למי שייכת התרבות העברית

רגע לפני שנכנסת שנה חדשה, שמח להודיע שגג – כתב עת לספרות פרסם את החלק השלישי בטרילוגיית המאמרים שלי בנושא המיקום של היהודי באירופה: "למי שייכת התרבות העברית-גרמנית-ערבית". עורך כתב העת חיים נגיד הקדיש את פתח הדבר לדיון בשאלת הימצאותם של יהודים מחוץ לישראל, לכן צירפתי גם את הדברים. במרץ שנה הבאה נחגוג את ספר המאמרים שלי והמאמר הזה יסיים אותו. במאמר דנתי בין השאר בספרות של ד"ר עמיר אשל, בנדיקט וולס, ד"ר יאן קינה, לאה גולדברג, ולדימיר ז'בוטינסקי, הספר "ארכיאולוגיה של העתיד" בעריכת לינה ברוך וגדעון טיקוצקי ועוד.

המשך קריאת הפוסט "למי שייכת התרבות העברית"

אסופה דו-לשונית חדשה: "בגדד | חיפה | ברלין"


ברוך השם, תודה לאל! מתרגש מאוד לבשר כי התפרסמה לי בגרמניה אסופה דו לשונית חדשה [עברית וגרמנית] "בגדד – חיפה – ברלין" שכוללת שירים מכל ששת ספריי השירה שלי. אתם/ן יכולים לרכוש אותה דרך אתר ההוצאה, אמזון או בכהנדל בגרמניה [לינק בתגובות]. הספר קריא בעברית ונגיש. ותהנו ממנו, לשוטט בעשור של כתיבת השירה שלי. אבוא להשיק אותו בדצמבר בתל אביב ב12.12. המשך קריאת הפוסט "אסופה דו-לשונית חדשה: "בגדד | חיפה | ברלין""

חמש שנים אחרי, המחאה החברתית מפרקת את גבולות הלאומיות

showimage

 

הדברים התפרסמו לראשונה באתר "שיחה מקומית".

מי שגילה בקיץ 2011 שהמדינה לא דואגת לו לבית ולפרנסה התחיל לגלות גם את קיומו של פער מעמדי בחברה. בסרטו "להתראות אדולף" רגב קונטס, מסמלי המחאה ההיא, מתגבר על זכרון השואה ומהגר לגרמניה בעקבות זהות חדשה

בסרט החדש "להתראות אדולף," אפשר לראות אומץ לב וכנות גדולה [גילוי נאות אני מופיע לכמה דקות כאחת הדמויות שמתראיינות על רקע העיר ברלין]. רגב קונטס אחד ממנהיגי המחאה מראה, את מה שהרגשנו כולנו, אחרי כישלון מחאת 2011. כיצד התפרקנו, התייאשנו, התפוררנו, פוזרנו לכל קצוות תבל בחיפוש אחר בית ראוי. רגב קונטס לא מצליח לעמוד במחירי הדיור המאמירים, ובניגוד לחבריו הוא לא יכול לקבל עזרה מההורים. הוא מביט סביבו ורואה שכל חבריו מקבלים עזרה מההורים ורק הוא לא. כלומר הוא חלק מהמעמד המוחלש האשכנזי. ברגע של התפכחות מרה, הוא נאלץ לשבור את החיסכון האחרון שנותר לו, קרן פנסיה שהייתה אמורה לדאוג לעתיד שלו. הוא ובת זוגתו, שיר נוסיצקי מחפשים יעד להגירה ומוצאים את ברלין כעיר נוחה להגר עליה. הדבר היחיד שמפריע להם רגע לפני ההגירה הוא העבר הנאצי של גרמניה בכלל וברלין בפרט. זהירות ספוליירים. אך גם הפחד מלעבור ולחזור להיות מיעוט יהודי בתוך רוב נאצי מתפרק מכליו. אביו של רגב קונטס שכל הזמן מזהיר מחזרה לאירופה נשבר ונותן לו אישור להגר אם הוא ימצא שם עיר מקלט שבה יוכל לחיות בלי מחירי דיור מאמירים ולפרנס את עצמו בכבוד.

במילים אחרות, הסרט של קונטס מפורר את הדמיון הלאומי, של הלאומיות, שרואה את עצמו כמשפחה, כהורים מדומיינים שאמורים להאכיל אותנו, האזרחים הישראלים. בתוך ההתפוררות של הקטגוריה הלאומית, קמה הקטגוריה המעמדית שבתוכה אנו מתמודדים מדי יום עם יוקר המחיה מפרקת את הקטגוריה הלאומית. הבעיות של פחד וחרדה מציקים, עקב [הכיבוש שלא הוזכר בסרט מספיק לדעתי, וחבל, אבל זאת הערה אחרת] המלחמות והפחדים שרוה"מ נתניהו מנסה לאחד אותנו סביבם כבר לא עובדים בעידן הרשת, ואף אחד לא אוכל את הלוקשים על איראן וכד'. התודעה והאתוס שהשתנו במחאת 2011 לא יכולים לקחת צעד אחורה ולהחזיר אותנו להיות נתינים נאמנים של המשטר. רגב קונטס מתעורר ומבין שהמדינה לא דואגת לו והוא יכול בהחלט לחפש בעידן הגלובלי לחפש מדינה אחרת אליה הוא יכול להגר. הסרט כמובן הוא יצירה סימבולית והוא דיון בקטגוריות מאשר באמת התחקות אם רגב נסע או לא נסע לברלין, זאת אולי הסיבה שהוא מזמין פרשנות קטגוריאלית שכזאת.

צדיק בסדום

רגע מאוד מעניין בסרט של רגב קונטס, הוא כשלפני הסוף [אזהרה לספויילר,] רגב קונטס מנסה לברר מדוע קיבל את השם האמצעי מיכאל. נאמר לו כשגדל כי היה לו דוד בשם מיכאל. אבל החיפוש אחר הדרכון, בכדי לקבל דרכון פולני או סלובקי, מביא גם לכתיבה מחודשת [Re construction] של שורשיו. והוא מגלה שאין מיכאל במשפחה משני הצדדים חמישה דורות אחורה עד החלק הראשון של המאה התשע עשרה. לא אצל סבא ולא אצל סבתא. רגב קונטס מגלה על שם מי הוא נקרא מיכאל, השומר ההונגרי של האס-אס, שנקרא "מיכאל, גומבקוטו" שהגניב לסבתא תפוחי אדמה.

אולי הגילוי הזה לא מפותח מספיק, אך אמנות רק צריכה לתת לנו את הנקודה בכדי שנחשוב עליה לעומק. הגילוי של זהות "האויב" בתוך הזהות היהודית, היא לדעתי החלק השני של הניצחון של הזהות המעמדית על הזהות הלאומית. קונטס מגלה שהוא קרוי על שם מישהו שחצה את הנאמנות הלאומית, האירופית שלו וסייע לסבתו היהודיה. גם בתוך שומרי האס האס האכזר היה צדיק בסדום. והוא היה ראוי לשמו הרך שנולד בישראל. בתוך כך, אפשר לומר שברגע שקונטס השתחרר מהנאמנות לדמיון הלאומי הריק מתוכן, הוא יכול היה לראות גם שזהותו אינה זהות מהותנית, קבועה, סטטית, אלא משתנה ובתוכה אפשר לראות שהאחר האולטימטיבי, אותו שומר נאצי, הוא גם בנאדם, שבתוכו אפשר למצוא סולידריות בין לאומית.

הסרט של קונטס מסתיים ברצון לנסוע ולהגר, אך לא בהגירה עצמה, שעליה נכתבו כבר תילי מילים. כשאתה גדל בתוך הדמיון הלאומי שעיצב את שתים שנות הלימודים בביתספר, הקטגוריה הבין לאומית, האפשרות לראות את חיים בתוך האחר, לא הודגשה. הלאומיות כיוונה אותנו להאמין שישראל בלבד, יכולה לסמוך על עצמה. אך ברגע שהקטגוריה המעמדית באה והראתה לנו את השקר, יכולנו גם להאמין שאפשר למצוא אנושיות, סולידריות, ו"שם" אמצעי גם מחוץ לאקסקלוסיביות הבלעדית של "המשפחה" הלאומית המדומיינת.
מה היה קורה לו היינו לומדים במערכת החינוך, שישראל היא לא המקלט היחיד ליהודים? ונשק גרעיני, ביולוגי וכימי הם לא תעודת הביטוח של היהודים? מה היה קורה לתלמידים ותלמידות שיבינו שההגירה של הוריהם לארץ-ישראל, היא אופציה אחת בינות אופציות אחרות. ואנטישמיות ופאשיזם הם נחלת הכלל של העבר ואינם מהוות איום בצורה דומה כמו לפני מלחמת העולם השנייה. יתרה מזאת, אולי בדרך של הסדרת המצב היהודי, כלפי היהדות העולמית וכלפי אומות העולם, ישראל תהיה בטוחה יותר בנאמנות של אזרחיה למעמד הלאומי שלהם, ולא תזדקק להפחדות, וליצירת פוביות שמחוץ לישראל, קיימות מפלצות שאין להן שם.

הרגע שבו הקטגוריה של הגרמני הופכת למורכבת מאשר הבינאריות של אוייב וידיד, נאצי ויהודי, היא רגע מרתק שבו הלאומיות מתכוננת מסביב ערכים אחרים. רגב קונטס מביט לפתע, באובססיית השואה שלו בצורה הרבה יותר עמוקה ונח לרגע מהפוסט טראומה שסובבת סביב אותם מושגים בינאריים. לפתע התמורה האדירה של סבתו לאותו קצין אס אס שהציל אותה, נראית משמעותית יותר. אתם קולטים את זה? היא מכניסה את שם קצין האס. האס שהציל את חיה, לתוך שם המשפחה של היהדות, לתוך הזיכרון הכי אינטימי של ההמשכיות של העם היהודי. אמנם ההורים "שוכחים" והעובדות מתפוגגות, אך בגלל הנחישות של קונטס הדברים הופכים ברורים יותר, והוא מנקה את האבק מעל האמת.

ישראל קשורה בקשר עבות למשטר הגרמני, גם בצורה של ההכחדה שרבים עברו בתוך גרמניה וגרורותיה וגם באימוץ דגם הלאומיות הגרמנית הקשורה לעם אחד, שפה אחת לארץ אחת, הקטגוריה שבה מגדירים את היהודי במשרד הפנים ועוד. מציאת אנושיות קוסמופוליטית בתוך הגרמניות, דווקא בתוך הזמנים הקשים של ההיסטוריה, ואולי גם הזמנים הקשים ביותר של ישראל, שמסרבת לחיות בשלום עם העם הפלסטיני והאזרחים הערבים, והתפרקות טוטאלית ממדינת הרווחה ושקיעה בשחיתות של מדינת עולם שלישי. הזרע הזה של חיבור אדם לאדם, במשבר העמוק שעובר על קונטקס, מראה שגם המחאה המעמדית, יכולה להוביל לרגעים שהיא לא חשבה עליהם. ואני רק יכול לחשוב על הרגעים של טרום מלחמת העולם השנייה, שבה התאפשרה קוסמופוליטית שכזאת, ואולי היא גם חוזרת בדרכים חדשות למשל בחיים המשותפים של ישראלים, מהגרים ערבים, גרמנים ושאר מהגרים מכל רחבי העולם, בתוך שכונת נויקלן של ימינו.


כולם מדברים על ישראלים בברלין, אבל אף אחד לא מדבר על פלסטינים בברלין

הלכתי לתערוכה של הייקה סטיינווג (Heike Steinweg) בבניין העירייה של שכונת טמפלהוף. טמפלהוף, היא אותה השכונה שהתפרסמה בזכות שדה התעופה שהיה פעיל בזמן הנאצים, והפך לפארק מְחַיֵּה נשמות. התערוכה עסקה ב"ישראלים בברלין" דרך צילום דיוקנאות. אחד הצילומים המקסימים היו של השחקן (גילוי נאות, הוא חבר טוב שלי) יוסוף סוויד. כל אחת מהדמויות בתערוכה התבקשו לכתוב מספר מילים על הזהות שלהם. יוסוף כתב על כמה קשה להיות ערבי בישראל, וכמה זה מוביל למצבים מוזרים, למשל כשהוא מתראיין לעיתונות הישראלית, שואלים אותו שאלות שלא שואלים שחקנים יהודים. ובדברים שכתב לתערוכה של הייקו הוא ציין שדווקא בברלין הוא מרגיש רגוע יותר עם הזהות שלו.

כשחושבים על המושג של ישראלי בברלין, מזהים אותו מיד עם השאלה של יהודים בברלין, וזה לוקח אותנו ישר להיסטוריה האיומה שעברו יהודי אשכנז במרחב. אבל ישראלי, הוא מושג רחב יותר, ומכיל עוד ועוד זהויות שחייבים לחשוב עליהם גם כאן. כי ברלין מהווה את המשכה של ישראלי, כמו שישראל מהווה את המשכה של הקהילה הישראלית בברלין.

אין ישראלי שלא פגש פלסטיני בברלין, בין אם את הפלסטינים של 48, ואלו של 67 ויש את אלו שפשוט נוסעים לברלין, כמו אחיהם ואחיותיהם היהודים. ובאופן מעניין דווקא הימצאות בתוך מרחב קוסמופוליטי, שבו נפלה החומה ומזרח התאחד עם מערב, הם מוצאים אפשרות לזיהוי אחר ובמרחב הזה שבין המסיכה הלבנה והעור השחור, כפי שביטא זאת היטב פראנץ פנון, הם מוצאים מנוחה ורוגע. אף אחד לא אומר להם, "אתם לא נראים כמו ערבים" והם לא צריכים ללכת ברחוב הישראלי ולפחד לדבר בערבית.

הגרמנים נוטים לדבר על הישראלים בברלין ולקבל את הרעיון שמאחורי הישראלי עומד יהודי. אך מה קורה כשהגרמנים מגלים שיש זהויות מורכבות יותר מאשר אלו שנמצאים בדמיונם. מה קורה כשהם שומעים על פלסטיני-ישראלי, שרואה את עצמו גם כישראלי וגם כפלסטיני? כיצד הם מגיבים לאלפי הפלסטינים שמהגרים לעיר שלהם מתוך ישראל? ואיך הזיכרון, והאשמה שלהם מתארגנים כלפי הנכבה, הנכסה ושרשרת האסונות שניחתה על העם הפלסטיני.

בשכונה אחת בברלין פלסטיני מחיפה, יכול לגור ליד פלסטיני מרמאללה, מעזה, איראני ממשהד, לבנוני מצור וצידון, מצרי מאלכסנדריה, לובי מטריפולי, מבלי לבקש אלפי אישורים, ומבלי לעבור אצל סוכני השב"כ, וכל היוצא בזה. החופש הוא גדול מאוד. זה לא שאין מתח בין הפלסטינים שגדלו בישראל, לבין האומה הערבית, בגלל המרכיב הישראלי בזהות שלהם, אבל דווקא בברלין, המפגש הוא מסקרן ופתוח גם ליהודים. לחיות לרגע, מבלי להידרש להגדרה של כל מדינות ערב כאוייבות לישראל. בישראל יש פוליטיקה של פחד, האיראני והפלסטיני הופכים לאויבים של הציוני, אבל בברלין, כולם חיים אחד לשני. ונושא הערביות לא עולה בכל שיחה, כמו בישראל.

מפגש אחר מתרחש גם עם פלסטינים של שנת 48. אחד מחבריי הטובים בעיר, הוא אינטלקטואל פלסטיני שהכרתי מירדן. הוא מלמד באחת האוניברסיטאות והידע שלו ביהודים ערבים ותיאולוגיה ערבית הוא רחב ביותר. אנחנו מדברים באנגלית. בכל הקיץ שעבר שיחקנו כדורגל, יהודים וערבים ביחד. ופעם אחד כשהציג אותי בפני חבר לבנוני שלו, הוא אמר, עלי שאני יהודי, אך ליבי ערבי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר יהודי, שאימו נולדה בבגדאד ומרגיש שהוא שייך לתרבות הערבית, כמו לתרבות היהודית. כמובן, שלא כולם מבינים את המפגש הזה בצורה רחבה, אלא חוזרים על הדפוסים של הפחד, האיבה, כמו גם ההתנשאות והעליונות. לדעתי דווקא בברלין יש סדק בחומת ההפרדה.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות, הארץ

עוד על תחנת החלל של ברלין

סובחאן אללה, כשתיפול החומה בין ישראל ופלסטין

 IMG_0959

(טור שלא פורסם, במיוחד לחברי וחברות הבלוג. תודה על המעקב. שבוע טוב!)

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.


בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

IMG_0059
מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.


לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.
הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.


לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.


חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

*

נקרא לו מוחמד. הוא ברח מאיראן. מהעיר משהד. הוא לא יכול יותר לסבול את המשטר והיה בין מתנגדיו. וכשברח, הם נקמו ורצחו את אחיו. הוא הגיע לברלין, אבל הגרמנים לא אהבו אותו. כלומר, הוא די בטוח שהם לא אוהבים איראנים. אחמד הוא החבר הכי טוב של מוחמד, והם נפגשו קודם במשהד, אבל אחמד לא אמר למוחמד שהוא בורח לברלין. הוא לא אמר לאף אחד, בשביל מה לומר. מי בכלל שומע אותו, כשהוא מדבר לחבריו. חבריו כולם עסוקים בהישרדות ובבגידות אחר בשני, זאת הסיבה שהמהפכה האיראנית לא הצליחה. הוא אוהב את משהד, אבל שונא אותה

מוחמד יושב בקפה קוטי, מעשן כבד, מתגורר בין דירות של חברים, מחפש את דרכו, לעיתים מנגן את אותו אקורד כל הלילה ושר שירים שהוא זוכר מאיראן. דמות אחיו עולה בחצות מולו והוא רוצה לדבר איתו, אך אחיו תמיד עם הגב אליו, מביט אל איראן, והוא בגרמניה, בברלין לא יכול לסובב את בובת חלון הראווה של אחיו. הוא רוצה לחזור, אבל הם מחכים לו בגבול, והם הבטיחו לו שהוא ישלם על כל ההפגנות שהוא אירגן. הוא כותב בבלוג שלו, בטוויטר, בפייסבוק כשיש לו חיבור חינם בקוטי, אבל המחשב הנייד שלו נגנב, והוא כבר מוצא את עצמו לפחות מספר פעמים עושה עצמו פסל אנושי בגשר שווארנזה שטראסה, ומלקט פרוטות מהפרצופים הקפואים הגרמנים. כולם בהירים והוא כהה. כולם קרים והוא חם. כולם אוהבים והוא שונא. לא מאמין לכל אלו שרוצות לקחת אותו בלילה לביתן ובבוקר לזרוק אותו בחזרה לקור של פברואר. הוא מתכנן להרוג את עצמו אם לא יקרה נס בקיץ. עוד חורף אחד וגמרנו.

כבר לפני שאחמד הגיע לברלין, הוא למד על העיר ונפלאותיה, הוא קרא איך אפשר לקבל ויזה, איפה לומדים גרמנית, איך עושים ביטוח רפואי. הוא הביט אחורה על משהד, אותה העיר שסילקה את החברים היהודים של סבו, היא זאת שמסלקת אותה מתוכה, כי אין עתיד, כי אין עבודה, כי נמאס לו לפחד מהמשטר. הוא נשבע שיצליח ויתעשר ויגיע רחוק, ואז יחזור למשהד, ויממן את הצעירים החדשים והם יעשו את המהפכה הרצוייה. הוא למד את השפה, עבר מהקורס של A1  בשולה (בית ספר) ברחוב קרל מרקס שטראסה ועבר מיד לa2 , A2.2, B1, B2 והתקבל לאוניברסיטה. תמיד ידע להתעלם מהפרצופים ששלחו בו קרח וניסו לעצור אותו מלהתקדם. תוך חמש שנים הוא ידע לדבר גרמנית בלי שגיאות וסיים את התואר הראשון בהצטיינות. עם הזמן הוא שם לב שהגרמנית שלו מתחילה לפגוע בפרסית, ושהוא לא יכול להפריד בין השניים. וכשהוא דיבר מול גרמנים, הוא שבר את השיניים לא לגלות את מוצאו, או את המבטא שלו. וכשהוא דיבר עם ההורים שלו, הוא חזר למבטא, אבל חשב בגרמנית. וכשהוא גילה שהוא חושב בשפה הגרמנית, הוא בכה משמחה. כל כך רצה להיות חלק מהחברה הגרמנית והנה היא כבר בתוכו. הוא הרגיש שתמיד יתנשאו מעליו, אך התעלם מאלו, שלא רצו לראות אותו כחלק מגרמניה, וראה בהם שטות קטנה, זרעים שוטים.

אחמד ביקש מאימו ומאביו שיגייסו כסף שהוא יוכל לעזור למוחמד. אבל אימו אמרה שהיא לא תעזור, כי מוחמד ישתמש בכסף רק לסמים והיא לא תממן לו את ההתמכרות. אחמד החליט לעבוד קשה יותר, להשיג כסף ולהכניס את מוחמד לדירה, למצוא לו עבודה. אך באותו לילה רצה האל את נשמתו של מוחמד. והוא מת ממנת יתר.

*

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

 

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

*

תודה לאלוהים, זה היה רק סיוט: מעלילות ישראלי בברלין

מתי שמואלוף | 23.10.2014 | 14:34

 

 

קוטבוסר טור, התחנה של מרכז קוטי, הלב הפועם של המרכז הפוליטי של שכונת קרויצברג בברלין – שם נפגשים, פעילים / גולים / פליטים תורכים, כורדים, סורים, איראנים, לבנונים, מצרים, יהודים, עם המקומיים. מתחת לרכבות הצהובות, שנראות כאילו יצאו מאיזה לגו, יש מועדון/בר – שנקרא "סודבלוק". ב"נורוז" – ראש השנה הפרסי חגגנו שם בחאפלה עם הכורדים הגולים. ול"סודבלוק" (הבלוק הדרומי) אנחנו הולכים לפחות פעם בשבוע, לפגוש, להתעדכן ולהתחמם יחדיו, תחת הרכבות החולפות הלוך ושוב. ושם אני פוגש את איסלאם ואכד, עורך ספרותי מביירות, בחור אסרטיבי, עם חולצה אדומה, מכנסי ג'ינס. הוא מוציא מתוך התיק שלו, מכונה שחורה, שנראית כמו מנחת לחלליות ננסיות, עם כפתור אדום במרכזה.

"מה זה הכפתור הזה?" אני שואל ושותה את משקה האניס, "הפרנו" הראשון שלי.

"זאת מכונת זמן."

"באמת?"

"כן. לאן תרצה לנסוע?"

"האמת, שהכי בא לי לנסוע לעתיד. לראות מה יקרה למזרח התיכון בעוד כמה עשרות שנים."

"אין בעיה."

אנחנו מתעוררים, באזור טרשים, שנראה כשיירים של שכונה. יריות בכל מקום.
"אל תדאג, הם לא יכולים לירות בך." איסלאם צוחק עם בירה ביד. חבל שלא לקחתי את הבירה שלי. אני מבקש ממנו שלוק (כמה יהודים יודעים שזאת מילה גם בגרמנית). הוא נותן לי.

ילדים כרותי ראש, בתים שרוסקו לאבק, טרשים אחר טרשים מזוהמים בפסולת גרעינית. צעקות בעברית, בערבית. אנחנו נוסעים ללבנון, לעיראק, לסוריה, לירדן, למצרים, ואירן. אין שוטרים בגבולות, ולא צריך פספורטים. הסכם סייקס פיקו נראה כמו הזיה של היסטוריה אבודה.

"מי נלחם במי?" אני שואל.

"אף אחד כבר לא זוכר."

"ואיך כל זה התחיל?"

"אני חושב שאתה זוכר את אייסיס."

 

"איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו." |
Pernod p 006CC BY-SA 3.0 Peng (talk) 13:47, 17 June 2008 (UTC) – Own work

אנחנו חוזרים לבר, ואני, מיואש עד כדי מריטת השערות האחרונות שנותרו לי. איסלאם מזמין אותי לעוד משקה של פרנו. ואני רב להזמין אותו, חס ושלום שלא יתעסק עכשיו עם הכבוד המזרחי שלי. הוא מכניס בחזרה את מכונת הזמן לתיק הגב. אני מביט בממי שלי, שהייתה עסוקה בשיחה עם מיטל (כן, היא יודעת עברית, למרות שהיא גרמניה). הממי שלי מביטה ותוהה מדוע נופלים פניי.

"אנחנו חייבים להתחתן, ראיתי את העתיד, הוא יהיה כולו חורבן והרס ולא יישאר כלום מישראל, וכל המדינות המקיפות אותה."

"עוד פעם אתה רוצה לנצל אותי בשביל הניירות שלך."

"נשבע לך, שהמצב הולך להיות גרוע יותר, תשאלי את איסלאם."

"איזה איסלאם?"

"הוא היה פה אני נשבע לך." אני מחפש אותו לשווא.

אני מתעורר מהחלום לצד הממי שלי מאחורי הכנסיה של סקליצר שטראסה בקרויצברג. מזיעים מהחדר הסגור. כל הלילה הייתה מסיבה בחוץ וסגרנו את החלונות שהרעש לא ייכנס. אני פותח את החלון, כולי דומע ומודה לאלוהים שזה היה רק סיוט. הממי שלי מתעוררת. החלום היה אמיתי, עד כי החיים נדמו לשקר וכזב, ולא ההפך. אני מחפש להאשים את המשקאות ששתינו; את החרדות המתעצמות שלי עם התקרבות היציאה לאור של ספר הסיפורים הראשון שלי. זאת פעם ראשונה שאני עובר משירה לפרוזה, ועבדתי עליו חמש שנים שלמות.

"מה קרה, מתוק שלי?" היא שואלת.

"אל תשאלי איזה סיוט."

"אז אתה רוצה להתחתן איתי רק בגלל הניירות?" היא מחזירה לי בחצי חיוך לאור ירח.

"לא בדיוק."

"זאת לא הפעם הראשונה שאתה לא מצליח לישון, לאחרונה."

אני שותק.

"אני מוכנה להתחתן, אם זה יעצור את הסיוטים שלך."

"את בטוחה?"

"לא. האם אתה בטוח?"

"מפחד פחד מוות."

"ממני?"
"לא. מהעתיד לבוא."

היא מחבקת אותי ובזרועותיה אני מרגיש מוגן עד אין קץ.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

מה למדתי על רבי דויד בוזגלו וארז ביטון

2014-10-12-11.17.11-642x856מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין: פוסט חדש בבלוג שלי "מקלחת של חושך" באתר עיתון "הארץ"

מהאקדמיה לדפוק, וזרוק בברלין

אלוהים בירך אותי בברלין, והביא לי לשנה אחת את קובי לברלין, לעשות את הפוסט דוקטורט שלו. הכרנו כשהייתי באקדמיה, אבל עזבתי אותה לטובת כתיבת ספר הסיפורים הראשון שלי שממנו גם לקחתי את שם הבלוג החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים". 

והנה קובי חוזר לישראל ואין לו תחליף. ואולי גם לי אין תחליף מולו. הוא קצת פוחד לחזור לישראל. הוא התרגל לחיים הקוסמופוליטיים, לשבת עם גולי המזרח התיכון, כשילדיו מתחנכים איתם וההפך. והנה הוא חוזר למציאות של הפרדה. אבל הוא חייב, ואין ברירה. ואני מנחם אותו, שתהיה לו אנרגיה טובה, עם חברים משותפים אחרים שלנו בישראל.

קובי השאיר אותי מחובר לאקדמיה, לתיאוריה, לחוקרים אחרים, ולמחקר הספרותי. ואילו אני נתתי לו הצצה במסלול שלי: "דפוק, וזרוק בברלין." ואט אט התחלפו התפקידים. כי העיר הזאת סוחפת כל אחד להרפתקה חדשה, ולכל אחד יש את המסע שלו.

ועכשיו קובי עזב ואני סיימתי את ספר הסיפורים שלי. אך למי אספר על הסיפורים החדשים, ומי מכיר אותי יותר טוב ממנו. דחפנו אחד את השני ופירגנו. והרוח הזאת של החום המזרח התיכוני חסרה. היא מזכירה לשנינו את הבית. כי הגענו דווקא לבירת הקור בכדי לחפש פשוט את אימא שלנו. ואי אפשר למצוא אותה, אלא רק למצוא לה תחליף. קובי הוא בשבילי תחליף למשפחה, לבית, לדמות הורי, לזהותי. ואני חושב שבדרך הזאת, הזכרנו אחד לשני את המקום ממנו באנו.

 

קובי לימד אותי איך באחד משיאי השירה הישראלית, המשורר העיוור ארז ביטון פונה לגדול פייטני מרוקו (שגם הוא עיוור) רבי דויד בוזגלו ומזמינו: "בוא מן הַפִנָה / אל במת הבמות / ר' דוד בוזגלו / משהו בי נתר אל הד צלילֶיךָ / כי בלכתי אחרי הגעתי אחרֶיך / ר' דוד בוזגלו". ואכן, רק כשנפרדים מגלים את עוצמות הזולתיות, ההדדיות, של החברות. ואכן כשאני מתחקה אחר הפרידה הנוגסת בליבי, אני מגלה את את הרבי דויד בוזגלו שלי. ואין דוגמא יותר טובה לתאר את הקריאה של ביטון, לבוזגלו, כחלק מהעיוורון. כי הגלות כולה עיוורון. אנו עיוורים לחברה בה אנו מתגוררים, והיא עיוורת אלינו. ואנו פונים, עיוור אל עיוור, ורק הצלילים מנתרים כשאנו מתחקים אחר השירה, שהיא תמצית החיים שלנו.

אנחנו הולכים בקרויצברג, לבר ברחוב אוריינן שטראסה, מתלבטים האם לשבת בפנים או בחוץ, אי אפשר לדעת באירופה מתי יתחיל לרדת גשם. אודי אלוני מגיע עם חברתו שרה. אנחנו שותים לפרידה מקובי, ומקשיבים לאודי שמדקלם את "לוטה" של יונה וולך: " ועכשיו היא מבינה רק מילים." ואנו נותרים חסרי מילים, מגששים באפילת הפרידה.

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

10494643_10152925505348238_425941007617791680_n

 

מה זה להיות סופר ישראלי בברלין

אחרי תשעה חודשי הגירה נולדה זהות חדשה: אני חלק ממרכז ספרותי מעבר לים, המביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הישראלי

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה שפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק כדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכל מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופית רק כדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור נהפך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן בה אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" בלי לגחך על המלה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי ברובע "מיטה" ומשם יצאתי למסעות בעיר. מההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית הבנתי שיש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של המזרח התיכון. אבל רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

10511253_10152925505228238_6660199298306746300_n

אחרי ההיריון של תשעת חודשי ההגירה נולדת זהות חדשה, אני חלק ממרכז עברי חדש מעבר לים. המרכז הספרותי חושב, משתוקק ומביע את עצמו בעברית שגבולותיה רחבים מאלה של הזמן הלאומי הישראלי. אני יושב עם טל חבר־חיבובסקי, מייסד "כתב עת עברי דיאספורי" ושמו "מכאן ואילך". "מטרתו של כתב־העת”, הוא כותב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק "היא לתת במה תרבותית־ספרותית לעברית לא־ריבונית ולא־הגמונית, המשוחררת מכבלי הלאום והטריטוריה". הוא מצליח לחדד את האופק של המרכז העברי החדש.

אחרי כתשעה חודשים אני עדיין לא יודע מה זה להיות סופר ישראלי בברלין. העברית הולכת ובורחת ממני, למרות שהרשתות החברתיות עדיין מדברות באותה השפה. הגעגועים הולכים ומחוררים את הגוף של הדמיון. הגיבורים בסיפורים שלי מהגרים לתוך מרחב קוסמופוליטי. אבל עדיין בחלומות אני מתעורר בתל אביב, כאילו ישנן מנהרות סודיות בין המזרח התיכון לבין גרמניה. ובלילה אני רץ בהן, בחשיכה, ברטיבות. כי אני רוצה להספיק את הנגיעה בחיים המוכרים: לשבת עם שרה שטרן, הקיסרית הסגולה, בקפה "תמר", לצד ערן סבאג, אכרם ג'אבר, אביה בן דויד ורוני סומק. אבל כמו כל אגדה טובה, אני חייב לחזור רגע לפני עליית השחר, חזרה אל המיטה החמה שלי. אני רץ את כל המרחק של המנהרה, רק בכדי להיזכר שלכמה רגעים הייתי בארץ מוכרת, מוקף בשפה כל כך אהובה, ועתיקה. ובבוקר הכול מתרחק בחזרה, השמים משתנים ביום אחד מקיץ לחורף ובחזרה. ברלין, היא עיר ללא ים, מוקפת באגמים ושדות ירוקים, וים של תחנות רוח חשמליות.

אחרי כתשעה חודשים, אני בוחר בכל פעם לספר סיפור אחר על הבר, מדוע עזבתי את ישראל. הסיפור הכי אהוב, הוא על הסופר העקור, הפליט, שנמצא בגלות. זה שיושב במדינה אירופאית, רק בכדי לכתוב על המזרח התיכון. אך אט אט הסיפור הופך למציאות. כי את החלק האחרון של הספר כבר כתבתי בברלין, ולגיבורים שלי כבר אין שמש יוקדת מעל ראשם. הם קופצים לנהר השחור, קופאים מתחת לשלג האכזר, הם בוחנים את ההגירה דרך חיים של מהגרים אחרים. גם הגרמנים מהגרים מערים גדולות אחרות ומעיירות קטנטנות לתוך ברלין, ולכן גם הם נהנים לברוא את עצמם מחדש, בעיר שהיא גרמנית, אך אינה גרמנית. והנה לאט לאט יש יותר אירועים ספרותיים שאני מוזמן אליהם, אך העברית נותרת בצד, אילמת. העברית היא כמו דג ששוחה ללא מים סביבו. היא חיה במקום חדש, שהכאן אינו כאן. ופתאום קשה לומר "הארץ" מבלי לגחך על המילה. אין שום מדינה בעולם שקוראת לעצמה "הארץ".

מצחיק שדווקא השירה השולית שלי הביאה אותי בדרך מסתורית הרחק עד לברלין. לפני כשנתיים הוזמנתי לסדנת תרגום. הרחבתי את הנסיעה לחודש וישבתי בשכונת מיטה ומשם יצאתי למסעות בעיר. ההיכרות עם הקהילה הספרותית, הקהילה הישראלית, קהילת המחאה הברלינאית – אמרו לי – יש דרך לצאת החוצה מהקלחת הרותחת של מזרח התיכון. אך רק אחרי סיפור אהבה שהתנפץ בישראל, יכולתי לארוז מזוודה של 23 קילו אל עבר אשכנז. היה כואב לעזוב את אירועי ערס פואטיקה שהיו חלק מחיי. אך הייתי צריך אוויר רענן, חדש. יצאתי אל עבר החורף הברלינאי במטרה לנצח אותו. הוא יסגור אותי בדירתי. ואני אכתוב.

אבל המציאות של ישראל תמיד מחזירה אותי לגבולותיה. גם בברלין אני נושא עלי את האחריות למעשים והמלים של האנשים הרחוקים במדינה האפלה. ובכל זאת, יש דרך לחשוב מחדש על העברית והיא בוראת אותך מחדש, בתוך קהילה חדשה שכל פרטיה זרים.

הטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ. 6.6.2014

10350637_895196427160782_1532805547347239717_n
מילים בין העצים: ערב משוררים.  יולי 12 2014, 18:00-20:00, גינת המוזיאון היהודי. שלום חברים. את האירוע הבא של הספרייה נקיים במוזיאון היהודי.

אפשר לקרוא על האירוע ולהרשם בלינק הזה:  שירה עברית בברלין: מפגש עם שלושה משוררים.  נושאים: מולדת, שפת אם, הגירה וגלות.

מה מביא ישראלים צעירים לברלין ואילו השפעות יש לעבר ולהווה של העיר על היצירה של משוררים ישראלים אשר חיים כאן? המשוררים מאיה קופרמן, מתי שמואלוף ורונן אלטמן קידר יקראו לנו שירה בעברית (שתתורגם לגרמנית), וישוחחו עם המנחה, המתרגם גדי גולדברג. הכניסה חינם
האירוע שלנו הוא אירוע פותח בסדרה של אירועים ספרותיים במוזיאון היהודי. התכנית תמשך ארבעה שבועות, בשבתות, 18:00-20:00, תחת כיפת השמיים בגינת המוזיאון. במקרה של מגז אויר גשום, האירוע יתקיים בחצר המקורה -הגלאסהוף.  תכנית לילדים תלווה את האירועים לטובת ההורים שבינינו. בית הקפה של המוזיאון יהיה פתוח.  הקיץ אירועי התרבות של המוזיאון היהודי עומדים בסימן "ישראלים בברלין". 
אפשר לבדוק בלינק הזה את האירועים הנוספים שהמוזיאון מציע – www.jmberlin.de/kultursommer

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: