חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

"מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה" [סיפור]

 

שֶׁתָּבִינוּ. אני מלאכית. מָקֶדָה היא ערפדית שגרה בחיפה. ההבדל בינינו עצום. ובכל זאת, אחרי כל הדברים הקשים שהֵטַחנו אחת בשנייה, מצאתי את עצמי משעשעת אותה כמו נמלת אש שמטפסת על צוואר של מָמוּתה זוהרת שלא נראתה מאז ימי הדינוזאורים. ואף על פי שראיתי אינספור מתות, מתאבדות, אובדניות, מאובדות, ואבודות, מקללות, מקוננות, מתייפחות, בוכות, מעליבות, קשות, קשוחות — היא פתחה לי את הדלת, ומעולם לא ראיתי סרטן כל כך נדיר ואלים, שהתפשט מראשה כלפי מטה והפך את עורה למפוחם. כנפי הערפד שלה היו זרוקות בפינת החדר, וכתמי דם טינפו את הבלטות. היא יכלה לחיות כל עוד אני לידה, אבל בעבודה גילו שהברזתי וקראו לי בחזרה, ונשארתי עם מקדה כמה שיכולתי, עד שהבוסית הגדולה הפעילה את הכישוף שזרק אותי לצינוק בשממת השממות.

שתבינוּ, אני שונאת כל מילה מקורקעת שנכתבת על מלאכיות שכמותי. אבל לשמחתי, זאת לא אני שכותבת את הסיפור הזה. קשה לי להבין מה קורה כאן. המילים עצמן החליטו לכתוב את הדרכים החירשות הללו. אני לא יכולה להבין את הטכנולוגיה בשבעת הרקיעים. שבע הכיתות של מלאכיות־השרת לא יוכלו להסביר את שפת הרשת: שמתחברת ללא חיבור, ששוב מתנתקת ומתחברת, שחורתת אותיות, קובעת שפה ומרקיעה תרבות. סיפור עולה מהאוב מבלי שנחרות ונקליד אפילו אות אחת על פפירוסים, מכונות כתיבה, מחשבים, אנדרואידים, טאבלטים וכל מיני וסוגי סמרטפונים.

כל המילים הללו לא יסבירו מדוע יצאתי לחיפוש אחר הקריאה של מקדה אל מותה, ומדוע גנבתי את המקום של מלאכית אחרת, שבטח הריחה את הריח שלי בחדר המדרגות וברחה להלשין ולבכות אצל הבוסית הגדולה.

זה היה חודש אדר, ופורים היה בשבילי רגע של עדנה וחסד. תנסו לחשוב כמו מלאכית. אין יום אחד שאני יכולה ללכת מבלי שינסו לגעת לי בכנפיים. תקראו לזה סקרנות, אקרא לכך הטרדה. רחובות מרכז הכרמל בחיפה התמלאו בחוגגים שהרעישו וגיחכו, והם היו חסרי משמעות ועלובים ככל שהתאמצו לשמוח באלימות. ודווקא ביום הזה, שיכולנו להסתובב חופשיוֹת בכל מסיבה ולרקוד בכל חגיגה, מצאתי את עצמי מגיעה בלי מסֵכות לפגישה האחרונה עם מקדה, לפני שיזרקו אותי לעונש בבידוד ארוך, שאת יומו האחרון אני עדיין לא רואה. היינו זוג בעלות כנף שאסור היה שידעו על קיומנו. חרקנו נשימות רק בתוך מדרשי הספרים, ואם היינו מתהלכות וחושפות את זהותנו, אז ההבדל בין אגדה ומציאות היה מתבטל.

קטע מתוך הסיפור "לדבר מולה בשבעת הרקיעים המתפוררים", מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2014.

"אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק" [סיפור]

2016-02-10 10.00.33

יָרְמְרָד. הגג הזה עושה לי מחלת גבהים ומגֵפת גגות. אני מתנדנד בפחד על קצה אובדני, בטרם ירד הלילה. אנ'לא יודע כבר איפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר. כנראה שלא הייתי צריך לעלות לגג של בֵּצֵפֵר התיכון שלי. אני צריך לרדת מפה, אם ייתנו לי. מסוכן להישאר פה. אבל אני לא יודע אם יקבלו אותי שמה למטה. יש לךָ ציפייה לא מתממשת כשאתה עולה: איכשהו אתה מאמין שבדרך למטה יקבלו ויכילו אותך, כאילו היית אחד משלהם. אבל איך הם בגדו בי. סעמק. אני אכזבה מלאה באכזבה. הלוואי שיהיה לי את האומץ לשנות את החיים שלי.

אני רוצה לקפוץ מתפילת המיגרנה כמה קומות למטה אל סלסול מואזין פשוט יותר. אבל אני עדיין מחזיק בג'ארה של מים כנגד המדבריות של גופי המיובש. המים משפריצים קילוחים, אדוות מתעוררות כמו ממטרות בנפשי, נשמתי הטיפשה רוקדת עירומה בתוך קילוח ימי. הזרנוק, השטרונגול, הכחלחל־צהבהב־שחרחר, משפריץ ומפתיע את החולות הזהובים המצמיתים.

אני זורק את חזי השעיר אל תוך התהום חסרת הרשת, בכדי לעלות למעלה. יותר נכון, נתתי לעצמי ליפול מעבר לקצה הבניין. משהו אחר מרגיש אותי. ילד מקובל שנענש בכיתה מטביע (כאב של) ילד מופנם בכוח זרוע הדוחפת את פרצופו לתוך עציץ יבש ורקוב. ודווקא ברגע המחורבן של ההתרסקות, ההחלטות הלא מוחלטות מגיעות ללוות אותי חזרה למעלה. אולי אחזור ללימודי הגבוהים ובסיומם אבקש למצוא מקום קטן בצפון, שם בכורדיסטן. ושמה אלמד את הפִּצפונים על האמת החירשת והצדק העיוור. אחיה כמעט כמו הומלס, אבל אעזור לעניים ממני, אהיה יהודי בשולי השוליים של עיראק.

"פחדתי שמא הוא חולה איידס" [סיפור]

"אסור לךָ לדבר איתי," הוא אמר באופן ברור, אסרטיבי, בהיר, כאילו אדם אחר לגמרי נולד ממנו. קולו היה שנוק וחנוק. מיתרי הגרון שלו נשמעו כמו של מעשן כבד. אך למרבה הפלא ציפורניו לא היו צהובות. "אסור לךָ לדבר איתי," הוא חזר בקצב הולך וגובר וללא הפסקה. קולו הסתלסל לתוך מערבולת מפותלת, מתארכת, מתאבכת ומשתוללת של טירוף מילולי: התקף אמוק שלא פגשתי.
אני לא זוכר באיזו נקודה הוא הפסיק ושתק, אבל המאבק היה קשה ומפחיד. מחיר הדממה הרקיע שחקים לאחר הצגת האֵימים שלו. מרוב שקט היה אפשר לשמוע אותנו נושמים בצורה שונה: אני בכבדות — שוקל להשתמש במשאף האסתמה הכחלחל שלי, והוא בקלילות — מחריש בכוח לא אנושי את חותם לבו וריאותיו. גופו, שהיה רך וקל להנעה, נענה לי. רק שפתיו התמלאו ריר לבן, לא נשלט. רוק שהצטבר כאזהרה דחופה בזוויות הפה. פחדתי שמא הוא חולה איידס, זאבת, או כלבת והשד יודע מה. כמה פעמים התרעתי בפני האחמ"ש שלי, שנזדקק לכפפות מנתחים כדי לשמור על כפות ידינו מזיהומים. כעסתי על עצמי שלא השקעתי סכום כסף קטן בכדי להגן על עצמי. אזקתי אותו בכוח. הבטתי סביב בכל השטח. לשמחתי, אף אחד לא הביט אלינו. אוטובוס של פנסיונרים ממועדון הבינגו המשותף של היישובים להבים ואל־עראקיב היה אמור להגיע, אך כנראה איחר.

"המוות הולך אחרייךְ" [סיפור]

"אסור לך להישאר כאן."
"למה?"
"כי המוות הולך אחרייךְ."
"אני לא רוצה למות."
"אף אחד לא רוצה."
"למה לא הוצאת אותי מהקבר?"
אמא נחנקה ולא הצליחה לומר דבר.
"הלכתי לבקר גם את יהלי."
"לא." ויקי תלשה את שערותיה וזעקה לשמים.
"הם פחדו ממני"
"את הרגת אותם?"
שתקתי.
"ילדה שלי, מה קרה לךְ?"
"אני לא ילדה שלךְ."
"השם ישמור, מה עשית?"
לא עניתי.
"ילדה שלי, מה עשית?"
"הלכתי לבקר אותם."
"אלוהים, מה עשיתָ לי?"
לא היה טעם לענות.

מתוך סיפור הנושא בספר הסיפורים מקלחת של חושך וסיפורים נוספיםבהוצאת כנרת זמורה דביר

" ואני אפתח לך את התחת שלי" [סיפור]

אלוהים, תן לי יום אחד, שעה אחת, דקה אחת, שנייה אחת, רגע אחד עם אמא שלי. אני מתחנן, משתחווה, מתפלל, ואני אפתח לך את התחת שלי, ואני אתן לך את מיתרי הקול שלי, ואת כל מה שנשאר לי. קח הכול. אבא שבמרומים, קח הכול, תן לי את אמא שלי. תן לי עוד רגע איתה. אני משתרלל, מתרקד, מתנגן, מתפשט, משתגע כאן. לא יכול יותר. חייב לשמוע את הקול שלה. להביט עוד רגע בפנים שלה. אלוהים, אתה בכלל זוכר אותי? אני הילד שרצחו בשכונה.

אני זה שכולם שנאו אותי. אני זה שלא הספקתי להכיר ילדה אחרת. אלוהים, אתה בכלל קיים? אתה מקשיב לי? אם אתה שומע, אז תן לי סימן. ואם אתה לא יכול לתת לי את אמא, אז לפחות תדאג שיזרקו איזה בטון על אבא, שימחצו לו את הראש הגדול הזה והגוף הגוצי. הגמד הזה שנתן לי להיות הילד הכי נמוך בכיתה. קח ממנו את הכול. כל מה שהוא רצה וירצה. את האישה שאיתה הוא החליף את אמא. את המכונית שקנה בכסף שנתנו לו בצבא, אחרי שחתם קבע. קח ממנו את הכסף ששם במשכנתא ותמחק לו אותו בהימורים. מצדי שיתמכר לווינר וישכח מכל המשפחה שלנו. שלאמא לא יהיה כסף והיא תחזור לגור אצל השכנה, כמו אז לפני שהם הכירו.

אלוהים, תעשה משהו קטן בשבילי. אני הילד שרצחו בשכונה. זה אני שהדם שלו מדבר אליך מתוך הפרח המגעיל שבחצר, אני זה שמתחבא בין הבטון. אני הילד המסכן שכולם דרכו לו על הפרצוף, ומישהו אפילו שילשל על הגופה שלו. ולאף אחד לא היה אכפת כי נשיא ארצות הברית בדיוק באותו זמן הגיע לארץ.

קטע מהסיפור "נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן", בספר מקלחת של חושך וסיפורים נוספים, Kinneret Zmora-Bitan Dvir.

"רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי" [סיפור]

CC0 Public Domain

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא היתה אדמת מדבר קשה.

ההפך, היַבָּשה היתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטגרלי של ברית הנשים הניו־אייג'יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה, שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי חפרפרת הקבר אולי תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.


קברתי את עצמי. הפולחן העתיק של קבירת אישה מתחת לאדמה הבטיח להשכיח ממני את הזַמָר הכי אהוב בתל־אביב. חפרתי בעצמי את הקבר. תאמינו או לא, אבל שכבתי מתחת לאדמה שתים־עשרה שעות. ועכשיו אני מנסה לשחזר מה קרה שם. אני כותבת לעצמי חלק מהחוויות, והוא עדיין עומד מולי בתפקיד הזמר הכי אהוב בתל־אביב ואני עדיין שונאת אותו.

מתוך "הייתי קבורה כבר כשנפגשנו: דה מובינג סטורי", מקלחת של חושך וסיפורים נוספיםבהוצאת כנרת זמורה דביר. הסיפור זכה להיכלל במומלצים תחרות הסיפור הקצר בהארץ.