לצעוד בדרך המוארת | נופים חבושי עיניים" / ארז ביטון

תענוג לקבל בחזרה את הפואטיקה של ארז ביטון. יצירתו של ביטון נקטעה בשנת ,1989 ובשנים האחרונות חוזרת אלינו ביציבות וניצבת במרכז הבמה. ספר השירים החדש של ביטון, "נופים חבושי עיניים," לא עוסק באופן ישיר בשדה החברתי והאתני – בניגוד לספרו הקודם, "תמביסרת ציפור מרוקאית."

ביטון קוטלג כמשורר מחאה ולא כמשורר אוניברסלי, אבל דורות של יוצרים אחריו לקחו משירתו את העוצמה שיש בדיבור על זהות.

בהמשך, כתב טורים בעיתונות וביטא את הצורך בסגירת פערים, בהכרה בשונה ובאחר. בשנים האחרונות האקטיביזם הזה קיבל הכרה וביטון זכה להתייחסות רחבה בכתבי עת, בספרי מחקר ובדוקטורטים שעסקו ביצירתו. אפילו הוקדש עבורו לאחרונה כנס באוניברסיטת תל אביב כדרישה מרכזית להעניק לו פרס ישראל.

"נופים חבושי עיניים" הוא לא ספר פוליטי, אתני וחברתי – אלא אישי, ועוסק בעיוורונו של המשורר. דרך זיכרונות מבית ספר לעיוורים ויחס המשפחה, חולק ביטון רגעים חשובים ומרגשים. בו בזמן, הספר יוצר משמעויות למקומה של ישראל במזרח וגם למקום של המזרח בישראל. השיר "הסדר עם בן בכור," למשל, יכול להיקרא כהתכתבות של ביטון עם בנו, אך גם כפנייה לדור המזרחי הבא: "כשתלמד / לשחק על שפת עיני / כמו במגרשים מוכרים / בלי הפחד של מערות אפלות / אלמד אותך• בתמורה / להתהלך עם החושך כמו עם ידידים / ולא תצטער, / בני."

העיוורון של ביטון הוא הלא מודע של השירים; דווקא בחשכת העיוור, ההולך בתוך ישראל "המוארת," אפשר להבחין בדרך האחרת, שאינה נמצאת בין חושי הראייה שבראש, אלא מתבססת על מישוש, קול ותחושת בטן.

"נופים חבושי עיניים" / ארז ביטון; הקיבוץ המאוחד, 56 עמ'

 

 

אסור למדינה להפקיר משאב יקר: אל תתנו יד לייצוא הגז


Video streaming by Ustream

הגז של ישראל חייב להישאר בארץ לטובת תושביה – ולא, זאת תהיה בכייה לדורות. משאבי הטבע של ישראל הם הכוח המניע של עתידה. במשך שנים רבות הם עברו לידי חברות תעשייה פרטיות שנשלטות בידי בעלי הון, אולם בעידן של היום אותן חברות מעבירות את המשאבים האלה החוצה. לא במקרה "מכתשים אגן" הועברה לידיים סיניות ומי עדן נמכרה לקרן זרה ביותר ממיליארד דולר. אם ישראל תחליט לעבור לצד בעלי ההון ולייצא יותר ממחצית כמות הגז, אנו מדברים על מציאות חדשה שבה עתידנו יוכרע בידי זרים. את העתיד של ישראל צריך להשאיר בידיה.

לא מדובר רק בהעברת המשאבים החוצה. מדובר גם בעתיד העובדים שיעבדו בתוך כל מפעל ייצור הגז. הנהלה מקומית תוכל לקבל אחריות לעובדים ולביטחון התעסוקתי. הנהלה זרה תמעיט באחריות כזו ותתייחס אל העובדים בניכור, ללא אחריות לקהילות המקומיות שאותן הם מייצגים. לפי ההערכות, מדינת ישראל ואזרחיה יפסידו 600 מיליארד שקלים מעיסקת ייצוא הגז – אלו אותם כספים אדירים שישראל יכלה להשקיע בחינוך, ברווחה, בבריאות, בתשתיות ובחיסול הפערים האדירים שבין עשיריים לעניים.

צפו: אלימות משטרתית בהפגנה נגד שוד הגז 22.6.2013

לכאורה, בעלי ההון ידרשו אוטונומיה בהחלטה על ייצוא הגז. הם גם יביאו הצדקות רציונליות לתכנון העסקי שלהם. אך החיפזון בדרישה על ייצוא הגז מעורר חשד גדול. מדוע ההחלטה על סכום אדיר כל כך של כסף לא מובאת לדיון עמוק? הרי הסכום הנ•ל יכול וישנה לבטח את עתידה של החברה.

הישראלית. זאת בייחוד אל מול המשבר, המיתון וחוסר הוודאות בזירה הפיננסית העולמית. האם גם את המתנה הזאת שקיבלנו מהאדמה נרצה לשנע ולהעביר לידיים זרות בלי להשקיע אותה בעניי העיר העומדים בפתחה?

האמת שמדובר בלוביסטים של חברות הגז, הממהרים לדחוף את ישראל אל תוך הכיס של בעלי ההון. אין כאן מספיק מידע על עתודות הגז, על הצריכה המדויקת שהמשק הישראלי זקוק לה. האם ההחלטה על סכום הגדול מתקציב המדינה יכולה להיעשות בדיון שהציבור נעדר ממנו? שהרי הממשלה, שאמורה לייצג אינטרסים ציבוריים, לא מצליחה לעמוד מול הרצונות והלחצים של הלוביסטים ושל בעלי ההון. זוכרים איך ועדת ששינסקי באה ושינתה את שיעור התמלוגים שהמדינה תקבל? ובכן, בדיוק כך אנו כאזרחים, עם ראשי המאבק נגד ייצוא הגז, נוכל לשנות את פני עתידנו.

אין פה רק אינטרסים חברתיים וכלכליים, מדובר גם בהחלטה סביבתית ראשונה מסוגה, שכן הגז יכול להחליף דרכים מזהמות לייצור אנרגיה. מדובר באיכות החיים של אזרחי המדינה, שתוכל להשתנות מקצה לקצה. כאמור, ההחלטה המכרעת צריכה לבוא מתוך הכנסת, ולא להישאר בתוך הממשלה – דווקא משום שזאת אינה החלטה רגילה.

זיכרו מה קרה למדינות אחרות שמיהרו לייצא את עתודות האנרגיה שלהן ואחר כך היו תלויות בחלופות יקרות. הגז הוא משאב אסטרגי, ולמען ביטחון ישראל בואו נשאיר אותו בידינו.

***

חוזר ממדבר סיני מלא אנרגיות להשקה
חוזר ממדבר סיני מלא אנרגיות להשקה

האסון מתחיל בארוחת עסקים בספרים YNET

הנה מספר שירים חדשים שפורסמו במדור ספרים YNET

הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים

וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת

מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה

וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה

וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת

וְיוֹדֵעַ

שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן

מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.

יֵשׁ מִלִּים בְּעִבְרִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם לְשׁוּם שָׂפָה

גְּוִיּוֹת מְשׁוֹרְרִים,

מֵתוֹת-חַיּוֹת בַּדֶּרֶךְ לְהַקְרָאָה

"שִׁיר עֶרֶשׂ דְּוַי לַתַּרְבּוּת הַחַיָּה

מֵתָה שֶׁנּוֹלֶדֶת"

צָרִיךְ לָקַחַת אֶת מִי שֶׁאַחֲרַאי עַל הֶרֶג גְּבוּלוֹת הַשִּׁיר

וְלָתֵת לוֹ פְּרָס סִפְרוּתִי עַל שִׁירַת הָאֵימָה.

וְעֵינֵי אָחִי בִּנְיָמִין

"מה שאדוֹרנוֹ לא מדבר עליו הוא ללא ספק ההנאות של הגלות, הסידורים השונים של החיים וזוויות אקסצנטריות של חזון שהוא יכול להחזיק, שמחיים את הכשרת האינטלקטואל, שירגיעו כל חרדה אובדנית או הרגשת בדידות עצומה", (אדוארד סעיד, "ייצוגים של אינטלקטואלים", 1994).

פָּנַי הֵם פְּנֵי אִמִּי

שֶׁסּוֹלַחַת לִי עַל הַקְּלָלוֹת שֶׁאֲנִי מַמְטִירָה עַל הָרוֹדְפִים, הַנִּרְדָּף וְהָרָדוּף

פְּנֵי אִמִּי הֵם פָּנַי

אֲחַבֵּק אוֹתִי כְּשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת

בְּתַחֲנַת רַכֶּבֶת בְּתוֹךְ גְּלוּיָה שֶׁל חַיָּלִים מְשֻׁעֲמָמִים

אֲנִי נִבְלַעַת, וְסָפֵק עוֹלָה

עַל הָרַכֶּבֶת בֶּאֱמֶת

כּוֹתֶבֶת מַסָּה, אוּלַי אֶת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבֵּינֵיהֶן

וּמִתְכּוֹנֶנֶת שֶׁלֹּא לַעֲבֹר

אַנְדָּלוּסְיָה

***

בואו להשקת "האסון מתחיל בארוחת עסקים" שהיא גם יומולדת ה-41 שלי

בואו להשקה של הספר וליומולדת 41 שלי

שבוע טוב!

מי מפחד ממחירי המוניות? | על השמאל והמזרחים בכתב העת "קדאיא איסראליה" | הופעות קרובות

cc: flickr by Bruno. C.: toy car 64 Chevy Impala
cc: flickr by Bruno. C.: toy car 64 Chevy Impala

תעריפי הנסיעה במוניות המיוחדות (ספיישל) ובקווי השירות יעלו בשיעור של שישה אחוזים, בהתאם לצו הפיקוח על מצרכים ועל שירותים שנחתם על ידי משרדי האוצר והתחבורה. עם עליית מחירי המוניות, עלינו לחשוב שוב על מהי דמוקרטיה ללא חופש תנועה, וכיצד אוכלוסיות מוחלשות שאין ידן משגת את הכספים האדירים לתנועה ממקום למקום יכולות לנסוע בשעת חירום לבית החולים או לצרכים אחרים. 

התחבורה הציבורית עדיין מסובכת, מוגבלת ואף אינה פעילה בשבת. בהיעדר תחבורה ירוקה ציבורית סדירה מונית היא כמעט האפשרות היחידה שמאפשרת לנסוע ממקום למקום בדחיפות. על המדינה לחשוב מחדש על תפקידה אל מול אזרחיה במימוש חופש התנועה ממקום למקום, על אחת כמה וכמה כשהסטטוס קוו הופר. וזאת אינה שאלה רק של חילונים אלא גם של דתיים – מכיוון שפיקוח נפש דוחה שבת.
לכמחצית ממשקי הבית במדינת ישראל אין רכב פרטי בבעלותם, והמשמעות היא שדווקא הם נאלצים להישאר בבית ללא יכולת להשיג תחבורה של מוניות לנוע ממקום למקום. יש להודות: למרבה הצער, לישראל אין יכולת אמיתית לפתח מערכת תחבורה בת קיימא, שהיא מרכיב הכרחי ומרכזי בכל חברה מתקדמת.
בעבר רק עשירים נסעו במוניות, אבל במציאות הישראלית הנוכחית אין מדובר במותרות, אלא דווקא בפיקוח נפש. רבים המקרים שבהם אזרח זקוק למונית, כשהוא לא יכול לעלות על אופניים, על אוטובוס ועל מכונית פרטית. לנוכח עליית המחירים המתמדת של המוניות, יש לחשוב מחדש על הנזקקים לשירותן. כיצד הם יוכלו לקחת את יקיריהם לבית החולים?
השוק הפרטי של המוניות נע ומתקן את עצמו בהתאם לעליית מחירי הנפט בעולם, ובהתאם למחירי הדלק בישראל. אך עלינו לזכור שאפשר להתערב בו ולשנות אותו. המדינה יכולה לבוא לקראת האזרחים ולדאוג להם בסובסידיה זו או אחרת, שהרי גם נהגי המוניות יסבלו כשאזרחים מוחלשים רבים לא יוכלו לעלות על רכבם, בדיוק כמו אותם זקנים ועניים שמקבלים מרשמים לתרופות, אך מכיוון שידם אינה משגת, אינם קונים את התרופות הנחוצות. את הנתונים הללו אנו מגלים בדו"ח השנתי, שמראה מהו המרחק בין המרשם לבין הקנייה. נחמה קטנה אפשר אולי למצוא לכאורה בכך שהתוספת שנהגי מוניות גובים עבור נסיעה מנמל התעופה בן־גוריון לא תעלה ותישאר חמישה שקלים. אבל הליבה של צרכני המוניות אינה דווקא אלו שנוסעים לחו"ל, אלא אזרחים שנזקקים ברגעי חירום למונית ספיישל בהיעדר תשתיות תחבורה נאותות באזורי מגוריהם.
עלינו לזכור כי דלק הוא מוצר יסודי, כמו לחם, חלב ומים. עליות המחירים ברכבות ובאוטובוסים, שמתווספות לעליות המחירים במוניות, הופכות את החיים בישראל לקשים מנשוא עבור אזרחים רבים. איך דרך אחרת להסביר זאת, בייחוד כשהשכר עצמו נשחק ואין התאמה בין רמת החיים היורדת לבין מחירי הנסיעה. כששר האוצר יאיר לפיד הבטיח הבטחות למעמד הביניים, הוא בטח לא התכוון לעליית מחירי הנסיעה הללו, שמגבילה את תנועת האזרחים. 

הדעה התפרסמה לראשונה בדעות ישראל היום ובוואלה.  העין השביעית שמו לב איך ידיעות אחרונות תומך בגלוי בשר האוצר הניאו-ליברל שלנו יאיר לפיד ומסיטים את העין מעליית המחירים בתחבורה: מוניות, אוטובוסים ורכבות ואיזו בשורה זאת לחצי מהאוכלוסיה שלא מחזיקה במכונית פרטית. בושה וחרפה.

 

*
אני מאוד שמח לבשר כי הספר שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" בהוצאת נהר ספרים, כבר מודפס ויהיה מוכן לשבוע הספר. אעדכן לגבי מועדי השקות, אבל תוכלי לשמוע אותי מקריא שירים מהספר כבר הערב בלה רמפה בתשע בהשקת "ערס פואטיקה" בהוצאת גרילה תרבות. בחודש הבא גם נשיק את האסופה בירושלים, שדרות וערים נוספות. מזכיר לכם/ן לרשום ביומנים את המופע המיוחד של גרילה תרבות עם להקת להקת ב"חנות", רחוב העליה 31 בתל אביב, כחלק מפסטיבל המניפסטים.
*
המאמר שלי על היחס של השמאל עם המזרחים בישראל פורסם בגיליון מס' 49 של כתב העת "קדאיא איסראליה" היוצא לאור ברמאללה:

לאכול את החרא שבישלתם | יובל גלעד ומתי שמואלוף VS. הגזירות של שר האוצר יאיר לפיד ומפלגת "יש עתיד"

cc: wikipedia
"מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?" | בתמונה: לפיד כג'וקר של באטמן cc: wikipedia

 מאת: יובל גלעד

מגיע לך, עם ישראל, שר האוצר שבחרת בו. חצי מיליון איש או כמה הצביעו לפיד, משיח שקר עם שרירים ושיניים נוצצות, והמתלבטים האחרים בחרו בנט. אז מגיע לכם הקיצוץ בקצבאות הילדים, העלאת מס הכנסה, מיסוי דירה ראשונה, סיגריות, המאות שקלים שנשלם עוד ועוד עד שנטבע. יכולתם להצביע יחימוביץ', מעצבנת ככל שתהיה, אבל לא רציתם. מגיע גם לכם, פעילי המחאה. הייתם צריכים להקים מפלגה, לא לקחת את הפיתרון הקל ולחבור לעבודה. מגיע גם לכם, חרדים, הקיצוץ בקצבאות. לא כי אתם תלמידי ישיבה, זה דווקא חשוב וחתרני – ללמוד בעולם מעשי כמו טנק, אלא כי אתם מצביעים למפלגות שונאות ערבים, שמעדיפות שנתפוצץ כאן כולנו מאשר נתפשר ונחיה יחד. מגיע גם לכם, מצביעי ליכוד, אוהדי בית"ר ירושלים, שונאי ערבים מזוינים שכמותכם, שתחנקו מחוסר כסף עם הביבי שלכם. טור חדש של יובל גלעד.

בחירות דמוקרטיות הן דבר נפלא. כל עם מקבל את מה שמגיע לו. איטליה קיבלה ברלוסקוני בזמנו? איראן קיבלה אחמדינג'אד משך שנים? אז זה הפרצוף שלנו, הפרצוף המדומיין הקולקטיבי שלנו, החיוך רחב השיניים של הקרטיסט בנו של הגזען. המדבר חלקלקות. מלך הפייסבוק. יש לכם "האח הגדול" עם ישראל, נכון? אז אין כסף, מילא. תאכלו עוגות.

הגיע זמן החשבון על הארוחה המגעילה שבישלתם בבחירות. מגיע גם לכם, עובדי קבל"ן שלא מרוויחים אפילו שכר מינימום, אם הצבעתם לפיד-ביבי-בנט. הנתונים לפניכם, גם אם אתם לא משכילים. מה, כל כך קשה להבין שאדם מבוסס בעל קשרים עם טייקונים עובד עליכם בעיניים? שהוא יעדיף לקחת את הסיגריה מפיו של מנקה המרוויח 3300 שח לחודש מאשר את הסיגר מפיו של הטייקון? מה, אתם מטומטמים, עם ישראל הצורך חדשות כפי שאף עם לא צורך? מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?

חשבתם אולי שיקצץ חמורות בתקציץ הביטחון? אה, טמבלים? אל תייללו לי בפייסבוק של לפיד, עוורים בעקבות משיח שקר. זאת לא מדינה עם חיל אוויר, זה חיל אוויר עם מדינה. עשרה מטוסים פחות וכל התקציב נראה אחרת, או פחות צוללת אחת מגרמניה. אתם אוהבים את צה"ל? רוצים שעובדי קבע יצאו לפנסיה בגיל 45 ויתחילו קריירה שניה? בבקשה, תאכלו את מה שבישלתם. רוצים להעריץ בעלי ג'יפים ולאכול לחם ומים? רוצים את החלום הקפיטליסטי שכל אחד יכול להשיג אם רק יתאמץ, לבנות עצמו מאפס, בעוד השאר נרקבים בשכר מינימום ופחות? יופי, אז החלום נשאר, אבל לפיד יגדיל לכם את המינוס, והבנק את רווחיו.

אתם לא תראו את הילדים שלכם, מצביעי לפיד, כי אתם הולכים לחפש עוד עבודה כדי לממן את החובות של חיי חלום קפיטליסטי. שהמורים יגדלו את הילדים. שהפייסבוק יגדל אותם. אתם חולמים על ג'יפ ומצביעים לפיד. יש עתיד.

הפראיירים האמינו להבטחות של לפיד | מתי שמואלוף

אוי למצביעי יאיר לפיד ויש עתיד. כמה הבטחות התרוקנו מתוכנן עם הגזירות החדשות. וכבר אפשר לראות את התגובה של המצביעים הצובאים על דף הפייסבוק.

זוכרים איך לפיד אמר בוועידה המרכזית של "כלכליסט" ב־2012 כי "הצמיחה במשק הישראלי לא תבוא מהתאגידים או מהוועדים, אלא מהנגר באופקים או מהקוסמטיקאית בעפולה, מנהג המונית בחדרה שרוצה לפתוח מסעדה עם אמא שלו או מיוצאי 8200 שפותחים חברת סטארט־אפ במרתף בראשון לציון?". ובכן, לכאורה מס ההכנסה שיעלה בכל מדרגות המס והעלאת המע"מ באחוז לכאורה יפגעו בכולנו. אך לחזקים הגזירות יכאבו פחות מלמוחלשים. כי לחזקים יש חיסכון, השקעות, פנסיה מכובדת ורשת של קשרים שתגן עליהם, בעוד לחלשים יותר אין את כל רשתות ההגנה. אלו יסבלו הרבה יותר.

זוכרים שלפיד אמר את הדברים הבאים לראיון בערוץ 2: "אף אחד אחר לא מדבר בשם מעמד הביניים הישראלי. הפוליטיקה הישראלית נמצאת במצב המוזר שבו לרוב הציבור בישראל אין ייצוג, ואיש לא ייצג אותו עד שאני באתי"? ובכן, משמעות צעדי המיסוי החדשים, שבהם בחר משרד האוצר, היא קודם כל פגיעה קשה בשכבות הביניים ובשכבות החלשות, לצד פגיעה סמלית בלבד בשכבות החזקות.

לפיד הבטיח "מהפכה בחינוך". אבל הוא זה שעומד מאחורי הגזירות במערכת החינוך, כגון מספר השעות שבהן ילדים בכיתות א'־ב' לומדים מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) בכיתות קטנות של לא יותר מ־20 ילדים – ירד מ־10 ל־5. מועד סיום תהליך יישום יום לימודים ארוך עד השעה 16:00 נדחה מבעוד שנתיים וחצי לבעוד חמש שנים. התוכנית לסבסוד מסגרות הלימוד אחר הצהריים לגילי 9-3 ביישובים הנכללים באשכולות 9-4 הוקפאה.

לפיד דיבר על החשיבות של ההשכלה הגבוהה, אולם אף על פי שח"כ בועז טופורובסקי, לשעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים, נבחר לכנסת ה־19, הסטודנטים יגלו שתבוטל נקודת הזיכוי במס שזכאים לה בעלי תארים אקדמיים.

אסור להסתכל רק על מעמד הביניים שאותו הונה יאיר לפיד. על החברה הישראלית להביט על 24% מהישראלים החיים מתחת לקו העוני. לכן אין פלא ששלמה בר, מנכ"ל ביטוח לאומי, התראיין וקבע שבשנים 2013 ו־2014 יתווספו הרבה עניים חדשים למעגל העוני.

בשורה התחתונה, מעמד הביניים רומה. אלו אותם אנשים שהאמינו ביאיר לפיד שהבטיח כי "יש עתיד" וחשבו שהנה הגיע הפתרון ושהם לא יהיו הפראיירים בשיר של הדג נחש: "ונעשה מילואים, נשלם המסים/ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים/אנחנו בטח לא פראיירים". הם אלו שיתעוררו ויבינו שהם שוב הפראיירים. ואולי ההונאה התחילה עם רשימת אנשי העסקים שהפקידו ערבות למפלגת יש עתיד. ההתחייבות האמיתית של לפיד היתה מכוונת מלכתחילה רק לחזקים ולא למעמד הביניים.

אירועים קרובים:

מגילה, קמע וטמפון: על שירת השוטטות של ברכה סרי

מקור התמונה: ויקיפדיה, http://www.brserri.co.il/

ברכה סרי (2013-1940)

מעיין של חוכמה

ברכה סרי, משוררת ישראלית, הלכה בשבוע שעבר לעולמה. סרי נולדה בשנת 1941 בצנעא שבתימן למשפחה דתית ועלתה לישראל כשהיתה בת.10 היא החלה ליצור בשנות ,70-ה ולאורך השנים יזמה פרויקטים חברתיים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שרובן היו מזרחיות).

בשנות 80-ה החלה סרי לפרסם ספרי שירה. ספרה הראשון, "שבעים שירי שוטטות," היה ספר פמיניסטי חלוצי, שהבליט את הכתיבה היהודית הבהירה והחזקה של סרי. את פרסומה הגדול קיבלה עם פרסום הסיפור הקצר "הקריעה" ,(1983) שעובד למחזה על ידי אמיר אוריין (1987) וזכה לשבחים רבים.

הכתיבה האמיצה של סרי בודדה אותה מהקהל שאליו פנתה, והקהילה התימנית החרימה אותה. עם זאת, היא המשיכה לכתוב. בספר "פרה אדומה" ,(1990) שהיה אחד מהמבשרים של הפמיניזם המזרחי, היא שיכללה את כתיבתה שהפכה חברתית, פוליטית ולעתים ביטניקית.

למרות הצלחת שיריה, סרי לא מצאה הוצאת בית. היא הקימה לעצמה הוצאת ספרים – האור הגנוז – והחלה בפרסום כתביה. התוכן שלה תמיד כלל ציטוטים מהתנ"ך ומהמיסטיקה היהודית. הספרים שפירסמה: "קידושין: ספר הברית והחסד – חלק א"' ,(2000) "נורית: שיעורים בתורת העבודה – ספרי הברית והחסד חלק ב,(2001) "' "תפילות ושתיקות – ספרי הברית והחסד חלק ג,(2002) "' "עדנה: חניה ומסע בחמישים שערים" (2005) ועוד.

רק בעשור האחרון לחייה קיבלה סרי הכרה מהממסד הספרותי, ובין השאר זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תש"ע.

הכרתי את ברכה סרי בתחילת שנות ,2000-ה בעקבות אירוע בחיפה. כשהיא הגיעה למקום ראיתי אישה נמוכה, מלאת צחוק. היא רצתה שנלך קודם לים והלכנו ברגל ומצאנו בדיוק שני כיסאות לבנים מחכים לנו על קו החוף. הידע שלה ביהדות, במיסטיקה ובלשון העברית – היה עצום. הרגשתי כאילו קפצתי לים של חוכמה. היא כתבה פשוט, אבל דרך הכתיבה הזאת היא הגיעה לקהלים רבים. חבל שלא זכתה להכרה ראויה עוד בחייה.

דברים שפירסמתי הבוקר בישראל היום לזכרה בישראל היום

***

על שירת השוטטות של ברכה סרי זצ"ל

פורסם לראשונה בארץ האמורי

שנות השבעים, התקופה שבה החלה ברכה סרי לפעול וליצור, היתה תקופה סוערת שהציפה את רחובות ירושלים. תנועות מהפכניות מקומיות כמו "הפנתרים השחורים" ו"מצפן" הושפעו מתנועות בעולם שביקשו לשנות את סדר היום הפוליטי של המערב כולו. בירושלים התחולל גם שיבור של מסורות רוחניות ועליית בשורות חדשות שהושפעו ממהפכת שנות השישים. הזירה התרבותית באותה התקופה תססה, עם הופעת המסר של תנועת הביט האמריקאית. לאחר מלחמת 67' הופיעו בירושלים היפים יהודים שהביאו את הבשורה המתירנית של וודסטוק. מהפכת שנות השישים אף העלתה לשיח את ערכי הפמיניזם הליברלי. עם זאת, האישה המזרחית ויצירתה לא הצליחו להכיל את הסתירות של החברה בישראל באותה התקופה.

התחקות קצרה אחר האוטוביוגרפיה של ברכה סרי מגלה כי בין השנים 1963 ל-1971 היא למדה בלשנות ושפות שמיות באוניברסיטה העברית לתואר ראשון ושני. שם היא גם השתייכה לחוג מיוחד שעודד והעצים סטודנטים תימנים. לאחר מלחמת 67', סרי לימדה עברית סטודנטים פלסטינים ממזרח ירושלים. היא עצמה יזמה פרויקטים חברתיים שונים, שהמרכזי בהם היה ביעור הבערות בקרב משפחות בשכונת נחלאות (שתושביה ברובם היו מזרחים). בשיא הפרויקט שלווה על ידי עיריית ירושלים, היא ניהלה, לימדה וכתבה תכניות להוראת קריאה וכתיבה לכ-300 מבוגרים חסרי השכלה (רובן נשים). הפרויקט לביעור הבערות הכיר לה את פנים הקהילות, ובמיוחד את מצב הנשים. בתחילת שנות השבעים היא התחתנה עם בחור אמריקאי (שהיה היפי בעברו). היא פיתחה פרויקט מיוחד לסטודנטים בשכונת נחלאות, בשיתוף עם העירייה ותנועת "האוהלים" כחלק מעבודה קהילתית חברתית. העבודה כללה תכנים מהפכניים, כאלו שאפיינו את תנועת "האוהלים" ולפעמים התנגשו עם התכנים של העירייה. בשנות השמונים היא הצטרפה לתנועת "המזרח אל השלום".

bracha3

במסגרת מהמאבק המזרחי של אותה התקופה, ברכה סרי נעמדה מול מנגנוני דיכוי שונים בכל המוסדות החברתיים בהם השתתפה. האוניברסיטה שהייתה מרתקת מבחינה אינטלקטואלית, חסרה את החיבור המזרחי, הדתי והמסורתי והעמידה את הספק והחילון ככוח מניע. מצד אחד, סרי לא מצאה את הסיפוק בחוג להעָצמה של סטודנטים תימנים שנפתח בשכונת נחלאות, משום שהוא חסר את המרחב התרבותי והתבסס יותר על המימד הדתי. מצד שני היא הרגישה זרה בתנועת בני עקיבא האשכנזית בשל היותה מזרחית. ברכה סרי למדה בחוג לבלשנות מספר רב של שפות, על מנת להשתוות לידע של כמרים ופרופסורים שהשתתפו בשיעורים יחד איתה. בחיפושיה בתקופות שונות אחר עבודה, ובמיוחד בסוף שנות השישים, היא נשלחה לעבוד בהוראה בעיירות פיתוח, למרות שהתגוררה בירושלים, כחלק ממערכת מבנית של סגרגציה עדתית שהחלה לאבד מכוחה רק אחרי המרד של הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים.

בקרנבל הזהויות האוניברסיטאי סרי עזרה לפרופסורים שונים בעבודות המחקר שלהם, באיתור וסימון דיאלקטים יהודים-ערבים בקהילות מזרחיות כמו היישוב התימני בראש העין. אך ככל שניסתה לסיים את עבודת המחקר שלה, בקעה בתוכה יצירתיות בלשנית שהתנגדה לכתיבה האקדמית. בשלב אחרון, כשביקשה לחזור בתחילת שנות השבעים לאוניברסיטה, נדחתה בקשתה למלגה. מחקרה בנושא נשות ראש העין, על הקשר שבין השפה והמעמד, הזכיר לה סיפור, אגדה וחוויה ושם היא התיישבה לכתוב את הטיוטה הראשונה לסיפור "הקריעה" שאחר כך הביא לפרסומה בציבור הרחב.

שני יסודות (אוטו)ביוגרפיים חברתיים השפיעו על יצירתה: מצד אחד, אמה הייתה חסרת השכלה והביאה 18 ילדים לעולם. סרי רצתה להעצים ולדובב את האישה התימנייה והנשים המזרחיות בכלל. היא מספרת כי כתבה את השירים לאמה ופחדה כי היא תחשוב שהיא עושה ממנה צחוק כשתיתן לה את הספר. היא הרגישה שהיא כותבת את השירים לנשים כמו אמה, שאין להן קול ושלא יכלו לדבר בעד עצמן. היא אף מתארת את אמה כמשוררת הראשונה שהכירה. בתימן, הנשים נהגו לשיר על הבעיות והרגשות מתוך עולמן. הן בנו משפטים וחזרו עליהן והמציאו שורות תוך כדי ביצוע מטלות הבית. רק כשהגיעו לישראל, אומרת ברכה סרי, אִמה השתתקה לפתע. באופן רעיוני, ברכה סרי מתווכחת עם תפיסת האישה התימניה כ"פרימיטיבית". היא מכנה אותה בשם עצם – שהוא סוג של מילה חדשה – התכה של שני יסודות (טבע ופרימיטיביות) כחלק ממבט פוסטקולוניאלי שמפרק את המבט המוגזע אליו: פרימיטבעית. במושג זה היא יוצקת את תנועת החזרה לטבע, ביחד עם התנגדות לתהליך הדה-הומניזציה שעברו המזרחים בישראל בכלל והאישה המזרחית בפרט. היא מוציאה את האישה המזרחית, מעמידה אותה חזרה בתוך הציר ההיסטורי ומבטלת את הגיניאולוגיה ההיררכית של התרבויות, שנעה על ציר של מעבר מחברה פרימיטיבית למודרנית.

בנוסף, שירתה של ברכה מנפצת את המושגים הבינאריים טבע-תרבות, פרימיטיבית-מודרנית, תימן-ישראל, מזרח-מערב, על ידי יצירת היבריד ומודוסים פואטים חדשניים. בספר השירה "שבעים שירי שוטטות", למשל, היא יוצרת מבנה של עשרה שערים מיסטיים בעלי שבעה שירים כל אחד, כחלק מהתכתבות עם רצפי שפה וזיכרון שנולדו עוד בחברה הדתית בתימן. בו בזמן השירים מכילים עמדה פמיניסטית מוצקה המעמידה את צרכי האישה ויכולותיה במרכז, ולא את היישות האלוהית.

bracha4

מצד שני, ברכה סרי אימצה את העמדה הפוליטית של אביה יוסף סרי, מראשי הקהילה בצנעא בתימן ומהפכן. סביה ואביה נמנו עם חסידיו של  דור-דיעה – תנועת ההשכלה בתימן, שנוסדה עוד בתקופה העות'מאנית. תנועת דור-דעה דגלה בהרחבת תחומי הלימוד (שהצטמצמו עד כה ללימודי דת), בהקניית השכלה גם לנשים וברפורמה דתית. אביה היה ממייסדי לימודי חול לנערים וממקימי בית-הספר הראשון לבנות שיצא נגד לימודי המיסטיקה והקבלה. בתכניה המהפכניים, תנועת דור-דיעה היוותה איום הן על מוסדות הקהילה היהודית והן על הממשל המוסלמי, ונתקלה בהתנגדות נמרצת. כדי להצר צעדיה התארגנה התארגנה תנועת התנגדות חזקה, שמנתה את רוב אנשי הקהילה אשר כינו את עצמם "עיגשים" (עקשים, קנאים). המחלוקת בין שני קבוצות אלו הייתה גם קשורה למחלוקת בין קבוצת הבלאדים – הכפריים (מהם יצאו העיקשים), לבין קבוצת השמים – העירוניים (מהם יצאו דור-דעה). בעוד שהראשונים אימצו את הלכות שולחן ערוך, האחרונים ביקשו להיצמד להלכות הרמב"ם. בעוד שהראשונים האמינו בקבלה, האחרונים דחו את המסורת הקבלית.

התכנים המהפכניים של תנועת דור-דיעה, שבישרו מעין רוח השכלה פמיניסטית-יהודית-תימנית, סימנו אי רציפות היסטורית, מתודולוגית ואפיסטימולוגית בשורשי הדימיון "המערבי" של הפמיניזם הליברלי האשכנזי בישראל. בניגוד לדימיון הזה, הפמיניזם בישראל לא החל כהתכתבות עם המערב, משום שהפמיניזם המזרחי צמח מתוך רצפי זכרון ושפה שהחלו עוד במדינות ערב. במקרה זה הקהילה היהודית בתימן.

הרוח המהפכנית של תנועת דור-דעה נמזגה ביצירתה של סרי. המחזה שעיבדה מתוך הסיפור "הקריעה" הפך ליצירה דרמטית ממעלה ראשונה. סרי הקימה עליה את הקהילה התימנית, שהתנגדה לרוח השינוי ובשורת הפמיניזם המזרחי של ברכה סרי – ככזה שהציב את צרכי האישה המזרחית והתקבלותה בחברה במרכז מבלי להפוך אותה לחפץ או לאובייקט פאסיבי. כך נמתח ציר מקביל לדרך בה הקהילה התימנית התנגדה ופחדה מרוח השינוי והתקווה שהביא אביה של סרי בייסוד בית הספר לבנות. "הקריעה" העמיד את סרי כאחת המחזאיות התימניות והמזרחיות הראשונות. ברכה עמדה לפני תקופתה, וביקשה שלא להיות "מזרחית מחמד", כמו יוצרות אחרות. התהליך המשפחתי שבוטא בהיסטוריה של אביה שהביא את בשורת ההשכלה מחד-גיסא, ואמה שהייתה חסרת השכלה מאידך-גיסא, נוכס והפך ליצירה מורכבת שמיזגה את שני היסודות לכתיבה שאתגרה את המודלים הקיימים. בניגוד לדעת אביה, היא חזרה למיסטיקה היהודית, אך גם יצאה נגד הקהילה שלה, בדומה אליו. היא גם כתבה לנשים ממעמד מוחלש כאמה, למרות שזכתה להשכלה רחבה.

Seventy-Wandering-Poems-front

ספר השירה "שבעים שירי שוטטות" נכתב בתחילה בצורת עשר מגילות "געשה מרי-דור: שירי שוטטות בעשרה שערים". ברכה סרי אומרת על שמות הפסבדונים שבהן השתמשה כי "השמות 'מרי-דור' ו'דור-דיעה' מבטאים את הוקרתי לדור ההשכלה שהזכרתי קודם […] 'געשה', 'הר געש', 'גלית' – כמוני עצמי, בלתי צפויה, וכמו הגלים המסמלים את המחזוריות התמידית".

המגילות נכתבו על כשנים עשר דפים שהודבקו תחילה על ידי סרי ונכתבו בכתב ידה. לאחר מכן היא השתמשה בגלילי נייר חישוב על מנת לכתוב את מגילות השירה הללו. את המגילות היא עטפה בנייר צלופן אדום ולעיתים כחול. לעיתים היא תפרה שקיקים קטנים משאריות בד שמצאה מחוץ למפעלי בד בדרום תל אביב והניחה את המגילות בתוכן. היא חילקה ומכרה את שיריה למכרים ובאירועים. סרי מספרת על ההשראה למגילות כהשראה של הספרות התורנית מתוך מבט פמיניסטי מעָצים: "בהשראת מגילות רות ואסתר המקראיות ביקשתי ליצור את המגילה שלי, את תפילתי, התנ"ך שלי. קסמה לי צורת המגילה, שפתיחתה כמוה כחשיפה איטית. במקביל רציתי לצור צורה חדשה של קמע או … טמפון – חפץ סמלי אישי שניתן לשאתו בארנק". העשייה הפואטית ויצירת תנ"ך משלה, היא שבירת מסורות ארוכות ימים שהבדילו בין קודש לחול, ובתוך כך התכתבות עם תקופה של שחרור היררכיות דתיות, כחלק מאווירת שנות השישים.

הציונות אשר יסודותיה גבריים, מחולנים ואירופוצנטריים אמנם השתמשה במושגי היהדות – למשל השם "ציונות" עצמו אשר נשען על הערגה הרלגיוזית לציון – אך  שללה את היהודי הגלותי וזכרונו. צורת השירים בתוך "מגילות" יצרו רצף חדש הכולל חיבור תיאולוגי/ספרותי בין תחום השירה "הקאנונית" לבין תחום שירת בית הכנסת, ובעיקר העמיד במרכז הדימויים את האפיסטמולוגיה הפמיניסטית. המגילות נפתחות והופכות למיטונומיה לספרי הקודש אשר נמצאים בתוך פרוכת. כמו רצתה לומר שהקודש היהודי-ערבי אשר שָׁכַן בתוך בתי הכנסת ועבר השבעות של אלפי שנים לאלוהים, התחפצן ונדחק לשולי החברה. ברכה סרי השכילה לייצר סמליות דתית, הן בצורת מגילת ספר, הן בחומר הפשוט של הבד שהקיף את המגילה, ובמיוחד בעיצוב המחזורי של שערי השירה ותכניה. הצלופן האדום מסמל את המחזור של האישה, כחלק מהעלאת הסוד – היותה אישה – אל תוך פני התרבות בצורת שירה. היא בחרה בצלופן האדום כסמל ל"מחזור חודשי, קמע וטמפון". הקמע, ביחד עם המחזור של האישה והטמפון, סימן את המיניות, הפוריות, ובו בזמן את הנתיב הרוחני, אשר פילסה עטיפת שיריה של ברכה סרי כחלק מכוּליות יצירתה. בנוסף, המחזוריות של האישה הופכת בתוך המגילות אשר נכללות בתוכה, למרכיב מטריארכאלי אשר בתוכו מתנהל העולם כקופסא בתוך קופסא. זה סוג של התרסה מגדרית שתאפיין את הרוח הפמיניסטית המזרחית החלוצית של שירת ברכה סרי. היכולת להשתמש בחומרים פשוטים כגון שאריות בד, נייר חישוב, שהוא חלק מהתרבות העממית, לכתוב על נייר שירה ואף לאייר אותו באיורים המשאירים רושם עז של כוח, מתריסה על הדרך בה מיוצרת שירה בישראל.

ספרי השירה של סרי שבאו לאחר המגילות מיסדו את ההתרסה ואת המהפכנות בצורת ייצור ספרי השירה (שלוו גם בתוכן פואטי פורץ דרך), ולא ויתרו על המרכיב של הסמליות הדתית, הציר המגדרי והמחזורי. ברכה סרי מספרת על החומר שבו היא השתמשה כחיזוק הקשר האישי עם הקוראים שירצו להעלות על כתב משיריהם או דברים אחרים מהרהורי לבם. המחשבה על הענקת ביטוי לכתיבה ודיאלוג של הקורא מול הכותבת, מצביעה על רצונה לייצר שיח ציבורי, פוליטי ופואטי. לא רק לכתוב, אלא להעניק דף לבן וריק לקוראים על מנת שהם גם יכתבו, יתעצמו ואולי יצליחו להגיע לתהליך השחרור שאליו היא הגיעה.

Seventy-Wandering-Poems-back

הספר "שבעים שירי שוטטות", שבא לאחר המגילות והסדיר את השירים הללו לתוך מבנה ספרותי נהיר אחיד, החל למעשה את דרכה הפואטית של ברכה סרי. הספר יצא בהוצאה עצמית של המחברת. היא גם איירה את שער הספר בסימן מיסטי שיסמן מעתה את כל סדרת הוצאת "האור הגנוז" שייסדה. השירים, בהמשך ישיר למגילות געשה, נותנים ביטוי לעשרה מחזורים חודשיים בעלי נושאים מגוונים: שערי אהבה, שערי בושה, שערי חירות וכו'. ברכה סרי ספרה כי "'המחזורים חודשיים' [הם] עדות למחזוריות השלטת בכל. בעת כתיבת השירים חשתי ממש מחזוריות רגשית וגיליתי שיש קשר בין הכתיבה ובין המחזור החודשי שלי". הקשר בין המחזורים ההיסטוריים והמחזורים האוניברסליים לבין מיניות המשוררת ופוריותה היא סוג של הכלאה בין ההיסטוריה הנשית הרגשית לבין ההיסטוריה שהגברים היבנו ו"טיהרו" מתוך המסמנים הנשיים.

שם הספר "שבעים שירי שוטטות" הוא מסמן בעל מספר רב של מסומנים. ברכה סרי מכריזה כי שבעים שירי שוטטות: "מסמלים את החיפוש המתמיד ואת השוטטות ללא מטרה, שתוצאותיה אינן צפויות". ההדהוד למצב החברתי המהפכני הפוליטי שלפני שנות השמונים מתחייב מתוך כך, שכן הפנתרים השחורים נהגו לשוטט חסרי מעשה ברחובות ירושלים. מעשה השיטוט גרר אחריו את בוא השוטרים, ולא מעט מחסרי ההשכלה המזרחים מצאו את עצמם במוסדות לעבריינים צעירים. הסמל של השיטוט עבר תהליך של "מִזרוח". בו בזמן, השיטוט הוא גם הדהוד לתנועות המהפכניות בעולם שהגיעו מהכיוונים התרבותיים והחברתיים הרחבים יותר, קרי מרחב של חיפוש עצמי, חיפוש רוחני, חיפוש של שורשי המסורת, חיפוש של האישה אחרי שורשי דיכויה, שיטוט אחר מרחב אוטונומי של יצירה ועוד. מרחב השיטוט שוב מצטייר כמאבק חברתי ונפשי אשר חיצוני למשוררת וגם כמרחב פנימי. הסמל המאגי, המיסטי של "שבעים" שירי שוטטות, הוא גם כינון מחדש של זהות תרבותית שמבצעת ברכה סרי. זהות זו מכילה מידע שנאגר בעקבות ההתחקות אחר האלימות שהפעילה המדינה בהנכחת הזיכרון והנרטיב הלאומי. הסמל המיסטי "שבעים" מופיע במקורות יהודים שונים. סרי עוברת תהליך של הגירה וגלות, כסוג של חורבן קהילות יהודי המזרח והיא מייצרת שירה כסוג של מטפורות ודימויים רלגיוזיים המבקשים לשמר, העשיר ולחנך את החברה סביבה.

בריאיון לחניתה ברנד בזמן עריכת השירים לספר השירה מספרת ברכה סרי על המורכבות של כתיבה של אישה המזרחית וייצור מרחב פוליטי ספרותי. המיצוב שלה כסופרת ומשוררת מזרחית הותיר אותה בעמדה ספרותית ופוליטית מבודדת בחברה בישראל. היא הראתה כיצד הגבר המזרחי התקשה לחיות בשלום עם האישה המשכילה (והמשוררת) המזרחית. הגבר האשכנזי לא מסוגל היה לקבל אותה מחוץ לסטריאוטיפ. היא לא יכלה לפרסם את קולה בתוככי הממסד המזרחי משום שהם לא ביקשו להוציא את דברי המחאה החוצה. המשכילות המזרחיות לא היו מסוגלות להגיע למקצועות החופשיים ונדחו בידי הממסד ונותבו לעבודות בתור גננות ומורות בבתי ספר יסודיים. השירה שלה נתנה ביטוי מלא לסגרגציה ולדיכוי הכפול שהופעל עליה בייצור אוטונומיה פמיניסטית מזרחית, הן מצד הגבריות המזרחיות והן מצד הגבריות האשכנזיות.

סרי מספרת ליוכי בן-שלום על הדחייה בהתקבלות שיריה ובהחלטה להוציאם בהוצאה עצמית, כחלק מיציאה שלה מהמרחב הברור של הנשים המזרחיות שהרגישו את שיריה, למרחב האחר: "בקשיים נתקלתי דווקא מחוץ למסגרת בה חייתי – מו"לים ספקנים, עיתונות אדישה וביקורת צוננת… יחסם של אלה חיזק בי את ההרגשה שעלי לפרסם את שירי בעצמי" (1983).

מערכת התרבות בישראל בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עברה שינוי, אך הערכים והעמדה הפוליטית הרחבה שהציעה ברכה סרי איימו על ההביטוס של יצרני הידע. היא הציעה מבט מעמדי (דיון בעוזרת הבית, באשה המזרחית, באלימות כנגד נשים), מבט רלגיוזי השואב ממסורות תימניות ויהודיות (המיסטיקה בסמלי הספר שבעים שירי שוטטות), שימוש בחומרים לא מקובלים כגון מגילות נייר חישוב, דיון במבט הסטריאוטיפי האשכנזי באישה המזרחית המשכילה בשל מראיה, צורתה, צורת דיבורה, קריאה להעצמה פמיניסטית מזרחית (למשל הפיכת הקינה של הכנת הסחוג להצעת עמדה חיובית עתידית על מעמד האישה) ועמידה בתפר שבין החברה האזרחית לבין המרכז הספרותי, מבלי לוותר על שימוש בכלים משותפים לעולמות אלה ביצירתה. בתוך המערכת הגברית של התרבות העברית, היצירה הפואטית הנשית נאלצה להמתין עד לקבלת ייצוג תרבותי הולם.

bracha1

(חלק ממאמר בכתובים שיופיע בספר על יצירתה של ברכה בעריכת הנרייט דהאן כלב)

התמונות לקוחות מברכה סרי והאור הגנוז, אתר המוקדש לחייה ויצירתה של סרי.

 *

אמריקה זה החופש הגדול / ברכה סרי

אמריקה בשבילי
זה החופש הגדול
לצעוד ברחוב ולא לזהות איש.
להתחבק עם אהובִי
במרכז ברקלי
ולא לחשוש מלשון הרע
ועין זדונה.
להתהלך ברחובות ברקלי
עם כובע מילדות בתימן
ושמלת אמי השחורה
או שמלת אבי הלבנה
ואיש לא מביט לאחור.
לרקוד ריקוד ברזילאי
עם בני תשחורת
בלי לבחון את סביבתי.
לברך אלוהים ואדם
ולדבר על המשיח
באותה נימה כמו פמיניזם
או השמאל החדש.
ואפשר להיות הכל בעת ובעונה אחת.

המאמר התפרסם לראשונה בארץ האמורי

אירוע חדש לגרילה תרבות בנצרת בחודש הבא:

קול קורא למשוררים, מוזיקאים ויוצרים
———————————————-
ביום ראשון ה-12.5, בשעה 16:00 מול בניין עיריית נצרת עילית, תתקיים הפגנה בגנות המדיניות המפלה של ראש העיר שמעון גפסו ושל מקבלי החלטות כדוגמתו — ובעד אינטגרציה וחד-קיום לכל האוכלוסיות! גרילה תרבות מזמינה אתכם – משוררים, זמרים, אמני מיצג – להצטרף להפגנה ולקרוא או לבצע את יצירתכם למען המטרה החשובה! המעוניינים להשתתף אנא הירשמו!

שמע פרק 2
עדי תשרי
29.04.2013

בימים אלו אני עובד עם עדי קיסר על אסופה ראשונה משירי ערספואטיקה. בקרוב תראו תוצאה מקסימה. אז בינתיים ישראל דדון ברוח נביאים:

לפעמים שתיקה לא מספיקה | "החורף שלי בזירולנד" | פאולה פרדיקטורי + פרידה מהמשוררת ברכה סרי ז"ל

סיפור התבגרות איטלקי מנסה לעסוק בכאב חברתי במילניום החדש ¬ אבל התוצאה מבולבלת

אפשר להבין מדוע הרומן הראשון של פאולה פרדיקטורי, ילידת ,1967 שראה אור בשנת ,2012 מתורגם עתה לעברית. הספר נכתב מתוך תודעה של נערה צעירה הגדלה בהווה הגלובלי המיידי, כמו "בדידותם של המספרים הראשוניים" של פאולו ג'ורדנו. המציאות האוניברסלית הצעירה אינה מוגבלת לשפות ולמדינות.

אלסנדרה בת 17-ה מאבדת את אמה ומתגוררת עם סבתה. היא נתמכת על ידי שתי החברות הכי טובות של אמה: קלאודיה ואנג'לה. השרשרת המטריארכלית לא מקלה על אלסנדרה בהתמודדותה עם הקשיים במפגש עם האהבה. לספר שני צירי עלילה: מצד אחד החיים הממשיכים אחרי מות האם, ומצד שני דיאלוג של הבת עם האם המתה.

הרומן של פרדיקטורי הוא יומן כרונולוגי של אירועים המתרחשים בחיי הגיבורה, אך בין הימים נפרס מרחב מטפיזי שבו היא משוחחת עם אמה ומפליגה לאירועים שונים שהתרחשו בעבר. אלסנדרה מתוודה בפני אמה, ברגש גדול, ובפיוטיות – על כל מה שנשתק ודובר ביניהן.

המעבר בין מות האם לבין הכניסה שלה לחיים זוגיים הוא האישור מחדש של החברה האיטלקית בכלל והחברה המערבית. אלסנדרה מחליטה לצאת מהסדר החברתי כדי לסמן את אבלותה. היא מתיישבת לצד גבריאלה, בחור עני, לא מקובל, שזכה לכינוי "זירו" מאחד המורים. היא מבינה שפעולתה מוציאה אותה החוצה מתוך המחנה, שהרי סדר השולחנות בכיתה מסמן מעגלי כוח:

 "אני מתיישבת ליד השולחן ויש לי מין תחושה שאני נמצאת מחוץ לגוף שלי. יש לי צפצוף באוזניים והלב שלי הולם ואני לא יודעת אפילו למה אני עושה את זה. כעס, כאב? לא, בנאלי מדי, הכאב הוא לא מה שמניע אותי, אני אפילו לא יודעת איזו צורה יש לו, לכאב הזה, ואיפה הוא מסתתר. פשוט אחרי המוות שלך שום דבר לא יכול להיות כמו קודם, אני שוליית הקוסם שאף אחד לא יכול לעזור לו."

אלסנדרה נכנסת לעולם אחר. עם היכרותה את גבריאלה, היא לומדת על החלקים העניים יותר של העיר ועל רמת הציפיות של האוכלוסיות המוחלשות. אך היא גם מרשה לעצמה לבדוק את המעמד האיטלקי העשיר, למשל באמצעות ביקור בביתו של ג'ובאני, מחזר עשיר מכיתתה.

הכתיבה של פרדיקטורי אינה מסתדרת בקלות בשום ז'אנר. הוא נקרא כספר לבני נוער, אך גם ככזה שמציב את המבוגרים בפני העולם המדומיין של הצעירים. הוצאת כתר ביקשה להוציא ספר לקהל צעיר, אך עלילתו אינה פונה לקהל זה ומכילה מסרים כבדים ומורכבים מדי. מאידך, הרומן גם אינו ספר מבוגרים קלאסי, כך שהספר אולי נופל מעט בין הכיסאות. ¬

החורף שלי בזירולנד / פאולה פרדיקטורי, מאיטלקית: מונה גודאר, כתר, 252 עמ'

הדברים התפרסמו בישראל היום

***
כואב לי הלב לשמוע שהיוצרת הנפלאה ברכה סרי נפטרה ולא הספקתי להיפרד. כל כך חיכינו לראות את ספר המאמרים על יצירתה בעריכת ד"ר הנרייט דהאן כלב. וכל ספר שלה הוא פנינה נדירה.

היא עשתה כל כך הרבה עבור קהילתה, עזבה את האקדמיה למען הכתיבה היצירתית, הופיעה, דחפה, נלחמה גם כשכל העולם היה נגדה.

היא בישרה את בוא הפמיניזם המזרחי עם המחזה "קריעה" ועם שירתה המהפכנית בספרים כמו "פרה אדומה" ו"שירי שוטטות" ולא עצרה גם כשהממסד היה אטום. היא יצרה את הוצאת "האור הגנוז" והחלה להביא לנו מאורה החוצה. יהי זכרה ברוך!

י"ז. אישה נקנית לאיש | ברכה סרי

אישה נקנית לאיש
בתפילה
יום-יומית רצופה.
איש נקנה לאישה
בקידוש המקום והזמן
בתפילה
באהבה
בעזרת השגחה נדיבה.
מתוך שפע הבריאה.
ברצון הכרעה עליונה
בברית שבינו ובינה.
ברגע ורגע
של עבודה נכונה.
ביגע ויזע ושמחה
ודמעות ומעות.

(19.4.1988)

לקריאה נוספת על יצירתה:

על השיגעון: על "קברות התאווה" | אהרון מגד

2232013314

ספרו של אהרן מגד בוחן את תהליך ההתפרקות הנפשי של גבר צעיר הלום קרב. אך מגד אינו מקצין מספיק את מצוקתו של הגיבור לכדי אמירה בוטה ומטלטלת באמת

"קברות התאווה," ספרו החדש של אהרן מגד, הוא ספר פרידה. כמו סופרים ותיקים אחרים, הוא אינו מפחד להביט אל התהום ולהתמודד עם הסוף המתקרב. ספרו נוגע בנושאים לא פשוטים דוגמת כוחו של הזיכרון, תודעת המוות, הלם קרב והתפוררותם של חיי נישואים. מי שקרא את ספריו של מגד, יקבל גם כן את מידת האירוניה, הסרקסזם והחיפוש הבלתי פוסק של מגד אחר דרך יציאה אל מציאות חדשה.

בספרו הקודם, "זבובים" (אחוזת בית, 2008) גיבור הרומן ביקש לייצר אנרגיה חזקה מספיק מתנועת הזבובים כדי לפתור בעיות בעולם. בספר זה מבקש הגיבור יונתן להקים מבנה מיוחד, לא פחות מאשר על רחבת הכותל, החלטה שגובה בסופו של דבר מחיר כבד. וכך הוא מספר לראש עיריית ירושלים על חזונו: "ההיכל יהיה לזכר החיילים הנעדרים, שלא נודע אם חיים הם. הוא ייבנה על רחבת הכותל כי רחבה זו היא 'בקדמת עדן' " (עמוד 133).

ככל שהעלילה מתקדמת, מצבו הפסיכולוגי של יונתן – שעדיין נושא את הלם הקרב מפציעת ראש ממלחמת ששת הימים – הולך ומידרדר. ראשית, הוא אינו מצליח להתאושש ממות אמו הלא יהודייה, שנקברה מחוץ לגדר בית הקברות. שנית, הוא נאלץ להתמודד עם זיכרון בגידה מעומעם של אשתו האהובה אלנה.

יונתן הוא גיבור לא מתפקד: הפציעה פגעה בזיכרונו וגורמת לו לחוות את אירועי העבר כאילו התרחשו כעת. הוא לא עובד, קם בצהריים, בקושי אוכל וכל היום מקנא לאשתו, שעסוקה בעבודה בחברת נדל"ן, ולמעשה מפרנסת את השניים.

לרגע אחד נראה שאשתו מצליחה מאוד בעבודתה, ולאחר מכן אנו מגלים שעסקי הנדל"ן נופלים עם עליית ממשלה סוציאליסטית לשלטון, מה שמוביל לגדילה בהיצע הדירות ולהורדת הריבית על המשכנתא. יונתן בקיא בעיקרי המחאה החברתית שנושבת מרחובות העיר, אך הוא אינו בצד המוחה – הוא חושש שאשתו תאבד את משרתה והוא ימצא את עצמו ללא בית.

הספר מספק ראייה עדכנית על נושא הדיור האקטואלי, כפי שיונתן מספר: "מקור כל הרע הוא הנדל"ן, אמר לעצמו כשהתאושש מרוגזו. הנדל"ן משחית. הנדל"ן הביא אותה (את אלנה; מ"ש) לתאוות בצע, ומתאוות בצע הגיעה אז לתאוות בשרים. התאוות מעבירות אדם על דעתו."

משפט זה מבליט את הניגוד העקרוני בין עולמו הרוחני של יונתן העוסק במוות, בזיכרון ובהרהור, ובין עולמה החומר(נ)י של אלנה, העוסקת בפרנסה, בחיים, בהווה ובניסיון להציל את בית העסק שלה. יונתן מתאווה לאלנה בצורה אינפנטילית. הוא הדגם המרוקן של הצבר הציוני, שכל כולו עסוק בדיבורים אבל מרוב תהיות הוא מאיים להתרוקן. מחשבותיו ותהיותיו האבודות לעיתים מצחיקות ולעיתים פוגעניות, אך הוא אינו נח לרגע ותזוזתו חסרת המנוחה מחריבה את החיים התקינים של משפחתו ושל חבריו, שדואגים לו מאוד.

שפתו של מגד קלילה ולא מורגש שקוראים את יצירתו של סופר מדור אחר. עם זאת, אפשר היה לקחת את אובדן השליטה של יונתן למחוזות הרבה יותר דמוניים, בדומה לספריו הנודעים של סטיבן קינג, שעסקו לא אחת בגיבורים טראומתיים, על סף שיגעון. קיימת תחושה שמגד כותב ספר מוסר, יותר מאשר ספר אימה קלאסי של התפוררות אדם או מדינה בעקבות טראומה.

האיור על העטיפה: חיבוק מאת גליה פילין-טרמו
האיור על העטיפה: חיבוק מאת גליה פילין-טרמו

בנוסף, אפשר היה לשכלל את צירי העלילה ולהדגיש את שליטתו של מגד באבסורד. למשל, למתוח יותר את האלימות המוטבעת בקנאה של יונתן לאשתו אלנה, להשאיר אותנו זמן רב יותר בחרדה המאיימת ובתוצאות שלה. הדמות של אלנה לא היתה מפותחת דייה. היא הפכה לגורם שמטרתו להאיר לנו את הקצנתו הנפשית של יונתן, אך היא עצמה נותרה ריקנית.

דווקא בעידן כל כך פמיניסטי, לנשים ממעמד גבוה יש יכולת וחופש תנועה גדולים יותר, בייחוד במציאות שבה הספר מתקיים. נוסף על כך, אם למגד היו שאיפות קומיות, שהיו אמורות לבוא לידי ביטוי באמצעות שאיפתו של יונתן להקים כאמור את ההיכל ברחבת הכותל, מדוע לא הציב את הרעיון המופרך כבר בתחילת הספר כדי לקדמו בהמשך?

חרף כל זאת, מגד מצליח להגיע ל"מאיים," לזר ולסכנה העומדים מתחת לכל מה שמוסכם בישראליות. העובדה שגיבור ספרו של מגד אינו יהודי, דורשת מהציונות לחשוב מחדש על בסיסה הביולוגי, ולשקול מעבר לצורה של לאומיות המבוססת על תרבות. מגד מצביע על ישראליות אליטיסטית ומרוחקת שנמצאת במשבר, אבל פוחד לקרוע אותה לגזרים.

בגיל 92 אהרן מגד עדיין כותב כמו שוודי אלן מדבר: במהירות, עם הומור, אירוניה ומודעות עצמית גבוהה. מגד נוטה לשלב את אישיותו הציבורית עם אישיותו הספרותית, ובראיונות עימו הוא אינו מפחד להתוודות כי שם פתק לבן בבחירות האחרונות. מאחוריו קריירה ספרותית עשירה ומגוונת, זכייה ברוב הפרסים הספרותיים שקיימים בארץ דוגמת פרס ברנר, פרס שלונסקי, פרס ביאליק, פרס פיכמן ועוד ועוד. הוא אחד השרידים האחרונים לדור של כותבים שחוו בזמן אמת את החיבור העוצמתי בין התרבות ובין קום המדינה.

יש לקוות שקצב הכתיבה המרשים של מגד יישמר ושימשיך להוציא ספרים רבים וטובים.

חרגול ועם עובד, 159 עמודים

לקריאה נוספת:

שבת שלום וחג שמח!