מכירות את המתגרמנים

יש הרבה סוגים של ישראלים שבאים לברלין ואני רוצה לדבר על כמה סימנים לכמה קבוצות בתוכם: הגטואים, ההיברידיים והמתגרמנים. אני שייך לאלו שהם היברידיים, שמבקשים לחיות מכל העולמות ולא להכריע בין הישראליות ולבין הגרמניות. הגטואים, זה אלו שלא לומדים גרמנית ונשארים לחיות בתוך גטו ישראלי מבלי להושיט ידיים החוצה למרחב הגרמני. המתגרמנים הם אלו שמבקשיםהמשך לקרוא "מכירות את המתגרמנים"

ביקור של אימא ואבא בברלין

ביקור של אימא ואבא בברלין, פותח את פצעי ההגירה שלהם. מדוע הם היגרו לישראל. מדוע ישראל היא מדינת הגירה שמכחישה את ההגירה שלה, ומוחקת את הגלויות ומתנכרת למגוון השפות של ילידיה. איזה כייף לקחת את אימא ואבא לראות את החומה שנפלה. לא משנים ענני האבק, שמעלים רגלי המטיילים במוזיאון תיירותי לנפילת החומה; לא איכפת מהפלאפלהמשך לקרוא "ביקור של אימא ואבא בברלין"

על ישראליות וגרמניות – שתי ישויות שלא מתגוררות בגוף אחד

אני יורד לבננה ביץ', מסתכל על הרצועה הצרה הזאת, שהולכת ונהיה צרה משנה לשנה. בים כל האנשים מתפשטים ונהיים כמעט עירומים לרגע. לים הזה שגובל באירופה יש השפעה שמכניעה את האנשים וחושפת את עור גופם. האם נוכל לתת לתרבות אחרת להישזר בתרבותינו. מדוע שתי התרבויות לא יכולות לחיות בגוף אחד.

על הכנס "הדיאלוג העברי-גרמני בעידן הרב-לשוני"

בכנס דיברו על רב לשוניות, על זיכרון ששובר את הגבולות של הזיכרון הלאומי, אבל התהליך של הבנייה מחדש של הזיכרון הוא תהליך אישי. ודווקא השיחה עימו השלימה בשבילי את הדברים שלמדתי עם החוקרים הגרמניסטים. בכל השנים בבית הספר לימדו אותנו על הזיכרון הלאומי, אך כשהתפכחנו ממנו, מצאנו את עצמנו מחפשים את היסודות העמוקים יותר לזהותינו. כמו השיר, גם הלב, בנוי ממספר מילים, ממספר בתים, וזה אותו שיר בכל רחבי העולם. כל יום יש לי שיר מולדת חדש.

הטיסות בין ישראל וגרמניה: קיבוץ קטן

הטיסות בין ישראל לברלין, שונות מהטיסות נאמר בין ישראל לארה"ב או למדינות אחרות. הקהילה הישראלית-ברלינאית היא סוג של משפחה ולכן אין מנוס בכל טיסה מישראל לברלין או ההפך, לפגוש לפחות באדם אחד שאתה מכיר מתוכה.

הברליניאלה של 2015: פמיניזם ועולם שלישי

בכל שנה מתחיל מחול השדים של הברלינאלה, פסטיבל הסרטים המקומי. זה מתחיל עם כל הסרטים הישראלים שמגיעים לעיר, עם כל היוצרים המוכשרים שמציגים פנים הרבה יותר מורכבות של ישראל, מהפוליטיקה של היומיום. איכשהו אני תמיד פוחד מלהיות בקרב הרבה אנשים, ומנסה להישאר כמה שיותר רחוק מכל הטרנדים הברלינאיים, שכמו בתל אביב מנסים לצוד אותך בכל פינה.

בין וזר־שטראסה להרמן־שטראסה

אוי. הנה עוד ישראלי שטעה והניח את המחשב הנייד לא בשורה שמותר בה לעבוד ב"ק־פטיש". אני מדבר אליו בעברית. כמה כוח יש לשמוע את השפה הזאת מחוץ לישראל, וכמה סתמיות לעתים יש בה כששומעים אותה בישראל. ה"ק־פטיש" ("K-fetisch") הוא קפה לא רגיל: כשסיפרתי עליו לחברי ואמרתי שאין בו מנהלים וכולם שותפים, הייתי צריך להוסיף שאלה לא שותפים מסחריים אלא שותפים פוליטיים, כקולקטיב. ומדוע זה חשוב? ובכן, אתה רואה בחוץ את השלט "פליטים מתקבלים בברכה" ואתה יודע שהפליטים מרגישים בבית. וכולנו פליטים של מזרח תיכון בוער, של הבטחה לגן עדן חברתי שממנה גורשנו למען האחוז האחד שלוקח את כל הרווחים. [הטור שלי "ישראלי בברלין" חזר לפעולה]

מה זה להיות ישראלי בברלין: כתבה של ערוץ RBB

מה זה להיות ישראלי בברלין, הנה קטע מכתבה שעשו בערוץ ר.ב.ב ושתעלה לקראת אמצא מאי בטלוויזיה הגרמנית

לאשכנזים יש בעיה שברק ואני מזרחים בברלין

הטור "ישראלי בברלין" וגם עוד ראיון קטן לגל"צ על החיים בברלין. האם אפשר להשיל את האתניות במעבר לאירופה? שבת שלום