להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים.

המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

מאור אדרי מחדש את "יאללה יאללה" של הזמר הסורי וואפיק חביב. ב- 2012 יצא השיר של חביב, לפני חודש של אדרי:

למוזיקה ולתרבות ישנו גם תפקיד נוסף. במידה ונוכל לייצא את התרבות המזרחית למדינות ערב, סביר להניח שתרד רמת המתח, האיבה והשנאה כנגד ישראל. הגוש הערבי לא ייראה את ישראל כשארית קולוניאלית אירופאית, שבאה להתנחל באדמה הפלסטינית. הם יבינו שלמעלה ממיליון יהודים הגיעו ממדינות ערב והם שמרו במידה כזאת או אחרת על המרכיב הערבי בזהות שלהם, שבא לידי ביטוי עד לימים אלה במוזיקה ובתרבות.

החברה הישראלית כיום לא רואה את מקומה בין ביירות, עמאן וקהיר. אבל מי שיקשיב ללא מעט מהביצועים של הזמרים המובילים בישראל כיום (רק לאחרונה שרית חדד, עומר אדם, מאור אדרי ואחרים) יגלה כי הם מבצעים כעניין שבשגרה גירסאות כיסוי בעברית למוזיקה ערבית. יש כיום תרבות ישראלית עכשווית שמתכתבת בפועל עם תרבות ערבית עכשווית, אך לא מדברים על כך. יש קשר שתיקה סביב הנושא. זהבה בן מספיק אמיצה לומר שחלומה הגדול הוא להופיע באולם שבו הופיעה אום כולת'ום בקהיר, אך זהבה בן אינה נוסטלגית. היא מעודכנת ורוצה כמו יוצרים אחרים לעדכן את יצירתה וליצור דבר חדש שמתכתב עם הסביבה שמשפיעה ומושפעת ממנה. וזאת הסיבה שהאלבום של ביצועי השירים של אום כולת'ום (זהבה בן שרה בערבית) של זהבה בן הגיע לעולם הערבי (למרות החרם) וכך גם לגבי האלבומים בערבית של עופר לוי, שרית חדד, שריף. גם אלבומים של זמרות כמו יסמין לוי, שמצליחה מאוד בטורקיה, או ריטה עם אלבומה בפרסית שהגיע בין היתר לאיראן, או הזמרים המרוקאים-ישראלים, עושים עבודה מדהימה בפתיחות מוזיקלית בישראל ומחוצה לה.

פארס קארם הלבנוני, וואי לי – שיר מ – 2009 שלפני חודשיים יצא בישראל בביצוע עומר אדם:

השינוי המיוחל לא יבוא רק מהכיוון היהודי. זכייתה של לינה מחול, ערביה נוצרית מהעיר עכו, במקום הראשון בעונה השנייה של "The Voice" הוא אירוע חשוב מאוד. פרופ' יוסי יונה רואה בניצחון שלה את הרצון של הערבים להשתלב בתרבות הישראלית ואת המקום שנותנים בתרבות היהודית לתרבות ערבית. גם זכייתה של נסרין קדרי בעונה השניה של "אייל גולן קורא לך", לה קראה שירה אוחיון "מהפכה בשידור חי" עשתה צעד גדול לכיוון הזה. החיים המשותפים שלנו אינם רק שליליים ומלאים בגזענות ואיבה, אלא מבשרים התפתחות תרבותית חדשה-ישנה למרות שנים של קיפאון מדיני ותרבותי שנכפה עלינו מלמעלה. ישראל תמצא את מקומה במזרח התיכון דווקא מתוך הצמיחה של תרבות יהודית-ערבית (כדוגמת זהבה בן) והערבית-יהודית (כדוגמת לינה מחול ונסרין קדרי). וההצלחה של התרבות המעורבת החדשה תביא שגשוג לישראל.

נסרין קדרי ועופר ניסים בגירסת מועדונים ל"סוואח" של עבדאל חלים חאפז המצרי:

"זמן, חמדה וערפל" לדליה יאירי

"זמן חמדה וערפל" ספרה של דליה יאירי הוא סימן דרך לתקופה שנגוזה והולכת בשירה הישראלית. לא פלא שכבר בכותרת אנו עוברים מזמן (לאומי) לחמדת ארץ (ישראל) ומסתבכים בתוך ערפל. יאיר, שנולדה בשנת 1936 בתל אביב, לוקחת אותנו למסע שהיה יכול להיות כזה של חשבון נפש. אך במקום לשאול שאלות עמוקות, שמרחק הזמן מאפשר לשאול, אנו נותרים בשלווה בלתי אפשרית.

כשנבוא לבחון מדוע השירה הישראלית התרחקה – מהיותה ז'אנר מרכזי לכדי התייצבותה בשולי התרבות – נוכל להצביע גם על בחירת הנושאים והשפה על ידי המשוררים. בתחילת ספרה השירה של יאירי מתרחקת ובוחרת לעסוק בין השאר בספקנות מטאפיזית, במרחק שבין המחשב לבין כתב היד ובפער שבין הפיזיות למטאפיזיות.

רק לקראת החלק השלישי של הספר מתחילים הקוראים לגלות את איתותי החברה הישראלית, כשהיא מופיעה בפואטיקה של יאירי. זה קורה, למשל, בשיר "שיכון הוותיקים" שמקדישה יאירי לזכר יובל גוטפרוינד: "שכונה ותיקה שוכניה נטועים בה / עשרים / רבים מהם באו מלבנון" (עמ' 73) בשיר זה יש רמז להזנחה של הציבור היהודיערבי (המזרחי) שנזנח לשולי החברה. וכך היא כותבת: "שהרי ההשגחה העליונה לא הצליחה באמת להשגיח." בשירה של ארז ביטון, סמי שלום שטרית וויקי שירן נמצא דיון נוקב בהתפתחות הפערים. אצל יאירי הדיון מרומז וקל.

בשנת 1975 נהרג בעלה של יאירי, עוזי, בפריצה המפורסמת לשחרור בני הערובה במלון "סבוי." יאירי מתארת לקוראים את השכול בשיר "סבוי:"75 "חשכה. / מישהו צועק. מישהו יורה. / מישהו נופל. / ריח של אבק שרפה, של אש. / של דם / הכול גלוי. מואר. לא יתכן. / לרגע הכול קופא. / נותר רק געגוע לרגע שלפני / ולמי שלא ישוב." דווקא שיר זה היה יכול לפתוח את השאלות לגבי שאלת קורבנות הסכסוך, אך אין דיון והמשך הלאה – אל דיון עמוק בפרשה, וחבל.

הביקורת התפרסמה בז' בחשוון תשע"ג, שלישי, 23.10.2012, עמוד 35 בעיתון ישראל היום

רעידת אדמה | סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה | תירגום : יהודה שנהב-שהרבני

סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה
הידיעות על רעידת האדמה השתלטו על קולות המהפכה בכל רחבי הארץ.  לאחר שנכנעה עיר הבירה למהפכנים ועיתוני הערב התחרו ביניהם על פרסום נאמנותם להם, רעדה לפתע האדמה. כהרף עין הפכה עיר הבירה לתילי הריסות ולשונות של אש, המתלקחת ברוחות  עזות, התנשאו מעליה. אמרו תומכי המהפכה: אפילו הטבע מרד בשליטים העריצים. אמרו מתנגדיה: אפילו הטבע הכריז מלחמה על המהפכנים השפלים והמושחתים.
מיכאל נעימה ميخائيل نعيمة
מיכאל נעימה ميخائيل نعيمة

רעידת האדמה גבתה קורבנות עצומים וכילתה טוּב רב. בין אילו שניצלו ביד הגורל היו מנהיג המהפכה ומפקדה הבכיר ואיתו עלמה צעירה שעליה נאמר שהיתה אהובתו, יד ימינו במאבקו והמוח שעמד מאחורי תוכניותיו ופעולותיו.  מספרים עליה שמוצאה ממשפחה אריסטוקרטית וכן שלא היססה לתמוך בהתלהבות במהפכה גם כאשר נעצר  אביה והושלך לבית הכלא. אביה היה מבכירי מנהיגי הצבא שהיו נאמנים לממשלה ולמשטר הישן ומאויביה המושבעים של המהפכה. הוא נודע בביקורתו האלימה על התנועה החדשה ובתיעוב מנהיגיה. די היה בסיפור הזה כדי להפוך אותה לגיבורה מיתולוגית כמעט. כך גויסו למהפכה ולה תומכים רבים,  במיוחד בקרב האיכרים, הפועלים, האביונים וחסרי כול, שהיוו את הרוב המכריע בארץ.

אנשי המהפכה ששרדו התכנסו להתיעצות בדבר אפשרויות הפעולה שלהם. בשל ההרס שנבע מרעידת האדמה, שררה ברחבי הארץ אנרכיה. המהפכה עמדה בפני סכנה עד שכמעט ונשמט מידיה הרסן. המצב הסתבך כאשר מנהיגי המשטר הישן, וביניהם אביה של העלמה, השיבו לעצמם את חירותם כשנקרתה בפניהם ההזדמנות. בחסות הפחד, הדאגה והאנרכיה שחוללה רעידת האדמה

הם הרגו את שומר בית הכלא, ניפצו את דלתותיו ונסו על נפשם. בעודם חפשיים הם חרשו מזימה שלא תיאמן. הם היו עלולים להפוך את האירועים שהתרחשו על פיהם, להשיב הכול לקדמותו ואפילו חמור מכך. הם יענישו קשות את אנשי המהפכה למען יראו וייראו. לכן לא יהיה מנוס מלרדוף אותם באשר הם, להחזירם לבית הכלא ולשפוט אותם קבל עם ועדה.  אם ייבצר מהם לעשות זאת, לא יהיה מנוס אלא להרגם. הכול היו תמימי דעים, והעלמה בראשם, שעל אביה לעמוד בראש המבוקשים להתיצב למשפט — או למות. כל זאת, בשל ההשפעה העצומה שהיתה לו עדיין ברחבי הארץ בשל עברו הצבאי המזהיר אשר הקנה לו אהדה נרחבת בציבור. לאחרי חילופי דברים במהלך ההתיעצות התחייבה העלמה בפני חבריה שהיא זאת שתביא אליהם את אביה, חי או מת.

העלמה יצאה מן הישיבה כשבידה תכנית ערוכה היטב כיצד להגשים את המשימה שהוטלה עליה. היא התחפשה לנער כפרי, שכרה חמור ושמה את פעמיה, בדרך חתחתים הררית,  אל מנזר המצוי במרחק של יומיים רכיבה מעיר הבירה. המנזר שכן על גבעה בלב חורשה צפופה בעצים ובצמחיה סבוכה. העלמה היתה בטוחה שאביה ביקש מחסה באותו מנזר. ידידות רבה שנים – שאיש לא ידע עליה מלבדה – התקיימה בין אביה ובין ראש המנזר.

לפני שירדה העלטה הגיעה העלמה אל המנזר וביקשה להפגש עם ראש המנזר מיד. מבוקשה ניתן לה. אולם כאשר מצאה את עצמה עומדת פנים אל פנים מול נזיר בא בימים נעתקו מילותיה מפיה. הוא היה בעל גוף כחוש, גבה קומה, בעל ראש וזקן לבנים, מצחו ולחייו חרושי קמטים, גבותיו עבות, עיניו שקועות ועל פניו היה נסוך חיוך עדין ונעים. קשה היה לדעת היכן ממוקם חיוכו: בשפתיו, בעיניו או בלבו, או שמא הרחק מעבר לזה. ראש המנזר פנה אליה ברוך, במתיקות ובכבוד:

–         ברוך הבא, בני. האם תרצה ללון פה הלילה?

–         תודה לך. אבל אני הגעתי לכאן למלא משימה.

–         ומהי משימתך, בני?

–         אני נושא מכתב אל גנרל קיידום. אני חייב להעביר לו אותו לאלתר.

–         הגנרל קיידום? מי אמר לך שהוא פה?

–         מי ששלח באמצעותי את המכתב.

–         אבל … אבל … מיהו זה ששלח את המכתב, בני?

–         אגלה את שמו לגנרל.

–         ומה שמך, בני? האם מכיר אותך הגנרל? האם אתה מכיר אותו?

–         אני מכיר אותו והוא מכיר אותי.

התבלבל הנזיר המסכן וניכר עליו שהוא מבקש להסתיר דבר אבל לשונו ממאנת לשקר. אחרי שהיסס מעט אמר:

–         חכה לי פה, בני, עד שאשוב.

לאחר זמן מה, שנראה לעלמה ארוך כנצח, שב הנזיר ובידו עששית שהפיצה אור דליל . הוא הרים אותה אל מול פני המבקר הזר, ולאחר שהתבונן בו מכף רגל ועד ראש, הוא שאל אותו ברצינות ובפשטות:

–         האם אתה נושא נשק, בני?

השאלה המפתיעה הדאיגה את העלמה. היא השיבה לו כשקולה ועיניה מסגירים דאגה:

–         הייתי עונה לך בשלילה, "לא", לולא כנותך שפורקת מעלי את נשק הכזב. אני נושא את האקדח הזה.

–         זה הכל?

–         והפגיון הזה. זה הכל.

–         תן לי אותם, בני. אינך זקוק כאן לנשק. בוא בעקבותי.

הנזיר צעד לאורה הדועך של העששית כשהעלמה מאחוריו. הם ירדו בסולמות ואחר כך פסעו במסדרונות לחים וצרים, שהתעקלו לכיוונים שונים. לבסוף הם הגיעו אל קיר נמוך שנראה היה כעשוי מאבן אחת. מה גדול היה תמהונה של העלמה כאשר ראתה שהנזיר הקשיש דוחף את האבן העצומה בידו וזו נפתחת אל חדר מרווח ומשמיעה קול חריקה צורמני, שמעורר צמרמורת בגוף והתכווצות בלב. רצפת החדר היתה מכוסה במחצלת קש ובד לֶבֶד ובזוית אחת שלו מיטה. בסמוך אליה, מתחת לחלון גבוה בקיר, ניצב שולחן כתיבה ועל גבו נר שהאיר באור גדול ערימה של ניירות וספרים. ליד השולחן ישב נזיר וכאשר לכד מבטה של העלמה את פניו היא זיהתה את אביה. הדם כמעט קפא בעורקיה ואחר כך החל להתלהט.

הדלת נטרקה מעצמה בקול חריקה אשר ליווה קודם גם את פתיחתה. ראש המנזר התקדם לעבר הנזיר היושב בסמוך לשולחן הכתיבה ואמר בשלווה ובישוב הדעת:

–         הנה השליח שעליו דיווחתי לך. עשיתי כמצוותך ופרקתי אותו מנשקו.

המלים המעטות והפשוטות הללו כמו הדליקו פתיל של פצצה אשר הדי התפוצצותה נשמעו למרחוק. כאשר הבחין הגנרל בתווי פניו של "השליח" הוא צעק בקול רועם:

–         בוגדת! הוי את הסוררת בבנות! החצופה מכולן! הנחותה בין יצורי הבריאה! עד לכאן… עד כדי כך הביאה אותך השפלות? חנניה … אחי חנניה. הישמר. המנזר מוקף במהפכנים. אין מנוס מלברוח. אבל זאת רק לאחר שאנקום את נקמתי בבוגדת הזו ואבוא על סיפוקי. הגנרל קיידום לא ימות אלא בכבוד.

האב תכנן לחטוף את האקדח מידו של הנזיר הזקן שהיה המום למשמע אוזניו לנוכח המחזה המוזר שנגלה לנגד עיניו. הנזיר הזקן שמר על קור רוחו והתאושש דיו כדי להרחיק את חברו מן האקדח והפגיון אשר בידיו. הוא לא היסס ופנה אל האב הנסער בטון שהחזיר לו את שפיות דעתו והרגיע את עצביו שמרדו בו. אולם עתה כאשר הבין הנזיר שהשליח לא היה אלא בתו של חברו, השתלט עליו רעד והוא כמעט והתעלף. אסור היה לנשים להכנס אל המנזר ובמרוצת ההסטוריה הארוכה שלו לא דרכה בו רגל אשה.  היוצרות התהפכו עתה והאב שב להרגיע את אימת "האסון" שפקד את חברו הנזיר. לבסוף שקטה הסערה והאוירה טוהרה. הנזיר הזקן הילל את אלוהיו ואמר שהאל הנשגב תכנן כנראה בחוכמתו האלוהית את מה שקרה. כל זאת כדי שתינתן לו  —  לנזיר הנקלה וחסר האונים –  הזדמנות לתקן את היחסים שהושחתו במרוצת הימים בין האב לבין בתו היחידה. העלמה הבטיחה לאביה ולנזיר שאיננה זוממת כל רע וכי היא באה למנזר בגפה והוא אף אינו מוקף במהפכנים כפי ששיער אביה. בשמץ של תרעומת שאל אותה האב:

–         אם כך מהי הסיבה לבואך?

–         באתי כדי להשיבך אל תבונתך. אם אכשל במשימתי זו עליך להרוג אותי או לחילופין אהרוג אני אותך.

–         השמעת, אתה, האדם הקדוש? השמעת? היא באה להרוג אותי או להרוג את עצמה. והיא עוד אומרת שהיא לא זוממת כל רע…

חנניה: סליחה, אחי. אל תקרא לי קדוש. כולנו חוטאים. אני ביניכם כאדם תועה. אינני מבין לא את מראה עיני ולא את משמע אוזני. אתה הרי באת אלי ואמרת לי שמאסת בעולם ובמצוקותיו וכי אתה חפץ לבלות את שארית חייך הרחק מן האנשים וקרוב לאלוהים. והנה באה אלי בתך בתחפושת של נער ומצהירה שאם תכשל בהשבת התבונה אליך היא מתכוונת להרוג אותך או להרוג את עצמה. אולי איבדת את שפיותך? או שמא היא המשוגעת? או שמא אני המשוגע? אינני יודע. אלוהים, הצילנו מן השטן ומתחבולותיו.

האב: הרשה לי לגלות לך את מה שהייתי חייב לגלות לך בשעה שנכנסתי אל המנזר. הלא נודע לך שמהפכה התחוללה בארץ והיא אף הפילה את הכתר וכס המלכות? היא חרצה את גורלו של המלך למוות, הגלתה את משפחתו והפיצה פחד ואנרכיה בכל מקום. מה היה עלי לעשות – אני, קיידום, אשר הקדיש את חייו לשירות מלכו וארצו? האם יאה שאעמוד בחיבוק ידיים ואשאיר לאספסוף ולחבורה של בריונים משוטטים לגזול את הארץ? לא ולא. עשיתי את מה שהכתיבו לי הכבוד והחובה. קיבצתי את החיילים אשר לא בגדו במלך ויחד איתם תקפתי את אספסוף המהפכנים. כמעט וחיסלתי אותם ואת מהפכתם אלמלא צמחה הבגידה בתוך ביתי שלי. באלוהים, לולא קדושתו של המנזר הזה, ולולא קדושת גלימתך, חכמתך וחברותך, אחי חנניה, הייתי קורע את הבוגדת לגזרים ומשליך את בשרה לכלבים. בִתי השחיתה את עמלי, חטפה מבין ידיי את הניצחון ועמדה לנתק את חבל חיי…

חנניה: למה זאת? אני מתקשה להאמין.

האב: האמן. האמן. היא הלשינה עלי באוזני המהפכנים והובילה אותם אל מקום מחבואי.  עתה הם יעצרו אותי וישליכו אותי אל בית הכלא כדי לשפוט אותי. הם יוציאו אותי להורג, ויהפכו אותי למשל ולשנינה בפי כל אלה שנותרו נאמנים לכס המלכות ולארץ. לא יכולתי לשער שבתי … קללת אלוהים עליה …

חנניה: אל תקלל אותה, אחי. אל תקלל אותה. הקללה לא מותרת אלא על השטן. במקום שאינך יכול לברך אל תקלל.

האב: כן. כן. קללת אלוהים עליה. היא מן השטנים. לא ידעתי שהיא מצוייה בקשר עם השפלים הללו. ולא שיערתי שהיא – שהאכלתי בבשר ליבי,  שהוצאתי עליה ועל חינוכה את מיטב חיי וממוני, שביססתי את מעמדה בלימודים באוניברסיטאות הטובות ביותר – שהיא זאת שתשכח את חסדי ואהבתי, תצטרף אל אויבי מלכי וארצי ותתפלש ברפש כבודי וזיקנתי.  ואחר כך אף  תמסור אותי למוות בידי אספסוף מעורר סלידה שאינו ראוי אף למבט. אהה, ממנה, אהה! ..

חנניה: מה יש לך לומר להגנתך, בתי?

העלמה: התואיל להיות שופט בינינו?

חנניה: השיפוט לאלוהים,  בתי.

העלמה: הנח לאלוהים. אולי אלוהיך אינו אלוהַי. אנחנו בני אדם. אם נכונה טביעת עיני לגביך, לא אמצא שופט בעל שכל כשכלך והגינות כהגינותך.

חנניה: יסלח לי אלוהים. דברי, בתי.

העלמה: מעל לכל אבי צריך להבין שאני אוהבת אותו. אבל אהבתי אליו אינה עולה על אהבתי לעצמי. אני מודָה בחסדים שהרעיף עלי.  אבל זהו חסד דל מאוד בהשוואה לחסדים שמעניקים לי שאר האנשים. אני אוהבת את עצמי שכן אני אוהבת את החיים. אבל אין ערך לחיים בעיניי אם אין בהם שאיפה נצחית לטוב, לצדק, להכרה, ליופי ולחופש. לולא כל אלה עדיף המוות על החיים. מה שאוהַב עבור עצמי אוהב שיהיה לשאר בני האנוש.  אין דבר בעולם שפוגע בי יותר מכפי שפוגעת בי שלילת הזכויות לצדק, להכרה ולחופש מן הרוב המכריע של בני האדם על ידי משטרים מיושנים הנכפים על ידי מיעוט עריץ, מתנשא, קל דעת ועיוור.

ישנם בני אנוש רבים על פני האדמה אשר זורעים וקוצרים, אולם תמיד נותרים רעבים. הם טווים ואורגים, אבל הם תמיד עירומים. הם עוקרים סלעים ובונים בתים, אבל הם חסרי בית. הם עובדים בחשכת האדמה כחפרפרות וכורים ממנה את כל סוגי המחצבים, אבל הם עניים יותר מעכבר כנסיה. משום כל אלה המהפכה היא בבשרי ובדמי. כל מי שמתנגד לה, ומנסה להשיב את המצב הקודם על כנו, הוא אויבם שלי ושל כל העשוקים, המנודים, הנרדפים, הנשכחים והחלכאים על פני האדמה.  לכן אבי הוא אויבי.

חנניה: בתי, אלוהים מתעב עריצוּת ועריצים. המדינה העושקת היא בת חלוף.

העלמה:  האם היא תחלוף מעצמה? או שמא יירד אלוהים מן השמיים כדי להכחידה? אם היה אלוהיך שונא את המדינה העושקת הוא היה ללא ספק מחזק את ידי העמלים למען עשיית צדק לעצמם והיה מברך אף את היריות והפצצות שלהם.  ואם אלוהיך מתעב טוב, צדק, הכרה, יופי וחופש לבניו, הרי שראוי לי לשנוא אותו מאשר לעבוד אותו.

האם לא רגז אדונך על הרוכלים אשר הפכו את בית אביו ל"מערת ליסטים"?  האם לא ניפץ את שולחנותיהם והיכה את גופם בשוט? מדוע, אפוא, תמה אתה על המהפכה שלי ושל האנשים, נגד חבורת שליטים, חמדנים ומושחתים, אשר הפכו את הארץ הזאת – ואת האדמה כולה – למערת ליסטים?

חנניה: אך אלוהים מחנך את בניו בעדינות. לא באלימות. לפי חוקיו ההרג אסור.

העלמה: אדרבה, הוא אינו מחנך את בניו אלא באלימות. די לך במוות כדוגמה. קל וחומר מגפות, סופות, בצורות ורעידות אדמה. המהפכה הינה דרך הטבע – או דרך אלוהים, לשיטתך. היא מבקשת לתקן את מה שהפר את איזון החיים האנושים, כפי שרעידת האדמה מבקשת לתקן את האיזון שהופר על פני האדמה. המהפכה היא רעידת אדמה אנושית,  אבי. היא חלק ממערכת החוקים של אלוהיך, בין אם תרצה ובין אם לאו.

חנניה: אשוב ואומר, בתי, שאלוהים מצווה על עדינות ולא על אלימות, על אהבה ולא על שנאה. אל תשכחי שהאדם הוא יציר רוחו של האלוהים. חוקיו שונים מחוקי האדמה, הצמחים והחיות. האדם מבקש את דם אחיו האדם. אין זה כך בין החיות. השמעת על זאב אשר מאבד את הכרתו למראה דם של זאב אחר? לעומת זאת, ללא ספק שמעת על אנשים רבים שמאבדים את הכרתם למראה דם הפורץ מעורקי אדם אחר.

העלמה: אני נמנית עליהם.

חנניה: בזה לבדו, בתי, יש משום לקח לבני האדם. האדם הוא בעל שכל, דמיון, מצפון ורצון. לבעלי החיים אין את כל אלו. אבל רובם המכריע של בני האדם משולים לאדם אשר קובר משקולת שהוענקה לו כמתת במקום לסחור בה. הם קוברים את המתנות הרוחניות שמרעיף עליהם אלוהים מאהבתו אותם, למען הרג הדדי המשמיד את הרוח ואת הגוף גם יחד. אחר כך הם תמהים על המגפות, הרעב, הסופות, רעידות האדמה, ועל המלחמות והמהפכות שגוזרים עליהם מוות בטרם עת. האדמה התעברה בפשעים וחטאים חמורים, ואין תמה שהיא יולדת פשעים וחטאים חמורים. ליבה התלקח באש ההבל ואור האמת הוסתר ממבטה. בתי, בגלל הפשעים הללו אנו חוזים בבתים עולים באש ואנו יוצקים עוד שמן על המדורה. מי שאוהב את בני האדם, בתי, צריך לרסן את התשוקה לכל מה שקיים על פני האדמה. עליו לפתוח את ליבו מעט למעלה, אל השמיים, אל אלוהים.

העלמה: מהם הם השמיים? והיכן הם? ומי הוא האלוהים? והיכן הוא?

חנניה: השמיים הם בליבך, בתי. וכל אימת שחשבת על הטוב, או שעשית טוב, היית בשמיים. גם אלוהים נמצא  בליבך, בתי. כל אימת שאת אוהבת את יצורי בריאתו, את נמצאת בו והוא נמצא בך. זהו הכוח המניע את חייך. זוהי משמעותם העמוקה והנעלה ביותר של החיים ומטרתם הרחוקה והנשגבת ביותר.

האב: די לך בכך, אחי חנניה. חבל עליך ועל זמנך. סלע בשמש יירטב בטל לפני שיירטב ליבה של המשוגעת הזאת בנדיבות ליבך הטהור. די לך בכך. עכשיו אמור לי: היכן אפשר להלין אותה? אין לעלות על הדעת שהיא תשוב לבדה הלילה לעיר הבירה.

חנניה: נכון. נכון. זה בלתי אפשרי. האם תתנגד שהיא תבלה את הלילה בחדר הזה ותסתלק לדרכה לפני זריחת השחר? אביא לה מיטה ומצעים.

האב: אין לי התנגדות. אשתדל לשוב ולהיות אב טוב ולו רק ללילה הזה.

העלמה: אין התנגדות גם מצידי. אשתדל לשוב ולהיות בת טובה ולו רק ללילה הזה.

איש אינו יודע את אשר התרחש בשיחה באותו לילה בין האב לבין בתו. חלפה שנה ועוד שנה, ותושבי הארץ לא פסקו לדבר על העלמה שהיתה מן המטיפים האלימים ביותר של המהפכה והפכה לנזירה במנזר. הם גם לא פסקו מלדבר על האב שלאחר שהיה אויבה הקשוח ביותר של המהפכה, הצטרף אל שורות המהפכנים והנהיג אותם אל הנצחון.

תרגם: יהודה שנהב-שהרבני

עריכה: חנן חבר
עריכת תרגום: עליזה שניצר

על המחבר:

מיכאיל נֻעָיְמָה נחשב לאחד ממבשרי הסיפור הקצר הערבי המודרני. הגל הראשון של סיפוריו התפרסם עת ששהה בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. באותה תקופה הושפע נעימה, כנראה, מן הספרות הרוסית אליה נחשף כשלמד באוקראינה. הסיפורים המוקדמים הם לעתים קרובות בעלי מאפיינים צ'כוביים: סיפורים קצרים ריאליסטים ומינוריים הסובבים את חיי הכפר (הכפר הלבנוני והכפר הסורי). לאחר הפוגה ארוכה, הוא שב לפרסם סיפורים קצרים בלבנון והפעם ניכרת בהם השפעת מסורת הריאליזם הסוציאליסטי. לעתים קרובות הסיפורים הללו הם סנטימנטליים ורוויים בתיאולוגיה נוצרית.

נעימה פירסם בחייו הארוכים עשרות יצירות, ביניהן נובלות, סיפורים קצרים, מסות, שירה, אוטוביוגרפיה ומחזות. הוא נולד בלבנון בשנת 1889, למד במכללה בנצרת, בילה חמש שנים בסמינר תיאולוגי בפולטבה במזרח אוקראינה, והיגר לארצות הברית בשנת 1911. לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל השתקע בניו-יורק שם, בשנת 1921, יזם עם קבוצה של מהגרים נוצרים מלבנון ומסוריה, את הקמתה של אגודת סופרים ערבים בשם "אגודת העט".  ח'ליל ג'ובראן ח'ליל  היה הרוח החיה בקבוצה זו, שנודעה גם כאסכולת המהגרים, ששמה לה ליעד להפוך את הספרות הערבית למודרנית. ג'ובראן בחר לכתוב בשפה האנגלית, בעוד נעימה מתמסר לגמרי לכתיבה בערבית, ובתוכה גם כתיבת הביוגרפיה של ג'ובראן ח'ליל עצמו.

בשנת 1932 שב נעימה לכפר מולדתו בסכנתא בצפון לבנון והמשיך לכתוב שם עוד חמישים ושש שנים תמימות עד מותו בשנת 1988. יש המייחסים את שיבתו של נעימה ללבנון לפטירתו של ג'ובראן בשנת 1931 אולם אין עדות מוצקת לכך. יש להניח שזהו טיעון פשטני וכי הגירתו של נעימה ללבנון קשורה בקשיי החיים בהם נתקל בניו-יורק, ביחסיו עם נשים, ולא פחות מכך בשל עמדתו הביקורתית על הקפיטליזם האמריקאי, התיעוש המופרז והשליטה ההרסנית של האדם על הטבע.

על פי עדותו המאוחרת של נעימה עצמו באוטוביוגרפיה "שבעים", הוא היגר לארצות הברית בחשש כבד והמפגש הראשון עם הכרך האמריקאי ועם הניכור שלו היכו אותו בתדהמה. מה שהוטבע בו בצעירותו – החינוך הנוצרי, הרוח הקהילתית של פולטבה וחיי הכפר הלבנוני – הקשו עליו את הסתגלותו לכרך הגדול. גם אם לא היתה זו הסיבה המרכזית לחזרתו ללבנון, כתיבתו גדושה בביקורת חריפה על "העולם החדש", ביקורת שכנראה התעצמה עם המעורבות הגוברת של ארצות הברית במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה. הביקורת על "העולם החדש" באה לידי ביטוי ברבות מיצירותיו – במסות, בפרוזה ובאוטוביוגרפיה – שעוצבו לעתים סביב חיתוך חד וחסר פשרות בין המערב והמזרח. מול הכרך האורבני המנוכר הוא מעמיד את הפאטריה, הכפר, המולדת והאדמה שבה גם מגולם צדק אלוהי. משום כך רעיון ה"שיבה" אל המולדת נובע אצל נעימה מעמדה מוסרית.

את המתח בין מזרח ומערב הוא מנסח בצורות שונות בעבודותיו, ובאופן בולט במסה בשם  "התאומים – המזרח והמערב".  נעימה מציע, בין השאר, שהמזרח ינהיג את המערב שאיבד את נשמתו ורוחו בעבור חופן דולרים. במונחים של השיח העכשווי שכבר עיכל לתוכו את ביקורת האוריינטליזם, אפשר לכנות את מסתו של נעימה בשם: "אוקסידנטליזם: כיצד חושב המזרח על המערב". היצירות הללו מלמדות אותנו, פעם נוספת, כי לא ניתן לדבר על "אוקסידנטליזם" ללא "אוריינטליזם" – כמו גם להיפך. הסיפור "הוד רוממותו הבק" תורגם מתוך הקובץ "היה היה", אשר כאמור פורסם לראשונה בשנות העשרים בארצות הברית. קובץ שלם של תרגומי נעימה עומד להתפרסם בשם "שעון הקוקיה וסיפורים אחרים".

יהודה שנהב-שהרבני

סיפור נוסף של נועימה פורסם באתר "העוקץ", הוד רוממותו ה"בֵּק"

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

תמונה מס' 1, איור השער, הכיוון מזרח, גיליון מס' 15. עיצוב: עידו שמי.

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית.  בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב),  או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 "). המשך קריאת הפוסט "מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל"

מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב

גדי טאוב. ויקיפדיה
גדי טאוב. ויקיפדיה

גדי טאוב במאמר "השמאל שלא ידע לשאול" מתנגד למתנגדי המלחמה. הוא מבקש לתמוך במלחמה, קצת אחרי שהפסקת האש הוכרזה. העיתוי של מאמרו לא מפתיע, הוא מביע את עמדתו בזמן נוח מאוד. בניגוד למפגיני, דוברי ומארגני השמאל האמיתי, הוא שתק ברוב ימות המלחמה. בעוד שדוברי השמאל האמיתי עמדו מעטים מול רבים ושילמו את המחיר של חלוצים לפני מחנה השמאל החברתי האמיתי. גדי טאוב לא מצביע על הקשר בין אלו שדרשו הפסקת אש, והתמודדו עם הקונפרמיזם והמיליטריזם, ובין החבירה המאוחרת של הסופרים הקאנונים, ראשי מפלגת מרצ ופעילי "שלום עכשיו". אלו יצאו מ"הארון" ודרשו הפסקת אש מיידית כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בישראל. בצורה דוגמטית הוא מחזיר אותנו ללא סיבה אמיתית לאדוארד סעיד (האם הוא הקים את החיזבאללה? האם הוא הפריע להסכם שלום בין לבנון וישראל?), ומתחמק מעמדה רצינית ומקיפה לגבי המהלכים שהובילו למלחמה ותוצאתיה ההרסניות.

נציג הבועה

גדי טאוב הוא נציג הבועה התל אביבית, משום שהמלחמה, ההרוגים, המשגים הקולוסאלים – לא מציקים לו. ממה הוא מוטרד? ממספר מאמרים שכתבו שמעון אדף ורונית מטלון במוסף "הארץ". טאוב רואה את עצמו כאביר הנלחם בפוסטמודרניזם, ובחסידי סעיד, אך במקום לייצר מאמר מסודר ומנומק, הוא שוב מבלבל בין המושגים כדי למכור לנו את אותה הסחורה הישנה, לסגור חשבונות עם אויביו בשמאל ולסמם אותנו בדמגוגיה פופליסטית-עיתונאית. וזה לא רק הניתוח השטחי שלו שמפריע, אלא הניתוח הציני-מניפולטיבי של המלחמה לקידום מאבקו האובססיבי למיקומו בשמאל.

גדי טאוב ממעיט בערך ההפגנות שסחפו אלפי איש והתחברו לגל של הפגנות נגד הידרדרות הביטחון החברתי והאישי של מיליוני אנשים במזרח התיכון. טאוב שוכח את מיליון הפליטים בתוך ישראל שנאלצו לפתע להיות "עורף" חזק, למרות הפריפריאליות של מעמדם החברתי בישראל. בנוסף, הוא אינו מביט על מחדלי הביטחון, המודיעין והזיגזג של ראשי הממשלה, הסכנה בערעור יציבות המשטרים באזור ועוד. רק הזמן יסביר לנו את שורת המשגים, הטעויות, היהירות והשליטה הבלעדית ההרסנית של אנשי מערכת הביטחון שהחליטו לצאת למלחמה על מנת להגדיל את תקציב הביטחון ולא שקלו אף אפשרות של משא ומתן עם גורמים מתונים בלבנון על מנת לאגף את אנשי החיזבאלה. טאוב לא מתייחס למרקם החברתי העדין והרעוע בישראל, שעליו התריע מחנה השמאל האמיתי. הוא מתעלם מיהירות בעלי ההון ומנהיגי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, אישים כמו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר,  שביקש לדחות בשנה את הדיון בנושאי רווחה על מנת לשמור על התקציב (בשביל מי? בטוח שלא בשביל רוב אזרחי ישראל). כבר היום אנו שומעים שתקציב המלחמה הגרנדיוזי מתוכנן לצאת מתוך קיצוץ נוסף בתקציב הרווחה, החברה והחינוך, זאת לאחר שמשרדי הממשלה עברו שורה של קיצוצים אכזריים ואף על פי שעמיר פרץ, בראשות העבודה, התחייב למדיניות חברתית אחרת.

ביטחון אחר

הביטחון של ישראל לא מונח רק בצבאה, כי אם בהסכמי השלום, בנורמליזציה, בהבנת ההיסטוריה של האזור, בביטחון חברתי ועוד. טאוב שוכח במאמרו שקיים שלום בין ישראל לבין מצרים ובזכותו חצי האי סיני פורז ונוסף לנו ביטחון בגבול הדרומי. הסכם השלום שישראל חתמה עם ירדן גם הוא תרם לביטחון של תושבי ישראל, בזמנים קשים אלו. ישראל צריכה להמשיך לחפש ולהפסיק ללא עת את החתירה לביטחון אזורי.

השימוש במושגים מופרכים כמו "פאשיזם מוסלמי", מראה על דרגת הפאניקה במחשבה של טאוב (ומזכיר גם את המאמר של עירית לינור שהשוותה את הסרט "גן עדן עכשיו" לסרט אנטישמי ונאצי). בעוד שפעילי השמאל האמיתי קוראים להפסקת הכיבוש ומייצרים תוכניות מעשיות (הסכם ג'נבה, תמיכה ביוזמה הסעודית ועוד), אנו רואים שוב ושוב שממשלות ימניות מנסות לייצר פיתרון חד צדדי שמחמיר את האיבה האזורית. במקום לחתום עם מנהיגי הרשות על הסכם שלום, קיבלנו קסאמים מעזה. במקום לחתום על הסכם שלום עם סוריה ולוותר על הגולן, קיבלנו מדינה מאיימת בגבול הצפוני. במקום לייצר שיחות שלום על הבעיות בין ישראל ללבנון, קיבלנו את החיזבאללה כנציג תושבי דרום לבנון ובחזית אחת עם ממשלת לבנון. טאוב שוכח להזכיר כי ארה"ב גיבשה לפני כשנתיים הצעה יחד עם ממשלת צרפת והאו"ם ליישום החלטת מועצת הביטחון 1559, שכללה פריסת כוחות של צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל, הרחקת החיזבאללה מהאזור ופירוקו ההדרגתי. אולם, ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, טירפדה את ההסכם. כך, למרות הכול, טאוב לא מציע פתרונות לאזור, ראייתו צבאית, למרות שהצבא נכשל בהבנה אסטרטגית ומדינית ובייצוב האיבה האזורית.

עיסוק באחר וגם ניהול הקונפליקט

טאוב באופן דוגמטי ממחזר שוב ושוב את הטענות כנגד הפוסטמודרניזם, אדוארד סעיד וספרו "אוריינטליזם". מישהו צריך להעיר את טאוב ולומר לו שהשיח השתנה, ונהיה הרבה יותר מורכב (הופעת הומי באבא ואחרים). אך אפילו אם השמאל היה נצרך לעצב את הפוליטיקה המקומית לפי משנת אדוארד סעיד, היתה לו עבודה רבה, משום שרב המרחק בין האקדמיה ובין הפוליטיקה. בניגוד לשתיקה של גדי טאוב בשבועות האחרונים, כוחות בשמאל האמיתי פעלו ועשו בכל יכולתם להתריע על הסכנות של המלחמה הזו. טאוב, כעיתונאי וסופר, הבליג על הנוראיות בזמן מלחמה ונתן הכשר לגנרלים להשתולל ולהרוס את המרקם העדין של החלק המתון באזרחי לבנון. כך נותרנו עם מדינה שאין לנו בתוכה בני ברית להסכם מדיני רחב יריעה.

בסיסי הטילים שהוקמו בלבנון והאיבה בין איראן לבין ישראל לא יצאו מתוך המחשבה של הוגים פוסטמודרניסטים או מתוך מחלקות לימודי המזרח התיכון ומתוך ספריו של סעיד, אלא הם פרי הזנחה של מדינאים ופוליטיקאים באזור. מלחמת לבנון הראשונה הרגה אלפי אנשים וועדת החקירה הצביעה על רבים מהמחדלים שהיא יצרה. ישראל טעתה כשהיא חשבה שהיא תיצור שלטון בובות נוצרי ותסלק את הפלסטינים מלבנון. הסכמי אוסלו החזירו את הפלסטינים לישראל. צה"ל שלט ברצועת הביטחון, אך כשהוא נסוג, ללא הסכם שלום מדינתי ואזורי, הגענו לעבר פי פחת.

לא ברור מדוע טאוב רואה את עצמו כאיש מחנה השמאל, ומדוע אין הוא משיב את המפתחות ועובר למחנה הימין, ושורה של שאלות קשות לא מקבלות תשובות במאמרו. שאלות אלו יהדהדו בוועדות החקירה והציבור כולו עוד יתפכח ויבקש את הדין עליהן. האם המלחמה לא שירתה את קברניטי הצבא, לאחר שאלו אוימו כי תקציבם יקוצץ? האם התגובה הראשונית של ישראל לא יכלה לכלול מו"מ עם החוטפים כהתחלה של הסדר בינלאומי עם לבנון? האם הצעות הפסקת האש של לבנון, עוד בתחילת המלחמה – לא היו ראויות? האם הנזק המצטבר שישראל גורמת בשטחים לא השפיע על האיבה בינינו לבין לבנון? האם צורות הפעולה של ישראל כחלק ממנגוני הכיבוש, שכללו פגיעה באזרחים, חיסולים, וחוסר במשא ומתן לא השפיע על הדרך בה התנהג הצבא במשבר החטופים? האם ישראל לא הסכימה לחילופי שבויים בעד טננבוים רק לפני זמן לא רב? מדוע עכשיו היא פתחה במלחמה? האם הלחימה, כמו גם הרחבתה עד לקו נהר הליטני לא שירתה בעצם פוליטיקאים שהיו חסרי ניסיון ואחריות? האם הלחימה בלבנון לא היתה בעצם שדה קרב ראשוני של ארה"ב שהתגוששה ומתכוננת ללחימה מול איראן? האם עצם בעיית הזהות של ישראל לא משפיעה ל הדרך בה היא מנהלת את המשא ומתן ואת מדיניותה האזורית?

בשמאל האמיתי מציעים דרכים לניהול הקונפליקט. גדי טאוב רואה בהם את האשמים להיווצרות החיזבאלה, סוריה, איראן והחמאס. גדי טאוב מציע לשתוק כשתותחים יורים. אך עלינו להמשיך להתנגד להיות ישראל נטע זר במזרח-התיכון ובאי רצונה להשתלב במזרח התיכון ולהשלים עם המשטרים סביבה. השלום עם ירדן ועם מצרים מראה על התקדמות במחשבה הישראלית, אני בטוח שגם שלום שיעשה יום אחד עם סוריה, לבנון והרשות הפלסטינית, לא רק שיחזק את מעמדה וכוחה של ישראל במזרח התיכון, אלא גם יבודד את איראן במערכה העולמית.

המאמר התפרסם לראשונה באתר הגדה השמאלית

מאבק העובדים נקטע בעקבות הפלישה הישראלית

    היום שבו החלו ההפצצות הישראליות שהחזירו אותנו בחזרה לעידן האבן היה אמור להיות היום הראשון של שביתה כללית של עובדי חברת החשמל הלבנונית כנגד הפרטת מקום עבודתם. שביתה כזאת הייתה יכולה להתפתח לתנועה המונית, הכוללת חלקים נרחבים של מעמד העובדים במאבק נרחב כנגד עליית המחירים ועליית עלות המחיה, ולמען העלאה במשכורות בהתאם לאינפלציה מאז 1996 – השנה האחרונה בה הועלו המשכורות. כמובן, המלחמה קטעה את מה שיכול היה להיות הסיכוי לתנועת עובדים מאוחדת הנאבקת על נושאים מעמדיים. כעת עובדי חברת החשמל שלא נהרגו מנסים נואשות לשמור על אספקת חשמל רציפה לבתי החולים ולקהילות המקומיות. אבל השביתה המתוכננת הייתה רק אחת מבין תנועות ומאבקי עובדים רבים, שחלקם נוצלו לרעה בידי מנהיגי הארגונים הדתיים הקיצוניים, שהשתמשו בהם ל"שחרור קיטור" בלבד. למרות זאת, המאבקים מראים את הזעם הבוער הקיים בקרב מעמד העובדים ובקרב האיכרים העניים, זעם על עליות המחירים הסדרתיות ועל ההפרטה של מה שנשאר מהמגזר הציבורי. רוב מעמד הביניים התרושש לגמרי. לפני זמן מה דיברתי עם מישהו, שאמר שמשפחתו הייתה די מבוססת, ושני ההורים עבדו. עכשיו הם מובטלים והם נאלצו למכור את הבית של המשפחה בכדי לשלם חובות ולשלוח את ילדיהם לבית הספר ולמכללה. מובן מאליו שמצבם של העובדים הלבנונים גרוע בהרבה. משכורות העובדים לא מתקרבות לכיסוי שכר הדירה הבסיסי, הוצאות האוכל והנסיעה.

    ממשלת לבנון מנסה כבר במשך חודשים להעלות את מחיר הלחם, מה שיפגע בצורה החמורה ביותר בעניים ביותר. עליית המחירים המתוכננת היא מ- 2,000 לירה ל- 10,000 לירה. זה הוביל להתנגדות וזעם עצומים. מישל אאון, כעת מנהיג "התנועה הפטריוטית החופשית", שהיה בעבר מפקד צבאי ימני פופוליסט-לאומני במלחמת האזרחים הלבנונית, בנה עצמו מחדש בתור מנהיג המונים פופוליסטי. אאון דיבר על נושאי מעמדים, נושאים של לחם וחמאה. תנועתו ארגנה הפגנה כנגד העלאת מחירי הלחם בתחילת יוני אליה הגיעו מאות אלפי אנשים. כתוצאה מכך הממשלה התקפלה מייד וביטלה תוכניות להעלאת מחירי הלחם. כמו כן הייתה התנגדות המונית להעלאת מחירי החשמל, שהייתה הכנה להפרטה של תעשיית החשמל. בדרום, בו החיזבאללה מבוסס וזוכה לתמיכה רחבה, התפתחה התנגדות המונית שתוצאותיה החרמה המונית של חשבונות החשמל, וכתחליף אנשים ארגנו אספקת חשמל בעצמם. בהתחשב בהעדר מפלגת עובדים המונית המבוססת על כל חלקי האוכלוסייה, לא נעשה דבר בכדי להפוך את התנועה הזאת לרחבה. הממשלה הלבנונית ניצלה את החולשה הזאת ויצאה במתקפת תעמולה וטענה שבעקבות החרם בדרום העובדים בצפון יהיו צריכים לשלם יותר על החשמל שלהם. הייתה לכך נטייה לפצל את תנועת העובדים הבין-עדתית מאחר שתעמולת הממשלה האשימה את השיעים בדרום באחריות לעליית מחירי החשמל של כל האחרים.

     המצב כאן, באחד מהאזורים מחוץ לביירות שספג מעט הפצצות יחסית, נעשה קשה יותר ויותר מיום ליום, וברור שהמלחמה היא סיוט לאנשים שחיים בדרום ביירות ובדרום המדינה. אנשים רבים שם מסרבים לעזוב את בתיהם למרות ההפגזות. הם יודעים שאם הם יהפכו לפליטים אז לא יישאר להם שום דבר. אלה שברחו מהדרום שוהים כעת בבתי ספר שנפתחו למגורי פליטים. בכל מקרה, תנועות המחאה האלה הראו את הזעם שהיה שם. השפעת המלחמה בבוא העת תביא את הנושאים הללו שוב לחזית, בעת שהקפיטליסטים מנסים לעשות רווחי-עתק גבי הסבל של העובדים והצעירים. תוצאות המלחמה והעוני יובילו למחאות עתידיות.

  

כחבר בעצומת הסופרים הצעירים, ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אני קורא להפסיק את המלחמה מיד ולחזור למו"מ

 

 

Weapon of Choice  By vestman cc: flickr
Weapon of Choice By vestman cc: flickr

כחבר בעצומת הסופרים הצעירים, ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אני קורא להפסיק את המלחמה מיד ולחזור למו"מ. יעדי המלחמה לא ברורים, אך תוצאתם ברורה, הרס הביטחון החברתי של תושבי לבנון, ישראל וחיזוק הפונדמנטליזם האיסלאמי והמערבי העולמי. אי אפשר להבין את מלחמת לבנון ה-II מבלי להבין את הדיכוי האלים, שמופעל כיום בעזה בפרט ובשטחים הפלסטינים הכבושים בכלל. ישראל צריכה להפסיק את האמצעים הצבאיים בלבנון ולחתום על הפסקת אש מיידית. לאחר מכן על ישראל לדבר עם ממשלת לבנון וסוריה, לדבר עם החמאס והפת"ח, ולהביא להסדר מדיני מזרח-תיכוני כולל.

כבר בשטחים הכבושים שראינו שהפעילות הצבאית והתנתקות לא פתרו את הקונפליקט. ללא הסדר מדיני כולל בעזה קיבלנו קסאמים. ללא הסדר מדיני בלבנון, נקבל גבול לא בטוח. ישראל חוזרת על אותה הטעות ומחסלת את כל החברה האזרחית בלבנון. מה שיגרום להרס כל התשתית ויהפוך את הגורמים המתונים בלבנון לתומכי חיזב אללה. מעשה זה הוא לא מוסרי, טיפשי ויגרום לאיוולת.

 

על ישראל לכבד הסכמים בינלאומיים ואת הצעות מועצת הביטחון והאו"ם, בדיוק כמו שהיא מבקשת לכבד את החלטת מועצת הביטחון 1559, אסור להיות צבועים, איך אפשרות לשבת בשטחים הכבושים ולדכא באכזריות שלא ברא השם את הפלסטינים, ולדחות את הדיון בכיבוש, ושאלות לא פתורות עוד מהקמת המדינה.

 

עלינו להגיע להפסקת אש ולנצל את הרגע הכי קשה של הסכסוך ולפתוח במגעים מדיניים פתוחים עם מנהיגי לבנון, השטחים הפלסטינים הכבושים וסוריה. מגעים כאלו יצליחו להרגיע את המתיחות במזרח התיכון ולהביא אפילו למו"מ עם שאר מדינות ערב. שהרי הגענו כבר לשלום עם מצרים וירדן וניתן להמשיך את המגמה ההיסטורית הזו.

ממשלת ישראל צריכה לרסן את הגנרלים וכוחות הביטחון. הביטחון שלנו בישראל לא מצוי בכוחות הצבא, אלא בפלורליזם הרב תרבותי שאנו צריכים לייצר, בנורמאליזציה במזרח התיכון ובמדינת רווחה מתוקנת בישראל. הממשלה הנוכחית בגדה בבוחריה. את פרץ היינו צריכים לראות כשהוא נלחם בבעלי ההון ובשינוי התודעה והשיח האשכנזי המשמרים את הפערים בישראל. אך רק אתמול התבשרנו על ידי נגיד בנק ישראל שהדיון על הרווחה יידחה לשנה הקרובה. ושוב הדיון הביטחוני דחה את הדיון החברתי, ושוב האוכלוסיות המוחלשות המזרחיות, הפלסטיניות-ישראליות, הנשים נושאות את המחיר האיום של המלחמה. המלחמה הזו המיטה אסון על אזרחי לבנון, מיליון הפליטים ואלפי הפצועים ומאות הרוגים והרס התשתיות במיליארדי דולרים. המלחמה הזאת היא אסון לתושבי הפריפריה, שיוותרו ללא קיצבאות, תחת שיח צבאי מחד גיסא וניאו-ליברלי מאידך גיסא. אסור לנו להסכים שכוחות הביטחון ינהלו את הקונפליקט. משום שאין כאן ביטחון או שלום, יש כאן טילים שנוחתים על הפריפריה בישראל, על עזה, על לבנון. ויש מתח הולך וגואה עם סוריה ואיראן. ומי יודע הוא עוד ישפיע על מהפכות איסלמיות במצרים או בירדן וסעודיה. מהפכות איסלאמיות הם לא חלק מהאינטרס הישראלי.

צריך להגיב בקול ברור, עלינו להתנגד לשיטות צבאיות, אלו שהופעלו על ידי החיזב אללה ואלו שהופעלו על ידי החמאס. בנוסף, מדינת ישראל אינה מייצרת פלטפורמה של משא ומתן עם אוייביה ובמקום להישען על הסכמי שלום, היא נשענת על הצבא, שלא פעם מייצר תוקפנות ומפר את זכויות האדם ואמנות בינלאומיות עליהן חתומה המדינה.

האמריקאים חסרי הבנה באזור, הם שכחו את הפלסטינים, הם שלחו לנו נגיד בנק ישראל שימשיך לדכות את האוכלוסיות המוחלשות, הם הרסו את עיראק, הורידו ממשלות שלמות בדרום אמריקה והולידו את הרעה החולה שנקראת הבנק העולמי ועד היום הם מדכאים את השחורים, הלטיניים בתוך הערים המרכזיות באמריקה. אסור לייבא את המחשבה האמריקאית הפונדלמליסטית בדבר ציר הרשע, בזמן שכוחות בריטיים ואמריקאיים הרסו את עיראק וציפצפו על החוק הבינלאומי. אני מציע במקום דיון על רשע, להחזיר את הדיון על זכויות אדם, אזרח, וזכויות חברתיות מלאות. ראינו כבר מה קרה בעיראק, האם זה מה שישראל רוצה לעשות בלבנון. האם הרס ביירות, ותשתיות הלבנוניות יוביל לנורמאליזציה או לאיבה איסלאמית עולמית?

אי אפשר לסמוך על ארה"ב, או על איראן, ישראל צריכה לסמוך על הסכמי שלום. לצאת מהשטחים הכבושים ולהגיע להסכם שלום עם מנהיגי העם הפלסטיני הכבוש, לצאת מהגולן ולהגיע להסכמי שלום עם סוריה, לצאת מדרום לבנון, ולהגיע להסכם שלום עם לבנון. לצאת מתוך המחשבה הניאו-ליברלית אמריקאית ולהחזיר לאוכלוסיות המוחלשות בישראל את הביטחון החברתי שלהן. הפיצו את המסר, והתנגדו לשלטון השיח הצבאי, ש"כבש" את השיח הציבורי ולא מאפשר לרעיונות רציונאליים, בעלי אחריות וחשיבה לטווח ארוך לחזור למרכז הבמה.

אני קורא מכאן לכל האינטלקטואלים והסופרים מא.ב יהושע ועמוס עוז וחבריהם להביע קול ברור וצלול נגד המשך המלחמה שפוגעת אנושות באינטרס הישראלי, בעם הלבנוני ובכל המאזן הרגיש והעדין במיזרח התיכון.