ערס פואטיקה 11 | עדי קיסר מקריאה מתי שמואלוף

אני מתעורר בבוקר ומקבל הודעות מחברים וחברות שעדי הקריאה את השיר "ישראל" באירוע האחרון של ערס פואטיקה Ars poetica ואין דרך יותר טובה לחמם את הלב בחזרה גם על פני אלפי קילומטרים, מלפרסם שיר בחזרה (שנכתב לפני). למילים יש כוח גדול יותר מאיתנו, אני מניח אותן כאן באהבה לקיסרית, כי איתה הכול החל וברוחה סופת החול עולה מן המדבר ומביאה את הכתום האהוב הזה על פני העיר המנוכרת. אך לפני הכול הנה השיר שהקריאה עדידושקה ובסוף שתי מילים שקרעו לי את הרקמות עם אהבה על הבוקר "מתגעגעים אליך"

ישראל/מתי שמואלוף

יִשְׂרָאֵל, מָתַי אֲנִי אַכִּיר אוֹתָךְ?
אֲנִי יוֹשֵׁב, מְחַכֶּה וְרוֹאֶה סְרָטִים עַל מוּסִיקָה מְהַפְּכָנִית.

יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי עִם הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּךְ?
עָזַבְתִּי אֶת הַצָּבָא וַאֲנִי לֹא בַּחוּר עָשִׁיר.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי מְחַפֵּשׂ עֲבוֹדָה, דִּירָה וְאַהֲבָה
וּמָוֶת שֶׁיָּבוֹא מִבְּלִי שֶׁאֶגְסֹס.

יִשְׂרָאֵל, לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱהֹב אוֹתָךְ
רַק מֵרָחוֹק.

יִשְׂרָאֵל, אֵיךְ זֶה שֶׁאֵין לָךְ הוּמוֹר? וְאֵיפֹה הֶחְבֵּאת
אֶת הַלֵּיצָנִיּוֹת שֶׁלָּךְ?

יִשְׂרָאֵל בָּגַדְתִּי בָּךְ עִם הַמִּזְרָח וְגַם עִם הַתִּיכוֹן,
יִשְׂרָאֵל אֲנִי אוֹהֵב לִהְיוֹת זָקִיף בְּחוֹמוֹת הַמִּין שֶׁלָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה תַּעֲשִׂיּוֹת וְכַמָּה צָבָא, אוּלַי בְּכָל זֹאת
תִּתְּנִי לִי עֲבוֹדָה בְּשִׁירָה.

יִשְׂרָאֵל אֲנִי בְּעִנְיָן שֶׁל עַרְבִיּוּת וּמִזְרָחִיּוּת,
אֲבָל חוֹלֵם רַק עָלַיִךְ.

יִשְׂרָאֵל גָּנְבוּ לִי שׁוּב אֶת הָאַרְנָק וְאֵין לִי
פְּצָצָה גַּרְעִינִית,
יֵשׁ לִי קְצָת חֲשִׁישׁ, וְכַמָּה שְׁקָלִים לְאוֹטוֹבּוּס לְבַקֵּר אֶת נַחוּם
שֶׁבְּחַיִּים לֹא נָסַע מִירוּשָׁלַיִם לְתֵל אָבִיב.

יִשְׂרָאֵל, אַתְּ זְקוּפָה מִדַּי, בּוֹאִי תָּנוּחִי, וְתַעַזְבִי
רֶגַע אֶת הָאֲדָמָה, בּוֹאִי אֲנִי מְחַכֶּה בִּשְׁמֵי בַּאקַה אַלְגַרְבִּיַה.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לְלֹא פֶּנְסְיָה, כּוֹתֵב שִׁירִים עַל פֶּנְסְיָה.

יִשְׂרָאֵל, מָתַי נְיַצֵּא חֲדָשׁוֹת שְׂמֵחוֹת?
יִשְׂרָאֵל מָתַי תַּפְסִיקִי לִשְׂנֹא אֶת הַפְּעָרִים
בֵּינֵךְ לְבֵינִי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי לֹא מוּכָן לְהִתְחַתֵּן אִתָּךְ.

יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי פַּעַם יְהוּדִי-עַרְבִי, וְעַכְשָׁו
נִשְׁאָר לִי רַק שָׂפָם לֹא מְסֻדָּר.

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יוֹדֵעַ אֵיךְ אִבַּדְתִּי עִנְיָן
בָּעִנְיָן שֶׁלָּךְ, יִשְׂרָאֵל מָתַי תִּתְעַנְיְנִי
בְּעִנְיָנַי?

יִשְׂרָאֵל, אֲנִי רְצִינִי בְּאִי הָרְצִינוּת שֶׁלִּי,
יִשְׂרָאֵל, תְּנִי עוֹד ג'וֹיְנְט וּבוֹא נִשְׁתֹּק בְּיַחַד.

יִשְׂרָאֵל מַה יִּקְרֶה אִם תַּחְטְפִי הֶתְקֵף
וְאֶשָּׁאֵר לְבַד, הֲתִתְּנִי לִי לִשְׂרֹף אֶת גּוּפָתֵךְ?

יִשְׂרָאֵל, אֶת לֹא יְכוֹלָה כָּל הַזְּמַן לְהִתְגּוֹנֵן,
בּוֹאִי קְצָת אֵלַי, בִּלְבָנָה מְלֵאָה שֶׁל פִּיּוּט לַיְלָה אַלְמוֹנִי
וְנִתְפַּלֵּל בְּרִיקוּד אֶל הַשְּׁקִיעָה שֶׁל הַיָּרֵחַ הַזּוֹרֵחַ פְּלוֹנִי
וּנְבָרֵךְ בִּצְנִיעוּת גּוֹאָה, אֶת כָּל
הָאַשְׁמוֹרוֹת הַלֹּא מֻכָּרוֹת בְּבוֹר הַצִּפִּיּוֹת הַמִּתְגַשְּׁמוֹת ׁ

(מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", נהר ספרים, 2010)
החיים מכינים אותך להכול, אבל הלב תמיד קורס מרוב אהבה של עדי וערס פואטיקה Ars poetica . ובכל זאת אני מצליח לצוף רגע על פני השטח ולספר כיצד ראיתי את ההתחלה של הקבוצה ויכולתי לתת מקום, לב וקצת מניסיוני בכדי לעזור לאנרגיה המדהימה והרעבה הזאתי להתחיל לדבר, והיום המילים עצמאיות. אני מלא גאווה על העבודה המדהימה של עדי, שעובדת לילות כימים כבר 11 אירועים ועוד מעט 2 אסופות, וכל מה שמסביב. אין דבר שמאיר יותר את השמיים החשוכים של חיינו המוחלשים במדינה שכל כך זרה לפואטיקה של הערס והפרחה, מאשר להיות שותף לבריאת כוח מתקן ומרקיד שכזה.

יש מצב או אין מצב

לעדי קיסר

המזרחים קמו שוב, זה קורה כל תקופה, שמגיע דור ומשמיע קול שירה,
גם אני קמתי, והתיישבתי, מביט בדור הבא שקם לשבש את הסדר של השיר,
אותה הַמַּתָּנָה בשם עדי, שמכונה בידי רבים "הקיסרית"
שמשוררותיה הקימו גשר חפלאקי מעל ההריסות בגדות נהר "ערס-פואטיקה"
אך מה יקרה לאותיות הללו כשהן יתיישבו? מה יקרה כשלשיר יבוא דור חדש של מילה?
מתי לא נצטרך לקום יותר, ונכתוב שירה בישיבה כאחינו המיושבים בכניסה לכנסייה.

מפחידה אותי המחשבה שהתיקון יבוא רק אחרי מותי,
והשירה מחדשת את התורה מחבורה לחבורה, ממטפורה למטפורה, מדימוי לדימוי
והתהום רק גדלה מיום ליום, ובינתיים נמות משמחת הקהל,
אך שום ארץ לא מובטחת למילים הרעבות.

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה
בתמונה: יחזקאל רחמים מחזיק עותק של "האסון מתחיל בארוחת העסקים" בבוליביה

הגולֶה במולדתו (או: לקרוא את שמואלוף בבוליביה) / יחזקאל רחמים

האסון מתחיל בארוחת עסקים, מתי שמואלוף. הוצאת נהר, 2013. 78 עמודים

"ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק."

כבר עמדתי בשערי ההוסטל עם התיק על הגב והשמיכה מחובקת מתחת לזרוע, כשהבחור מהקבלה מיהר אלי וקרא, "הגיעה לך חבילה!" הרבה זמן שלא קיבלתי חבילה, והתענגתי לרגע על רסיס נועם קדמוני: מעטפה ובה ספר נייר ודם. תחבתי את המעטפה הסגורה לתוך השמיכה המקופלת ויצאתי  לנסיעה מקוטעת שתימשך כל הלילה עד לפוֹטוֹסִי, העיר הגבוהה בעולם, שם על צלע אחד ההרים אשתתף בזריחה בטקס ראש השנה האֲנְדִינִי-אמאזוני. בדרך לטרמינל הוצאתי את המעטפה מתוך השמיכה, בחנתי את הבולים של "מהפכת משק המים" בישראל, והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן. תחת עיניו החקרניות והמגששות של הנהג בחנתי את אורגיית הדמויות הפסיכודאליות-משהו על הרקע החלמוני בחזית העטיפה. אולי מַפָּה  אסוציאטיבית של פְּנים הספר. בכל אופן, עטיפה יפה מאוד (המאייר: רותם מקרית גת). על גב העטיפה ציטוט מאת המבקר אילן ברקוביץ', המצביע על שירת מתי שמואלוף, או לפחות על שיר הנושא, כשירת מחאה שאינה יוצאת מ"עמדה מדוּמה של סבל". בשיר הנושא, המופיע אף הוא על גב הספר, עיניי נמשכות, אולי בשונה מאלה של ברקוביץ', דווקא לשורה השנייה, שבה המשורר "מתכנס בחזרה אל הזרוּת". תמונתו של מתי מעלה בי חיוך כשאני מזהה שתי ידיים עלומות מסדרות בתשומת-לב את עניבתו, ואגב כך מחלצות מהמשורר חיוך מהורהר של רגע חמים; אני מדמה לראות ילד מבקיע באושר רגעי מתוך קפסולת דמות המשורר.

"...והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"
"…והוצאתי ספר עשוי היטב בחומר ובעיצוב לתפארת הוצאת "נהר ספרים" של ראובן מירן"

זרוּת, גלות והגירה נכתבים בישראל

עד הבוקר אני מוצא את עצמי קורא בספר פיסות-פיסות ומסיימו בטרם זריחה: ראשית, בְּוואן מטפס בהרים אדירים שחלק ממורדותיהם התכסו במעטה של קרח במהלך הלילה; בהמשך, בהמתנה לילית ממושכת בטרמינל של העיר אוֹרוּרוֹ הקרה (כלומר, הקרה!!! גם בתוך הטרמינל); ולבסוף, באוטובוס לעיר פוטוסי מתחת לאלומת אור עמומה בירכתי האוטובוס החשוך והיָשוּן עד כדי נחירות מנסרות. בתוך הקריאה המקוטעת והתמהמהות להרהורים בחלונות הקרים עלו בי מחשבות שונות, שאשתף מהן כאן, וגם תמיהה, למקרא אחת מכותרות השירים, "היגרתי למדינה הלא נכונה"; תמיהה שמא המצב היה "אמוּר" להיות הפוך. כלומר, מצב שבו ספר כזה נכתב מחוץ לישראל, והדברים שבו, הרוויים תחושת זרות, גלות והגירה, נקראים מישראל.

            ספריו הקודמים של שמואלוף רחוקים ממני פיזית חצי עולם, אך מהזיכרון לגבי שירתו, נדמה לי שאני מוצא בספרו הרביעי, ברמת התדרים, משהו אחר, בעיניי גם אחר לטובה: יותר מִטפחות וצורות ופחות זעם ישיר ומרוכז; תחושה של ריתוך יותר עמוק של האישי-נפשי עם החברתי-פוליטי. הפצע שהינו חלק מהמנסרה לראיית החוץ הסובב מגלה את עצמו יותר, והפצעים הופכים חופפים; צער העולם וצער האדם נמזגים זה בזה לכדי מציאות יותר שלמה. לצד חומרים "מוכּרים" – מהילדה במחסום, דרך תימנֵי כנרת, ההעסקה פוגענית במכון ויצמן (שאינו "מכון ליווי לרעיונות סוציאליסטיים", 16), מחירי המים וחשבון הבנק, ועד לדיבור הלא-מקרי בלשון נקבה ול"אטלימוּת" הכללית – מצאתי רגעים פואטיים יפים, אולי מסוג חדש, דימויים שמרחבים את המרחב האסוציאטיבי המוכּר (למשל, "דפי תלמוד בוערים מרוב תשוקה", 34), אסוציאטיביות ציורית ("עצים רוקדים בין פרחי לוטוס שחונקים דגי זהב", 32), מוסיקליות ומקצב ("ככל שמתייתרת עבודת המשוררת", 25; "אני קשקוש שנמחק באלפי מחקים/ אני אבק לרגלי אנשי עסקים", 60) ועוד משפטים שאהבתי בלי להזדקק לנימוק ("התנים לא כל כך טיפשים בלילה", 74).

 שלוש גַלוּיוֹת

עם ההתקדמות בקריאה ובמסע, העדות על ההגירה "למדינה הלא נכונה" – שמעלה בי לא מעט מחשבות אישיות – מתבררת כמעטה שמתחתיו שוכנת תחושת הגירה וגלות בעלת עוצמה, ויותר מרובד אחד. הנה שלושה רבדים של גַלויות שבהם הבחנתי בוקעים מן הטקסט:

  1. גלות פיזית – זוהי הגלות במדינה הפיזית שעליה כותב המשורר מתוך ביקורת, ריחוק ואכזבה; מדינה שבה הוא "לא מוצא את הדרך" לביתו (18), ושבה המילים "מחפשות גן עדן אחר" (16); זו המדינה שאיתה הוא מקיים דיאלוג ישיר, ומסביר לה, הכי 'דוּגרי' שיש, "אַת הופכת אותי למהגר/ אני מקים את ארצי הנוכרית לצידךְ ובתוכךְ" (17).
  2. גלות במדינת השירה, גלות פואטית – הגלות אינה רק במדינה שאת שמה נושא השיר הישיר "ישראל", אלא גם במדינה אחרת שמופיעה באחד השירים כ"מדינת השירה". השירה והשפה הן דברים מוחשיים מאוד, ואף מרכזיים, בעולמו השירי של שמואלוף: למילה יש גוף וחוֹמָה, השפה יכולה להיות מובטלת ואף להירצח, אפשר לטוס ב"מטוסי אותיות", ולשירה – או ל"מדינת השירה" – יש אף שרת חינוך, בית חולים ותנאי העסקה שבמסגרתם אפשר אפילו להיות מפוטרים מהשירה.
  3. גלות במרחב האישי – בנוסף  לשתי הגלויות הראשונות, מתקיימת גלות שלישית, מעט דקה יותר בנוכחותה – שאינה בלתי-קשורה לשתי הראשונות – הגלות במרחב האישי הקרוב ובמרחב הפנימי: היעדר הבית והיעדר החיבוק; הקיום שבו המשורר הוא "זרע ללא אדמה,/ הוא חי על פני המים/ ומת ליבשה// הוא נשוי לרוח" ו"מחפש אחרייך בביוב השמיימי של נהרות הזפת" (11), הקיום שבו הוא שומע "תינוק צורח, יש איפשהו תינוק זועק/ בחדרי" (28). התינוק הזה צורח מן הסתם ממקום יותר עמוק מהחדר, אבל הדימוי יפה מאוד, איפשהו בחדרי.

קריאה מתעכבת פנימה נותנת שתגובת המשורר לעולם שהוא מתאר – או לעולם שעולה מעצמו מתוך הרצף – היא רצון להתקבל, להיות אהוב, למצוא בית ולזכות בחיבוק, גם בַּמקום שבו לתחושתו, בעת פינוי התקווה (השכונה אך לא רק), "רק לפודל הלבן יש מלונה" (65). בדיאלוג שלו מול המדינה הראשונה הוא כמו-מצפה – באופן מפתיע-משהו עבורי – להיפוך המצב, "ישראל, אני יודע איך איבדתי עניין/ בעניין שלךְ, ישראל מתי תתענייני/ בעניינִי?" (59), ואולי הוא אף מחכה לכינון יחסי אהבה – כן, איתךְ ישראל! – ישראל שהמשורר "חולם רק עלייךְ" (56), ותוהה: "ישראל, לפעמים אני חושב שאפשר לאהוב אותךְ/ רק מרחוק" (57); בממד אחר, המשורר מעוניין למצוא "עיר מקלט בשירה" (22), ואפשר שגם הד הכרה ניכר יותר במרחב הזה (אגב, וזה רק רבע-קשור, אבל בהתחשב בהיקף העשייה, הדיאלוג, ההשפעה והחיוּת של שמואלוף במרחב השירה החי, ולא רק ככותב, הגיע הזמן להתעלם מסלידות ומריחוקים פוליטיים, ולהעניק לו הכרה "ראש-ממשלתית" מסוימת שתרחיב מעט את הנשימה; אבל זה, כאמור, שייך לניתוח אחר). אותה כמיהה להיפוך הגלות והזרות באה לידי ביטוי בלבוש אחר גם במרחב האישי-פנימי, האינטימי, שבו, בעבור המשורר הזה מתברר ש"חיבוק הלילה הוא הנשק האמיתי של צבאותַי" (67).

צילום: יחזקאל רחמים
יחזקאל רחמים, כחלק מהטקס לכניסת שנת האיימרה החדשה, או בשמה החדש בבוליביה "השנה האנדינית-אמזונית". השנה מתחילה עם זריחת השמש…

בכל זאת בית בתוך הגלות

מהביקור בפוטוסי אני חוזר באוטובוס יום. אני מסתכל מהחלון על המרחבים הגבוהים, החזקים, השקטים, מתבונן בפסגות מושלגות שמופיעות פה ושם במרחק, ונושם. ונושם. אני שוב מוציא מהתיק את ספר השירים של מתי, מן הסתם אל הקְשר אחר לחלוטין מזה שבו הם נכתבו, עובר על שורות שסימנתי לעצמי ומדי פעם חוזר לבהות בנוף שנע לאיטו לאחור. אני חושב שאני מכיר את המדינה ששמואלוף כותב עליה ונמצא ביחסים שלו איתה. ועכשיו אני מכיר עוד אחת, ועם הזמן יותר ויותר. הנודד רואה את היפה ואת הקשה, ואולי מבחין בעיקר במה שנוגע בו או מה שמתקרב אליו. הגולה במולדתו מרגיש וחי את הכאב. במקרים נדירים הוא גם כותב על כך, וטוב שכך. באיזו קריאת לב ממרחקים של הספר הזה, שאינה מחפשת או זקוקה לנימוקים, עולה בי פתאום ההרגשה שהכותב הזה, או מתי, ידידי, נמצא על סף כלשהו של מיצוי התנסות ושל התבוננות ("איפה אני", 45; "מי אני, למה אני עושה את מה שאני עושה", 12, אבל זה הרבה מעבר לציטוטים נקודתיים), שאפשר שעשויים להוביל אותו, אחרי פרק חיים שדומה שמסתכם לו מעצמו, לעמידוֹת אחרות מול שלושת רבדי הגלות שקראתי בספרו. איכשהו הרגשתי את זה דרך השירים. שיעור מבוא ברוחניות ובצלילות הראייה מלמד שאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות (אני לא באמת מאמין בזה עד הסוף), אבל אנחנו יכולים לשנות את התגובה שלנו למציאות. בעקבות הקריאה, אני חושב על תגובות אפשריות אחרות לאותה מציאות, על מרחב נוסף לחקירה שעשוי להמתין בהמשך הדרך. למשל, לוותר על הציפייה, על הבית החיצוני, על הרצון להתקבל ואפילו על החיבוק, ומבלי לוותר על האכפתיות ועל הרצון לשפר ולקוות… בשתי נקודות בספר אני מוצא התכתבות אישית של שמואלוף עם כתיבתי שלי; התכתבות שמציעה שאולי בתוך "הגלות השנייה" מתקיים בכל זאת סוג של בית רעיוני מופשט, סוג של קהילתיות פואטית, ומאירה באור אחר, מעט חמים יותר, את הגלות, במיוחד על רקע ההנחה שלמטריצת ההשפעות וההתכתבויות יש מן הסתם הרבה יותר משני קצוות (שני הרגעים מופיעים בכותרת השיר "סיבת המוות: נחנק משירי אהבה", שאך סביר שמתכתבת עם השורה "סיבת המוות: עוני" מהסיפור הקצר "מים", שלמדתי שמתי מלמד מזה זמן בסדנאות הכתיבה שלו, וכך לגבי ההתכתבות עם הרעיון הסוציו-פואטי של "היהלומים השחורים" ממסה מיוחדת שכתבתי לכבוד כנס ספרותי על הספרות העכשווית "יהלומים שחורים: על הגעת השוליים לספרות בישראל").

צפו: סיבת המוות – נחנק משירי אהבה ב"השקת האסון מתחיל בארוחת עסקים" 

דיאלוג מחויך, או: היגרתי למדינה הנכונה?

אני מסתכל על נקודות חיות שרוֹעות במרחק, ותוהה עד איזו מידה באמת אפשר לייצר מרחב מוגן מהיחסיות הסמיכה ומההיקשרות של אדם בסבך יחסים עם מקומות, נסיבות וממדים שבהם הוא חי. אני מסתכל על משפט מסומן שלא הבנתי עד הסוף, ותוהה אם תוכל, מתי, "לערוף את ריצת תחרות שירתךָ" (63) בלי לערוף את ראשךָ שלך, וגם בלי לערוף את שירתךָ; כלומר, אם תוכל לערוף את הריצה ואת התחרות מתוך העשייה, אך לא את השירה, או לפחות לא את שירת החיים. אני קורא את המשפט הזה שוב ותוהה מחדש למה מתי התכוון, כשהאוטובוס עוצר בצומת שומקום ואישה מקומית בלבוש מסורתי עולה עם קערה מלאה שקיות עם פיסות בשר חתוכות בצורת עלים דקים ותפוחי אדמה מבושלים. אני תוחב את הספר לתיק ומתעניין מתוך סקרנות איזה בשר זה. "לאמה. בשר של לאמה. תיקח אחד?" אחד הנוסעים מעודד אותי לנסות ומבטיח: "זה טעים, ריקוֹ!" (המבטא בוליביאני הררי, אז זה נשמע כמו ז'יקוֹ). אני אומר שהחלטתי שאני לא אוכל לאמה אף-פעם, שאני מחבב את החיה הנחמדה הזאת ומעדיף לאהוב אותה מרחוק בעיניים. האיש צוחק ומסביר לי שאני טועה, ושהחיה הנחמדה שלא אוכלים זאת בכלל ביקוּניָה (שאומנם דומה ללאמה, אך הרבה יותר עדינה ונדירה) והוא שוב מאיץ בי לטעום, עכשיו יחד עם שכנו לספסל. נוצר דיאלוג מחויך מסביב, ואני מסביר שאני מלא. מה זה מלא? מלאניסימוֹ! פשוט כי אכלתי הרבה ביקוּניה לפני הנסיעה. אישה שיושבת מאחורי שואלת כמעט בבהלה אם באמת, והנוסע המאיץ מזדקף ואומר בקול שכולם ישמעו – "ביקוּניה! איך באמת? איך באמת?"

הדברים התפרסמו לראשונה בתאריך ה-19 באוגוסט 2013 בפייסבוק של היוצר יחזקאל רחמים

כל הצילומים הם של יחזקאל רחמים וכל הזכויות שמורות אליו בלבד.

 

הופעה לפני אחרונה במזה"ת: ספוקן שירת "אחוזי לחות" – זוגות של יוצרים מתחומים שונים נותנים פרשנות אישית וחסרת מעצורים

1233975_10151615983907297_446138161_n

 

הוראות בטיחות: במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה, אני חוזר במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה. תודה

Protesters marched through downtown Boston, MA in response to Israeli air strikes and planned military operation in Gaza on November 15, 2012. The protesters chanted and held up signs as the march turned in to a rally outside the Israeli consulate in Boston. Tess Scheflan/ Activestills.org
Protesters marched through downtown Boston, MA in response to Israeli air strikes and planned military operation in Gaza on November 15, 2012.
The protesters chanted and held up signs as the march turned in to a rally outside the Israeli consulate in Boston. Tess Scheflan/ Activestills.org

ההיסטוריה נקבעת היום רחוק מהאקדמיה בתוך הציוציאדה והנה אני מביא בפניכם את מבחר ציוציי ברגעי טילים על ת"א ועזה

  • תחזית בזוקה: שוברים שתיקה יעבדו קשה שנה הבאה
  • שוקד פיתוח טיל נגד טילים ע״ש אלכס אפשטיין שיבדל לחיים למרחקים ארוכים ואולי אפילו מרתון
  • איך לילה כלכלי לא הזמינו את דן חלוץ לתת טיפים איך להשקיע במניות בזמן מלחמה. סליחה רגע לפני שהיא פורצת
  • אוהלים – התשובה לטילים
  • החמאס הוא הבסיס הקדמי של איראן וישראל היא הבסיס של הכוסולאימא של הנזירה תרזה
  • החמאס: צה״ל עושה שימוש באוכלוסייה אזרחית סביב הקריה
  • פרשני הטלוויזיה בשירות הציבורי של צה"ל, סליחה שאני מפריע, אבל נכשלה קונספציית ההרתעה, כדאי להפסיק את הפרטת הביטחון ולדרוש מהפוליטיקאים מו"מ!
  • בלי פאניקה: בצער רב אני חוזה שימותו חיילים צעירים בכניסה הקרקעית, והחונטה לא תוכל להמשיך בסבב "בוא נראה לכם מי הזכר עם הזין הכי גדול במזהת"
  • הגראד ששוגר לתל אביב ולא התפוצץ על הקרקע חי בדירת שותפים מחולקת, ממלצר בינתיים, עובד על למצוא את הכיוון שלו כאמן ובגדול מחפש את עצמו.
  • מלחמת 'שלום העצמאות' מתחילה
  • סליחה אבל בוא נדייק, אלו הם לא אירגוני טרור, זהו צבא המדינה הפלסטינית בעזה
  • הוראות בטיחות: במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה, אני חוזר במקרה של אזעקת אמת, הפילו את הממשלה. תודה
  • מלצר, את ההפסדים לתיירות, עסקים קטנים וגדלים, ועוגמת הנפש תרשום על חשבון נתניהו
  • אהוד ברק מאשים את בנימין נתניהו על שנשברה הציפורן של ליברמן בזמן האזעקה
  • מחירי הדירות בתל אביב יירדו בזמן הקרוב לקבר
  • נקווה שנסראללה לא ייכנס בזמן פציעות ויכריע את התיקו ההיסטורי של החמאס עם נבחרת המנהיגים המטורפים של ישראל
  • סדאם מתהפך בקברו. נשבר השיא של מלחמת המפרץ
  • נתניהו כינס את כל הסוקרים של עצמאות לבור בקריה
  • פצצות ברמת גן. ביבי יא זבל.
  • באיזה אתר כתבו את השטויות הללו: "אנחנו חזקים. אנחנו צודקים. אנחנו ננצח. עושים ציונות – יחד מנצחים"? למה לא נודה שביבי חלש, לא צודק ולא מנצח
  • רטווטו: זקוק לעזרה עם החתול הכי יפה, אוהב שנזרק לרחוב ומחפש בית חם

דווקא בקיץ: חוף הולך ונעלם

הדברים התפרסמו לראשונה בדעות ישראל היום

חוף הים התיכון הוא אחד התענוגות הגדולים שלנו בישראל, אבל מתברר שגם הוא מצטמצם ואיננו יכולים ליהנות ממנו כמו בעבר. חוף הים זקוק להגנה שלנו כדי שנוכל לשבת בשקט ולצפות בשמש ובגלים. איני רומז כרגע להזרמת שפכים, לזיהומים התעשייתיים המתרגשים, לקידוחי הנפט ולאיומים סביבתיים אחרים. אני מבקש שנסתכל מחדש על כל העסקים שמניחים שמשיות וכיסאות בחופים וגובים עליהם כסף. אלו הם אותם עסקים שהופכים את החופים הציבוריים לחופים פרטיים בשביל אירועים או הפקות אחרות.

לכאורה התרגלנו לראות שמשיות וכיסאות על החוף, וחלק מאיתנו אף משלם על השימוש בהם בחופים השונים. אך רק לאחרונה קיבלנו את המידע המדויק לגבי כמה שטח חוף נותר לנו באמת. פעילי עמותת צלול מדדו באמצעות סרטי מדידה את רובם המוחלט של החופים המוכרזים כפתוחים לשימוש הציבור. התוצאות מדאיגות: פחות מ-20 אחוזים מקו המים פנויים לשימוש הציבור כולו.

העמותה מלמדת אותנו שמרבית אזורי הרחצה המותרים נמסרו לזכיינים פרטיים. "העיריות הפקיעו מידי הציבור את הזכות ליהנות משירותי רחצה ומבילוי בחופי הים המבוקשים", אומרת מאיה יעקבס, מנכ"ל עמותת צלול, "המצב בחלק נכבד מהחופים הוא בלתי נסבל, ואין ולו מטר אחד שבו אפשר לפרוס מגבת ולשבת על חוף הים".

שוב אנו לומדים על יחסי הכוח המתהווים בהיעדר פיקוח עירוני וממשלתי ובהיעדר תכנון מתאים הכולל את צורכי הציבור. גם חוף הים חשוף למאבקים והופך כלי ליצירת הון, והאינטרס הציבורי הוא אחרון בתור. לכן אנו נזקקים לעמותות, לארגונים ולפעילים שיזכירו לציבור את מצבו העגום. כאן אין תהליך תמים, שבו בטעות נגרם נזק לציבור בחופים. העיריות הן שחקן שדוחק את הציבור הצידה. לעיתים התהליך של הנחת כיסאות בתשלום הוא סכנה לציבור, שנאלץ להתרחק מקו המים שליד סוכת המציל לעבר אזורים אסורים. עמותת צלול הודיעה שתיאבק לאשר חקיקה שתבטיח את הזכות של הציבור בחופי הים. היא תדרוש מהעיריות לחשוף את החוזים עם מפעילי החוף ותקרא לביטולם בשם הציבור ולמענו. הגידור בתשלום של אזורים שלמים בחופי הים בישראל הופך את הבעיה לעניין מעמדי וחברתי. אוכלוסיות שלמות אינן יכולות להיכנס לחופים מסוימים ולשלם את התשלום, ובכך מופקע מהן השימוש באחד ממשאבי הטבע היקרים ביותר.

הבעיות של צמצום שטח החוף בשל הפקעה עסקית כוללות גם צורות אחרות של נישול, ובהן כפר נופש שיצמצם את חוף הים בנחשולים; סוללות עפר שהוקמו בבית ינאי; אירועים פרטיים שנערכים ללא היתר ביישוב נעורים; הקמת טיילת חדשה בהרצליה דרום ועוד.

המאבק על עתיד הבנייה בחופים הניב הצלחה מסוימת. לפני כשבועיים אושרה בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק הקובעת שתוכניות בנייה בסביבה חופית שאושרו לפני 2004, אך טרם מומשו, ייבחנו מחדש על ידי הוועדה לשמירת הסביבה החופית. אך הדרך עדיין ארוכה. רוחות המחאה, המנשבות גם בחופים, מזכירות שלא מאוחר ללבוש בגד ים ולצאת להפגין בעד החול, הים והשמש, ולא – גם הם יעברו לידי ההון.

*

בחודש הבא אשתתף באירועי אוהבים אמנות בתל אביב

*

החוקר אסף מידני ממליץ עלי כמשורר פוליטי - http://dmag.col.org.il/pub/galgefen/rehovot.html
החוקר אסף מידני ממליץ עלי כמשורר פוליטי – http://dmag.col.org.il/pub/galgefen/rehovot.html

שני שירים חדשים ומאמר עקרוני ליום השירה הבינלאומי

עם רז'ידי בהפגנה בתל אביב של האתיופים המאוחדים. צילום: ערן סבאג
עם רז'ידי בהפגנה בתל אביב של האתיופים המאוחדים. צילום: ערן סבאג

רני יגיל: "בחרתי לחגוג את יום השירה הבינלאומי, 29 בפברואר, בקול קורא של המשורר מתי שמואלוף (1972) למען שיפור מעמד השירה בקרב הקוראים והטבת מצב המשוררות והמשוררים כאן בארץ. שמואלוף, שועל ותיק של מאבקים חברתיים, פעיל עתה עם חברים נוספים באיגוד המשוררים הצובר כוח. אחת לחודש אשתדל להביא משוררת או משורר פעילים באיגוד, אשר יאמרו כאן את דברם, יספרו מעט על פועלם ויביעו את דעתם באשר למצב השירה בישראל. לצד הרשימה הקצרה אפרסם כמה שירים של המשוררת או המשורר הכותבים. הפעם, שניים של שמואלוף: השיר המסיים והשיר הפותח בספרו החדש המתעתד לראות אור."

*

סרטון הקראת השיר- ״פינו את התקווה״ בערב ״בית כנסת: מבית מדרש התנגדות אנתולוגיה לשירה״ ביום השירה הבינלאומי – חפשו את השירון שערכה ללי ציפי מיכאלי.

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

האומץ של שלמה מעוז

Racing Racing, 1934, oil on canvas by Gerald Sargent Foster | cc: flickr By cliff1066™
מוזר שבישראל מותר לדבר על הדרה של נשים, אבל על הדרה של מזרחים אסור. Racing Racing, 1934, oil on canvas by Gerald Sargent Foster | cc: flickr By cliff1066™

פרשת הפיטורים של מעוז מצביעה על היעדר פלורליזם בישראל המשך קריאת הפוסט "האומץ של שלמה מעוז"

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr
In Black and White - Marshall Astor - Equally God and Equally Satan - Rolling Satan's Horn By Marshall Astor - Food Fetishist. cc: flickr

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בארת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי,אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית"). המשך קריאת הפוסט ""אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי"