איך להוריד את הישראליות שלנו בברלין למינימום

נקרא לו בני, חבר טוב שלי, שאני אוהב ללכת עימו על גדות זהרורי נהר "השיפרה" כפי שאנו מכנים אותו בצחוק, מספר לי שהוא התנתק לגמרי מקריאה בעיתונים, בחדשות, באתרים בעברית. אין לו כוח יותר לפוליטיקה צרת האופקים, לכל התככים, המזימות וההדרה. ושהוא התייאש לגמרי מהחיים בישראל, שלדעתו הולכים בדרך למטה. הבטתי עליו והרמתי את גבותיי בצורה שתמיד גורמת לצד האחר להרגיש את הפליאה. הוא כבר ידע מה אני עומד לומר: על כמה אנחנו ישראלים בכל ההוויה שלנו וקשה לנו להפוך ולברוא את עצמנו כאנשים חדשים. בני הרגיע אותי, כשהניח את ידו על כתפי, ואמר: "כמו שהפסקתי לעשן, ועשיתי דיאטה, כך אני רוצה לעשות עם הישראליות שלי, להוריד אותה למינימום."

בין פשיזם לקוסמופוליטיות: קריאה בעבריות-גרמניות של ימינו

10350625_10152852191872138_1994305517165639736_nחדש בבלוג שלי ב"הארץ" : היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי, פרי מערכת החינוך היהודית של מדינת ישראל 2014 והיכן ממוקמת העברית בתוך הגרמניות. אני עצוב ושמח להביא בפניכן שתי אפשרויות ופרשנויות שנפגשות רק בתוך הפוסט הזה בינתיים. אזהרה: פוסט ללא צנזורה.

רוני סומק עולה על הרכבת האחרונה לבגדד להיפרד מדוד סלים | האמן אמיר כהן בתמונות לספר האמן "דוד סלים" עם רוני סומק | אלג'יר: אבו סומק יצמח מהתמר הקבור |

רוני סומק בשיר ויצירה חדשים מסמן אפשרויות חדשות לישראליות, דווקא כשהוא נפרד מדודו סלים. הוא מביט במקביל גם אל העבר האבוד של יהודי-עיראק וגם אל תוך העתיד שעדיין לא הובנה. ההצצה הקולנועית אל מעבר לנקבי הרכבת, של הילד – המייצג את המשורר, היא אותה הצצה לעתיד יהודי הכולל מסורות יהודיות-ערביות ובמקרה הזה אל העיראקיות. המבט המשותף לילד ולדודו, הוא ההעברה הבינדורית, המסירה היהודית מדור לדור של: זכרון, ערכים והוויה. רוני סומק עומד במקום כפול, הוא גם נפרד מדודו, וגם משאיר אותו קרוב אליו. הוא גם חוזר לילדותו וגם מחבק אותה אל חיקו בהווה. ממקומו הקאנוני של רוני סומק בשירה בישראל, אנו רואים בהמשך לספרו "אלג'יר" (ראו מאמר ושיר בהמשך) וליצירות הדיו השחור כמו בריה"ל מדריד ותערוכות נוספות – את התעקשותו לשזור את שורשיו הכהים, כחלק ממיצוב מחודש לישראל במזרח התיכון.

סדנת זהויות בחברה בישראל

דיון לקראת פעילויות משותפות לבניית חברה ישראלית רב תרבותית וצודקת.