כך הפכה ברלין ל"בירת הגולה הערבית"

הסוציולוג הערבי עמרו עלי היה בין הראשונים לסמן את ברלין, עיר הבירה של גרמניה, כמרכז הרנסנס האינטלקטואלי והאמנותי, שהונע על ידי הגולים הערבים שברחו מאימת הדיקטטורות הערביות. בברלין הם יכולים כעת לבחון את האפשרויות של העתיד של האביב הערבי.

להתחבר למזרח התיכון דרך המוזיקה | מתי שמואלוף ואופיר טובול

בראיון ל"אל ערבייה" לפני כמה שנים, אמרה הזמרת הישראלית הפופולרית ביותר בעולם הערבי, זהבה בן, כי הייתה מעוניינת לשיר בעולם הערבי בכלל ובביירות ועזה בפרט. אך מערכת הביטחון הישראלית אסרה עליה להכנס לעזה, בשל שלטון החמאס. בראיון מאוחר יותר אמרה שחלומה הוא להופיע בבית האופרה בקהיר, היכן שהופיעה הזמרת הנערצת עליה ביותר, אום כלת'ום. זהבה בן מבטאת בדבריה את הרצון הטבעי של מזרחים רבים בישראל להתחבר לשורשים הערבים של התרבות שבתוכה חיו הוריהם במשך דורות רבים. המוזיקה המזרחית מבטאת את הגעגוע של כמעט מחצית תושבי ישראל לשמור על המרכיב הערבי בתרבותם. אך מעבר לשאלת המוצא, ההיסטוריה והביוגרפיה, מדובר כאן בשאלת מיקומה של ישראל במזרח התיכון ונוגעת לכל אזרחי המדינה, מזרחים ולא מזרחים. ביום שהמוזיקה הישראלית תתחיל לייצא תרבות ערבית למדינות השכנות, קרובות כרחוקות, היא תוכל להגדיל את הצלחותיה ולהכפיל ואף לשלש את מכירותיה. התרבות המזרחית, הים-תיכונית, יכולה בקלות לקפוץ מעל המחסום ולהביא קהלים חדשים. כבר כיום אנחנו יודעים על רבים במדינות השכנות שמכירים ואוהבים שירים של אייל גולן וזמרים אחרים, בטח ובטח בשטחי הרשות הפלסטינית, שם קהל רב מעודכן במוזיקה מזרחית-ישראלית חדשה. יותר קל יהיה למכור מוזיקה מזרחית במשרק (האיזור הגיאוגרפי מאיראן ועד מצרים) ובמגרב (ממרוקו ועד מצרים) במקביל לייצוא התרבותי לארה"ב ולאירופה. ושימו לב גם שלא מעט מההצלחות באירופה היו של להקות וזמרים ששמרו על הצליל הערבי, כדוגמת עופרה חזה ועוד.

"זמן, חמדה וערפל" לדליה יאירי

מה חשבתי על הספר החדש של דליה יאירי? מדוע מגיע ערפל בסוף הזמן ואיפה החמדה?

רעידת אדמה | סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה | תירגום : יהודה שנהב-שהרבני

מיכאיל נֻעָיְמָה הוא אחד מהסופרים המרכזיים שחיו בלבנון. יהודה שנהב שהרבני מביא לנו באופן בלעדי סיפור קצר "רעידת אדמה" מתוך ספר בכתובים.

מגדלור לעתיד אחר: מסע אל עולם הקומיקס החברתי והפוליטי בישראל

הקומיקס בישראל הוא דמות המראה של הפוליטיקה והרב-תרבותיות בישראל. מפתיע להיווכח כי הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים, כפי שאירע במקומות רבים בעולם (ראו מאמרו של ד"ר דני פילק, "הפוליטיקה של תרבות עממית: הקומיקס כמשל").[2] אלא להפך – הקומיקס מחזק ומכונן את ההגמוניה האליטיסטית של אלה השייכים לתרבות העילית, שכן על צרכני הקומיקס נמנים דווקא השכבות המבוססות מבחינה כלכלית. בשל כך מייצג הקומיקס נרטיבים של זיכרון אירופוצנטרי וסדר-היום האמנותי והפוליטי שלו לרוב דוחה עיסוק נרחב בשאלות חברתיות. למשל, נוכל למצוא התייחסויות רבות לשואה בחוברות קומיקס שונות, אך כמעט ולא נמצא בהן דיון בזיכרון היהודי-ערבי (ראו את העבודה של יובל כספי על מוסא שלוש, ראש-העיר היהודי-ערבי של תל-אביב), או בצלקות היסטוריות אחרות (ראו עבודה של דולה יבנה על פרשת חטופי-תימן), או בשאלה הקולוניאלית/פוסטקולוניאלית (ראו מאמרה של דליה מרקוביץ', "קומיקס אפריקאי – אפריקה בקומיקס: רשמים מן הביאנאלה לאמנות, ונציה 2007 ").

מי יצר את הקונפליקט ואיך אפשר לנהל אותו: תשובה לגדי טאוב

גדי טאוב במאמר "השמאל שלא ידע לשאול" מתנגד למתנגדי המלחמה. הוא מבקש לתמוך במלחמה, קצת אחרי שהפסקת האש הוכרזה. העיתוי של מאמרו לא מפתיע, הוא מביע את עמדתו בזמן נוח מאוד. בניגוד למפגיני, דוברי ומארגני השמאל האמיתי, הוא שתק ברוב ימות המלחמה. בעוד שדוברי השמאל האמיתי עמדו מעטים מול רבים ושילמו את המחיר של חלוצים לפני מחנה השמאל החברתי האמיתי. גדי טאוב לא מצביע על הקשר בין אלו שדרשו הפסקת אש, והתמודדו עם הקונפרמיזם והמיליטריזם, ובין החבירה המאוחרת של הסופרים הקאנונים, ראשי מפלגת מרצ ופעילי "שלום עכשיו". אלו יצאו מ"הארון" ודרשו הפסקת אש מיידית כחלק משינוי רחב יותר בדעת הקהל בישראל. בצורה דוגמטית הוא מחזיר אותנו ללא סיבה אמיתית לאדוארד סעיד (האם הוא הקים את החיזבאללה? האם הוא הפריע להסכם שלום בין לבנון וישראל?), ומתחמק מעמדה רצינית ומקיפה לגבי המהלכים שהובילו למלחמה ותוצאתיה ההרסניות.

מאבק העובדים נקטע בעקבות הפלישה הישראלית

היום שבו החלו ההפצצות הישראליות שהחזירו אותנו בחזרה לעידן האבן היה אמור להיות היום הראשון של שביתה כללית של עובדי חברת החשמל הלבנונית כנגד הפרטת מקום עבודתם. שביתה כזאת הייתה יכולה להתפתח לתנועה המונית, הכוללת חלקים נרחבים של מעמד העובדים במאבק נרחב כנגד עליית המחירים ועליית עלות המחיה, ולמען העלאה במשכורות בהתאם לאינפלציה מאז 1996 – השנה האחרונה בה הועלו המשכורות. כמובן, המלחמה קטעה את מה שיכול היה להיות הסיכוי לתנועת עובדים מאוחדת הנאבקת על נושאים מעמדיים. כעת עובדי חברת החשמל שלא נהרגו מנסים נואשות לשמור על אספקת חשמל רציפה לבתי החולים ולקהילות המקומיות. אבל השביתה המתוכננת הייתה רק אחת מבין תנועות ומאבקי עובדים רבים, שחלקם נוצלו לרעה בידי מנהיגי הארגונים הדתיים הקיצוניים, שהשתמשו בהם ל"שחרור קיטור" בלבד. למרות זאת, המאבקים מראים את הזעם הבוער הקיים בקרב מעמד העובדים ובקרב האיכרים העניים, זעם על עליות המחירים הסדרתיות ועל ההפרטה של מה שנשאר מהמגזר הציבורי. רוב מעמד הביניים התרושש לגמרי. לפני זמן מה דיברתי עם מישהו, שאמר שמשפחתו הייתה די מבוססת, ושני ההורים עבדו. עכשיו הם מובטלים והם נאלצו למכור את הבית של המשפחה בכדי לשלם חובות ולשלוח את ילדיהם לבית הספר ולמכללה. מובן מאליו שמצבם של העובדים הלבנונים גרוע בהרבה. משכורות העובדים לא מתקרבות לכיסוי שכר הדירה הבסיסי, הוצאות האוכל והנסיעה.

כחבר בעצומת הסופרים הצעירים, ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אני קורא להפסיק את המלחמה מיד ולחזור למו"מ

כחבר בעצומת הסופרים הצעירים, ופעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, אני קורא להפסיק את המלחמה מיד ולחזור למו"מ. יעדי המלחמה לא ברורים, אך תוצאתם ברורה, הרס הביטחון החברתי של תושבי לבנון, ישראל וחיזוק הפונדמנטליזם האיסלאמי והמערבי העולמי. אי אפשר להבין את מלחמת לבנון ה-II מבלי להבין את הדיכוי האלים, שמופעל כיום בעזה בפרט ובשטחים הפלסטינים הכבושים בכלל. ישראל צריכה להפסיק את האמצעים הצבאיים בלבנון ולחתום על הפסקת אש מיידית. לאחר מכן על ישראל לדבר עם ממשלת לבנון וסוריה, לדבר עם החמאס והפת"ח, ולהביא להסדר מדיני מזרח-תיכוני כולל.

היוזמה הסעודית The Arab Peace Initiative, 2002

ולבנונים "מן השורה". שאלת ביליון הדולר היא כמובן איך עושים את זה. האפשרות העכשווית הכי ריאלית לדעתי – ויתכן בהחלט שחברותי וחברי משמאל יתעבוני על כך – היא העלאה מהארכיון של היוזמה הסעודית המאובקת שהתקבלה ע"י הליגה הערבית בביירות ב- 2002; אותה יוזמה שנדחתה באופן קטגורי, מיידי, ביהירות ובאדנות על ידי מדינת ישראל רודפת השלום.

לא, הצבא בשום צד לא ינצח

ישראל בוקר טוב. המון הרוגים בשני הצדדים (תמיד יותר הרוגים בצד השני, למשל מעל חמישים הרוגים בלבנון, מעל ששים-שמונים הרוגים בעזה מאז החטיפה). הצבא לא ינצח. אפשר להרוס את תחנת השידור של חיזבאללה. אפשר לחטוף את הממשלה הפלסטינית. אפשר לגדל עוד ועוד כרמים מצליחים על הגולן, לדכא את הציבור המזרחי בישראל, אפשר להמשיך להשאיר הכפרים של הבדואים כ"לא מוכרים", אפשר להמשיך לדרוס את זכויות הפליטים הפלסטינים ולספר לכל המדינות בעולם על הדמוקרטיה היהודית הייחודית בישראל.המון קטיושות על כל הצפון, האם זה ביטחון, איזה ביטחון זה, מדוע אסור לשחרר את סמיר קונטאר, מדוע אין מו"מ, מדוע שלחו את הצבא ללבנון מבלי לחשוב על הידברות, מה יש פה, מה זה המערב הפרוע, או המזרח התיכון.