סונטת קרויצברג: מתי שמואלוף על העזיבה לברלין וספר הפרוזה החדש

 

Screenshot 2014-09-10 10.17.28

 

יום שלישי, 9.9.2014 | מאת: לי פלר
אחרי שנים שבהן בנה לו שם כמשורר וכפעיל חברתי ופוליטי בישראל, ארז מתי שמואלוף את המחברות ועזב לברלין. ערב השקת ספר הפרוזה הראשון שלו הוא מספר על הצד החיובי של הזרות ומדוע נמאס לו לצעוק
לפני כחודש ראה אור ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף, קובץ סיפורים קצרים שאוגדו תחת הכותרת האניגמטית "מקלחת של חושך". בגיל 42, עם רקורד של חמישה ספרי שירה שפרסם, הוצאת גרילה תרבות שפתח ושאחראית בין השאר על הוצאת "שירון המהפכה" ו"אסופת ערס פואטיקה", ביקורות שפרסם בעיתונות, אינספור פאנלים שבהם השתתף והפגנות חברתיות ופוליטיות שאותן הוביל, שמואלוף, באופן מפתיע, ממש לא רגוע כשהוא חושב על הספר שלו שמסתובב שם בחוץ. "אני בקושי ישן בלילה", הוא מתוודה. "כולם מופתעים ממני, רגילים שאני תמיד הראשון לעלות על הבמה והפעם אני רועד מפחד. מבחינה רציונלית זה רגע גדול בחיים האמנותיים שלי, אבל זה לא מרגיע את החששות ואת המחשבות הקשות. השירה הייתה המקום שבו הרגשתי שאני מכיר את מלאכתי ומודע ליכולות שלי. היה קשה לכתוב פתאום פרוזה, הייתי חשוף מאוד והפחד היה עצום".

ספר הפרוזה, שעליו עבד שמואלוף במשך חמש שנים, הוא חלק מרכזי בחיים החדשים שלו ולא בלתי סביר שהוא גם הגורם המניע שלהם. לפני כשנה עזב את תל אביב ועבר להתגורר בברלין כשהוא משאיר מאחוריו שני עשורים של עשייה אמנותית וחברתית, מתנתק מתואר המשורר המזרחי־חברתי שטיפח במשך שנים ומתחיל בנבירה פנימית באישי. הוא מספר כי הספר, שהתחיל בהגירה פנימית בין דירות בתל אביב – בין שכונות, בין בנות זוג, בין חברים ובין קבוצות, לפני המחאה ואחריה, הפך פתאום למסע של ממש עם המעבר לברלין. הסיפורים השתחררו מהטריטוריה הכובלת וספגו נופים, ריחות וטעמים חדשים, בזמן שהוא עצמו השתחרר מהפחד שיום אחד יכתוב סיפור שכבר כתב, שיתחיל לחזור על עצמו.

"מקלחת של חושך" שונה לחלוטין מכל מה ששמואלוף פרסם עד היום. הוא הניח בצד את תפיסת המציאות החדה והנוקבת שאפיינה אותו בשירה ואפשר לעצמו לכתוב ממקום ניסיוני כאשר הוא משתעשע עם דמויות חסרות זהות, מורכבות, כואבות, כאלה שנעות הלוך ושוב בין החיים למוות, חסרות מגדר לעתים, רובן תוהות. הכתיבה סוריאליסטית, בארוקית לפרקים, אפלה ומסויטת כמעט לכל אורכו של הספר. לצד סיפורים שמשתעשעים בהרהורים על טיבה של האמנות בעתיד רובוטי בסגנון פיליפ ק' דיק (המצוטט בפתיח הספר), שמואלוף מיישיר מבט שואל פנימה וכותב על אהבה, על דיכאון ועל יחסי משפחה סבוכים.
IMG_20140712_183303

"המטרה שלי בספר הזה לא הייתה לכתוב את מתי שמואלוף בשירה", הוא מסביר, "לא להיות חברתי או פוליטי, שמי שיקרא את הסיפור לא בהכרח יזהה בו את מתי שמואלוף. יש לי שם מסוים שמלווה אותי ודרך מסוימת שבה כתבתי עד היום, ואני לא מתבייש בה, אני גאה מאוד בדברים שעשיתי בגרילה תרבות ובצעדים הראשונים של ערס פואטיקה, אבל רציתי לעשות משהו אחר. הסיפורים האלה היו שם כל הזמן, רק לקח לי זמן לגלות את זה. כשעסקתי בשירה הייתי חסום יותר והתקשיתי לכתוב על אהבה. בספר הזה השתחררתי והצלחתי לשלב בין הרומנטיקה, הפרידות והשאלות הכי עמוקות על החיים האישיים שלנו, לבין דברים אחרים, יומיומיים יותר. לא הצלחתי לכתוב את האישי בשירה, וגם באיזשהו שלב נשחקתי לגמרי".

השחיקה הזו היא גם חלק מהסיבה לכך שעברת לברלין?

"היא חלק משמעותי. אנשים מחכים לשמוע אותי אומר שעזבתי כי אני מיואש מהמצב בישראל, אבל זה לא נכון. הייתי צריך לצאת קצת ולחוות חוויות חדשות. בתוך תוכי נשחקתי. גם אם הייתה פה מדינת רווחה והיה שלום ויכולנו לטוס לבגדד או לחאלב, עדיין הייתי עוזב. נזקקתי למשהו חדש מבחינה אישית ואמנותית. הייתי צריך להרגיש שאני לא בטוח, שאני נלחם על עצמי. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עושה את הצעד הזה, הגעתי לנקודה מאוד לא פשוטה".

היה לך קשה להתנתק במכה מהשיוך ומהעשייה הפוליטית שאפיינו אותך בישראל?

"זה היה קשה, אבל באו דברים אחרים שצריך להתמודד איתם. פתאום יש לך חורף ברלינאי לשרוד, חברים חדשים בגיל 41, שפה חדשה, תרבות אחרת לגמרי, גלות. זה לא פשוט להיות מהגר, זה מעיר לך את כל החושים. אני רואה את זה כמקום שמאפשר לך לבחון דברים מחדש. אתה בא לברלין ורואה תרבות אחרת: פתוחה יותר, משוחררת, כזאת שבנויה על קווי זהות אחרים ממה שאנחנו מכירים. השאלות בברלין שונות – אף אחד שם לא ישאל אותך מה עשית בצבא. אתה שוכח מעט את המקום שממנו באת, כי פתאום העיר מתכסה שלג ואתה מדבר בשפה שמורכבת מקצת אנגלית, קצת גרמנית, יידיש או ערבית, ופתאום אתה שואל 'רגע, מי אני?'. וזה לא בהכרח ממקום של משבר זהות אלא ממקום של הנאה מהזרות המוחלטת. כשזה מגיע לכתיבה אני גם שואל את עצמי האם אפשר לכתוב מחוץ לבועת הלאומיות? האם אחרי שנה בברלין אני יכול להשתוות לתרבות שמולי או שתמיד יגידו שאני עדיין כותב כמו הילד שגדל בחיפה. אני שואל את עצמי אם באמת התחדשתי, ולשמחתי אני מרגיש שכן".

10660902_10204915784962818_498562443_n

עושה רושם שאפשר לומר ששמואלוף לא ממש מתגעגע למגפון. השקט שברלין מאפשרת לו, אחרי שנים שבהן חובתו האמנותית והמוסרית, כפי שראה זאת, הייתה להרעיש, מפנה מקום להתחדשות בכתיבה ומנטרל במידה מסוימת את החשש מהחזרה על עצמו, לא רק כיוצר אלא גם כפרסונה חברתית. "יש לי כבוד אדיר לעולם שבאתי ממנו ויש לי סימפטיה לאנשים שיוצאים להפגנות" מדגיש שמואלוף כשהוא מנסה להבהיר מה הרחיק אותו מהבריקדות, "אבל ברגעים האחרונים כבר לא הייתי שם. זה כמו ביחסים עם אישה, כשפתאום אתה מרגיש שהאהבה מתה, משהו קרה, משהו חלף. אתה מרגיש שגלגלי השיניים בגוף שלך נשחקו. עדיין יכולתי להתסיס את האנשים בהפגנות ולעמוד בלילה השחור ולקרוא את 'פינות התקווה' בקצב ראפ. האנשים סביבי לא ראו את זה, אבל אני עצמי לא הייתי שם פתאום. זה היה כל כך חזק שאפילו בברלין סירבתי לעשות את זה, אף שהציעו לי. זה יכול היה להיות הכי קל, לתפוס את המגפון ולעשות את מה שאני כל כך טוב בו, אבל היה לי חשוב לבנות הכל מחדש בחו"ל, ובין היתר למצוא קהלים אחרים לסיפורים שלי, לכתיבה שלי. אני רוצה להגיע למצב שהקול שלי נשמע גם במקומות אחרים".

אתה שואף להגיע למקום שבו תוכל לכתוב בשפה אחרת?

"בינתיים עוד אין לי יומרות כאלה, אני עדיין חושב וחולם בעברית. אבל יש מנהרות בחלומות שלי בין ברלין לתל אביב והתחלתי להבין שאף על פי שמשהו בנפש שלי עדיין חי בעברית, השפה כבר לא שייכת לטריטוריה. פתאום מילים כמו 'כאן' או 'הארץ', שתמיד הצביעו על ישראל, התנתקו מהטריטוריה ועברו לסמל את המקום שאני נמצא בו. פתאום העברית שלי השתחררה מהקשר הכל כך אינהרנטי שלה לישראל".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיימאאוט

*

חוזרים למקורות 

החגים שבפתח מביאים, כתמיד, יבול עשיר של ספרים על המדפים • ספרי בין שמונה המלצות לספרי מקור שראו אור לאחרונה, וששווים תשומת לב בין הגפילטע לתפוח בדבש

מקלחת של חושך וסיפורים נוספים מאת מתי שמואלוף (כנרת זמורה ביתן)   

דמויות רדופות ממלאות את "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים," קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף; לכל אחת מהן רצון עז ומכרסם להיראות, לחוש מגע, להתקבל ולהשתייך. אך הרעב הזה מוביל כל דמות בדרכה למבוכים מסתוריים, מעוררי אימה לעתים ולא פעם נטולי פשר: כפילים אפלים, שתיקות משונות, זהויות נזילות מתהוות להן בעולם חסר יציבות; כולו התרוצצות בניסיון נואש למצוא מקום, אך דווקא התרוצצות זו מבליטה את הגלות ואת הניכור. נדמה שמתוך דמויות אלו, יחד ולחוד, מבקש שמואלוף לשרטט את מצבו של הסופר כגולה נצחי שגם בתוך עצמו אין לו מקום.

הדברים התפרסמו בישראל היום

צפו: מקריא את "אני המזרחית" בהשקת "שחור על שחור" של עדי קיסר

האזינו: מקלחת של חושך ברשת א'

eladwolfgabai-book-launch
בתמונה משמאל לימין: תמר ביאליק, עורכת הספר ואנוכי. צילם: רון קורדונסקי.

טוב, אז הייתה השקה נפלאה ועוד מעט אני אעלה את כל התמונות והסרטונים שערכתי מתוכה. באו יותר משמונים איש ותולעת ספרים הייתה מלאה. אנשים באו מכל הערים. והשתתפו פרופ' חביבה פדיה שנתנה הרצאה מעולה. ד"ר קציעה עלון שנתנה גם היא זווית מיוחדת בו היא חיברה בין המאמר שכתבתי לספר המאמרים על ארז ביטון לבין קריאה בתוך סיפוריי. ערן סבאג שיעשע אותנו בסטנד תוכחה על עזיבתי את ישראל והמשוררת עדי קיסר קראה קטע מהספר וחיקתה את הופעתי בערב השקה של ספרה החדש "שחור על שחור". תמר ביאליק ופרופ' יגאל שוורץ נתנו את הזווית של עריכת הספר והמפגש עם סיפוריי.

*

הקשיבו: ראיון נפלא של רונה גרשון-תלמי ברשת א' בתוכנית "המוסף לספרות" עימי על הספר החדש "מקלחת של חושך וסיפורים נוספים." היא הראשונה שקראה ואהבה ולכן שמורה לך זכות ראשונים. ואי אפשר לתאר כמה היא שימחה אותי. שבוע טוב.

עוד על הספר

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל

The Main Concourse of Grand Central Station, by Anonymous

The Main Concourse of Grand Central Station, by Anonymous

מדינת ישראל, חשבו מקימיה, תתן תשובה הן לבעית היהודים (רדיפות והיעדר זכויות) והן לבעית היהדות (חילון) . אך בקריאה בספרו השני של ראובן נמדר "הבית אשר נחרב" אנו מגלים כי בעית היהדות לא נשארת פתורה בהקשר הלאומי הישראלי. ההפך. ראובן נמדר מצטרף למסורת של סופרים יהודים אחרים כמו בשביס זינגר ואחרים שגלו למערב, אך דווקא בלב מעגלי הכוח, הלובן והשררה הם לא מצאו מזור לבעיית יהדותם. ביקורת מלאה על "הבית אשר נחרב" לראובן נמדר.

הסופר ראובן נמדר הינו יהודי ממוצא משהדי, פרסי המתגורר בניו יורק עם משפחתו ושספרו הראשון ״חביב״ זכה בפרס ספר הביכורים של שנת 2000. נמדר מוכיח את האליטה הניו-יורקית באמצעות הזמן היהודי שמתחיל ביום כיפור ונמשך עד תשעה באב (ובתוך כך הוא מתכתב עם עגנון). הספר נמצא בתוך מספר הקשרים של הגירה: הראשון בהם הוא של התרבות האמריקאית על מהגריה החדשים, השני של זכרון המהגרים היהודים שבנו את ניו יורק, השלישי אך הוא של התרבות הגלובלית של הדיאספוריות של יהודי אמריקה הקשורים ליהודי ישראל, אך בזים לפתרון הדל שהם העניקו לשאלת היהדות בתקופה המודרנית. דווקא אותו מרחב ניו-יורקי, תרבותי, מדעי של רציונליזציה ושליטה טוטלית מביא עליו את קיצו הפסיכולוגי והתיאולוגי:

"סדקים בלתי נראים נבעים בקירות הבתים, משרטטים עליהם רשת סבוכה של נחלי חורבן ההולכים כולם אל ים הכיליון. צינורות הנחושת מושכים חלודה אדומה כדם המכרסמת בהם וחוסמת אותם כמו היו עורקים של גוף חולה. טונות על גבי טונות של מתכת, זכוכית ואבן מתחילות, לאט לאט ובאין רואה, להתמוטט תחת עצמן." (עמוד 93)

לעלילה שני צירים. האחד: אנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר נאה ניו יורקי שמתמודד עם משבר אמצע החיים: גירושיו מלינדה אשתו הראשונה: היחסים המורכבים עם בתו רייצ'ל וחברתו הצעירה אן לי; מלחמות האקדמיה על יוקרה, כוח והשפעה; והגבריות המתפוררת. הציר השני הוא חזיונות אפוקלפטיים המתרחשים בניו יורק. לספר שבעה ספרים פנימיים כמיטב המסורת היהודית. וביניהם טקסטים של חז"ל המתארים את העלאת קרבן יום הכיפורים.

המבנה הספרותי של נמדר מדבר גם לקוראים היהודים החילונים (משבר אמצע החיים) אך גם לדתיים (דחיית הצורות הרפורמיות של היהדות). אך גם ללא הקטעים התיאולוגיים היה הספר עומד בפני עצמו. אנדרו הופך למעין עקוד-נעקד לתוך החזיונות הפולשים ללא רחם לתודעתו. הספר השביעי מר וחריף וחסר גאולה. ההקשר הפוליטי האמריקאי וגלובלי של נפילת התאומים עומד לצד ההקשר הישראלי של התפוררות החילוניות אליה נכספו הוגי המדינה שכמו אמרו לנו "אנחנו לא מאמינים באלוהים, אבל הוא נתן לנו את הארץ הזאת".
לא מעט ספרים ישראליים שברו את הטריטוריה הישראלית המדומיינת ברפובליקה הספרותית של העברית. אך דווקא הרומאן הכתוב בעברית עשירה כל כך מסמן אולי את תחיית התרבות העברית מחוץ לישראל.

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

התמזל מזלי להנחות את ערב השקת ספר זוכה פרס ספיר, "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר שהגיע במיוחד מניו יורק. הערב נערך בברלין, בחסות הספריה העברית של מיכל זמיר. שוחחנו בין השאר על יהדות, גלות, ישראליות, יצירה, שפות, דיאספוריות, ספרות עברית וחיי סופרים. הנה הסרטונים שעלו ליוטיוב.

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

על הביקורת הראשונה ל"פרידה בברלין" "בישראל היום"

פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0
פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן   

מבקר השירה הקבוע של "ישראל היום" בשישי האחרון בביקורת ארסית במיוחד על ספרו החדש של מתי שמואלוף, "פרידה בברלין", וכך הוא כותב:
"מה מזרחי בספר על אהבה ופרידה? מה מזרחי בנסיעה לברלין? חיפשתי בכל הספר את המילים מעברה, קיפוח, אפלייה והתבכיינות ולא מצאתי – האם מתי שמואלוף החליט להשתכנז?
"ואיפה תיאורי סבלם של המהגרים התורכים, הכורדים והעיראקים לבירת גרמניה, ואיפה הביקורת על המדיניות הגרמנית הניאו-ליברלית מצדו של המשורר החברתי הנודע? ואיפה פערי המעמדות בין מזרח למערב בתוך ברלין עצמה?
"האם אחרי שהמזרחים עברו מבאר-שבע לתל-אביב כדי להתקבל אצלנו, הם עוברים מתל-אביב לברלין כדי להתקבל אצל שונאי האשכנזים הגדולים ביותר בעולם?
"ואם שמואלוף יכניס בספרו הבא מילים בגרמנית במקום בערבית, הוא עדיין יספר לנו שהוא משורר מזרחי? לדעתי, איך לומר בעדינות, המזרחי הזה עוד רגע מדבר יידיש ואוכל געפילטע.
"את הכל הם רוצים לגנוב לנו המזרחים האלה, גם את אירופה".

לצאת מההווה האיסלאמי: על עזאזל ליוסף זידאן

הסופר יוסף זידאן מנסה לרפא את תחלואי החברה המצרית דווקא באמצעות היסטוריה נוצרית

"עזאזל" הוא ספר הפרוזה השני של הסופר המצרי יוסף זידאן .(1958) הספר הולך רחוק, אל המאה החמישית לספירה, דווקא כדי לדבר על הבעיות הכואבות של ההווה המצרי. הוא פורסם בשנת ,2008 זכה בפרס ה"בוקר" הערבי וביסס את מעמדו של פרופ' זידאן, שעובד במרכז כתבי היד העתיקים באלכסנדריה, כאחד מאנשי הרוח הבכירים במצרים. ספרות מצרית לא מיתרגמת לעברית באופן קבוע מאז היעלמותה של הוצאת "אנדלוס," לכן צריך לברך על התרגום של ברוריה הורביץ.    הספרות המצרית העכשווית מגלה לנו את הפחד מהשימוש הפוליטי בדת. הדת שימשה בעבר כר פורה לרעיונות רוחניים וחברתיים במדינה – אך הפכה לחרב חדה. אלא שזידאן בוחר בהיסטוריה הנוצרית כדי לדבר על האיסלאם; ספרו, שראה אור לפני המהפכות בתחריר, יכול להראות לנו עד כמה פוחד העם המצרי מהתגברות הפונדמנטליזם בחברה.    בלב "עזאזל" עומדות עלילות היפא, נזיר-רופא מצרי, שאביו נרצח בשל תמיכתו בכוהני הדת הלא נכונים (כוהני המקדש של חנום.)

הספר מתנהל בשני צירים:

בציר הראשון היפא המבוגר מתחקה אחר זיכרונות חייו;

בציר השני אנו מקשיבים לדיאלוג של היפא המבוגר בהווה עם הדמות השטנית של עזאזל. דווקא הציר הזה פחות מעניין ולא מפותח דיו.

הטקסט מחולק לשלושים מגילות שכביכול התגלו בהריסות מנזר העיר אלפו (חאלב) שבסוריה. המסע של היפא בתוככי המזרח התיכון הוא גם היסטוריה של אותם אנשים קטנים שנעלמו – אלו שאף היסטוריון לא חשב לספר את סיפורם. במובן זה זידאן מבצע מהלך דומה לזה שמבוצע בספרים כגון "הגבינה והתולעים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה" של קרלו גינצבורג (1976) ו"שם הוורד" הנודע של אומברטו אקו ,(1980) החלוצים ששינו את הדרך שבה ספרות התייחסה לאדם הנעלם. היפא הנזיר הנודד פוגש באחד מגדולי זמנו, איש הדת נסטוריוס ,(451-386) שהפך לאחד מבישופי הכנסייה. נסטוריוס טען כי מרים אינה אם האלוהים, אלא אמו של ישו כבשר ודם. דעה זו היתה מנוגדת לדעתו של פטריארך אלכסנדריה, קירילוס, שטען כי בנה של מרים זהה לבן האלוהי. נסטוריוס מתגלה ברומן כדמות פלורליסטית, והוא זה שמגלה להיפא את רזי הפוליטיקה שמאחורי המילים הגדולות של המנהיגים. היפא פוגש בחיים על כל עוצמתם; הוא מבקש אהבת מוות ופוגש בתשוקה, מתאווה לרוחניות של מעלה ופוגש בתככים של מטה.    לא במקרה בחר זידאן בגיבור כהיפא, נזיר שהוא גם רופא, שכן בחיבורו הוא מבקש לרפא את ההווה המצרי. הרומן עושה שימוש בהיסטוריה אלטרנטיבית נוצרית ומחלץ את הקורא מהכורח הלופת של ההווה האיסלאמי. כל זאת באמצעות דיאלוגים ומשלים יפים, לא פעם כאלה שמתובלים בהומור חד, בין נסטוריוס להיפא. זהו ספר חכם וייחודי בנוף התרגומי בישראל.   

עזאזל / יוסף זידאן    מערבית: ברוריה הורביץ; מחברות לספרות, 332 עמ'

הביקורת התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום"

המשוררת שמאחורי הציוץ

לחצו על התמונה לקרוא את הפרק הראשון
לחצו על התמונה לקרוא את הפרק הראשון

על "שולחן שולחן שולחן שולחן"

המשוררת שמאחורי הציוץ

ספרה של נועה סיון מפגיש את הטוויטר עם חוקי השירה • התוצאה לא אחידה, אבל מסקרנת 

 

כיף לכתוב על רב מכר דיגיטלי ישראלי. דווקא בזמן שהעולם כולו עובר לקריאה של ספרים דיגיטליים, בישראל המצב עדיין מקרטע. אך הוצאת אינדיבוק כבר קיבלה על עצמה לפרסם את ספרה של נועה סיון, שנוצר בתוך הפייסבוק והטוויטר, ובעקבות המילים מגיע גם הקהל. עם זאת, המפגש בין עולם הרשתות לבין העולם של המילים אינו מובן מאליו.

 

ספרה הראשון של סיון הוא ספר ציוצים פואטי. הרשתות החברתיות חודרות ומשנות את גבולותיה של השירה, והטוויטר, במקרה הספציפי של סיון, מגדיר לגמרי את גבולותיו של הז'אנר. אי אפשר לכתוב פואמה בתוך החוקים של טוויטר, אלא אם כן תצייץ עשרות ציוצים ואנשים יצטרכו לחבר אותם יחד.

 

הטוויטר כאמנות כתיבה יכול להגיע לפסגות ההייקו, אך גם לעולם הרשתות הפרוץ והדמוקרטי יש מחויבות לחוקים הלא כתובים של השירה. חוק ראשון של ספר שירה – הוא חייב להיות ערוך. אסור שספר שירה יהיה משעמם, שחוק, עם שורות מיותרות שחוזרות על עצמן.
בספרה של סיון יש חזרתיות מסוימת, ולא תמיד נמסר מידע חדש שמצדיק את החזרה הבולמית על מילים. סיון כותבת כמו קומיקאית, לעיתים משתמשת בפאנץ' ליין, ושיריה מסקרנים ומעניינים. אלא דווקא משום שחסרה בספר יד של עורך שיבנה סיפור קוהרנטי, הסקרנות מתפזרת. כך או כך, החסרונות אינם מפריעים לספר להצליח, כרב מכר דיגיטלי.

 

הספר נפתח בשיר "אלנבי". "איזה בחור חצה את אלנבי / כמו כלב נטוש / לאט, מבלי להסתכל לצדדים / ובגלל שהייתי שתויה / רצתי אליו ונישקתי אותו פתאום / להראות לו שהוא לא יודע כלום", כותבת סיון. זהו שיר שמדגים את היעדר העורך, שהרי השורה האחרונה מיותרת (השוליות של הבחור – כמו כלב נטוש והמבט המושפל של חציית הרחוב – מבהירה זאת). בנוסף, עצם הריצה של גיבורת השיר אל הבחור הוא מפגש מסוכן עם הזר – סוג ההודאה שהוא לא יודע כלום (על זרותה).

 

״אלנבי״ פותח בפנינו חלק עיקרי ממרכיבי ספרה של סיון: מימד ההפתעה, שהופך סיטואציה בנאלית למשמעותית. בנוסף, המבט המגדרי של סיון מנסה לספק נחמה לבדידות האורבנית, ששוברת גבריות מסורתית לשברים. "אלנבי" הוא רחוב ראשי אך מלוכלך, אך דווקא במרחב הפיזי והרגשי המוחשך אנו מגלים הארה מוגבלת בזמן והמשכיות.

 

השירה של נועה סיון היא רומנטית וחסרת גאולה. היא יוצאת נגד הפתרונות הרוחניים שמציעות האופנות החולפות: התחזקות אצל ימימה, קריאת עתידות ביפו ואפילו תשוקת המחאה. באמצעות הציוצים, שהם לפעמים שברי שורות, יוצרת סיון גם שבירות נפשית. מעניין לקרוא אותה לא רק כשירה, אלא גם כמראה חברתית.

 

הביקורת התפרסמה לראשונה בתרבות ישראל היום

אסור לבטל את בחינות הבגרות בספרות

IMG_3100אני לא מאמין שאני כותב את הדעה בעד השארת בחינות הבגרות בספרות כמתכונתן. הרי אני, כחלק ממערכת החינוך הישראלית נבחנתי בבחינות הבגרות חסרות היצירתיות. ובכל זאת אסור להסכים לצעד של שר החינוך החדש, וזאת משום שהתרבות בכלל והספרות בפרט צריכות להיות שוות לשאר המקצועות ואסור שיקבלו מעמד משני. אתם רוצים לשנות את הבגרויות, אהלן וסהלן, בוא ניפטר מכל הבגרויות ונלמד את התלמידים בצורה עמוקה וללא צורך בשינון. אבל אל תעשו צעד חלקי. במיוחד כשהעולם הספרותי נלחם על חייו וכשהחברה שלנו ענייה כל כך.

שר החינוך הרב שי פירון הציג את תוכניתו לצמצום הבגרויות ולהקלת עומס הבחינות. על פי המודל, במקצועות כגון ספרות תבוטל הבחינה בכתב ובמקומה יידרשו התלמידים להיבחן בבחינות מתוקשבות ובמבחנים פנימיים, להגיש עבודות חקר ותיקי עבודות ועוד. התוכנית עומדת עם המלצות שהציג בזמנו יו"ר המזכירות הפדגוגית לשעבר, ד"ר צבי צמרת, שהביע התנגדות נחרצת לריבוי בחינות הבגרות. צמרת הראה כי ריבוי מקצועות הבגרות מוביל לירידה דראסטית במספר ניגשים לבגרות מלאה במקצועות הליבה המדעיים ובמקצועות הליבה ההומאניים. לטענתו, היכולת לקבל ציונים גבוהים במקצועות קלים יותר מרחיקה את התלמידים ממקצועות הליבה החשובים. לכאורה המערכת החדשה שמציע פירון תתן למורים מקום רחב יותר ללמד לעומק את המקצועות.

יחד עם זאת מחקר מקיף שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנושא "אינפלציה בציוני הבגרות בישראל " מוכיח כי מהלך כזה יביא לפיחות משמעותי בערכן של בחינות הבגרות. אם נסתכל על התוכנית באופן חברתי המהלך בכלל יתברר כתלוש, זאת משום שאי אפשר להטיל על המורים את האחריות הבלעדית להישגים של התלמידים בחברה כל כך מרובדת. בכדי לשפר את ההישגים צריך לחשוב באופן כולל ובתוך כך לחשוב על מקומו של בית הספר (במיוחד בפריפריה) בחברה עם פערים חברתיים אדירים וממדים קשים של עוני. אגב, בהקשר הזה חשוב לציין כי אין זה מפתיע שישראל מובילה בקרב מדינות ה-OECD בפערי ההישגים בין תלמידים מקבוצות אוכלוסייה שונות.

צריך גם לשאול מה יקרה עם המורים שביטול הבגרויות יפגע בפרנסתם, זאת משום שהם זוכים לתגמולים על הגשת כיתות לבגרות.

הצעד של הוצאת הספרות מתוך המערכת הוא חמור וקשור עבותות ליוקרה המדלדלת של המקצוע כחלק מהתדלדלות של מדעי הרוח בחברה ניאו-ליברלית. כשתחום חשוב כל כך הופך להיות צדדי (הספרות יוצאת מתוך תחומי הבגרות, ובכל זאת תמצא כחלק מתעודת הבגרות) התלמידים מבינים היטב מהם התחומים שבהם יידרשו להצטיין. התחום הפואטי הופך לנחלת המוזרים, שעדיין אוהבים לקרוא ספרים ולכתוב שירים. נכון, חייבים לשנות את מערכת החינוך כולה. אך חייבים להבין את הסכנה: כשעושים את המהלך בחצי הדרך (הוצאת מקצועות מסוימים) מאיינים ומייתרים את מקצוע הספרות הן באיזורים המבוססים והחזקים והן באלו המוחלשים והעניים בפריפריה הישראלית.

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום