כל הכבוד לכוח לעובדים, עובדי הרכבת וגילה אדרעי

פעילי כוח לעובדים בהפגנה. cc: ויקיפדיה
פעילי כוח לעובדים בהפגנה. cc: ויקיפדיה

במיוחד לקוראי הבלוג – מאמר שנכתב לפני שידענו שכוח לעובדים יזכו בעובדי הרכבת – וכל הכבוד במיוחד למנהיגות של גילה אדרעי

ההסתדרות שוב הוכיחה כי היא עובדת נגד העובדים עם ההדחה של גילה אדרעי. ההסתדרות המאובנת מתקשה לקבל מנהיגת עובדים אסרטיבית, מזרחית שצמחה מלמטה. במקום זה ביקשו להדיחה. אך במקום שבו ההסתדרות נכשלת, נכנס ארגון העובדים "כוח לעובדים" שמקווה להפוך לארגון היציג של עובדי הרכבת (בדיון שמתחולל היום בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה). גילה אדרעי אופטימית להצליח למנוע את ההדחה. אך גם אם היא תודח, חשוב להבין את תהליכי העומק המתחוללים בחברה הישראלית. אנו רואים את החזית של עופר עיני, מנהיג ההסתדרות שניצח את איתן כבל במאבק על ראשון האירגון. לצד עיני, עומד ראש העיר רון חולדאי ויו"ר האופיזציה שלי יחימוביץ'. שלושת הכוחות הללו הם אלו אשר מבטיחים לכאורה עתיד סוציאל דמוקרטי לישראל ברוח המחאה. אך כשאנו מביטים בשלושת המנהיגים הללו, אנו רואים את הקשיים שיהפכו את המשימה הסוציאל דמוקרטית לבלתי אפשרית. על הניכור בין המחאה והחזון של רון חולדאי אין מה להוסיף. שלי יחימוביץ גם היא סופגת על התעלמותה מתנועת ההמונים הגועשת ברחובות ואי יכולתה להגיב, כמעט בדומה למנהיגה אחרת שנכשלה – ציפי ליבני. אם עופר עיני יעניק את ציבור העובדים על מגש של הפרטה לידי בעלי ההון, אזי שוק העבודה ייקרע תחת היעדר זכויות עובדים. עיני עושה הכול כדי להיראות חברתית, אך ההדחה של גילה אדרעי מספרת סיפור אחר. עיני בעצם מוריד את ההנהגה הבלתי מתפשרת של ציבור עובדי הרכבת, בכדי להגמיש את התנאים שעליהם יעמדו העובדים. אז הוא יהיה מוכן להילחם על תנאים מופחתים וייצא כמנהיג. זאת משום שעיני אינו מנהיג הסתדרותי חזק, כמו קודמו בתפקיד ח"כ עמיר פרץ.

אדרעי זקוקה להסכמתם של מעל 50% מהעובדים כדי להעביר את הוועד מההסתדרות ל"כוח לעובדים", ולפי ההערכות אנשיה קרובים ליעד הזה. אם רוב עובדי הרכבת יצטרפו לארגון המתחרה, הרי שההסתדרות תאבד את אחד הוועדים החזקים והיעילים שלה במיוחד בעת שביתות כלליות. על-פי מקורות בחברה, בהסתדרות מנהלים קרב עיקש בימים האחרונים בניסיון למנוע את השינוי. זהו רגע חשוב ביותר. אם "כוח לעובדים" תזכה בקרב היא תהפוך לשחקן ראשי בתחום ארגון העובדים. עיני יודע שהרבה עינים מופנות אליו. אך גם אם ינצח, עלינו לזכור כי כוח לעובדים, מען לעובדים וארגון עבודה נוספים כבר מבינים איך ואיפה החלקים החלשים של ההסתדרות. בעבר העבודה המאורגנת בישראל עמדה על למעלה משבעים אחוז, אך היום היא ירדה לפחות מארבעים אחוז. ההתארגנות המחודשות של ציבורי עובדים רחבים, מוכיחה את הצורך בהכנסת האופי הדמוקרטי לתוך מקומות העבודה ומימוש זכות ההתארגנות והשביתה.

במערב יש מלחמה אידיאולוגית רחבה בין הימין הכלכלי שרוצה ציבור עובדים שקל לנייד אותו והוא משולל זכויות עובדים לבין השמאל החברתי שרוצה ציבור עובדים שמאורגן בכדי לייצר ביטחון תעסוקתי. בישראל אנו רואים קרב ענקים בתוך הנהגת עובדי הרכבת. אם גילה אדרעי וכוח לעובדים ינצחו, אולי נראה נטייה לכיוון של שמאל חברתי אמיתי בישראל.

*

אופיר טובול כתב: "בשלישי של שבוע הבא אני הולך לעשות דבר אחד לא מעניין ודבר אחד כן מעניין. הדבר הלא מעניין הוא מבחן בדיני מיסים. לא מעניין אז אין מה להרחיב. הדבר הכן מעניין הוא שאני עושה קאמבק לא מתוקשר לאנה לולו, הבר האהוב עלי ביותר ביפו. אתם בטח תוהים מה הולך להיות בערב הזה שמצדיק את הפוסט הארוך והמייגע הזה, ובמה הוא שונה מכל המסיבות האחרות שלי. אז כמו שאמר עזאם עזאם האגדי, "אדון איתי, אני לא איש הקוקוסים שלך" – אני רוצה שתדעו שחוץ מלהרקיד ולשמח את הלבבות במסיבות כאלה ואחרות, יש לי עוד דברים לתת
ו-ל-כ-ן
לפני כמה שבועות התקשרתי למר ניב גל, הידוע בכינויו "הבעלים של אנה לולו", ואמרתי לו שאני רוצה לעשות לילה של גירוש שדים. למה גירוש שדים? כי נראה לי שכמה מאיתנו (כולל אותי) צריכים את זה. וגם אמרתי לו שאני רוצה להזמין רק אנשים שבקטע. הערב יתמקד ב- 3 סגנונות מ- 3 מקומות שונים בעולם – הגנאווה במרוקו, הוודו מהקאריבים (תודות לנירית שהביאה לי הקלטות) והמוזיקה הסופית מפקיסטן.
אז אם קראתם עד לכאן, אתם בקבוצת האוכלוסיה שיש סיכוי שתעמוד בלילה שלם של מוזיקה רוחנית, דתית, חופרת, גרובית, מדיטטיבית, כזאת שמכניסה לטראנס, שממסטלת תוך חצי שעה ומחברת אתכם לקצב שהוא הבסיס לכל החיים האלה. זהו. יום שלישי הקרוב באנה לולו, תבואו רק אם אתם בקטע.
יבוא לקרוא תרגומים של שירה סופית תוך כדי המוזיקה: Mati Shemoelof
אורח מיוחד: Ustad Nusrat Fateh Ali Khan עליו השלום"

+

כל מה שאופיר כתב + יומולדת ארבעים שלי בחצות – אז ראו את הפוסט כהזמנה

איפה שדיקטטורים לא יורים במפגינים

המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר
"ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות" - המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר

לקראת חג הפסח ניתן לחגוג לא מעט הישגים במדינת ישראל. עם כל הביקורת על ישראל, אפשר לראות במחאת הקיץ האחרונה כאחד הביטויים הנפלאים למרחב הציבורי הדמוקרטי בישראל. מאות אלפים הפגינו, בלי שדיקטטורים יצטרכו לירות במפגינים, לאסור או ולעצור אותם. חופש הביטוי בישראל הוכח פעם נוספת כשריר וקיים.

אחת מהדרגות שבהן נבחנת דמוקרטיה הינה היכולת של האזרחים להתאגד בתוך מקומות העבודה שלהם. ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות (כוח לעובדים ומען עושים עבודה נפלאה). ריבוי ההתאגדויות במקומות העבודה הוביל לדמוקרטיזיציה בתוך מקום העבודה. העובדים יכלו לומר למנהלים שלהם את הצרכים שלהם ולקבל ביטחון תעסוקתי ושלל של זכויות סוציאליות. השינוי במקומות העבודה כאמור משנה את פניה של החברה הישראלית לכיוון דמוקרטי וסוציאלי יותר.

ישראל כחברה מגוונת, בעל ריבוי תרבויות, מפתחת תרבות עצמאית. אי אפשר למשל להתעלם מההצלחה העצומה של המוזיקה המזרחית, שכבר משנות השמונים חתרה קדימה וביטאה את התרבות של המונים. המוזיקה הביאה את עצמה בתחילה באמצעים טכנולוגיים כגון קסטות אל תוך הלבבות של המאזינים. אך עם הזמן גם הממסד התרבותי הכיר בז'אנר הייחודי ונתן לו מקום והיום, אי אפשר לפתוח רדיו, טלוויזיה או אינטרנט מבלי להביט ולשמוח על מקומה של המוזיקה המזרחית בישראל.

כמי שמצוי בתוך התרבות, אוכל להעיד שישנה פריחה תרבותית ולא פלא שבתחומים מסוימים התרגלנו לקבל הכרה בינלאומית למשל כשקולנוע ישראלי מגיע לאוסקר. וזה לא במקרה. מאבק לחוק הקולנוע הוביל להכרה בתחום ולתמיכה ביוצרים. הקולנוע השתכלל והתמקצע והוביל להישגים מעולים (אמנם הסרט האיראני זכה באוסקר ולא הישראלי, ובכל זאת הלוואי וכל מלחמות ישראל היו נמצאות אך ורק בתרבות).

הספורט כענף נוסף בתוך התרבות מראה על שינוי עצום. שהרי התחום השתנה מקצה לקצה. בעבר משחק הכדורגל שהיה אליטסטי לגמרי הפך להיות נחלת ההמונים. השחקנים שבאו מקבוצה אחת של אוכלוסיה היום באים מהפריפריה. והחלוצים המצטיינים באים לא באים מקבוצת הרוב.

כמשורר אני יכול להעיד שזאת אחת התקופות הכי פורות בתחום. ישנן קבוצות רבות של שירה ולא מעט אתרים באינטרנט שמעלים שירה עדכנית, בועטת ורוקדת. השירה הישראלית שמשה כחלוצה להראות את ניצני המאבק החברתי עוד ב-2007 כשהייתי שותף לעריכת "אדומה: אסופה לשירה מעמדית". האסופה התקבלה בצורה נרחבת ואותתה לנו כעורכיה לאן הרוח נושבת.

מסגד בעקבה
מסגד בעקבה

חזרתי מעקבה לפני כשבוע ודווקא הירדנים שיבחו את ישראל ואת המצב החברתי בה. הם דיברו על העוני שהם סובלים ממנו ועל המשטר הקשה. הפלסטינים הירדנים הזכירו את אחיהם בישראל ואת מצבם העדיף. לא במקרה החדשות הללו לא מגיעות, אלא למי שמקשיב לרחש של הרחוב. תמיד ישנו מה לתקן ולשפר. אבל בישראל יש מערכות חברתיות רחבות שמונעות מאיתנו לההפך לדיקטטורה, שמרנית שאינה דואגת לילדיה.

התקשורת שהייתה עד לא מזמן לרחוקה מהעם, אמצה לחיקה את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים. וזהו עוד סימן לחברה דמוקרטית שעוברת טרנספורמציה פנימית. אי אפשר לתאר את המערכת הפוליטית מבלי להבין את הכוח של התקשורת לדרוש בהצלחה שינויים.

הדברים התפרסמו בדעות ישראל היום

***

הלכתי הבוקר לקחת מהדואר את הדיסק עיראק'נרול של דודו טסה. הדיסק מתנגן כבר שעות ואני בוכה כמו ילד. כי אי אפשר לשמוע מוזיקה עיראקית מבלי לבכות. והנה פתאום נשלח אלי "יהלומים שחורים" – מאמר חשוב מאין כמותו בספרות הישראלית שכתב חזקאל רחמים. המאמר ממפה את הגעת השוליים לספרות בישראל. ואני אומר, אנחנו כאן ואנחנו נתחזק וננצח.

***

שבוע שעבר הופעתי פעמיים (נגד הטבח בסוריה והמלחמה עם איראן) עם השיר "המממ פצצה" של ערן הדס הידוע שהיה ידוע בעבר בכינויו הפואטי "צאלה כץ ז"ל". ערן הדס כתב את השיר בהשראת אלן גינזברג. אני שמח לפרסם את השיר בבלוג וגם להביא את הגירסא של גינזברג (vimeo ופייס). התערוכה נגד המלחמה באיראן ומופע השירה שפתח אותה בכתבה מעולה בגרמניה. המופע בפתיחת התערוכה הביא גם לאירוח בינשופים ובאופן חד פעמי וללא חזרות, רוגל ואני הופענו עם השיר ביחד.

מתי שמואלוף/אירן//פתיחה בחללית from הרשות העצמית on Vimeo.

הביצוע מלא ההשראה של אלן גינזברג ז"ל

*

אירועים קרובים:

כוח לשובתות

יצחק ג'קי אדרי. מאבק עיקש למען זכויות עובדי הקבלן וצמצום כוחן של חברות כוח אדם

 על השביתה השבוע, שחיברה בין מגזרים נשכחים ושיכללה את המחאה שראינו הקיץ

המשך קריאת הפוסט "כוח לשובתות"

ההצגה הכי רעה בעיר"

 

ישיבת מועצת עיריית תל אביב, אמש. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

זה היה מופע אימים של חולדאי ומלחכי הפינכה שלו – עובדי העירייה – שישבו בקהל. לא ידעתי שזה מה שיקרה כשהוזמנתי לצפות במועצת העיר הראשונה שלי בחיי. זאת לא הייתה ישיבת מועצה של העיר הגדולה והחזקה בישראל, זה היה קרקס לעיתים מפחיד ועצוב ולעיתים מצחיק ומשעשע עד דמעות. המשך קריאת הפוסט "ההצגה הכי רעה בעיר""

תעבדו ותשתקו

בנצי צנגאוקר, יו"ר עובדי אקרשטיין בשירת ירוחם: אירוע הזדהות של גרילה תרבות עם העובדים, אל מול מפעל אקרשטיין.

לקראת הפסח וכחלק מהמסורת היהודית החברתית, עלינו לשאול אם הצלחנו לשמור על זכויות העובדים בארץ. אחת מהחירויות המרכזיות עליהן נשענת הדמוקרטיה היא חופש ההתארגנות, אך קשה לשמור עליו בשל ההתנגדות האלימה של המעסיקים. שלושה מקרים יכולים ללמד על האסטרטגיות והטקטיקות שאיתן מתמודדים ועדי עובדים חדשים בישראל.

האוניברסיטה הפתוחה היא היחידה בארץ שבה אין יחסי עבודה קיבוציים. במשך למעלה מ-30 שנות פעילותה, סגל ההוראה שלה היה מועסק בחוזים אישיים ובתנאי העסקה מקפחים הכוללים בין היתר פיטורים מדי סמסטר. בפברואר 2008 החלה התארגנותו של סגל ההוראה באמצעות "כוח לעובדים", והחל מאוקטובר ניהל צוות מטעמם מו"מ עם ההנהלה. למרות המאבק שניהלו המרצים, ההנהלה סירבה להתחייב לחתימה על הסכם קיבוצי. ההסכם היחיד שהיא הסכימה לשים על השולחן הציע הרעה בתנאים עבור מרבית אנשי הסגל. בעקבות זאת הוכרז באמצע השנה שעברה סכסוך עבודה. ההנהלה עשתה כל מה שיכלה בשביל לשבור את השביתה, אבל לא צלחה. היא אף הביאה למקום עשרות מאבטחים והפכה את כל מרכזי הלימוד ליעדים מבוצרים, וגרמה לכך שארגון העובדים נתפס כלא לגיטימי. לאחר מאבק, הנהלת האו"פ הסכימה לחתום הסכם קיבוצי מול כוח לעובדים, אך המו"מ נמשך עד היום מאחר שאין הסכמה עדיין על הפרטים הכספיים ועל בטחונות והגבלות שדורשת הההנהלה. אך התוצאה הישירה של השביתה וההישג העקרי שלה, הוא שההנהלה התחייבה לחתום על הסכם קיבוצי מול "כוח לעובדים ".

בירוחם ניתן ללמוד ממקרה נוסף: לפני כחצי שנה התארגנו עובדי אקרשטיין בעיר באמצעות "כוח לעובדים", אחרי שלמעלה מ-15 שנה עבדו ללא זכויות וללא התחשבות בוותק. למעשה, הם היו נתונים לשלטון דיקטטורי של הנהלת המפעל. ההנהלה ניסתה לשבור את הוועד אך העובדים ששבתו שוב ושוב בשל ההתנכלויות. למרות התנגדות המעסיק, הכיר בית המשפט האזורי לענייני עבודה בוועד וחייב גם את ההנהלה לעשות כן. אקרשטיין ניסה לפורר את ההתאגדות באמצעות הפעלת לחץ כלכלי על עובדים חלשים, במטרה שישברו את ההתארגנות. בו בזמן העניק טובות הנאה למפעלים אחרים ברחבי הארץ כדי שלא יתארגנו, כך דיווחו אנשי "כוח לעובדים". שופטת בית הדין לעבודה בבאר שבע, יהודית גלטנר-הופמן, הורתה להנהלת אקרשטיין להכנס למו"מ עם "כוח לעובדים" כארגון יציג של עובדי המפעל בירוחם, אך ההנהלה סירבה. כאן נכנסה ההסתדרות (בסיוע אקטיבי של ההנהלה) והחליטה להיאבק ב"כוח לעובדים", ולהעביר עובדים ממפעלים אחרים באשדוד ובראש פינה לחסותה, לטענת "כוח לעובדים". כך הפך ארגון העובדים של ההסתדרות ליריב של העובדים עצמם, לדבריהם. העובדים באקרשטיין ירוחם אף פנו לעופר עיני מזכ"ל ההסתדרות וביקשו שיניחו להם לאחר ששבעו מרורים מיחסה של ההסתדרות.

ההסתדרות דווקא לצד המעסיקים

חברת אמיליה שרכשה לאחרונה את חברת הקוסמטיקה קרליין, פיטרה את מאה עובדיה בצורה מכוערת למדי: חלקן זכו לקבל את ההודעה במסרון סלולרי, וחלקן התבשרו על כך באמצעות שליח, זמן קצר לפני כניסת השבת. מאוחר יותר חברת סנו הודיעה שתקלוט את עובדי קרליין, אך עובדי החברה טוענים שההסתדרות לא הגנה עליהם. לא רק שהיא נעלמה ברגע הפיטורים, אלא שעמדה שוב לצד המעסיק. כך "העבירה" את עובדי קרליין לחברת סנו, רק אחרי שפוטרו ונושלו ככל הנראה מקבלת זכויות הוותק שלהם, כשסנו קיבלה עובדים מיומנים למדי במחיר זול.

ההסתדרות הודיעה לאחר מכן שהיא מגנה את הפיטורים, אך בכך רק הכיחה את אוזלת ידה. כיצד אותם עובדים שהיו מאורגנים בהסתדרות לא החלו במאבק נגד הפיטורים ובמקום זאת מצאו את עצמם מועברים למפעל אחר כשהם משוללים לגמרי מזכויותיהם? כשבוחנים את זכויות העובדים ניתן לראות בנקל שגם אוכלוסיות חזקות כמרצי האוניברסיטה הפתוחה וגם קבוצות מוחלשות, שותפים לאותו מהלך של הידרדרות איכות החיים. אי שמירה על זכויות מהווה גם נסיגה באופי הדמוקרטי של ישראל.

שירת האוניברסיטה הסגורה. המשורר ערן הדס פותח את האירוע. הוא עומד מול חברות וחברי גרילה תרבות בהפגנת שירה של הזדהות עם שביתת המרצים והמרצות אל מול ביתה של מנהלת האו"פ פרופ' חגית מסר ירון בכפר-סבא. הצילום באדיבות: Michael Zilberman

החלק החיובי ביציאת מצרים המודרנית הוא הדוגמא שנותנת תנועת "כוח לעובדים" בפעולתה לשמירה על חופש ההתאגדות ומימוש זכויותיהם. למרות ההתנכלויות הבלתי פוסקות, הארגון כבר מייצג כ-7,000 עובדים. לקראת הפסח וכחלק מהמסורת היהודית החברתית, עלינו לשאול אם הצלחנו לשמור על זכויות העובדים בארץ. אחת מהחירויות המרכזיות עליהן נשענת הדמוקרטיה היא חופש ההתארגנות, אך קשה לשמור עליו בשל ההתנגדות האלימה של המעסיקים. שלושה מקרים יכולים ללמד על האסטרטגיות והטקטיקות שאיתן מתמודדים ועדי עובדים חדשים בישראל. האוניברסיטה הפתוחה היא היחידה בארץ שבה אין יחסי עבודה קיבוציים. במשך למעלה מ-30 שנות פעילותה, סגל ההוראה שלה היה מועסק בחוזים אישיים ובתנאי העסקה מקפחים הכוללים בין היתר פיטורים מדי סמסטר. בפברואר 2008 החלה התארגנותו של סגל ההוראה באמצעות "כוח לעובדים", והחל מאוקטובר ניהל צוות מטעמם מו"מ עם ההנהלה.

למרות המאבק שניהלו המרצים, ההנהלה סירבה להתחייב לחתימה על הסכם קיבוצי. ההסכם היחיד שהיא הסכימה לשים על השולחן הציע הרעה בתנאים עבור מרבית אנשי הסגל. בעקבות זאת הוכרז באמצע השנה שעברה סכסוך עבודה. ההנהלה עשתה כל מה שיכלה בשביל לשבור את השביתה, אבל לא צלחה. היא אף הביאה למקום עשרות מאבטחים והפכה את כל מרכזי הלימוד ליעדים מבוצרים, וגרמה לכך שארגון העובדים נתפס כלא לגיטימי. לאחר מאבק, הנהלת האו"פ הסכימה לחתום הסכם קיבוצי מול כוח לעובדים, אך המו"מ נמשך עד היום מאחר שאין הסכמה עדיין על הפרטים הכספיים ועל בטחונות והגבלות שדורשת הההנהלה. אך התוצאה הישירה של השביתה וההישג העקרי שלה, הוא שההנהלה התחייבה לחתום על הסכם קיבוצי מול "כוח לעובדים".

בירוחם ניתן ללמוד ממקרה נוסף: לפני כחצי שנה התארגנו עובדי אקרשטיין בעיר באמצעות "כוח לעובדים", אחרי שלמעלה מ-15 שנה עבדו ללא זכויות וללא התחשבות בוותק. למעשה, הם היו נתונים לשלטון דיקטטורי של הנהלת המפעל. ההנהלה ניסתה לשבור את הוועד אך העובדים ששבתו שוב ושוב בשל ההתנכלויות. למרות התנגדות המעסיק, הכיר בית המשפט האזורי לענייני עבודה בוועד וחייב גם את ההנהלה לעשות כן. אקרשטיין ניסה לפורר את ההתאגדות באמצעות הפעלת לחץ כלכלי על עובדים חלשים, במטרה שישברו את ההתארגנות. בו בזמן העניק טובות הנאה למפעלים אחרים ברחבי הארץ כדי שלא יתארגנו, כך דיווחו אנשי "כוח לעובדים". שופטת בית הדין לעבודה בבאר שבע, יהודית גלטנר-הופמן, הורתה להנהלת אקרשטיין להכנס למו"מ עם "כוח לעובדים" כארגון יציג של עובדי המפעל בירוחם, אך ההנהלה סירבה. כאן נכנסה ההסתדרות (בסיוע אקטיבי של ההנהלה) והחליטה להיאבק ב"כוח לעובדים", ולהעביר עובדים ממפעלים אחרים באשדוד ובראש פינה לחסותה, לטענת "כוח לעובדים". כך הפך ארגון העובדים של ההסתדרות ליריב של העובדים עצמם, לדבריהם. העובדים באקרשטיין ירוחם אף פנו לעופר עיני מזכ"ל ההסתדרות וביקשו שיניחו להם לאחר ששבעו מרורים מיחסה של ההסתדרות. ההסתדרות דווקא לצד המעסיקיםחברת אמיליה שרכשה לאחרונה את חברת הקוסמטיקה קרליין, פיטרה את מאה עובדיה בצורה מכוערת למדי: חלקן זכו לקבל את ההודעה במסרון סלולרי, וחלקן התבשרו על כך באמצעות שליח, זמן קצר לפני כניסת השבת. מאוחר יותר חברת סנו הודיעה שתקלוט את עובדי קרליין, אך עובדי החברה טוענים שההסתדרות לא הגנה עליהם. לא רק שהיא נעלמה ברגע הפיטורים, אלא שעמדה שוב לצד המעסיק. כך "העבירה" את עובדי קרליין לחברת סנו, רק אחרי שפוטרו ונושלו ככל הנראה מקבלת זכויות הוותק שלהם, כשסנו קיבלה עובדים מיומנים למדי במחיר זול. ההסתדרות הודיעה לאחר מכן שהיא מגנה את הפיטורים, אך בכך רק הכיחה את אוזלת ידה. כיצד אותם עובדים שהיו מאורגנים בהסתדרות לא החלו במאבק נגד הפיטורים ובמקום זאת מצאו את עצמם מועברים למפעל אחר כשהם משוללים לגמרי מזכויותיהם?

כשבוחנים את זכויות העובדים ניתן לראות בנקל שגם אוכלוסיות חזקות כמרצי האוניברסיטה הפתוחה וגם קבוצות מוחלשות, שותפים לאותו מהלך של הידרדרות איכות החיים. אי שמירה על זכויות מהווה גם נסיגה באופי הדמוקרטי של ישראל. החלק החיובי ביציאת מצרים המודרנית הוא הדוגמא שנותנת תנועת "כוח לעובדים" בפעולתה לשמירה על חופש ההתאגדות ומימוש זכויותיהם. למרות ההתנכלויות הבלתי פוסקות, הארגון כבר מייצג כ-7,000 עובדים.

המאמר התפרסם לראשונה בתאריך 18.3.2010 ב"דעות YNET" ובבלוג שלי ב"מחשבה שנייה".

מטפלים בעצמם: ראיון עם יעל רונש מנהיגת עובדי כללית רפואה משלימה

הפגנה משותפת של תושבי שכונות הדרום ויפו מול ביתו של ראש העיר חולדאי, ינואר 2008
http://www.tarabut.info/media/upimages/2009/12/13/demo-mishpachtonim.JPG

ריאיון עם יעל קונש מנהיגת עובדי כללית רפואה משלימה המשך קריאת הפוסט "מטפלים בעצמם: ראיון עם יעל רונש מנהיגת עובדי כללית רפואה משלימה"

והנה מתארגנת שירה: על מאבק עובדי גן המדע במכון ויצמן

והנה מתארגנת שירה

והנה שפה לא יכולה לנוח במטפורה נוחה
שוב נקרע דימוי
לשון מצטופפת
תוך כדי התנגדות, שיתוף, התלהבות לא נפסקת
מתגרה ומפרה …

במשך חודשים ארוכים, רוב עובדי מוזיאון גן המדע שבמכון ויצמן מבקשים להתאגד ולהסדיר את זכויות העובדים שלהם, אך דרישתם לא מתקבלת. בין העובדים המאורגנים כלולים חיילים משוחררים, סטודנטים המועסקים כמדריכים ועובדי בית המלאכה של המוזיאון. רק לאחרונה דורג מכון ויצמן בראש רשימת מקומות העבודה האקדמיים הטובים ביותר מחוץ לארה"ב (כך עולה מסקר שפורסם בירחון המדעי "The scientist"). ובכל זאת ראשי המכון לא מתעקשים על הביטחון התעסוקתי של העובדים ומעדיפים לנהל מאבק קשה נגד התארגנות ועד העובדים החדש במכון.  מכון ויצמן לא מסכים לקבל את החלטתם העובדים לממש את זכות ההתאגדות במסגרת ארגון העובדים "כוח לעובדים". הוא גם לא מנהל משא ומתן עם נציגות העובדים ולא בא איתה בדין ובדברים. בצעד זה הוא מתעלם לחלוטין מהערך של חופש ההתאגדות – זכות בסיסית ומוכרת הן במשפט והן באמנות הבינלאומיות שעליהן חתומה ישראל. רוב עובדי המוזיאון מבקשים להתארגן ועושים זאת על ידי שימוש חוקי בזכותם.

מכון ויצמן מפעיל איפה ואיפה לקבוצות עובדים. בעודו מתגמל קבוצת אחת הוא מנסה לחסל את ההתארגנות של עובדי גן המדע. ובו בזמן הוא מגייס כספים בשם המדע מתורמים בארץ ובחו"ל וזוכה ליוקרה מדעית ותרבותית. גן המדע שבמכון ויצמן הוא מוזיאון שמעסיק כ- 50 עובדים, מתוכם מדריכים, עובדי מלאכה, עובדות אדמיניסטרציה ועובדות ניקיון. העובדים מועסקים בחוזים אישיים בשכר נמוך והפרות של זכויות מינימאליות, כיוון שההסכם הקיבוצי שחל על רוב עובדי המכון אינו חל עליהם. עובדי גן-המדע, טוענים שבשנים האחרונות המוזיאון מתפקד באופן שמסכן את העובדים והמבקרים. המדריכים נדרשים להדריך לעיתים תכופות קבוצות של למעלה מארבעים ילדים. מדיניות כזו אולי חוסכת הוצאות אך ספק אם היא מטיבה עם שלומם של המבקרים.

העובדים פנו במשך שנים לגורמים שונים בהנהלה שנמנעו מלהתייחס לבעיות שהוצגו בפניהם. לאחר שהבעיות לא טופלו פנו העובדים (כהתארגנות) באמצעות עורכת הדין המייצגת אותם, כמקובל בין ארגון עובדים למעסיק. רק לאחר הכרזה על סכסוך עבודה ההנהלה הסכימה להיפגש עם העובדים באופן פרטני ללא הכרה בהתארגנות החוקית והיציגה שלהם. למרות זאת העובדים תמיד תמכו בהידברות, התקיימו שתי פגישות בהן סוכם כי יתקיימו פגישות נוספות לאחר החגים. עם זאת ההנהלה החליטה להתנער מסיכום זה. כעת ההנהלה מתנה פגישה עם העובדים שאינה מהווה מו”מ ואינה מהווה הכרה בהתארגנותם בכך שיפסיקו את סכסוך העבודה שלהם. ההנהלה גם מונעת מלמעלה משלושים עובדים מאורגנים לעבוד ואף להיכנס לתחומי מכון ויצמן, עד שיתחייבו להפסיק לפעול לשינוי תנאיהם.

לפני כחודשיים העובדים רצו למחות על גזילת פרנסתם בשטח מקום עבודתם. לעובדים הצטרפו נציגים מטעם ארגון העובדים "כוח לעובדים" המייצג אותם (שגם להם על פי חוק מותר להיכנס לשטח מקום העבודה). המחאה הייתה אמורה להיות שקטה ולכלול שני שלטים וחלוקת פליירים. העובדים והפעילים הוטחו על הרצפה על ידי מאבטחים תוך שימוש מופרז בכוח ואלימות. שני מאבטחים ריסקו לאחד הפעילים את הברך וכעת הוא משתקם מניתוח שנאלץ לעבור.

התנהלות מכון ויצמן כלפי עובדיו אינה מקרה בודד, אלא מהווה תופעה רחבה של מדיניות של ניצול שיטתי שאומצה על ידי האקדמיה. נחרדתי לגלות שגורמים בהנהלת אוניברסיטת תל-אביב מנעו מסטודנטים המתמחים בקליניקות המשפטיות שלהן לייצג את עובדי מכון-ויצמן ומאבקי-עובדים נוספים (דוגמת עובדי האוניברסיטה הפתוחה). הגילוי הזה גרם לגינוי מקומי ובינלאומי ואונב' תל-אביב נסוגה מכך.

ההתנהלות העיקשת של הנהלת מכון ויצמן כנגד התארגנות העובדים תישאר בזיכרון הקולקטיבי החברתי של מאבקי עובדים בישראל. ניצחון מאבק עובדי מכון ויצמן יכול לעצור את הסחף ולהוות דוגמא למאבק צודק.