להפיל חומות ספרותיות

14671301_1558221107525089_7313022298351560782_n
קראתי משירי בפסטיבל ID בברלין. בתמונה: ד"ר אלעד לפידות, אולגה גריסבינה, אני וסטיב סבלה. 21.10.16

הנה קצת עידכונים מעולם היצירה השמואלופי שלי,

קודם כל תודה לד"ר שלמה הרציג, מפמ"ר (מפקח-מרכז) ספרות במשרד החינוך, על המאמר המעניין והמחכים שכתב על השיר "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" [הוצאת נהר ספרים, 2007).

לאחרונה אני מסתגר בכתיבה ומנסה לסיים את הרומאן הראשון שלי ועוד כמה פרוייקטים ספרותיים. לפני מספר ימים הופעתי בפסטיבל ID בברלין. והקראתי כמה שירים והרציתי על מדוע אנו חייבים להפיל את החומות בין ישראל והדיאספורה הספרותית שלה [מאמר שאתם כבר מכירים ופירסמתי בזמנו בגירסאות שונות, הן ב"הארץ", "העוקץ" וגם תורגם לאנגלית וערבית].

הנה עוד תמונה מקסימה מהאירוע:

14642414_1558221807525019_671121482354378936_n

השבוע יש לי עוד שני אירועים בברלין, האחד אירוע ספרותי [25.10] עם הסופר נורברט קרון והשני [28.10] חאפלה פואטית שאני עורך ביחד עם ברק מויאל ואבי בוחבוט.

פירסמתי מאמר על ספר השירה החדש של אלמוג בהר "שירים לאסירי בתי הסוהר", ב"עיתון 77" ובקרוב הוא יעלה במדור "באסטה" של אתר העוקץ וגם אתן לינק בבלוג שלי. בנוסף, כתבתי מאמר לספר אמן של רותם מקרית גת, שאני מאוד ממליץ להתחבר ליצירה שלו ולעקוב אחר שלל התערוכות והפירסומים של יצירותיו.

התראיינתי לעיתון "הניו יורק טיימס" בכתבת דיוקן שרת התרבות מירי רגב.

סיפור קצר שלי "הנהר השחור" [מתוך "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים" – כאן וכאן] תורגם לאנגלית ופורסם בכתב העת בומביי ריוויו. מצחיק לגלות שהוא הונח תחת הקטגוריה של גרמניה ולא של ישראל. וסיפור קצר נוסף "לבן זונה" [גם הוא מ"מקלחת של חושך וסיפורים נוספים"] יתפרסם בקרוב באנגלית בכתב עת בניו יורק. בנוסף, קטע ראשון מתוך הרומאן החדש עומד להתפרסם באסופה וארחיב עליה בזמן הקרוב.

ספר השירה השישי שלי הולך וקורם עור וגידים.

פניה עוז זלצברגר כותבת על כתב העת "מכאן ואילך", "במאמרה "קינדערלאך, אפשר גם וגם":

"האמנם כה גדול ונפלא כוחה של הלשון, ובעיקר הלשון העברית, עד שהיא מסוגלת להחריב את המדינה? אם כה גדול הוא, הרי יש כאן כמעט סיבה לחגיגה (חמצמצה קצת, כמקובל) לאוהבי לשון ולאוהבי העברית. נו באמת: לא העברית הדיאספורית תחריב, חלילה, את מדינת ישראל, ואף לא הגולים העברים החדשים. נהפוך הוא. התרבות הישראלית זקוקה לנמלטיה הפוליטיים-ספרותיים. והיא גם הרוויחה אותם ביושר…"

תודה על המעקב, ומאחל שנה חדשה ופורייה.

נ.ב. ערכתי קצת את כל הדעות, ומאמרים שכתבתי מברלין בטור ב"הארץ" – "ישראלי בברלין" לתוך פי די אף, שתוכלו להוריד ולקרוא.

יצירתי מגיעה לעולם הערבי, אירועים ספרותיים קרובים וגם סיכום שנה שמואלופית

11999973_715125858619567_719111197_nגמר חתימה טובה ועיד אלאד'חא סעיד
صومًا مقبولًا، وعيدًا سعيدًا ותודה רבה לכל העוקבים והעוקבות אחר הבלוג. ראשית יש לי בשורות טובות מאוד. Ragaa Rabia Aly Areef [בתמונה משמאל] חוקרת מאוניברסיטת אלכסנדריה במצרים כתבה עבודת תזה בעקבות היצירות שלי. מהרגע הראשון שכתבתי רציתי להגיע אל העולם הערבי, אותם עולם שנותקתי ממנו. והנה היצירות שלי לקחו אותי לעולם חדש ומופלא, שאותו אני מגלה בזכות האינטרנט.

***

הגעתי לביקור בישראל. אשתתף בשני אירועים ספרותיים:

12002107_957213417655871_1465717944916045808_n

28.9 אירוע הסגירה לאתר קפה גיברלטר Cafe Gibraltar​ ואקריא שיר בפאנל על הסידרה "נביאים"

11919548_690419277726503_3866523716833737092_n

8.10 אשתתף בדיון על "קיימות ספרותית, מחזור אשפה ומציאת יהלומים" ביוזמת הוצאת כהל הוצאה עברית

השנה הייתה בשבילי מרתקת עם כתיבת הטור "ישראלי בברלין", אך החלטתי לסיים את כתיבתו והעליתי את כל הטורים לאתר. בטור האחרון שכתבתי באודסה סיכמתי דרך של עשור ספרותי בשוליים הישראליים.

השנה גם נכתב דוקטורט נוסף של החוקרת אושרה אלפסי שעוסק בין השאר בחיבור בין השירה של ארז ביטון, משורר​, סמי שלום שיטרית​ ושירתי וגם הוא שימחני מאוד ולימד אותי דברים שלא ידעתי 
חזרתי לכתוב שירים, ושניים מתוכם התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות"

 

2015-09-14 07.22.32
צילום: רותם מקרית גת.

אני ממשיך לעבוד על הרומאן הבא שלי, ובדרך אני גם מבטיח לפרסם בשנה הקרובה ספר מאמרים שיכלול את כל המהלך הפרשני שערכתי בשנים האחרונות, באמצעות מאמרים על קולנוע, שירה, מוזיקה ועוד. הספר יתפרסם אך ורק במהדורה דיגיטלית. ואעדכן.

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים​ יצא לאור בשנה שעברה וסיכם מהלך ספרותי של חמש שנים שבהם כתבתי 31 סיפורים קצרים. הספר זכה לביקורות טובות מאוד וגם כבר מתחיל להיכתב עליו מחקר ואני עדיין מחכה לבמאי/ת סרטי האימה שיסריט את הבעתה בסיפורים הללו.

הוצאת גרילה תרבות ממשיכה לזכות בהצלחות, פרסים וביקורות מצויינות. בקרוב ייצאו עוד ספרים בשמה ואני גאה שייסדתי אותה. תוכלו לקרוא למשל את הביקורת על הספר של אייל בן משה וגם את הכתבה הגדולה עם עדי קיסר במוסף הארץ – שספריהם ראו אור בהוצאה.

שתהיה שנה טובה ומתוקה

גמר חתימה טובה ושוב תודה על המעקב

שבת שלום
מתי

 

 

מה קורה כשאני פוגש את האנטי ציונים בברלין

WP_20141214_12_53_32_Pro

התעוררתי לערפל. התגלגלתי להקשיב לדיויד שיין עיתונאי קנדי שעבר לישראל, שנאלץ לעזוב את התיאטרון של  פולקסבינה (Volksbuehne) שם הוא הוזמן לדבר בביקורתיות על "צוק איתן". מצאתי את עצמי קופץ לבר אנרכיסטי, לא רחוק מהתיאטרון, בשכונת מיטה ושם הקשבתי לדבריו. הוא עבר מהגזענות נגד הערבים לדבר על הגזענות נגד הפליטים האפריקאים. שמועות אומרות שמנהיג מפלגת "דה לינקה" השמאלנית היה מעורב בהזזת הפאנל מהמרכזיות של התיאטרון שבו גם הוצגו לא פעם גם מחזותיו של ברכט. משום מה שיין לא הזכיר את בג"ץ חולות. אך הסביר למאזינים, חלקם פלסטינים, חלקם גרמנים, על הפחד של ישראלים לאבד את תודעת הרוב שלהם ולהפך למיעוט. אכלתי בוטנים מלוחים במיוחד, שתיתי תה חם, ומיהרתי החוצה אל תוך ענן מעורפל לפגוש מתרגם נפלא מגרמנית לעברית.

בנויקלן, גדי גולדברג, הסביר לי את כל הגילגולים של התאריך המיוחד הזה בהיסטוריה הגרמנית: הבריחה של הקייזר וההכרזה על הרפובליקה ב-1918, הפוטש שהיטלר ניסה לעשות למשטר חמש שנים אחר כך ב-1923. ההתכנסות של כל ראשי הנאצים לזכר אותו ניסיון פוטש כושל ב-1938, דבר שאפשר את הוצאתו המהירה לפועל של ליל הבדולח. גולדברג פירסם בבלוג שלו "העולם כמקור וכתרגום" הצהרה מרגשת של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית שפורסמה כמה ימים אחרי הפוגרום, בכדי להשמיע אולי דבר ביקורת על הווה, דרך שימוש בעבר.

מיהרתי לגשר שבין נויקלן לקרויצברג, לפגוש את השחקן שי אביבי, שביקר בעיר. לא פעם אמרו לי שאני דומה לי. הסתכלנו אחד על השני. והאמת, שהוא הזכיר לי את אבי רגע לפני שהוא מת. לקחתי אותו לקפה קוטי, וישבנו בחוץ. הבטנו על העיר הקפואה, ודיברנו על אמנות. עצרתי את עצמי מלהזכיר את המערכונים שאני אוהב מהחמישייה הקאמרית. אבל כשהלכנו לאכול קינוחים טורקיים, אורז מתוק, וצלחת של חומוס וחיטה מתוקה, הכול השתחרר: והתברר שהוא זה שהביא את הרעיון למערכון על המרחק בין עכו, עיר הולדתו, לתל אביב. מערכון שהגיע איתי גם לברלין.

לא הספקנו לסיים את הקינוח ופגשנו חברות שלקחו אותנו לראות את הפרחת הבלונים מעל תוואי החומה שנפלה בפוסטדאם פלאטז. אלפי סמאטרפונים מקליטים את האנשים שעומדים מחכים שמספר בלונים לבנים יעלו לשמיים הקודרים (מתוואי החומה שנפלה) וייבלעו בערפל הגדול. אין בדיחה יותר גדולה מזו, לחגוג את נפילת החומה באקט כל כך שבלוני. אך החומה שנפלה היא מכונת זמן לישראלים. הם יכולים לבקר במה שיום אחד יקרה במדינה שלהם, אולי אחרי שכבר ימותו.

הפלסטינים בישראל מרגישים נרדפים, אל מול המשטר, כמו היהודים בגרמניה עם בתקופה שלפני הפתרון הסופי. ובכל העולם מסתכלים על תמונות שבו הם פורצים את גדר ההפרדה באופן סימבולי. החומה מפרידה בין שני חלקים מחוברים. היא מציינת דווקא את החיבור הכל כך טבעי, ולא את ההפרדה. ואין אדם שיודע איך היא תיפול בין ישראל לפלסטין. האירופאים חיכו אלף שנה עד שנגמרו כל מלחמות הדת, אבל לישראלים יש סבלנות לעוד תשע מאת שנים.

לפני 25 שנה, החומה במזרח גרמניה נפלה בגלל שהמשטר היה קפוא, אבל העם המזרח-גרמני עבר שינוי. המנהיגים המזרח גרמנים ראו את הטבח של המשטר הסיני בככר טאינימן ולא רצו לעמוד מול העם השתנה. כייף לשמוע את המזרח גרמנים שהביאו את השינוי, שהרי הם אור כוכב נוצץ בתוך הערפל הקפיטליסטי שלתוכו הם נבלעו.

חומות קמות וחומות נופלות, והשלג שיקבור אותנו בקרוב, הוא זה שילעג לאלו שמפילים את החומה, ולאלו שמרימים אותה.

 

עוד טורים מברלין

ביקור בפסטיבל הספרים בלייפציג

2015-03-15 15.31.20

נסעתי לבקר את החבר שהכרתי בקפה תמר, בדירתו שבלייפציג. למדתי רבות על העיר המוזיקאלית שהייתה לראשונה שיצרה תזמורת קבועה, שבה מנדלסון החזיר את באך לדיון ופסלים שלהם עומדים אחד מול השני ברחוב. הלכתי לכנסייה לשמוע את מקהלת הנערים הצעירה שרה את הקנטאנה של באך והם אכן העיפו אותי לחלל. חברי מצא איזכור קטן באחד השירים (היותר מודרניים) לכך שהיהודים הרגו את ישו. לקחתי את התוכנייה והחלטתי לטפל בכך. החלטתי להעביר את התוכנייה למנהיגת קהילה הדתית של שכונה בצפון ברלין.
חברי עשה דוקטורט על הקשרים בין הדת למוזיקה הישראלית וראיין את טובי המוזיקאים. כך יצא לי להקשיב לאחד הראיונות האחרונים שנעשו עם גבריאל בלחסן​ ז"ל. גבריאל דבר בגובה העיניים אל חוקר גרמני, שדבר איתו עברית. הוא היה כל כך חשוף, אמיתי, עירום, ודיבר באומץ על הדיאלוג המיוחד שיש לו בתור אתיאיסט על הדת, ואיך דווקא הספקות מייצרים את האמנות. באחד משיריו "האסייתית הקטנה" גבריאל כותב על אוננות, שהיא סיפור אהבה שלו עם כוכבת פורנו : "ואחרי זה את הוידאו /
האסייתית הקטנה עם הקעקוע של הלב על הישבן / הלב על הישבן / הלב על הישבן"

אף אחד לא כתב כך על פורנו ואוננות, מתוך נקודת מבט של זהות יהדות ואמת. שמענו גם את הפיצ'ר שהוא הכין על מאיר אריאל ושהושמע ברדיו הגרמני, ובאוסטריה. וכל פרט בתוכו רק הפך אותי, מאושר יותר.

ביום למחרת הלכתי שני זוגות לפסטיבל הספרות של לייפציג. בדרך הרכבת העילית עברה דרך מה שחשבתי שהוא בית כנסת יהודי, אך חברי הסביר לי שזה כנראה בית קברות, ושהיהודים היו קוברים את המתים שלהם במקום הכי מרוחק מהעיר, אך העיר גדלה והגיעה גם למקומות האלו.

בסניף הספרות של ישראל המאבטח התחזה למבקר. ומרחוק כבר אפשר היה לראות את הדגל שנעמד מעל הדוכן, וזאת בניגוד לכל המדינות האחרות ששלחו את נציגיהן למקום. נזכרתי בדגל הענק שיש בעקבה (ירדן) מעל לעיר, והבנתי, דווקא המדינה שבה הלאומיות כל כך מתפוררת, צריך את הדגל, כזיקפה לאומית שתצמח אל על.

בדוכן הישראלי היו גם בלונים, מדבקות, ושאר צי'פקעס עם הדגל. הספרים עמדו בצד משתהים. בדוכנים אחרים, אפשר היה לראות את הפרצופים של הסופרים מוגדלים ומביטים בך בשמחה. אפילו ראיתי סופרים ישראלים בדוכנים שונים של הוצאות בינלאומיות. חבל שלא עשו כך בדוכן הישראלי. אך כנראה לשגרירות הישראלית היו תוכניות אחרות למיצוב של המדינה אל מול התרבות. בדרך החוצה לא יכולתי שלא לשים לב לעוד מדינה שיש לה דגל (אמנם קטן בחזית הכניסה לדוכן, ולא מורם אלעל) – ליכשנטיין. כמו אלו שנוהגים במכוניות ספורט אדומות, בכדי לפצות על הזין הקטן שלהם, והם תמיד אלו שיצפרו הכי הרבה וישמיעו מוזיקה שתפוצץ לך את האוזניים.

רוב האירועים הספרותיים משעממים, כי יש בהם רצינות מיותרת. אך דווקא מצאנו דיון מרתק של סופרת תוניסאית על הקשר בין היהודים והמוסלמי בתוניס עם הקולוניאליזם הצרפתי. גולת הכותרת של הפסטיבל היו התחפושות. הילדים שמגיעים מכל תתי-התרבויות של הפנטזיה והמד"ב קיבלו אפשרות להכנס חינם עם תחפושות (יוצרת קומיקס אמריקאית-שטוטגארית סיפרה לי זאת בדרך). התחפושות היו כל כך מגונות ויצירתיות, שהתעסקתי בעיקר בצילום ולא בקריאה. ואכן החלק שיועד לפנטזיה, מד"ב וקומיקס בפסטיבל היה המעניין, והאפל ביותר. המארגנים אף הקרינו סרטים לילדים. חברתי אמרה לי בתוכחה שזה הכול קפיטליסטי. אבל אני מאמין גדול בדמיון, לא יכולתי שלא להיסחף בפנטזיה.

 

עוד טורים מברלין

למה אני שונא בתי ספר לשפה גרמנית בברלין

By Douglas P Perkins (Own work) [CC BY 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/3.0)], via Wikimedia Commons By Douglas P Perkins (Own work) [CC BY 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

אני שונא את בתי הספר לשפה. שתבינו, שבשבילי לחזור לבית הספר הוא סיוט. אני בן ארבעים שתים, ורוב התלמידים הם צעירים שבֵעים אירופאיים שלהם זאת חוויה של טקס התגברות: הם מסיימים את התיכון בשטוקלהום ובאים להשכיר דירה בעיר הזולה באירופה. מדינת הרווחה הסקנדינבית היא קלף מנצח כאן. יש את אלו כמובן, כמוני, שבאים מאזורים של קונפליקט, מלחמה, ביזה של בעלי הון ואיתם יש לי דיאלוג אחר. למשל כשלמדתי מיד כשהגעתי לברלין בנויקלן בבית ספר לשפה (Volksschule), מיד הכרתי את חבר טורקי, עומאר, שהיה שולח לי סמסים שיכורים באמצע הלילה, ומזמין אותי לשתות איתו, וכל הזמן צועק "כפרה", עד שכל הבר מתרגל וחוזר אחריו על המילה; ג'אן, החבר שלי מטזיקיסטאן שדיבר פרסית עם המשוררת הפרסית עדי תישרי, דרך הווטאסאפ שלי; אולגה שהגיעה ממולדובה, והייתי מת על הדרך בה היא ביטאה את שמי עם דגש על המ. שכך יצא שבמקום "מתי" היא אמרה "מוּתי"; מריה ממיורקה, שהיינו מדברים שעות על זוגיות של אחרי שנות השלושים. רק כאן גיליתי שהקורס הישראלי של מכון גתה לא היה בדיוק עזר, לכן חזרתי על הקורס הראשון של A1. והיה כייף, החבורה מיד התארגנה ביחד ומצאנו את עצמנו מבלים ביחד, הולכים לקריוקי ומקבלים האפי האוור, ומשתכרים במהירות, עד שהאני הקוריאנית מתוודה שהיא בודדה וקשה לה מאוד. כך התחממנו בחורף הראשון שלנו באשכנז. אך בקורס השני כבר איבדתי עניין, רציתי לכתוב ולא היה לי זמן לכל שיעורי הבית האלו. ושנה שלמה, כמעט שלא למדתי בצורה מסודרת.

יש לי בעיה עם השפה הגרמנית. אני מודה. הלימודים מחזירים אותי בחזרה לדיפרסיה של הניינטיז. בזמנים ההם הייתי לוקח אקסטות ("אקסטזי") וכשההשפעה הייתה יורדת ונעלמת, הייתי פוגש את השדים הכי גרועים שחיים בתוכי. ולכן הפסקתי איתן, במסיבה האחרונה של המילניום באחד הקיבוצים מסביב לחיפה.

עכשיו אני מתקרב לבית הספר לשפה, והפעם לקורס השלישי במיספר (B1) אני מרגיש את אותו דיכאון, דָאון, שבֵזה, באסה כבדה. אמנם ניסיתי להקל על עצמי. ראשית, מצאתי בית ספר שנותן לי ללמוד פעם בשבוע (רוב בתי הספר מחייבים אותך לקחת קורס אינטיסיבי של שלוש שעות, שלוש פעמים בשבוע). שנית, התחלתי ללמוד גרמנית בצורת ה"טנדם" שזה אומר, שאני מלמד חברה מלייפציג, את השפה העברית ובתמורה היא מלמדת אותי עברית. וכל מה שעשיתי לא הצלחתי למנוע את התפרצות הר הגעש של חרדה העמוקה שלי.

אני יושב בתוך בית הספר בפרידריכסהיין, הגעתי מוקדם במיוחד בכדי לתפוס את ההרגשה המחורבנת שעולה לאט לאט ומטפסת בתוך גופי, מתפשטת לה עם ההבנה, שעוד רגע יתחיל השיעור. אני עייף מהרכיבה על האופנים, נרדם ומתעורר בבית ספר היסודי, בחיפה עם שאר התלמידים המזרחים והמורה האשכנזית שלי, תמר שנוזפת בי, לשבת במהירות (אני בטח חוזר מהשירותים). אני צועק עליה "אולי תשתקי כבר." כי מעולם לא אהבתי את הנזיפות שלה. ותמיד התנהלתי באיטיות. זה הטבע של ילדים מרחפים שכמוני. היא מענישה אותי ולא מעניקה לי את התעודה של סיום השנה, ורק כשהוריי באים, היא כותבת לי בעיפרון, בסעיף ההתנהגות "לא מספיק".

אני מתעורר כשמגיעים שאר התלמידים המבוגרים לגרמנית. המורה שלא פותח את שיניו (ככה מדברים גרמנית) שואל מה עשינו בסופ"ש. ושייסה, אני הראשון (דגש על פעלים בזמן עבר), מיד מאבד את הזיכרון מרוב לחץ. הוא מחייך. אני נשבע: זאת הפעם האחרונה שאני חוזר לבית הספר בפעם הבאה רק מורה פרטית לגרמנית.

 

עוד טורים מברלין

אפשרויות לדיבור ישראלי בברלין

תמונה מהסרט השחור-לבן "הנער", 1921

לישראלי יש מספר אפשרויות לדיבור כשהוא נכנס לרכבת התחתית בברלין. זאת משום שהרכבת כל כך אינטימית וכולם שומעים אותך ולפי השמיעה מזהים אותך. באפשרות הראשונה הוא יכול לשתוק. אם הוא ישתוק, אולי לא יידעו מאיפה הוא בא. באפשרות השנייה הישראלי, יכול לדבר אנגלית שבורה, ואם ישאלו אותו מאיפה הוא הגיע, הוא יגיד סלובניה, ספרד או איטליה, או אפילו אמריקה. באפשרות השלישית, הישראלי יכול לדבר ערבית, ואז הוא כולם יידעו שהוא ישראלי-פלסטיני, יהודי-ערבי, או חייל לשעבר. באפשרות הרביעית, הוא יכול לדבר עברית ולעמוד מול הזיהוי כישראלי: לעמוד מאחורי הפוליטיקה של ישראל המסרבת לעשות שלום עם הפלסטינים ולהכיר בלאומיותם.

הלכתי לאירוע של יהודים-ישראלים לחנוך ספר חדש שנערך על הזיכרון של השואה. במשך רוב הערב לא אוזכר הכיבוש בידי הישראלים או הגרמנים. הסופרים הגרמנים אמרו כמה טוב בישראל, וכמה כל הישראלים אינטלקטואלים, חמים וטובי לב. הסופרים הישראלים סיפרו קצת על הקונפליקטים, אבל אף אחד לא ראו את הפיל בחדר. קשה להחזיק שני כובעים באותו הרגע, גם את השואה וגם את הכיבוש. הגרמנים מדברים מתוך האשמה ורוצים להמשיך במדיניות שלא מבקרת את ישראל. הישראלים רוצים להישאר במקום החמים שמציעה להם גרמניה. מדוע להזכיר את הפלסטינים.

לא מעט מהישראלים שבאים לברלין, מנסים לברוא את עצמם מחדש. הם כמו הציונים שהגיעה לפלסטינא. הם רוצים להיות שונים לחלוטין מהמקום בו הגיעו, למה להזכיר להם את האשמה המזרחית, שהופכת אצלם לאגרסיה שפועלת על שני הצדדים. האשכנזי ירצה להתפרק מאשכנזיותו, והמזרחי גם ירצה ליצור את עצמו מחדש, ללא הצורך במנגנון הסלקציה, הזיהוי וכדומה.

השאלה שנשארת באוויר, האם אפשר לברוא יהודי חדש, מבלי להתייחס לכישלון של מעשה הבריאה של הציונות, שגם ניסתה לברוא ורק חוזרת על המודל האנטישמי (הסמס הגזעני ששלח נתניהו לפני הבחירות). ואם רוצים לברוא מודל חדש של יהודי, האם אפשר לברוא אותו יש מאין, מבלי להתייחס לחלק האשכנזי בהפיכת המזרחי והפלסטיני לאחרים. לדעתי, לא ניתנה על כך הדעת מספיק. ובהיעדר חשיבה, מגיעה האגרסיה לאלו שמזכירים שהדרך קשה וארוכה.
אמנם הרבה מאלו שהגיעו לברלין, ברחו מישראל, כאלו שלא מצאו את רגליהם או ידיהם, בגלל המדיניות של המדינה שלא נותנת להם לחיות עם זהות אחרת באותו גוף מדינתי. אך מעטים יהיו כאלו שיבואו לברלין, ויישארו מודעים לבעיה שהזהות הישראלית שלהם מכילה. האינטלקטואלית איריס חפץ, והבלוג "ארץ האמורי" שמפעילים עופרי אילני וגל כץ, הם דוגמא נפלאה למרחב שמכיל דיון עמוק ונוקב בשאלות אלו. בשנת 2012 כתבה חפץ מאמר נפלא על "מזרחים בשמי ברלין":

"בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?"
דווקא העמדה שמציעה איריס חפץ הינה חדשה ולא שוללת את העבר, אלא מוצאת מקום נוח יותר לעמוד בו.

עוד טורים מברלין

איך להוריד את הישראליות שלנו בברלין למינימום

הספר לזכרו של בלחסן שיצא במהדורה מוגבלת

נקרא לו בני, חבר טוב שלי, שאני אוהב ללכת עימו על גדות זהרורי נהר "השיפרה" כפי שאנו מכנים אותו בצחוק, מספר לי שהוא התנתק לגמרי מקריאה בעיתונים, בחדשות, באתרים בעברית. אין לו כוח יותר לפוליטיקה צרת האופקים, לכל התככים, המזימות וההדרה. ושהוא התייאש לגמרי מהחיים בישראל, שלדעתו הולכים בדרך למטה. הבטתי עליו והרמתי את גבותיי בצורה שתמיד גורמת לצד האחר להרגיש את הפליאה. הוא כבר ידע מה אני עומד לומר: על כמה אנחנו ישראלים בכל ההוויה שלנו וקשה לנו להפוך ולברוא את עצמנו כאנשים חדשים. בני הרגיע אותי, כשהניח את ידו על כתפי, ואמר: "כמו שהפסקתי לעשן, ועשיתי דיאטה, כך אני רוצה לעשות עם הישראליות שלי, להוריד אותה למינימום."

חזרתי לבדי על גדות הנהר, בקבוקי בירה צפו בתוכו, לצד ברבורים חלקם לבנים, חלקם אפורים למראה. התיישבתי על ספסל מתקלף באדום. הסתכלתי על העוברים והשבים המתעלפים מהשמש שפרצה לפתע ועצרה את תנועתם לאן שזה לא יהיה. כולם קפאו ונתנו לקרניים היפות של השמש למלא אותם בויטמין די, ובשאר האמונה שאפשר לעצור את החורף, להפשיר את הלב. רפסודן עבר עם ארגזי בירה, אבל הוא לא היה "גזלן" כלל וכלל, רכשתי לי בירה "אוגוסטינה" אחת והתענגתי על האלכוהול שהרפה את השרירים באמצע הסופ"ש.

פתחתי את הטלפון לקרוא כותרת מישראל. מדובר באפליקציה ששולחת לך כותרות מכל העיתונים בעברית. כל עוד ישראל ממשיכה בדרך שלה, צריך לקרוא לאפליקציה "כותרות מהטיטאניק". ובכל זאת הכותרת הראשונה שהגיע אל עיניי ש"נתניהו מקדם הצבעת ישראלים בחו"ל; בכיר בליכוד: המטרה לצמצם את מספר הח"כים הערבים". על חלקה הראשון של הכותרת כבר כתבתי בטורים שלי בעבר. כמה חשוב שכל הקהילות הישראליות והפלסטיניות בגלות יקבלו אפשרות הצבעה והשפעה על ישראל, שבכל מקרה משפיעה על כל פעולה שלהם (גם אם הם החליטו לעשות אסימלציה מלאה). החלק השני של הכותרת הפחיד אותי.  הבטתי בברבורים האלו ששטים בנהר הזה, גם כשהוא קפוא, ואבותיהם ששטו גם בזמן המלחמה, השואה, הכול עוד יחלוף, הכול חולף. גם המילים שאני כותב, יחלפו, כמוני. אז מה אני מתרגש מכל הבשורות הרעות, מדוע אני צריך לקחת ללב את כל הרוע האנטי-ערבי הזה.

מאוחר באותו היום נסעתי עם חברתי לקנות כמה דברים בסניף של איקיאה בטמפלהוף, פנה אלי אדם שלא הכרתי והציג את עצמו וסיפר שהוא קורא את טוריי ב"הארץ". הוא אמר כמה מילים יפות על המילים שאני כותב ושימח אותי, בתוך הגיהינום של שיטוט בתאגיד של איקיאה, שהרס כל כך הרבה עסקים קטנים ומשפחות שנאלצו למצוא עבודה חדשה – הייתה לרגע עדנה. והנה בערב קיבלתי את הספר של גבריאל בלחסן זצ"ל (הוצאת התו השמיני). אודי אלוני, חברי טוב משוננברג, דאג גם לרכוש וגם להביאו לידי את היהלום החד הזה. והשיר הראשון הוא בדיוק מה שהרגשתי בתוך כל האפילה. נזכרתי, כמה אני, ככותב, מפיל את עצמי לתהומות הרוע של החדשות הנוראיות, וכמה חשובה האמנות, כמו הליקופטר המגיע לפליטים הניצלים מספינות ההפוכות בים-התיכון. המשכתי לקרוא את השיר הבלחסני, שהותיר אותי בהשתאות. זה לא ספר קל, והוא מחייב אותך להתמודד עם מקומות עמוקים ביותר. וזאת אמנות טהורה. ודווקא כאן בתופת ההגירה, חשוב לשמוע קולו של משורר נדיר:

 

"בכל פעם שאני דואג ליפול

מתקשר הטלפון ומספר לי

שהוא שמע את השיר שלי ובכה

ואני מתרומם.

אין אלוהים

יש בני אדם

ובמעשיהם

ובמילותיהם הם עוטפים אותך בטלית"

 

עוד טורים מברלין