ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

דה מובינג סטורי

איור, רותם מקרית גת
איור, רותם מקרית גת

הסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו: דה מובינג סטורי" שזכה במומלצים הארץ, וגם הופיע בספרי החדש "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים" מתפרסם עם איור מקסים של רותם מקרית גת, במגזין כביש ארבעים שמחולק בכל רחבי דרום הארץ.

הייתי קבורה כבר כשנפגשנו: דה מובינג סטורי

מסע שמתחיל בדירה שכורה בתל אביב ומסתיים בקבורה בחיים במצפה רמון; קטע מתוך ספרו החדש של מתי שמואלוף

איור: רותם מקרית גת

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא היתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היַבָּשה היתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטגרלי של ברית הנשים הניו–אייג’יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה, שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי חפרפרת הקבר אולי תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.
קברתי את עצמי. הפולחן העתיק של קבירת אישה מתחת לאדמה הבטיח להשכיח ממני את הזַמָר הכי אהוב בתל אביב. חפרתי בעצמי את הקבר. תאמינו או לא, אבל שכבתי מתחת לאדמה שתים–עשרה שעות. ועכשיו אני מנסה לשחזר מה קרה שם. אני כותבת לעצמי חלק מהחוויות, והוא עדיין עומד מולי בתפקיד הזמר הכי אהוב בתל אביב ואני עדיין שונאת אותו.
כל הנסיעה לקבר התלבטתי אם להחזיר לו את המכונית שהוא קנה לי. זה היה דגם של חיפושית בצבע בורדו מטאלי, שהוא הביא לי ליומולדת השלושים וחמש שלי. מחשבה כל כך מטופשת. מי מחזיר מתנות כאלו? אבל כל פעם שנכנסתי ל”גרמניה” הממונעת שלי, הרחתי את ריחו של הזמר הכי אהוב בתל אביב. מה לא עשיתי בכדי לנקות את הרכב מהניחוח הנינוח שלו. אבל הוא חדר לתוך תוככי הפלסטיקים של הדשבורד ולא עזב אותי. זאת היתה מתנה נוצצת מדי, למרות הניסיונות הבלתי פוסקים שלו לדבר על מה שלִבו הרגיש כלפי. כמה קל להתרגל לחיים הזוהרים ולשכוח את הקשיים של היומיום. אבל הוא לא רכש את הזבלית (חיפושית) האדומה בשבילי. בהבניה של היחסים שלנו הוא ניכס אותי באמצעות רכישת האוטו, רק בכדי שאהיה עוד גיטרה חַרְפּוּשִׁית באוסף המוזיקלי הענתיקה שלו. “רכישתי” הביאה לו הון סימבולי ייחודי. זמרים אחרים בחרו ביופי המככב של הדוגמניות, בחיוך הקורן של קרייניות הרצף וביצירתיות הסקסית של הזמרות הצעירות. אך הוא הראה להם שיש לו גיטרה משכילה מקורית משלו. אלוהים רבות, כמה שמחתי שלא הבאנו ילדות לעולם. אני בטוחה שהוא היה שוכר להן סטייליסט כמתנת יומולדת, בהנחה שהיה לו זמן לראות אותן. תמיד היה שוקע, מתחבא וכָבֶה בין כל ההתחייבויות שלו. עאלק התחייבויות, היו אלו תחזוקים אינסופיים לגודל הפרסונה שעטפה את הרִיק הגדול. לילה אחר לילה עשיתי את עצמי מתקדמת עם כל הקריירה האקדמית, והוא היה רֵיק אלי ואני הייתי מתרוקנת אל עצמי ולא הצלחתי להפריד בין השניים.

15:58

ירדתי מהדירה המוּשכּרת שלי בדרום תל אביב, ברחוב הרצל 72, ונסעתי למצפה רמון. ברחוב הרצל פינת טשרניחובסקי במצפה רמון פגשתי את “היַלדה”. האישה האחראית על הטקס ביקשה שאכנה אותה בשם “היַלדה”. אבל הכינוי המטופש הזה היה רחוק מהמראה המוזר שלה: היא לבשה מסֵכה צבעונית מפלסטיק של מרגרט תאצ’ר, טישרט לבנה שקופה, מכנסי ג’ינס כחולים והיתה יחפה (וזאת למרות שנראה כי המדרכה עדיין בערה מהמפגש הלוהט עם קרני השמש). הילדה לא הסכימה לומר את שמה האמיתי. שילמתי לה את המחיר העדכני של הטקס העתיק. האמנתי שבאלפיים וחמישה שקלים חדשים וחצי אוכל להסיר מנפשי הכואבת את כל העצבים, הצער, האלימות, שמחלת הנטישה שלו השאירה אצלי. הילדה ניהלה את הטקס בצורה לא אחראית ולא מופתית. היא רקדה מעל הקבר שלי משמונה בערב עד שמונה בבוקר והבטיחה להשכיח ממני את הזמר הכי אהוב בתל אביב. הירהרתי כמה נשים עצובות עדרו לפני את דרכן פנימה ומיחזרו לעייפה את הטקס המטריארכלי התת–קרקעי. כן, הטקס יועד רק לנשים, באמונה שאמא אדמה יכולה לטפל בצורה ייחודית בנו, בניגוד ללב הגבר – שנולד קשה, קשוח וקשיח.

19:05

חפרתי וקדחתי. העננים הכהים שהסתירו את הכוכבים – הפחידו אותי מאוד, ולא רציתי שירד מבול שיהפוך אותי לגופה מנופחת ממים, מגעילה במותה הדוחה. זבובים אפילו לא יתקרבו אלי ורימות יצופו חסרות אונים. אבל הילדה הרגיעה אותי ואמרה שזאת לא עונת השיטפונות.
אבני בזלת רחבות סימנו את היקף הקבר שלי. בכיסי התעקם לו מקל העץ השברירי הכתמתם שדרכו נשימותי עמדו לצאת ולהיכנס. קרשי עץ זהובים עמדו משני צדי כארון קבורה נוצרי, ללא מכסה. העץ והאדמה החלו להימתח בתשוקה בכדי לחפון את איברי הרכים והמפוספסים. זרועותי כאבו מן החמיצות שפשטה בשרירי, כתפי נמתחו לעייפה, טבעות של יבלות גסות פרחו על כפות ידי העדינות, ולא הפסקתי לחשוב על הטעויות שלנו. האם הזמר הכי אהוב בתל אביב הלך כבר עם מישהי אחרת, ואם כן, מי זאת? וכעסתי על המחשבות המשובשות האלו, כי הזמר הכי אהוב בתל אביב לא היה עשוי מהחומרים של “עין תחת עין”. רציתי לפתוח את מגזין “טיימאין” בהחטאה ולראות אותו בצילומי “התנועה האינית” עם מישהי אחרת ולהוציא בכעס את כל הזעם של עריקותו מצבא הלבבות הקרועים שלי. אבל הזמר הכי אהוב בתל אביב לא היה הגבר הזה שיצטלם עם מישהי חדשה בשביל לפגוע בי בכוונה תחילה. אפילו אם הוא יצא עם מישהי חדשה, אני די בטוחה שהוא דווקא נזהר מפעולות מוחטאות ופזיזות שכאלו. ואולי הזמר הכי אהוב בתל אביב נשמר מדי. ואולי הפחד שלו מכל סטייה או מפלה הוא שהפריע לי בכישלונות הלא מוצלחים שלנו. רציתי שיטעה, והוא שגה פעמים ספורות מדי.
קטע מתוך “מקלחת של חושך, וסיפורים אחרים”, בעריכת תמר ביאליק ופרופ’ יגאל שוורץ, בהוצאת זמורה ביתן.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה

Screenshot 2014-10-27 20.35.06

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין-גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו: להמשך הסיפור שהתפרסם בכתב העת "ללא פאניקה" – כתב עת למדע בדיוני ופנטסיה – לחצו כאן

לחכות לסיים סיפור בתוך גופה לא מזוהה (סיפור לדוגמה)

השבב בראשו של קית מעלה מולו את נציג תאגיד מיקמיק, שמדווח בלקוניות שמהנדסי התאגיד פיצחו את "חיים ארוכים" ועומדים לשווק אותה מחדש לשוק. "חיים ארוכים", פיתוח של ריצ'רדס, עבדה נפלא, אך חברות אחרות רצו גם להאריך את חיי הזמרים, הזמרות, הלהקות, המגישים ושאר הטאלנטים שלהם. כולם רצו את "חיים ארוכים", וכולם בקולוניה של פולאריס עמדו לקבל אותה. קית מנסה להבין מדוע מיקמיק מדווחת לו על עבירה על חוקי התאגיד הבין-גלקטיים. ביאנקה, הרובוט שלו, שבדיוק מבצע את מטלות הבית, שומע את השיחה אך מחליט שלא להקליט אותה, ולהמשיך לעבוד ולערוך את הסיפור הקצר בתוך תוכנת העריכה של גופו:


ספר יוצא לחושך (גרסה 11071972)

הוא חיכה לספר שלו. שנתיים או יותר הוא חיכה לספר שלו. לא היו לו עוד ספרים אחרים בתוך המזוודה של החיים. הוא עבד עליו ארבע שנים שלמות. את כתב היד הוא לקח מדירה לדירה, מאהבה לאהבה, משכונה לשכונה. והוא רק חיכה שהספר יודפס. פשוט כך. הכי פשוט שאפשר. פשוט ישב ואכל בבוקר, והלך לישון בלילה. ולא ידע שהוא מת. וניסיתי להגיד לו: "ראבק, אתה כבר מת." אבל לא רצה להקשיב. חזרתי על כך: "צא מזה. אתה מת." אבל הוא לא רצה להקשיב. וכאב לי להסתכל עליו. והתחלתי להבין שאולי אני לא פחות מת ממנו. כי קינאתי בו. כי היה לו את הספר. אבל לי לא היה מה לעשות אחרי העבודה. פשוט התמסטלתי, וכשהוא היה רוצה לנוח, הוא היה בא אלי ועולה למעלה למעלה ומקונן מולי על שהחוזה שהוא חתם לא עוזר לו, כל עוד העורך שלו לא יתחיל לערוך את הספר. וככל שהוא רצה יותר לפרסם את הספר, אז העורך יותר דחה לו את התאריך של היציאה לאור. והאמת היא שהם בכלל לא התחילו לערוך את הספר. זה מה שהוא אמר לי. אבל למה אני מספר לכם את זה? מי אתם בכלל? למה אתם רוצים לדעת עליו את כל הדברים האלו? ולמה אתם מציצים למערכת היחסים שלי איתו? ומי אתם כשאתם עומדים מול האנשים היצירתיים האלו, שיש להם מטרה בחיים, והם מוכנים להרוג את כל המערכות יחסים שלהם בשביל המטרה. האם אתם מצליחים לעמוד מולם? אני לא מסתדר. זאת הסיבה שבפעם האחרונה שראיתי אותו ודפקנו את הראש, אמרתי לו: "תפסיק לזיין לי את השכל על הספר, דבר אלי, אבל הפעם בוא ונדבר על החיים שלי." הוא נעלב ומאז לא ראיתי אותו. ולא ויתרתי. ועקבתי אחריו מהחלון שלי, כשהוא יצא לקנות סיגריות וחלב. רק אחרי ששלחתי לו אס-אם-אסים, הוא הסכים להכניס גם גרנולה לתוך הקערה. אבל שלא תחשבו שהוא חזר להיות איתי. הוא פשוט לא ענה. זאת היתה המומחיות שלו. הוא היה מין בארטלבי שכזה, ידע להתנגד אלי, אבל לא ביטל את הדיאלוג המונולוגי הזה. פשוט מתח את הגבולות של החברות שלנו. מקבל ווטסאפ, קורא ולא עונה. מניאק. ככה הוא. עכשיו תגידו לי, לך תמצא חבר אחר. אבל חבר בשבילי זה משפחה, לא מוצאים חברים חדשים. ואני אגיד לכם את האמת, גם כשמוצאים חבר חדש, זה לא שהוא באמת חדש. הוא דומה מאוד לחבר הישן.

כשבאו לפרסם לו את הסיפור, גילו את הגופה ששוכבת כבר שבועיים. מתברר שהוא נרקב בזמן שחיכה שהספר שלו יצא לאור. הוא לא ידע לחיות את החיים. לא. הוא לא ידע ליהנות. להזדיין בפראות ולפתח אינטימיות צעד אחר צעד. הוא חי את הספר שלו, וכשהספר לא נולד, הוא פשוט התאייד. חזר לתולעים. נתן להן את המִנחה והשאיר את מותו גדול כמו איזה כוכב רוק. אבל ספק מי יכיר אותו כשהספר יצא. כי הוא היה כותב סיפורים מפחידים כאלו. שאנשים לא התעניינו בהם. הוא גדל במקום שגידל חרדות כמו חרציות בר, חמציצים וחרדלים הגדלים בכל פינת רחוב.

האמת שזה אני שגיליתי אותו, משוסף גרון. אלוהים ישמור. זה היה המראה הכי קשה שראיתי בכל ימי חיי. לא חושב שהיו לי רגעים רעים יותר. אני נזכר רק בטובים. אני רק רוצה לזכור את הימים שבהם שיחקנו במחשב, ואני הייתי מקניט אותו שיספר לי איזה רגע מהספר. והוא בהתחלה לא הסכים. אמר שזה מביא מזל רע. ורק לאט לאט עם הסמים הוא התרכך וסיפר לי סיפורים על עולמות מופלאים (הלוואי שהוא היה כותב כמו שהוא מדבר).

ואנ'לא יודע למה אני מספר לכם את זה. למה לכם? ולמה את זה? אולי כי אני לא רוצה להיות לבד. אולי כי יש לי חרא של חיים ואני חייב לשתף אתכם, ואולי ההפך. אבל אני לא מכיר אף אחד מכם. ואתם לא מכירים אותי. אתם רק יודעים שאני חבר של חבר. כמו בפייסבוק. אני מתגעגע אליו. ומוצא את עצמי אחראי על הירושה שלו. אני דוחף שהספר שלו יפורסם. אבל הספר לא בדיוק מתקדם. העורך לא עונה לי. גם לא המזכירה שלו וגם לא המפיקה של הספר. אני יושב על המשימה הזאת פעם אחר פעם, אבל זה לא עובד. הספר לא רוצה לצאת לאור. ואני צריך לחכות במקומו לעורך, שכבר בהתחלה אמר לי שלא בטוח שיוציאו את הספר, כי הסופר מת, ולא בטוח שאני, בתור חבר טוב, אוכל לערוך במקום הסופר. אבל אני הייתי בחור רציני, אתם יודעים, מהסוג האסרטיבי, יעני דעתני, וקבעתי ש"אני אוכל לעמוד במשימה", והעורך לא ידע מה לעשות עם האימייל הזה. רציתי לאיים על ההוצאה. להגיד להם שאם הם יוצאים מהחוזה, אז אני אוציא את הסיפור לתקשורת. אבל לא הכרתי אף אחד בתקשורת, וגם מה הייתי אומר. הסופר מת כשהוא חיכה שהספר יצא לאור. והספר הרג אותו וגם אותי. גם אני נהרגתי בציפייה לספר שלו, אבל זה סיפור אחר כבר.


לפתע ביאנקה שומע את קית משקשק את קוביות הקרח בכוס הקוקטייל שלו. הוא מפסיק את מחשבות-העריכה שלו על הסיפור הקצר, כי הוא מכיר את הסימן, וניגש להכין לו עוד קוקטייל "מוֹסקוֹ מיוּל" (וודקה, ג'ינג'ר אייל, חתיכות של מלפפון ירוק ושלוש טיפות של אנגוסטורה). קית עדיין עסוק בשיחה עם נציג תאגיד מיקמיק:

"אם אתם הולכים להעניק להם את כל הידע של 'חיים ארוכים' בצורה של מוצר חדש, אנחנו נתבע לכם את התחת. אלא אם כן אתם מבקשים למסור לי משהו נוסף." שקט משתרר. קית ממשיך: "עכשיו תסלח לי, אני חייב לצאת מהבית." קית משקר לו, כי לקטוע את השיחה הנה הדרך הכי טובה לצאת ממנה עם היד על העליונה. קית מביט אל המגדל החדש שנבנה מול דירתו בקומה השש מאות שישים ושש. מי היה מאמין שאפשר להגיע לגבהים כאלו בקולוניה של פולאריס. אך הטכנולוגיה הביולוגית הכריעה את ענף הבנייה, ותאי הגזע מעניקים לעיר מראה של חורשה ענקית שראשה שקוע עמוק בעננים. "אני מתיישן," קית חושב לעצמו, "צריך לקנות דירה בבניין החדש, אחרת לא יחשבו שאני חלק מהעולם התחתון, אלה שגרים באפלה ומעולם לא ראו את אור השמש." הוא מזמין תור במשרד המכירות של מגדל-בניין-הדירות של אחת מחברות הבת של מיקמיק.

ביאנקה מוזג לו כוס נוספת של הקוקטייל "מוסקוו מיול". הוא מביט ברובוט שמחקה את ביאנקה, אשתו לשעבר, ואיך הוא תמיד נעמד מול החלון עם הגב אליו. התנוחה הזאת מעצבנת אותו, והוא כועס שהרובוט מתנהג כמוה, אך הוא זה שביקש את הרובוט להזכיר לו את הנוכחות שלה, ואף הראה לו קטעים מחייה.

קית חושב על הצעד הבא. אם תאגיד מיקמיק באמת פיצח את הטכנולוגיה, כל התעשייה תוכל להאריך את חיי האמנים שלה. ואז המכירות לכרטיסי ההופעות של הלהקות החתומות בתאגיד ריצ'רדס עלולות לרדת, והוא לא יקבל את ההעלאה השנתית במקרה הטוב, או אף יפוטר במקרה הרע.

קית מתרכז ולא מצליח לחשוב מה לעשות. ראשית, הוא מבטל את הפגישה שקבע במגדל הדירות של מיקמיק. שנית, הוא מביט בביאנקה שמביא לו עוד משקה ושואל אותו לדעתו. ביאנקה חוכך בדעתו אם קית באמת שואל אותו, או שזאת שאלה רטורית. לבסוף הוא מביט החוצה בגבעולים הענקיים שמגיעים עד הירח ובאור שזורם בתוך גזעם.

בזמן שקית קופץ החוצה, ביאנקה עסוק בהכנסת המשקה השלישי (הרובוט מכיר את קית ויודע ששני הסיבובים של ארבעת הקוקטיילים לעולם לא מסתיימים בשמונה). ביאנקה מביט החוצה ולא מצליח לקבוע אם קית מת. הוא חושב אם להתקשר לכוחות הביטחון של הקולוניה בפולאריס, אך מחליט לחשוב על כך. תמיד חלם לעבוד בתאגיד, והנה נפלה לידיו הזדמנות נפלאה, והוא יוכל לקבוע את הגורלות של כל כך הרבה יחידים. אבל איך הוא יוכל להתחזות מבלי שיתפסו אותו. הוא תמיד שמר באחד מחלקיו המקוררים חתיכת עור שֶקית הסיר מעצמו כשחתך את ורידיו, כשביאנקה אשתו השנייה התאבדה. הוא יוצר מתוך התאים רקמה של תאי הגוף של קית ונותן לה להתפשט על העור שלו. העור עובר טרנספורמציה. הוא מתכנת את קולו לחקות את הקול של קית. הוא עובר על כל הדקויות שלמד מקית, כשמילא בנאמנות את פקודותיו, יום אחר יום, שעה אחר שעה. והנה מגיע יום הדין. אין בו צער, כי אם פליאה. והוא לא יודע מה לעשות עם ההשתאות הזאת. יום אחד הוא עֶבֶד בידי אדון, ויום אחר הוא אדון לעולמו, ואדונו הופך לעבד בתוך החשכה שמקיפה את עולם הגבעולים. תאי העור שועטים על תאי עורו. הצבע הכהה מחליף את הצבע הבהיר. השערות השחורות מחליפות את השערות הלבנות. הוא מביט בידיו, ברגליו ואף בפניו מול המראה בחדר השינה של קית. לפתע נחרד, מה יקרה אם יגלו את הגופה למטה, ומדוע בכלל קית התאבד, הרי טבען של טכנולוגיות כמו "חיים ארוכים" להתפשט בצורת זיופים וגנֵבות ברחבי הגלקסיה. הדלפות הן חלק מעבודת הפיראטים צהובי החלליות. אולי לקית היה חלק בכך. אולי הוא זה שהדליף את החומרים, ואולי הוא אפילו זה שמכר אותם. ואם הוא הדליף אותם, אז בטח יש לו חשבונות נסתרים.

איש הביטחון עם מדי הקולוניה של פולאריס מופיע בחדר. לבוש שחור מרגל ועד ראש.

"יש לנו גופה לא מזוהה, שלפי מצלמות הבניין הגיעה מתוך חלון הבניין."

ביאנקה מיד חושב על המושג "לא מזוהה" ומחייך מבלי להביע שום חיוך ואומר בקולו של קית: "הרובוט שלי לבש את בגדי וקפץ מטה."

"אני צריך שתבוא איתי לחתום על מסמכי פטירה."

"אני אבוא עוד כמה רגעים, קודם תן לי להירגע. אני חייב לשבת, לקחתי כדור הרגעה כפול לפני כמה דקות."

קצין הביטחון מקמט את גבותיו ומביט עמוק בעיני ביאנקה.

"אהבתי את הרובוט הזה. אתה יודע שבגלל בעיית תִכנות הוא כתב סיפורים בין הפעולות שביקשתי ממנו."

"סיפורים, איזה מין סיפורים?"

"קצרים."

"מי בכלל קורא סיפורים היום?"

"בדיוק."

"אני לא מבין."

"הרובוט הזה התנהג כאילו הוא במאה אחרת."

"ככה זה כשחוסכים בדגמים וקונים ברחוב את כל הרובוט סוג ב' האלו."

"אממ, עכשיו אין לי ברירה ואני חייב לקנות חדש."

"אני אומר לך, תלך על הרובוטים של מיקמיק ואל תתפשר על חיקויים."

"אתה צודק."

קצין הביטחון לא אומר שלום ופשוט נעלם. ביאנקה מתיישב ומרגיש הקלה. הוא לא מבין מדוע, אבל הוא מפריש זיעה כמו קית. הזיעה מחלידה חלקים זעירים בצווארו, שמתחילים להרעיד את גבותיו. הוא מברך על כך שקצין הביטחון לא שם לב, או שכן.

הוא שולח הודעה לקצין הביטחון שהוא לא מרגיש בטוב ומבקש לחתום אלקטרונית על המסמכים. הם  מופיעים על המסך שעל ידו, והוא קורא אותם בהתלהבות. הדברים ברורים. קית היה רובוט מסוג 12081980. ביאנקה מסדר את הפרטים: הוא עבד שנים בשביל רובוט שהתחזה לבנאדם. אין דרך אחרת להסביר את העובדות שציין במסמך קצין הביטחון. אלא אם כן קית שיחק בו משחק כפול והעניק לו מסמך מזויף, רק בכדי לראות את התגובה שלו. הוא חושב היטב מה לעשות. הוא מחליט על חופשה. הוא יסיים את הסיפור הקצר ואולי ישלח אותו לתחרות הסיפורים של השוק השחור של הפרוזה. אבל קודם הוא צריך לקבל אישור ממקום העבודה. הוא חושב על הזמן, על המצב, על הבעיות שעמדו בפניו, ורוצה גם לקפוץ. לגמור עם הסיפור הזה. והוא שואל את עצמו: איך הוא לא ידע, איך הוא לא הרגיש, אבל מה אמורים להרגיש אל מול רובוטים? מה מרגישים אנשים כלפיו? לא היתה לו תשובה ברורה. הוא כועס על עצמו שהתחזה, הוא היה צריך לומר את האמת. לעמוד על הטבע שלו ולא להסתירו. אבל החושים שלו רוצים לשרוד, הוא לא יקפוץ כמו הרובוט שהתחזה, הוא יחיה, ישלח את הסיפור, ואולי יזכה להגיע אל מושבת הרובוטים המורדים של אלפא קנטאורי.

הוא שולח הודעה לתאגיד ריצ'רדס שהרובוט שלו התאבד ושהוא נמצא במצוקה נפשית. הפסיכיאטר האלקטרוני מיד מזריק לו חומרי הרדמה. הוא מתעורר בחללית לא חוקית המבריחה רובוטים משוחררים לכיוון אלפא קנטאורי. הוא צמוד לחלון התחתון של החללית ועובד על הסוף של הסיפור. אך מסך החדשות שחיפש על "חיים ארוכים" מציג מולו את הכותרת "'חיים ארוכים' הודלפה לשוק השחור, רובוט נהרג", ותמונת קית עולה על המסך כמבוקש. מתברר שקית מכר את התרופה לכל הבא ליד והשאיר מכתב פרידה, שבו מסר על פעולותיו כנקמה בבני האדם, על החיים הקצרים שנתנו לרובוטים. כל גופו רוטט מפחד. ביאנקה מתחבר לרדאר של החללית ובודק אם יש חלליות משטרה בין-גלקטיות ומחסומים. אך הוא לא מאמין ברעיון שֶקית הדליף את הפתרון. מישהו עושה שימוש בקית בכדי להחביא את ההדלפה שלו. שהרי הוא סרק את כל הדירה, ולא היה שבב של מכתב פרידה. כשהוא מגיע לאלפא קנטאורי, הוא מוכנס לבידוד. כוחות הביטחון פועלים בדיוק כמו המשטרה הבין-גלקטית ואף מאיימים בהסגרתו אליהם, זאת משום שהשמועה הגיעה לאוזני הפיקוד העליון של הגלקסיה, וחלליות משטרה רבות בדרך לאלפא קנטאורי.

קצין החקירות הראשי הוא רובוט משוחרר מסוג 12081980, אך הוא לבוש בחצי גופו כוולדימיר פוטין בדראג נוסטלגי. חדר החקירות מתכתי, אך לא ממתכות שהוא מכיר. ברקע הוא רואה ציור חי של שתי השמשות, אבל לא זוכר לאיזה כוכב הציור מתייחס.

"למה שנשאיר אותך בחיים ולא נסגיר אותך?" פותח את הדברים בקול צורמני קצין החקירות הראשי.

"בכל מקרה הם ינצלו את המצב להרוס אתכם," ביאנקה עונה ומתפלא על התשובה.

"למה אתה מתכוון?"

"הרבה לא יודעים, אבל קית אדוני לשעבר היה רובוט, והוא לא הדליף את 'חיים ארוכים' לשוק."

"אתה לא קית?"

"אני רובוט כמוך, רק עטיתי על עצמי תאי גוף."

"מי הדליף את 'חיים ארוכים'?"

"אני לא יודע. אבל עכשיו מאוחר מדי. הם כבר מזמן מתכננים לחסל את אלפא קנטאורי, כי אנחנו רובוטים, ומי צריך בכלל רובוטים."

"אני יודע."

"אז גם יש לנו מדליף שטמן לך פח, גם אתה עצמך התחזית לבן אנוש בכדי לברוח, וגם הפיקוד העליון של הגלקסיה משתמש בסיפור של המקלט שנתנו לך כתירוץ לחיסול מיליוני רובוטים חיים?"

"אני לא יודע מה לומר."

"ואתה בטוח שאין לך עסק עם המדליף?"

"אין לי."

"ומה אם תאגיד ריצ'רדס הרג את קית ותיכנת אותך להתחזות אליו? הרי ידעו שאתה כותב סיפורים ואוהב לדמיין. ואז נתנו לך את המשימה לברוח אלינו, בכדי להפוך את מיקמיק למשתפי פעולה עם פושעים, ועל הדרך לנשק את התחת של הפוליטיקאים ולהעניק להם את ההצדקה להשמיד אותנו."

"לא, זה לא יכול להיות. זה לא יכול להיות." ביאנקה מתעורר בתוך החללית לאלפא קנטאורי. "זה רק חלום," הוא אומר לעצמו. "זה רק סיוט." ביאנקה מזיע כל כך הרבה, שהחלודה מקפיצה שוב את גבותיו, והוא מחליט להסיר את מנגנון הזיעה ברגע שינחתו. החללית נעה לאטה בתוך השחור הגדול המקיף אותה, ליד תחנת החלל של שָמְס. הוא מביט סביבו ולא נרגע.

כל דקה שעוברת מפחידה אותו. לכן הוא מחליט לעבוד על הסיפור שיסיח את דעתו. "מה חסר בסוף של הסיפור?" הוא שואל את עצמו. התשובה לא מגיעה במהירות. "שאלה רטורית," הוא מרשה לעצמו לחייך.

(הוצאת זמורה ביתן, 2014. 408 עמודים).


מהכריכה האחורית: דמות בדיונית שרוצה לנקום בסופר שהכניס אותה להריון והדביק אותה באיידס; כותבת מתחילה המחליטה לחשוף סופר מפורסם הנוהג לשכב עם תלמידותיו כחלק מקידום ספרה העתידי; יוצר שנפטר מניתוח פשוט מספר את סיפור חייו ואהבתו לרקדנית שרצתה להיות משוררת; פילוסוף יווני מצייץ בטוויטר; כותב ישראלי מתוסכל בברלין שלאחר האפוקליפסה מגלה את גיבור ספרו הקודם יושב לידו בבר; סופר מזדקן מוכר את נשמתו לשטן…

דמויות אלו ועוד רבות אחרות ממלאות את דפי קובץ הסיפורים הראשון של המשורר מתי שמואלוף. כולן מכרסמות בשוליו של עולם הספרות, מידפקות על דלתו ומבקשות במפגיע להתקבל, להיאהב, להיראות, על אף ועל כל פגמיהן. קולותיהן מתנגשים אלה באלה, נשברים ומשתקפים זה בזה עד אין קץ, מתכנסים זה בתוך זה רק על מנת להתנפץ שוב לרסיסים.

אהבה ומוות, זהות ואלימות, גלות ושיבה מתערבלים ללא הרף בסיפוריו של שמואלוף, המאוכלסים ביצורי בעתה, כפילים, תאומים, חילופי זהויות ומגדרים ומצבי תודעה משתנים. שמואלוף מציף את הקורא בפרוזה חסרת רחמים, שאינה מנסה לחבב עצמה, תובענית ועריצה, אך גם כזו שקשה להתנגד לה ולהישאר אדישים לקסמיה הפרועים. בלשון היברידית, יצור כלאיים של פרוזה משולחת רסן ופיוט מלוטש, הוא כולא את נמעניו במבוך מראות תודעתי של גותיקה פוסט מודרנית, ארס-פואטיקה מסויטת ורומנטיקה רדופה.

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו

* הפרעת אכילה שפעם הכרתי

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

רגש דו לאומי בכתב העת שעטנז

mati1

נכון, אמרתי שלא אכתוב יותר שירים, ואכן לא כתבתי שום שיר בשלושה חודשים האחרונים. אמנם פירסמתי ספר שירה חמישי "פרידה בברלין". אך זה לא נחשב כי השירים נכתבו לפני. אבל לשירים דרך משלהם, להמשיך להתפרסם. קבלו בוטלג שמואלופי שלא התפרסם בשום ספר מעולם, אלא רק בכתב העת החדש והמרתק "שעאנז". מעניין מה תגידו עליו. תודה לרותם מקרית גת על הסריקה הנפלאה. 

mati2

שבוע טוב

ממותת נייר שעירה: על תרגומים, כתבי עת וקולנוע


מספר שירים חדשים מתוך הספר המתקרב ובא "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (הוצאת נהר ספרים) תורגמו לערבית בידי פרופ' מואסי, כחלק מאסופה כנגד הכיבוש. השירים ראו אור כאן וכאן.

סיפור קצר שלי על הבחור היהודי האחרון בבגדאד, שהתפרסם בכתבי עת שונים (ומאז שונה עוד עשרות פעמים והיום הוא נראה לגמרי אחרת) הופיע גם בכתב העת האמריקאי "מחברות הלבנט" (עורך: סמיר אל-יוסוף) ותודה לפרופ' רייצ'ל האריס על העזרה בעריכת תרגום. הסיפור הוקדש ליוצר אלמוג בהר.

בשער: עבודה של פרדי כסלו
בשער: עבודה של פרדי כסלו

הגיליון השמיני של מעין יוצא בימים אלה ומופץ יחד עם גיליונות מגזין הקולנוע מערבון ועיתון האמנות החדש והרע. זו ממותת נייר שעירה, שגודלה 360 עמודים ורודים ולבנים. המחיר נותר ללא שינוי, 17 ש"ח. בזמן שלצערנו כתבי עת רבים לא שורדים את קשיי התחום ואחרים מתעייפים בצדי הדרכים המאובקות, מעין רק תופח. לגיליונות החדשים שותפים כבר מעל מאה יוצרות ויוצרים. אני פירסמתי שני מאמרים במערבון. רשימותיי עוסקות הן ב"סוסיא", הסרט של דני רוזנברג ויואב גרוס והן בסרט "שחורים" של הקולנוענית מורן איפרגן על להקת הראפ ברחובות. לא במקרה שני אלו הם יוצרים שלמדו בסם שפיגל בירושלים.

צפו: בסרט "סוסיא"

אני מתארח באופסייד סטוריס של שחקן חיזוק ומספר איך הפכתי מאוהד מכבי חיפה לאוהד של הקבוצה הצהובה מירושלים, מה דעתי על נבדל פאסיבי והאם שמאלני יכול לאהוד את בית"ר. בשחקן חיזוק מוצג שאלון עם 12 שאלות קבועות לאמנים/מוסיקאים/סופרים ישראלים על האהדה לקבוצת הכדורגל שלהם.

השקת כתב העת "לרוחב" מבית היוצר של גרילה תרבות זוכה לקריאות שונות אצל איתן קלינסקי בניוז 1 ואור זילברמן באור זילברמן בחיה רעה – מדור הספרות של מגפון.

צפו: השיר של יונית נעמן כפי שהקראתי אותו בהשקה.

ספר השירה שיפרק את פצצת הגזענות הרצחנית והשנאה האטומה

העטיפה בערבית מתוך הבלוג של יוסי גרנובסקי
העטיפה בערבית מתוך הבלוג של רני יגיל

היוצר והמבקר יובל גלעד מביא לנו ביקורת על "תנאים מוקדמים" למוחמד אגואני ויונתן קונדה (הוצאת מטען, 2012). גלעד קובע כי זהו ספר נדיר שמשתף את שירת שני המשוררים החיים ביפו.  הוא מוצא בספרם שירה לירית בטבעה המנסה בעזרת הליריות שלה לפענח עולם מורכב משנאה וגזענות, עולם אטום ורצחני. שירת שני המשוררים נובעת מאהבה בסיסית לבני אדם, תוך אי הבנה מה מניע את ההמון לעבר גזענותו ושנאתו. 

מדינת ישראל הכריזה מלחמה על תושביה הערבים בעלי האזרחות הישראלית, וזאת בנוסף למלחמה הותיקה יותר, המתרחשת כנגד הפלסטינים, שאינם אלא מי שבמקרה היו בצד הלא נכון של הגבול בזמן הלא נכון. ההיסטוריה היא חיה זדונית, מתעללת בעם אחד וגורמת לו לברוח לארץ רחוקה ולהתעלל בעם אחר. יפו היא אחד המוצבים האחרונים של דו קיום בישראל. אחת הסיבות היא רוחה של יפו, ויופיה, המרגיעים את העצבים החמומים של המקום הזה. אבל גם דו קיום שביר זה עומד למבחן מתמיד בתרבות הגזענית של ישראל 2012.

לכן אין פלא שדווקא ביפו מופיע כתב העת הערבי יהודי האחרון, "מטען", בעריכת יוסי גרנובסקי. בשנים האחרונות בלטו בו לטובה שני משוררים – מוחמד אגואני ויונתן קונדה, וכעת הם מוציאים יחד את ספרם הראשון, במהדורה כפולה – עברית וערבית. נדיר לראות משוררים מוותרים על האגו האישי ומוציאים יחד ספר שירה, ועוד ספר טוב ובשל.

השואה הפלסטינית-ישראלית

ישנם הבדלים בין שירת השניים אבל גם דמיון: זוהי שירה לירית בטבעה המנסה בעזרת הליריות שלה לפענח עולם מורכב משנאה וגזענות, עולם אטום ורצחני. שירת שני המשוררים נובעת מאהבה בסיסית לבני אדם, תוך אי הבנה מה מניע את ההמון לעבר גזענותו ושנאתו. לפיכך שניהם עוסקים בשירתם בשני נושאים מהותיקים ביותר שבשירה: אהבה ומלחמה.

שירת אגואני מזכירה ברוחה משוררים ערבים רבים, ביניהם הגדול מכולם, מחמוד דרוויש. פשטות סמלים ורגש עז באים לידי ביטוי בשיר כמו "דיאלוג": :הים הזה מבטו אל העיר העתיקה/ ואומר לה: מה שלומך אישה זקנה?/ ענתה לו בסדר אך רגלי כואבות לי/ ובניי רחוקים לי לא עוזרים". זהו שיר חמלה לעיר עתיקה, יפו כנראה, בעידן בו אין חמלה לזקנים.

חמלה וגם אהבה, כמו בשיר הבא: "תמדי העדפתי/ לכתוב שיר אהבה פשוט/ ממתוחכם// שיר שהנודדים יבינו/ שיר שהילדים יבינו/ תמיד חלמתי לכתוב שיר/ אהבה פשוט/ ולשים אותך בפנים/ בין השורות והמשפטים/ כך המשמעות תהיה/ גדולה יותר".

 ובשיר הבא, שיר אנטי מלחמתי נוקב אבל מעודן, עוסק אגואני בנושא השואה, המופיע גם בשירת קונדה:

"באיזה פחד טמנתם כדור/ במי שבאמת אוהב למות?/ ובאיזה עשן עטפתם/ אדם שראה את הסוף?/…אנחנו לא הבטחנו/ לכם בית מלא אמון/ אנחנו לא הרשע/ שאתם באתם אתו מעבר לאופק/ אנחנו לא אלה/ שהרגו את עץ הזית…"

שורות ישירות וחכמות – יהודים עם טראומת שואה מוציאים זעמם על פלסטינים שאין להם דבר וחצי דבר עם הזוועה שנעשתה שם, אבל משלמים את המחיר.

כאמור, גם קונדה עוסק בנושא השואה, מהכיוון היהודי כמובן, בשיר "יום הזיכרון":

"העולם מדבר אלינו: תשכחו מזה, הוא אומר. פוער את פיו. / ומתוך פיו הפעור של העולם יוצאים האנשים וממלאים את/ הרחובות וכל אחד נושא את שכחתו".

טראומת השואה, לה לועגים לפעמים בחוגי השמאל האינטלקטואלי, איננה דבר שנשכח כל כך מהר, עברו רק כמה עשרות שנים, וכמו להקת חיות שחלק ניכר שלה הושמד, הטראומה עוד חיה וקיימת, וכך צריך לטפל בה.

סיסטם עאלי (הלהקה שבה מופיע יונתן קונדה) בשיר "בית נטוש"

יפו מופיעה בשירי קונדה כמקום אלים אבל גם לירי: "גם רחוב למרטין/ לפעמים לוחש סליחות", אבל קונדה מצטיין גם בשירי תוכחה אירוניים כמו השיר "חתונה ישראלית" על זוג ישראלי בורגני מתחתן בהרצליה פיתוח, בועת העושר והטמטום האכזרי:"פאואר פוינט בה תמונות שלהם מתנשקים/ על רקע הים במקסיקו" הנה דוגמא לאירוניה של המשורר.

יש מקום לשיפור בשירת שני הצעירים המוכשרים, ויתכן שנדרשת קריאת שירה רבה יותר שתסייע להצמיח את הכישרון הטבעי. דיוק נעדר לפעמים משירת קונדה, ושירי אגואני גולשים לפעמים מהפשטות לפשטנות. אבל לשניהם כאמור כישרון ואמת גם יחד. והכישרון בא לידי ביטוי בדואטים בסיום הספר, בעיקר ב"זכרו של יפואי מת", המעלה את נושא האלימות בעיר בה הדו קיום מתבצר ונלחם על חייו.

מאת יובל גלעד

שירים מתוך הספר בבלוג הספרותי של רני יגיל ב-NRG

*

מצבו של כתב העת "עיתון 77" הולך ומדרדר – יובל גלעד בבקשת עזרה

הוזמנתי לשחק בליגת האלופות

תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה 5. ברלין
תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה 5. ברלין

קצת חדשות מעולם השירה שלי וגם על בלוז, כתב העת של גרילה תרבות והיוזמה החדשה של אלכס אפשטיין

אני טס הלילה לברלין לסדנת תרגום של שירה ביחד עם המשוררת עיינה ארדל. זאת הפעם הראשונה בחיי שקפצתי מהיותי משורר בישראל, להיותי משורר בעולם. זהו רגע מרגש מאוד. מרגיש כמו שחקן בליגה הלאומית שהוקפץ לרגע לשחק בליגת האלופות. נבחרו עשרה שירים שלי משני הספרים האחרונים וגם חדשים. אנו נקריא את השירים, נוקלט וגם נעבוד עם מתורגמנים בכדי לתרגם את שיריהם של המשוררים הגרמנים. לצערי אני מפסיד את ההשתתפות בפסטיבל יערות מנשה. כשאחזור אשתתף כנראה בפסטיבל מע'יר לספרות והשנה גם הוזמנתי בפעם הראשונה לפסטיבל מטר על מטר בירושלים.

*

בימים האחרונים אני עמל ביחד עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה על סיום הגיליון הראשון של כתב העת "לרוחב" של "גרילה תרבות" (ראיתם/ן כבר את הבלוג החדש?) שעוסק בחורבן. התחלנו את העבודה על כתב העת בתחילת 2010 וחשבנו שתוך חצי שנה נסיימו. אך העבודה על כתב העת לא הייתה פשוטה. לא היינו בטוחים בהוצאתו, לאחר המחאה החברתית, זאת משום שהוא עוסק בחורבן, אך דווקא לאור הבעיות הקיומיות הבסיסיות של ישראל והאיומים על עתידה, השאירו את הגיליון כרלבנטי. בקרוב נפרסמו והוא יהיה חינמי ומקוון וגם נערוך השקה ואודיע בהמשך. חלק מהיצירות של יוצרים כגון מואיז בן הראש, ענת זכריה ועוד, רואים אור בימים אלו בספרים חדשים.

*

אלכס אפשטיין פירסם יוזמה חדשה שאני שותף אליה רעיונית ומקווה שתהפוך גם לפרקטיקה מעשית.

*

עזרתי בבנייה של האתר שיביא את הבלוזיסט רוברט בלפור לארץ