השכול מחבר בין ישראל ופלסטין: על טקס יום הזיכרון של לוחמים לשלום בתל אביב

אחרי המלחמה הארורה, הגיחה יונה של זית להזכיר את הברית של השם, בין ישראלים ופלסטינים

הזמנה לכתיבת חזון

אני לא מפחד לומר, שאני מאמין בלב שלם, באמונה מלאה, כמו יום בהיר, בחיים משותפים עם העם הפלסטיני. אני רואה בעם הפלסטיני, כשותף מלא לחיי. אמנם חייתי חיים שלמים, בתרבות וחברה שהתעלמה ממנו, אבל ברגע שהתעוררתי, לא אוכל לחזור לישון. אני חולם, ומתעורר בחזון אחד, חיים אוהבים, שווים וצודקים, של העם היהודי והעם הפלסטיני. גםהמשך לקרוא "הזמנה לכתיבת חזון"

"שלא אשאר כבוי ככה"

כל שיר נושא בתוכו זיכרון. השירים המשמעותיים בחיי מכילים בתוכם זיכרונות. אני זוכר למעשה איך שמעתי בפעם הראשונה את הפזמון "מכיוון ההר הכל רגיל / אוקטובר הטוב עומד להתחיל" של עמיר לב, כשנסעתי במכונית של הוריי, אל מול הקניון של חיפה, בואכה העלייה של כביש פרויד. והתחלתי לבכות. כל הסכסוך המזויין הזה קרע לי את הלב. לא יכולתי לשאת אותו על גבי, במיוחד כחיפאי שראה את משטר ההפרדה בעיר הולדתו.

מחשבות על קיום ערבי ישראלי / יובל גלעד

הדרישה ל"נאמנות" מערביי ישראל איננה אלא גזענות בוטה מחופשת לעיקרון דמוקרטי. מרבית ערביי ישראל נאמנים הרבה יותר ממה שאפשר היה להעלות בחלומות הורודים ביותר. העסוקים בטרור הם בודדים ממש, ולמעלה ממליון וחצי מאזרחי המדינה נאמנים, עובדים, משלמים מיסים, ומצייתים יפה למערכת המקפחת אותם מדי יום, בכל תחום.