השכול מחבר בין ישראל ופלסטין


אחרי המלחמה הארורה, הגיחה יונה של זית להזכיר את הברית של השם, בין ישראלים ופלסטינים. לטור המלא.

הזמנה לכתיבת חזון

MTE5NTU2MzE2MjgwNDg5NDgz

אני לא מפחד לומר, שאני מאמין בלב שלם, באמונה מלאה, כמו יום בהיר, בחיים משותפים עם העם הפלסטיני. אני רואה בעם הפלסטיני, כשותף מלא לחיי. אמנם חייתי חיים שלמים, בתרבות וחברה שהתעלמה ממנו, אבל ברגע שהתעוררתי, לא אוכל לחזור לישון. אני חולם, ומתעורר בחזון אחד, חיים אוהבים, שווים וצודקים, של העם היהודי והעם הפלסטיני. גם כשאני בחו"ל, וגם כשאני בארץ הקודש, הגאולה אחת, והחזון הוא אחד, שיוויון מלא, לאחיי ואחיותיי הפלסטיניים.
אז לא בנט, ולא נתניהו, ולא ליברמן, ולא שרון, ולא דיין, ולא בגין, ולא גולדה, ולא מאיר הר ציון, לא אושיסקין, ולא הרצל, ולא חובבי ציון, ולא אחרים, מפחידים אותי. האדם נולד שווה בצלם האלוהים, וימות שווה. יהודי, או ערבי, פלסטיני או ישראלי, מזרחי או אשכנזי, אישה או גבר, כולנו בני ובנות אנוש, ונחיה ביחד, וההיסטוריה תקלל את הימים שביזבזבנו במלחמות מיותרות, מבלי להכיר לעומק את העומד מולנו.
סובחאן אללה, אם אני חושב ככה, זה עוד יקרה.

עכשיו אני מזמין את כל חברי וחברותיי, לכתוב את החזון שלהם ולהפיץ אותו, כי זאת הדרך היחידה להתגבר על הפחד, האיבה והשינאה.

"שלא אשאר כבוי ככה"

צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין
צילום נפלא של ספיר הוברמן מתוך סדנת האמן של עמיר לב בברלין

הטור התפרסם לראשונה ב"תרבות וספרות" – הארץ, בגירסא מקוצרת

כל שיר נושא בתוכו זיכרון. השירים המשמעותיים בחיי מכילים בתוכם זיכרונות. אני זוכר למעשה איך שמעתי בפעם הראשונה את הפזמון "מכיוון ההר הכל רגיל / אוקטובר הטוב עומד להתחיל" של עמיר לב, כשנסעתי במכונית של הוריי, אל מול הקניון של חיפה, בואכה העלייה של כביש פרויד. והתחלתי לבכות. כל הסכסוך המזויין הזה קרע לי את הלב. לא יכולתי לשאת אותו על גבי, במיוחד כחיפאי שראה את משטר ההפרדה בעיר הולדתו.

והנה אני מוצא את עצמי יושב עם עמיר לב בבר של ה"סודבלוק" מתחת לתחנת רכבת התחתית של "קוטבוסר טור". אנחנו יושבים ואני מספר לו על החוויה הזאתי. הוא מתלהב. מבקש ממני שאשאל את השאלות על השירים שלו. אני עונה בספונטניות "אין בעיה". כי בתוכי יש לי מיליון שאלות על כל שיריו, אבל אני עושה מאמץ להסתיר את המעריץ ולהיתלות במשורר שבתוכי. אותו משורר שיתפרץ ברעב כשעמיר לב יזמין אותי לקרוא שניים משיריי מתחת לבר ה"גולדאפל" בשכונת פראנצלאור ברג.

X6OQd0m_

אנחנו מגיעים לבר, יורדים ועושים סאונדצ'ק עם עילאיי צ'סטר, הצ'לנית שתלווה את עמיר בשלושה שירים. הקהל מתחיל להכנס. רובם ישראלים, גרמנים דוברי עברית ואיטלקיה אחת. עמיר פותח את הערב ואפשר לשמוע את המים של העברית שעוברים מתוך הגיטרה והגרון שלו ישר אל תוך האוזניים של הצמאים לזכרונות שהשירים מעלים בתוכו. הוא מזמין אותי, אני שואל אותו איך הגיע לכתוב על ויקי קנפו, בשיר קורע הלב של "כביש 1". הוספתי, "אתה יודע עמיר, אתה הראשון שכתב על ויקי קנפו ברוק הישראלי, וגם על ישראל טוויטו …" ובעצם בתוך תוכי ידעתי שאוכל לכתוב ספר שלם על הדיסק "הכול לכאן" והמהפכה שלו, במיוחד בכתיבה ובתיאור של כל כך הרבה קונפליקטים קשים בישראל/פלסטין.

עמיר מוסר לי ד"ש חם מסמי שלום שיטרית. הוא הקדיש לסמי שיר בדיסק האחרון שלו "נוגע בדרכון" :

"גדלתי על סיפורים גיבורים ושמות / אודי מהפלמ"ח נפל על הגדרות / וביד מרדכי לא יכלו כבר לעמוד / אני לא זוכר דיבור על אלא מאשדוד…"

והלב מתחמם לשמוע על כל החברים, מילים נושאות געגועים. אני אומר לעמיר, "געגועים הם הנשק הכי חזק, שרוב הצבאות בעולם לא הבינו, לא צריך אטום, כימי וביולוגי" הוא מהנהן להסכמה. אחרי ההופעה אנחנו הולכים עם עוד מוזיקאי אגדי למסעדה רוסית.

חלום הרוקנרול שלי מסתיים אחרי ההופעה השנייה של עמיר לב. ההופעה הראשונה הייתה סדנת אמן, ההופעה השנייה היתה של רוק נטו. ובבוקר למחרת ריקנות מגיעה. הנגיעה של הקרובה של המילים והזכרונות מתפוגגת ואתה נזכר אלפי קילומטרים בינך לבינו. אתה חוזר לאינטרנט ומפעיל את הבנקמפ בלופ. המוזיקה כאילו מרגיעה את הבכי. בשום מקום אין בית חוץ מהאותיות.

ואיך להאמין שאת השיר על "מרסי" הוא כתב דווקא בישראל, לאחר שיחה עם ברי סחרוף. כל השנים האלו חשבתי שהוא נסע עם הרוקיסטים ותפס את הפחד מהמוות במילים היפות:

"השמש יצאה על הבית הלבן הוא רואה אותם נכנסים / מעילי עור שחורים / כולם חברים טובים / על ספסל אחד יושבים צמודים באמצע החצר נראה שהם צוחקים יותר חזק כל פעם שאמבולנס עובר"

ופתאום אני מבין שכל שאלת ההגירה שנוגעת בדרכון (כמו שמו של האלבום האחרון של עמיר לב) היא שאלת ההגירה מגן עדן, מהנצח אל חיינו כבני תמותה בחלד. והכי חשוב:

"שלא אשאר כבוי ככה / שלא אשאר כבוי ככה" (מתוך השיר "כבוי" של עמיר לב).

שבת שלום!

8Hz9WjRxהטור התפרסם לראשונה בתרבות וספרות – הארץ

מחשבות על קיום ערבי ישראלי / יובל גלעד

הדרישה ל"נאמנות" מערביי ישראל איננה אלא גזענות בוטה מחופשת לעיקרון דמוקרטי. מרבית ערביי ישראל נאמנים הרבה יותר ממה שאפשר היה להעלות בחלומות הורודים ביותר. העסוקים בטרור הם בודדים ממש, ולמעלה ממליון וחצי מאזרחי המדינה נאמנים, עובדים, משלמים מיסים, ומצייתים יפה למערכת המקפחת אותם מדי יום, בכל תחום. המשך קריאת הפוסט "מחשבות על קיום ערבי ישראלי / יובל גלעד"