגוד להיפ-הופ המזרחי או הפלסטיני אין נרטיב של גאולה. זהו לב המאפליה של הלובן.

* המאמר פורסם לראשונה בגיליונו השמיני של כתב העת לקולנוע "מערבון".

מה אתם חושבים על ישראל האחרת?

נזכר כיצד נהרגתי ביום שהלהקה עזבה אותי

"נזכר כיצד נהרגתי ביום שהלהקה עזבה אותי" > שיר חדש שפורסם בגיליון "קונג פו" מיוחד של מגזין אף בי-ם. חשוב לי לומר שאני מתנער מתמונת השער שמרמזת על גזענות אנטי חרדית. לא ידעתי עליה. אבל אני מעריך את העבודה מלמטה של גיליונות אף.

מחר אשתתף באירוע הקראת שירה בפני ניצולי הירושימה

השיר שהקראתי באירוע למען ניצולי הירושימה

חצי דמעה מדימונה

שָׁמַעְתִּי פִּיצוּצְגָּדוֹל הוֹפֵךְ

לִצְלִילִים אִטִּיִּים וַאֲרֻכִּים עֵת

נוֹלְדָה נְשִׁימַת הַמְּיֹאָשׁ.

לַמֶּרְחָבִים לֹא בָּחַרְתִּי גְּבוּלוֹת

לָרְחוֹבוֹת לֹא בָּחַרְתִּי שֵׁם

בּוֹר בָּחַרְתִּי, נֶעֱמַדְתִּי

בּוֹ

השיר פורסם לראשונה ב"למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (הוצאת נהר ספרים, 2010).

 

שנה טובה