מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל. איריס חפץ אמסלם בתשובה ישירה וכנה, שמחזירה את הספר להקשרים הנכונים.

מבחר קלישאות וסילופים מהגטו בישראל

הביקורת של יותם ראובני על ספרו החדש של מתי שמואלוף מושתתת על הכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה, ועל פרנויה אופנתית של ישראלים המדמיינים את החיים בברלין באופן מרוחק מהמציאות ונגועים בפאתוס ציוני, בבורות ובקרתנות המטופחים בישראל

 

אחד המשפטים הראשונים שפותחים את הביקורת שכתב יותם ראובני על ספר השירה של מתי שמואלוף, ״עברית מחוץ לאבריה המתוקים״ הוא: היהודים רצו לחיות בגטו. כן, ממש ככה, שחור על גבי לבן בעיתון לאנשים חושבים ועורכים מנומנמים.על המסד השקרי הזה נבנית כל הביקורת שלו ולכן חשוב להתייחס לאמת ולא להשתתף בהכחשת ההיסטוריה היהודית והאירופאית ועיוותה.
יהודים איטלקים הם אחת הקהילות הקדומות ביותר בפזורה. הם הגיעו לאיטליה יחד עם החיילים המנצחים שחזרו מהפרובינציה הפלסטינית לרומא, והורשו להתיישב ולגור שם ליד נהר הטיבר, סבלו מהצפותיו החוזרות ונשנות ושרדו מאות שנים, עד שהותר להם להתגורר באיזור הגטו ברומא. המילה גטו, כמו שאפילו אוזן של מבקרים אשכנזים עוינים לשירה של מזרחים יכולים לשמוע עם קצת מאמץ, מגיעה מאיטלקית. מונציה, ליתר דיוק, גם שם נכלאו היהודים בגטו והורשו לגור רק שם. הם לא רצו את זה, כמו שראובני מדמיין, ומי שאל אותם בכלל. כך גם בפירנצה. יהודים יכלו להשתתף בתקופת הרנסנס בחיים הציבוריים, כיוון שהנוצרים נזקקו לשירותיהם כמלווים בריבית עם פריחת המסחר בתקופת הפריחה הפלורנטינית למשל.
מוסיף המבקר בבורותו ומסביר לנו גם למה ״היהודים רצו לחיות בגטו״. יודעים למה ילדים? ״כך הם יכלו להסתיר מעיני הגויים החשדנים את הפולחן הדתי שלהם ולהיות יחד צבא ה׳״. בחיי, שככה הוא כתב. מילה במילה. לו לא היה מגיע במצב חשדני לספר שאותו הוא מבקר, היה יכול להסתקרן מספיק כדי לפתוח עוד כמה ספרים קודם (אפשר לנהוג בנדיבות גם כלפי אינטלקטואלים שאמורים להיות בעלי ידע בסיסי כלשהו) ואז היה למד, שלא רק שהיהודים לא ניסו להסתיר כלום, אלא שהם נאלצו לשמש מושא ללעג בפני הנוצרים על יהדותם ועל היותם אחרים ומסומנים בטלאי צהוב: לא היתה שום הסתרה מצידם, כי הם נכלאו שם על ידי קבוצת הרוב, הוכרחו לחזור לגטו עם שקיעת החמה, שימשו בתור ליצנים בקרנבלים נוצריים בתהלוכות יום ראשון, לקול מצהלות המבקרים הנהנים לרגום.
סנטה מריה דלה פייטה
סנטה מריה דלה פייטה

הכנסיה הזו למשל, סנטה מריה דלה פייטה, שממוקמת ליד הגשר המוליך מהשכונה שמעבר לנהר אל הגטו, היתה חלק מהמסלול שיהודים נאלצו לעבור בו. חדי העין יכולים להגדיל את התמונה ולראות את השימוש הפרוורטי שעשו הנוצרים בדברי הנביאים: פסוק מישעיהו קורא לכל הגויים להתאחד מול אלוהים, כלומר קורא ליהודים להתנצר. הפוך על הפוך. כמו מה שראובני עושה.

מפה מפליג ראובני וממשיך לכתוב ״בניהם ונכדיהם של הנרצחים שבים אל בית הרוצח, מתבססים בו ואף טוענים כי ישיבתם היא ״תגובה הולמת״ לגירושים, להשפלות ולרצח.״ כלומר, על ישראלים שעוברים מהגטו הישראלי לגטו של ברלין לדעתו. לא ברור מי הקבוצה עליה מדבר ראובני, ולמה הוא מדמיין שיש לה קול אחד ואחיד בכלל. מתי שמואלוף בכל מקרה לא שייך לנכדיהם או בניהם של ניצולי שואה. ראובני הרי מצטט את שירו שבו הוא כותב שהוא ״פון עיראק״. אז איך קשורה ההכללה הזו של הראובני לכתיבת ביקורת על הספר האחד הזה?

הראובני כותב:

כל אחד יכול מצידי לחיות איפה שהוא רוצה, אבל קשה להבין את אלו אשר מתוך הגטו המתוק של ברלין, שיש בו אכן חיים זולים יחסית וויזת אמן לשלוש שנים בלא קשיים רבים, נוקטים סוג של התנשאות ישראלית על הגרמנים כאילו שהם הערבים שלהם…

אוסף הקלישאות הזה לא נשמע כאילו יצא ממקלדתו של מישהו שמצידו כל אחד יכול לחיות איפה שהוא רוצה וגם לא עושה רושם שהקושי שלו להבין גורם לו לנסות ולהבין. הוא כבר יודע הכול,  כולל עובדות מופרכות שהן בעיניו אמת, כך שהוא מחליף בין רצון לכורח. האם הוא ראה איזו התנשאות מהסוג שהוא תיאר בספר? בשירה של שמואלוף? אם כן, הוא לא מספר זאת לקורא. הוא מפרש את השימוש של שמואלוף בלשון רבים, כאילו הוא מדבר בשמם של ישראלים בברלין (״כי גלינו בזרות ונאמר שירה״), שזו אכן אפשרות אחת מני רבות, אבל זו האפשרות שמחזקת את הסילוף שאיתו הוא פצח בביקורת, לגבי הרצון לחיות בגטו. אפשרות אחרת יכולה להיות התייחסות ללשון הרבים של גולים אחרים בהיסטוריה היהודית (״על נהרות בבל שם ישבנו…" וכידוע לא כל גולי בבל חזרו ולשמואלוף יש היסטוריה אישית שם), אפשרות אחרת יכולה להיות ״אנחנו״ מדומיין, שהמשורר יוצר, כדי לא להיות לבד, אחרי שעזב וכל חבריו נשארו בישראל. יש עוד אפשרויות רבות, אבל אצל ראובני יש אפשרות אחת: ״הרי אלה ה'אנחנו מברלין'״. חבל. כיוון שהתהיה שהציג בהתחלה ‫- ״הקורא מתפתה לתהות מיהם ה״אנחנו״ שעליהם כותב המשורר״ ‫- היתה יכולה להיות פתיחה למחשבה חדשה. במקום זה הגיעה הסגירות של הגטו הישראלי שמתוכו כותב ראובני, וחתמה את התהיה בעודה באיבה.

רבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם

אפשר כמובן ללעוג לאמנים שחיים בברלין. רבים מהם יכולים לחיות בעיר בזכות דרכון זר, מקצוע שיש בו ניידות וגיל צעיר יחסית ויכולים להעביר את מקום מגוריהם בקלות יחסית. זה גם מעורר קנאה, לראות איך כשאתה נאבק על חיים בגטו שלך, יש מי שקם ומתנייד, כאילו לא היה רצח-יהודים בעולם. מהעמדה הקנאית הזו, קשה לראות את הקשיים של לא מעט אמנים, שכוללים התדפקות בלתי פוסקת על דלתות, התמודדות עם אינסוף דחיות לקבלת מלגות מקרנות תמיכה שונות וחיים הרבה פחות נוחים כשכל זה נעשה בשפה זרה ועם צלזיוס ברלינאי. וקשה לראות שרבים מהאמנים הללו מגיעים לגרמניה ולברלין, דווקא משום שהם נכדיהם של ניצולי שואה ומחפשים קשר להיסטוריה שלהם, שחלקה הגדול סולף, הושתק ונוצל לצרכים שהם לא מצייתים להם. ומרחוק זה יכול להיראות כאילו לא רק ששירה של מזרחים תופסת תאוצה בישראל ומאיימת לנתץ את הפסלים של גדולי המשוררים במאוזיליאום הציוני. עכשיו המזרחים האלו גם עוברים מחוץ לישראל ומאיימים בכוחם הרב המדומיין על ידי קבוצת הרוב, לעשות חייל מחוץ לישראל.

המציאות לגמרי שונה מהדמיון הפרנואידי של חלק ממשוררי אשכנז

השתתפתי בערב ההשקה של ספרו הנ״ל של מתי שמואלוף בברלין. היו בקהל כשלושים איש, ישראליות, גרמנים, דוברות אנגלית, עברית, גרמנית. סופרים ישראלים גולים, דוקטורנטים, עיתונאים, נשות תרבות, גרמנים חובבי ציון ויהודים. מסתבר שהעברית לא נענית רק לתושבי המקום בישראל, ונענית ליהודים – כמו מזה אלפי שנים – מחוץ לישראל. רובם, יכלו כמו שמואלוף להזדהות עם הקושי שבהגירה, החויה של הגירה לתוך שפה אחת ומשפה אחרת והנסיון שהעברית – זו שהיתה שפה משותפת ליהודים מאז ומעולם – תהיה לבית שאפשר לקחת איתו לכל מקום, כמו את הפולחן הדתי ומה שהוא מייצג. כמו כל קהילה מהגרת, יש בברלין קבוצות רבות שבהן ישראלים לומדים תלמוד ביחד, מטגנים לביבות, קוראים פילוסופיה, מחפשות גניקולוגיות, קוראות שירה, שומעים מוזיקה, חוגגות או בוכים. ראובני לועג לבכי הזה. גם חבל. הקינה, היא מנהג יהודי עתיק וחשוב, שמאפשר את הזכרון ומזהיר מפני יהירות שמביאה להרס. אם בישראל היו יותר בוכים ומתנצלים ומרגישים אשמים, זה היה יכול להקשות על קלגסים יהודים להכות נכים יהודים או לירות למוות בנכים פלסטינים.

ראובני מניח ש״המהגרים צריכים להיבלע בשפת הארץ, אחרת יבולע להם״ ומכחיש שוב את ההיסטוריה היהודית. בערב ההשקה, בזמן שאני מחזיקה את כתבי פרויד בידי (Der Dichter und das Phantasieren ובתרגום חופשי ״המשורר ומלאכת הדמיון״) דיברנו על השפה ועל כך שלפני פרוץ הציונות – וראובני עצמו הוא עדות לכך – היו רוב היהודים פוליגלוטים ושלטו באופן מובן מאליו בשפות רבות, לא רק כי אחרת ״יבולע להם״, אלא כי כך מתקשרים בין בני אדם ומעשירים את הנפש. ב״פשר החלומות״ למשל, פרויד כותב בגרמנית, עובר לאנגלית או צרפתית או איטלקית או לטינית בלי להוסיף הערות שוליים עם תרגום, כי ברור שהקוראים יודעים את השפות הללו. ישראל מגדלת, כפי שמראים המחקרים המשווים בחינוך, דור של בורים, שיודעים עברית דלה ואנגלית בנוסף ומוחקת את שפות האם של תושביה. את העושר הזה אפשר לחיות בברלין: בכל גימנסיה בעיר לומדים לפחות שתי שפות זרות ובנוסף ילדים נשלחים לבתי ספר דו-לשוניים באופן תדיר.

בוודאי שיש בגרמניה אנשי ימין קיצוני שחרדים לגורלה של השפה והזהות הגרמנית ויש מאבק מולם. יש אבל מאבק ויש אוכלוסיה גדולה שלא נאבקת, אלא פשוט מדברת את שפת האם שלה בלי לשאול אף אחד וביטויים משפות האם הללו נכנסים לגרמנית, מכיוון שהם לא חיים בגטו. כל העושר הזה, ופי אלף, כי ישראל שלא כמו גרמניה היא מדינת מהגרים, נמצא בתהליך מחיקה של המכבש הציוני שמאוים על ידי ריבוי קולות, שפות וזהויות. חבל שראובני, כמי שרואה עצמו כאיש תרבות ומתרגם בעצמו, מוחק אחרים ולא לוקח חלק סקרן ופעיל בעושר שהם מביאים איתם. תכלס, לא חבל לנהוג כגוי חשדן ולהרוס את העושר הזה?

 

עוד על הספר:

ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17ביקורתו של יותם הראובני על ספרו של מתי שמואלוף, הארץ, 15.12.17

הדברים התפרסמו לראשונה באתר העוקץ.

הביקורת המלאה בספרים "הארץ" – אסקפיזם בברלין: השינוי הרדיקלי של מתי שמואלוף | מקלחת של חושך

2015-01-31 12.56.10 ב"מקלחת של חושך" מתגלה הבדל עצום בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שכינה את עצמו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה

>> לחצו כאן לרשימותיו של מתי שמואלוף באתר "הארץ"

אל קריאת ספר הפרוזה הראשון של מתי שמואלוף הגעתי בציפייה המובנת מאליה שהוא יהיה המשך טבעי של הכתיבה המסאית והפואטית שלו, המתאפיינת בסימני גרילה ומחאה תרבותית וחברתית. חיכתה לי הפתעה. ההבדל בין שמואלוף "משורר המהפכה", כפי שהוא כינה את עצמו באחד משיריו, לשמואלוף הפרוזאיקון הכותב סיפורי אימה הוא עצום, ואולי יש כאן עוד מקרה מוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אם להשתמש בפרפראזה מז'אנר סיפורי האימה החביב עליו. מכל מקום, בפרוזה שלו, שמואלוף, המשורר הפוליטי, מתרחק מאמירה פוליטית או חברתית.

צריך אולי לשאול את שמואלוף עצמו, יוצר רדיקלי, מדוע בחר בשינוי כה רדיקלי בתוכני היצירה שלו — תכנים שבעצם זיכו אותו בהכרה ספרותית. האם מאס במחאה ורצה לרענן את נושאי הכתיבה שלו? זכותו כמובן של כל יוצר להתחדש ולחדש, אבל נשאלת השאלה אם השינוי הזה אכן מיטיב עם שמואלוף. התשובה במקרה הזה היא, לטעמי, מעורבת.

2015-02-06 14.37.31 

לכל אורך הספר מצאתי בדוחק לא יותר משתיים או שלוש אמירות שאפשר למצוא בהן הד לכתיבת המחאה המוקדמת יותר של שמואלוף. באחד מסיפוריו מודע הגיבור לעוני הצפוי לו בברלין אם יבזבז 2,000 יורו על השתלת שן, ואומר: "אני אלחם בכדי להישאר רחוק מישראל במשך זמן נוסף, גם אם זה אומר לחיות בעוני גדול" (עמ' 289). ובסיפור אחר, "לבן זונה", מטיח הגיבור בפרצופה של החברה האשכנזית המפונקת והשבעה: "לא במקרה כל הסיפור של הזנות עולה בהקשר של המזרחיות. כי הזונות, לפני שעברו להיות ממוצא אחר, היו ממוצא צפון־אפריקאי. הסיפור המזרחי טמון בתוך הסיפור של הזנות, אנחנו היינו הזונות של האשכנזים, ואנחנו הבני זונות של האשכנזים" (עמ' 363).

חבל ששמואלוף לא כתב יותר סיפורים הקשורים לנושאים שהיו קרובים ללבו מאז ומעולם. אבל ב"מקלחת של חושך", המציאות הקונקרטית כנראה מעניינת אותו פחות, והספר מוקדש ברובו לסוג של אסקפיזם, שלא מאפשר למעשה לקורא להימלט. 31 סיפורים נכללו באסופה, בשלוש חטיבות: האחת מוקדשת לישראל, השנייה אקלקטית והשלישית עניינה ברלין. בסיפוריו יוצר שמואלוף שעטנז בין סיפורי אימה בנוסח אדגר אלן פו וכתיבה מתפרעת ובעלת כוח בנוסח יורם קניוק: נחשול של מלים, המתאפיין בכישרון פואטי ואסוציאטיבי ומציף את תודעת הקוראים.

הגם שהאסופה מציעה ריבוי קולות, ניכר לעין שמדובר למעשה באותו קול דון קישוטי המנסה הפעם להתנגח בעצמו יותר מאשר בממסד. בין גיבורי הסיפורים יש לא מעט קווי דמיון: סופר שחי בין ישראל לברלין; רווק שקשור יותר לאמו ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם אביו; מרבה לשתות בירה ומשקאות חריפים אחרים; פה ושם מעשן סמים; מרבה לקיים יחסי מין או לדבר על מין (באחד הסיפורים הגיבור מדביק את בת הזוג שלו באיידס), וחי בעימות עם אחת הנשים בחייו ("ברור לשנינו שאין פה אהבה, ויש פה רק חום, כמו ההסקה שאתה פותח בלילה", עמ' 270), או עם האקסית המיתולוגית שלו; היהודי המזרחי יוצא לחפש זהות חדשה דווקא בארץ אשכנז, ברלין, ושם הוא מגלה את קשייו עם עצמו ועם הסביבה. "לעולם לא אהיה גרמני", אומר אחד הגיבורים, "אבל מדוע בכלל אני חושב להיות גרמני. הרי מלכתחילה לא עזבתי את ישראל בכדי להפוך למישהו אחר" (עמ' 269). הדמיון לקניוק הוא לא רק בסגנון אלא גם בתמות ההגירה והעיסוק בברלין, כמו בספריו של קניוק "היורד למעלה" ו"הברלינאי האחרון".

דווקא לאור פסטיבל ברלין שהתקיים בתקשורת סביב המילקי ועלויות המחיה הזולות שם, מעניין לקרוא את עדותו הישירה של שמואלוף, מי שבעצמו חי למחצה בברלין: "מקלל את ההגירה ואת הקשיים שהיא מולידה. מרגיש שהעיר עומדת מולי. שאני צריך להילחם בה בכדי להתקדם לאנשהו. אומר לברלין, אם לא תכניסי אותי לתוכך, אז אני אחזור לתל אביב ולא אכנס לקרבייך" (עמ' 288).

עטיפת הספרלא מעט רגעי מסתורין 

הסיפורים מצועפים באווירה הזויה וקדורנית ובלא מעט רגעי מסתורין ואימה גותית. מתקיימים בהם יחסי גומלין בין דמויות בדויות בעלות כפל פנים: זכר־נקבה או דמות אמיתית־בדויה — מה שמעניק לספר צביון סוריאליסטי. שמואלוף יוצר תחושה שהגיבור הוא אמיתי אך מצרף אליו דמות בדיונית שנייה, או מחליף את מינו במהלך הסיפור בלי להזדקק לניתוח לשינוי מין. למשל בסיפור "ענה־לי", שבו גבר מזרח־תיכוני ואשה מזרח־אסיאתית, שהקמטים על פניהם מספרים את אכזבותיהם, שוכבים במיטה ומחליפים זהות מינית. "היא חיבקה אותי. הוא חיבק אותי. אני חיבקתי אותה, ואותו" (עמ' 285).

כתיבת הפרוזה של שמואלוף כמעט שלא מזכירה פרוזה עברית אחרת שנכתבת בימינו. אם ניכרות בה השפעות הרי הן בעיקר מהספרות האירופית והגרמנית. זו באה לעתים לידי ביטוי בדיאלוגים הגסים במכוון. לרוב הם נשמעים אמינים, אם כי בכמה מקרים הם מצלצלים קצת מאולצים ומוטב היה לעדנם, במיוחד כשהם מושמים בפיות גיבורים שלא בהכרח מדברים כך.

סגנונו של שמואלוף הוא ללא ספק עשיר, אבל לעתים זה עושר השמור לבעליו לרעה; צבר הסיפורים עלול ליצור אצל הקורא מועקה. האסופה גם לא אחידה ברמתה. מוטב היה לנפות לפחות כמה מהחלשים שבסיפורי הקובץ, וגם לקצץ פה ושם בנטיעות של אלה שנכללים בו. אסופה דקה יותר היתה רק מדגישה את ייחודו של שמואלוף בנוף הכתיבה הישראלי של ימינו ומטשטשת כמה ממגרעותיו.

ירון אביטוב, ספרים, הארץ, 25.2.2015

לישראל יש דיאספורה ספרותית מעולה

ראיון מעולה של בת קיסילף במגזין "The Tower" עם סופרים ישראלים החיים בדיאספורה, ביניהם אסף גברון, רובי נמדר ואנוכי (אנגלית)

***

Screenshot 2015-05-19 11.31.28
צילום: ניר הוסבאום ותומר אפלבאום

התמזל מזלי להנחות את ערב השקת ספר זוכה פרס ספיר, "הבית אשר נחרב" של רובי נמדר שהגיע במיוחד מניו יורק. הערב נערך בברלין, בחסות הספריה העברית של מיכל זמיר. שוחחנו בין השאר על יהדות, גלות, ישראליות, יצירה, שפות, דיאספוריות, ספרות עברית וחיי סופרים. הנה הסרטונים שעלו ליוטיוב.

האירוע בפייסבוק

לקריאה נוספת:

* המשמעות הדיאספורית של הזכייה של רובי נמדר בפרס ספיר – הטור שלי שהתפרסם לראשונה בתרבות וספרות – עיתון "הארץ"

העברית מתחילה לחיות, ליצור, ולאהוב מחוץ לישראל – דברים שלי שהתפרסמו בגירסא מקוצרת בישראל היום

* עוד על היצירה:  ד"ר שירלי סלע-לבבי, צור ארליך, שלמה פאוסט, סיגלית בנאי

סרטוני השקת "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" בברלין

ARIEL MOAATI (1)
גדי גולדברג ואנוכי. צילום: אריאל מואטי
ARIEL MOAATI (2)
ניצן ברנשטיין ועילאיי בצ'לו מנגנות שירי פרידה מתל אביב. צילום: אריאל מואטי

לכל חברותיי וחבריי באשר תהיו. הנה קליפ הסרטונים מההשקה של מקלחת של חושך בברלין. כך כתבתי ביום למחרת:

האמת שפחדתי. אבל הייתה השקה‬ מעולה. באו מעל ארבעים איש. הייתה הרגשה טובה באוויר. והתפתח דיון מרתק על שאלות של גלות ועל אמנות הכתיבה.

היו לי הרבה סיבות לפחד לעשות את ההשקה אתמול. רוב הסופרים שעושים השקות לא חיים בעיר, אלא רק באים מישראל ובכל זאת בזכות הדחיפה של גדי גולדברג, ועזרה של מיכל זמיר הצלחנו לארגן אירוע מקסים. הקהילה הישראלית בברלין, גרמנים דוברי עברית, ועוד אנשים שלא הכרתי הגיעו. גדי הכין את השאלות, שעברו על כל חלק בספר, וגם מצאתי את עצמי מקריא חלקים מתוכו, כפי שלא עשיתי בהשקה בישראל. המוזיקה של ניצן ברנשטיין עם השיר שהלחינה מתוך ספר השירה האחרון בחיי "פרידה בברלין" וגם עם שיר הפרידה שלה בתל אביב, עם הצ'לו שליווה יפה את תל אביב חסרת הים. השאלות מהקהל סבבו סביב אמנות הכתיבה, ואין תענוג יותר גדול לסופר להכניס את הקהל לסודות של יצירת הקסם הזה.

אז תודה על אחד הימים המאושרים בחיי. רותם ניר יצר תמונות שחור לבן ועבד על האופטימיזציה שלהן. וגם בקרוב אעלה סרטונים מתוך ההשקה למען, שתהיו היכן שתהיו, תוכלו להאזין ולצפות. תודה רותם, אתה לב גדול!

אז זאת הפעם ראשונה שערכתי השקה לספר שלי, בעברית, מחוץ לישראל. ספר שהחלק השלישי שלו נכתב בברלין. זאת כחלק מקהילה עברית / ישראלית / דיאספורית שנוצרת ויוצרת בברלין. שיהיה שבוע טוב!

* מקלחת של חושך וסיפורים נוספים באתר ההוצאה

* מקלחת של חושך בפייסבוק

ברכה וקללה: שני שירים מ"פרידה בברלין"

שיר אחרון מהספר "פרידה בברלין". כאמור אנחנו בשער השני שלו "ברלין" ואנחנו מדברים על החלק של ההגירה שמשלים וממלא בתוכן נוסף את החלק של הזוגיות. אז "רעיה" זה כמובן השיר הנפלא של אביהו מדינה. ורציתי לכתוב את "הרעיה" שלי. ואני מביא אותה בנושא הישיר של מה אני אומר לאהובה שלי, שכבר הקדשתי לה שיר "מדוע אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" (כותרת ספרי השלישי, בהוצאת נהר ספריםמה יש להגיד, החיים הבלתי אפשרים של האזרחות הישראלית, שמכילה חטאים אך רצון גם לתיקון וכניסה לתוך הנורמאליות.

10336816_760190440679644_170176871293300949_n

שבוע טוב! אני מדלג לשער השני של הספר "פרידה בברלין" – שפשוט נקרא "ברלין" לאחד מהשירים שבחרתי שמדבר גם על אהבתי לפרל ג'אם בפרט ולגראנג' בכלל. איך אפשר למצוא את עצמך בזהות החדשה, שהיא לא מזרח ולא מערב, לא ברכה ולא קללה.

10300497_760185384013483_1209223646260901453_n

השירה הבועטת ומבקיעה: פרידה בברלין בידיעות תל אביב

איך נולד הספר?

עם ספרי האחרון "האסון מתחיל בארוחת העסקים" (נהר ספרים, 2013) חשבתי שלא אכתוב יותר שירה. אבל עם המעבר שלי לכתיבת סיפורים, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב את עולם השירה מבלי להשאיר ספר שהוא יותר לירי, רומנטי. בו בזמן מצאתי את עצמי מתגורר, בגיל 41, ללא אישה, וללא רכוש בברלין. מכור למילים, כותב ללא קץ, ופתאום העברית הזאת של המהגר דחפה אותי להוליד ספר שכולו נולד מחוץ לישראל, אבל מדבר בשפתה. אז החוויה של פרידה/אהבה התחברה עם החוויה של ההגירה ונוצר איזה ספר שהכריח אותי להוציא אותו. ההחלטה על הספר נולדה הרבה מכל הניסיון שצברתי בעולם השירה, כי החלטתי שהוא יהיה זול רק 7 שח ונגיש לכל קוראי הספרות בעולם, דרך ההוצאה הדיגיטלית בבוקסילה. כלומר לא הדפסתי אפילו עותק אחד.

מהו תהליך הכתיבה שלך?

הלכתי הכי רחוק מהשירה, אבל המפגש עם ברלין הכריח אותי להוציא את היומן ואת האייפון ואת כל חתיכות הנייר סביבי לכתוב כמה חוויות של לב נמס תחת שלג קפוא של נהר מוצק מקרח. פניתי ליובל גלעד שיערוך את השירים של האהבה והפרידה שנותרו מחוץ לספרים השונים. יובל גלעד היה המבקר החריף של שירתי וראיתי אתגר לעבוד עימו. הוא הבטיח להביא הפקה עירומה שתשיל משירי את עודף המטפורות ותחזיר את הכתיבה הפשוטה, ישירה וכואבת.

מה תפקידה של השירה בחיי היומיום בעינייך?

לגרום ללב לשיר. ברגע שהלב שר, הוא יכול לסגור את הפערים, לסיים את הכיבוש, לתת לנשים לשלוט, לקבל את היות האחר בחיינו כאדם מלא ושווה לנו. השירה היא תפילה, היא מכינה ומכשירה אותנו לאהבה, למוות, להתחלה חדשה ולקבלה של הסוף המתרגש ובא עלינו. השירה היא המסדרון לעולם הבא.

ספר שירה שהשפיע עליך או מלווה אותך כאדם או כמשורר/ת?

אני בא מהמוזיקה לשירה למשל: Survival  של בוב מארלי. מארלי היה משורר מעולה. הוא הצליח באלבום הזה לקחת נושאים הכי קשים שעוברים (עדיין!) על אפריקה ולהפוך אותם לאלבום מחאה מהטובים שנכתבו ונשמעו. In Utero של נירוואנה גם הוא נכתב על ידי משורר  מעולה – קורט קוביין. אני מקשיב למילים ולומד איך מדברים על מחשבות המוות האלו שלא עוזבות אותנו בחברה המלמדת אותנו להימעך ולהפוך לג'וקים מיותרים.

ספר שירה שקראת לאחרונה והרעיד את עולמך?

 גבריאל בלחסן. "עתיד" שיצא בשנת 2010. אני חוזר להרבה משיריו של גבריאל בלחסן שהוא משורר מופת. משום השיחרור שלו לכתוב חוויות כל כך קשות בתוך ישירות ונוקבות, אך גם להסתלסל סביב הכאב ולייצר ממנו אסתטיקה שבה החברה בישראל/פלסטין נחשפת לכל קרביה המדממים זיהומים, מחלות ומצ'ואיזם מכוער

הספר "פרידה בברלין", בהוצאת בוקסילה, ראה אור רק במהדורה דיגיטלית, 2014, רכשו אותו עוד היום, 7 ש"ח בלבד

(הטקסט התפרסם לראשונה בידיעות תל אביב, 14.3.2014 בידי רועי חסן לצד המשוררים: רון דהן, סיגלית בנאי, מואיז בן הראש, מי-טל נדלר ולורין מילק לכבוד צאת ספר שיריהם).

ערס פואטיקה 11 | עדי קיסר מקריאה מתי שמואלוף

אני מתעורר בבוקר ומקבל הודעות מחברים וחברות שעדי הקריאה את השיר "ישראל" באירוע האחרון של ערס פואטיקה Ars poetica ואין דרך יותר טובה לחמם את הלב בחזרה גם על פני אלפי קילומטרים, מלפרסם שיר בחזרה (שנכתב לפני). למילים יש כוח גדול יותר מאיתנו, אני מניח אותן כאן באהבה לקיסרית, כי איתה הכול החל וברוחה סופת החול עולה מן המדבר ומביאה את הכתום האהוב הזה על פני העיר המנוכרת. אך לפני הכול הנה השיר שהקריאה עדידושקה ובסוף שתי מילים שקרעו לי את הרקמות עם אהבה על הבוקר "מתגעגעים אליך"

ישראל/מתי שמואלוף

יִשְׂרָאֵל, מָתַי אֲנִי אַכִּיר אוֹתָךְ?
אֲנִי יוֹשֵׁב, מְחַכֶּה וְרוֹאֶה סְרָטִים עַל מוּסִיקָה מְהַפְּכָנִית.

יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי עִם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּךְ?
עָזַבְתִּי אֶת הַצָּבָא וַאֲנִי לֹא בַּחוּר עָשִׁיר.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ עֲבוֹדָה, דִּירָה וְאַהֲבָה
וּמָוֶת שֶׁיָּבוֹא מִבְּלִי שֶׁאֶגְסֹס.

יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אוֹתָךְ
רַק מֵרָחוֹק.

יִשְׂרָאֵל, אֵיךְ זֶה שֶׁאֵין לָךְ הוּמוֹר? וְאֵיפֹה הֶחְבֵּאת
אֶת הַלֵּיצָנִיּוֹת שֶׁלָּךְ?

יִשְׂרָאֵל בָּגַדְתִּי בָּךְ עִם הַמִּזְרָח וְגַם עִם הַתִּיכוֹן,
יִשְׂרָאֵל אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת זָקִיף בְּחוֹמוֹת הַמִּין שֶׁלָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה תַּעֲשִׂיּוֹת וְכַמָּה צָבָא, אוּלַי בְּכָל זֹאת
תִּתְּנִי לִי עֲבוֹדָה בְּשִׁירָה.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי בְּעִנְיָן שֶׁל עַרְבִיּוּת וּמִזְרָחִיּוּת,
אֲבָל חוֹלֵם רַק עָלַיִךְ.

יִשְׂרָאֵל גָּנְבוּ לִי שׁוּב אֶת הָאַרְנָק וְאֵין לִי
פְּצָצָה גַּרְעִינִית,
יֵשׁ לִי קְצָת חֲשִׁישׁ, וְכַמָּה שְׁקָלִים לְאוֹטוֹבּוּס לְבַקֵּר אֶת נַחוּם
שֶׁבְּחַיִּים לֹא נָסַע מִירוּשָׁלַיִם לְתֵל אָבִיב.

יִשְׂרָאֵל, אַתְּ זְקוּפָה מִדַּי, בּוֹאִי תָּנוּחִי, וְתַעַזְבִי
רֶגַע אֶת הָאֲדָמָה, בּוֹאִי אֲנִי מְחַכֶּה בִּשְׁמֵי בַּאקַה אַלְגַרְבִּיַה.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לְלֹא פֶּנְסְיָה, כּוֹתֵב שִׁירִים עַל פֶּנְסְיָה.

יִשְׂרָאֵל, מָתַי נְיַצֵּא חֲדָשׁוֹת שְׂמֵחוֹת?
יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי לִשְׂנֹא אֶת הַפְּעָרִים
בֵּינֵךְ לְבֵינִי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לֹא מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי פַּעַם יְהוּדִי-עַרְבִי, וְעַכְשָׁו
נִשְׁאָר לִי רַק שָׂפָם לֹא מְסֻדָּר.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ אִבַּדְתִּי עִנְיָן
בָּעִנְיָן שֶׁלָּךְ, יִשְׂרָאֵל מָתַי תִּתְעַנְיְנִי
בְּעִנְיָנַי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי רְצִינִי בְּאִי הָרְצִינוּת שֶׁלִּי,
יִשְׂרָאֵל, תְּנִי עוֹד ג'וֹיְנְט וּבוֹא נִשְׁתֹּק בְּיַחַד.

יִשְׂרָאֵל מַה יִּקְרֶה אִם תַּחְטְפִי הֶתְקֵף
וְאֶשָּׁאֵר לְבַד, הֲתִתְּנִי לִי לִשְׂרֹף אֶת גּוּפָתֵךְ?

יִשְׂרָאֵל, אֶת לֹא יְכוֹלָה כָּל הַזְּמַן לְהִתְגּוֹנֵן,
בּוֹאִי קְצָת אֵלַי, בִּלְבָנָה מְלֵאָה שֶׁל פִּיּוּט לַיְלָה אַלְמוֹנִי
וְנִתְפַּלֵּל בְּרִיקוּד אֶל הַשְּׁקִיעָה שֶׁל הַיָּרֵחַ הַזּוֹרֵחַ פְּלוֹנִי
וּנְבָרֵךְ בִּצְנִיעוּת גּוֹאָה, אֶת כָּל
הָאַשְׁמוֹרוֹת הַלֹּא מֻכָּרוֹת בְּבוֹר הַצִּפִּיּוֹת הַמִּתְגַשְּׁמוֹת ׁ

(מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", נהר ספרים, 2010)
החיים מכינים אותך להכול, אבל הלב תמיד קורס מרוב אהבה של עדי וערס פואטיקה Ars poetica . ובכל זאת אני מצליח לצוף רגע על פני השטח ולספר כיצד ראיתי את ההתחלה של הקבוצה ויכולתי לתת מקום, לב וקצת מניסיוני בכדי לעזור לאנרגיה המדהימה והרעבה הזאתי להתחיל לדבר, והיום המילים עצמאיות. אני מלא גאווה על העבודה המדהימה של עדי, שעובדת לילות כימים כבר 11 אירועים ועוד מעט 2 אסופות, וכל מה שמסביב. אין דבר שמאיר יותר את השמיים החשוכים של חיינו המוחלשים במדינה שכל כך זרה לפואטיקה של הערס והפרחה, מאשר להיות שותף לבריאת כוח מתקן ומרקיד שכזה.

יש מצב או אין מצב

לעדי קיסר

המזרחים קמו שוב, זה קורה כל תקופה, שמגיע דור ומשמיע קול שירה,
גם אני קמתי, והתיישבתי, מביט בדור הבא שקם לשבש את הסדר של השיר,
אותה הַמַּתָּנָה בשם עדי, שמכונה בידי רבים "הקיסרית"
שמשוררותיה הקימו גשר חפלאקי מעל ההריסות בגדות נהר "ערס-פואטיקה"
אך מה יקרה לאותיות הללו כשהן יתיישבו? מה יקרה כשלשיר יבוא דור חדש של מילה?
מתי לא נצטרך לקום יותר, ונכתוב שירה בישיבה כאחינו המיושבים בכניסה לכנסייה.

מפחידה אותי המחשבה שהתיקון יבוא רק אחרי מותי,
והשירה מחדשת את התורה מחבורה לחבורה, ממטפורה למטפורה, מדימוי לדימוי
והתהום רק גדלה מיום ליום, ובינתיים נמות משמחת הקהל,
אך שום ארץ לא מובטחת למילים הרעבות.