כיצד חובר השמאל המזרחי לשמאל הפלסטיני

היוצר והחוקר פרופ' סמי שלום שיטרית מאתגר במאמר נוקב את הפריחה והאוונגרד המזרחי ושואל היכן הם חוברים לשמאל הפלסטיני. היכן המזרחיות המתחדשת, אינה מנסה להתקבל ולהיקבר תחת לובן האשכנזיות, אותה קטגוריה שמתבדלת בתוקפנות מהערביות. אודי אלוני, בתגובה קצרה לדברי סמי שלום שיטרית ומראה כיצד יש מזרחים הבונים מייצג שווא של האשכנזיות כשמאל, למרות שהיא מתקיימת בעיקר בתוך מרחבי ימין הגמוניים

פרויקט ספייק לי: מלקולם אקס, קפיצה חדשה מעל הלובן

במבט–על על תעשיית הקולנוע העצמאי, שבקרבה התפתח ספייק לי ניתן לראות ששיטות הפעולה שלו נבעו בתחילת דרכו מאופן הניסיון שלו להתבלט ללא חסות האולפנים הגדולים. הניסיון לתפוס בעלות על דמותו של מלקולם אקס, עוד לפני שהוא קיבל את האישור לעשיית הסרט, הוא רק דוגמה אחת לניסיון של ספייק לי בתור יוצר שחור, לצבור הון תרבותי/סימבולי, במבנה קולנוע לבן. ספייק לי , יוצר שחור ממעמד זעיר–בורגני, ביקש להיכנס למבנה ההגמוני של הקולנוע ההוליוודי ולשורת יוצרי העל (אשר רובם לבנים), שגם מביימים, משחקים וכותבים את סרטיהם, ובו בזמן הם גם בעלי הגדרה עצמית. חוקרת הקולנוע מנטיה דיווארה הראתה שספייק לי תפס את מקומו הלימינאלי במערכת יחסים ארוכה בין הקולנוע העצמאי השחור ובין הקולנוע המיינסטרימי; בין ה"שחורות" ובין ה"לובן"; בין התרבות ה"לא מובחנת" ובין התרבות ה"מובחנת"; בין התרבות ה"נמוכה" לבין התרבות "הגבוהה". סנפורד פינסק מדגיש כי בהתחשב בהיסטוריה המבישה של הוליווד ביחסה לשחורים, סרטי ספייק לי, מהווים סיבה לגאווה. משום שלספייק לי יש כישרון והוא מנצל אותו בתוך סביבה הדורשת ממנו להיות אגרסיבי. התעשייה השמרנית מכפיפה את ספייק לי לערכיה. לכן כשחברת "נייקי" פנתה לספייק לי היה די מובן, שמצד אחד הוא יקפוץ על המציאה וישתמש בכסף הנזיל שהיא תספק לו, על מנת להפיק עוד ועוד סרטים ולהתפרסם תחת הסטטוס של התאגיד הגדול. מצד שני, העבודה תחת חברת “נייקי”, ניטרלה את הניסיון של ספייק לי להצטייר כמורד בערכים הפוליטיים. כך הניסיון שלו לבקש מהקהילות המדוכאות "לעשות את הדבר הנכון" (כשם סרטו "Do the Right Thing" משנת 1989) הפך מעורפל כשהוא עצמו היה חלק מה"שיטה".

ישראל האחרת: לובן ושחורות, מוזיקה וקולנוע: בניית זהות משני צדי המצלמה בסרטה התיעודי של מורן איפרגן "שחורים".

השמעת הקול השחור של להקת KMS ובניית תודעה פמיניסטית מזרחית רדיקלית ביחס לאלו היא חלק מהמאבק לדה-קולוניזציה של החברה והתרבות בישראל. מתי שמואלוף על סרטה של מורן איפרגן "שחורים" (סם שפיגל, 2010, 48 דקות).

עוד חוזר ניגון הלובן: ביקורת חברתית-זהותית-פוליטית על הסרט 300

במלחמות האינסופיות על מהות הדמוקרטיה ואויביה, ניצק תוכן חדש בסרט 300. האוייב הפרסים שהם הכלאה של כל מה שמאיים כיום על תרבות המערב: ערבים, ברברים, יצורים לא מובנים (הגבר הלא אירופי – שהוא סוג של הכלאות מפלצתיות), שחורים (השליח של הפרסים), גברים גבוהים, קול נמוך מאוד, הומוסקסואלים (רמז גם שאולי הבוגד הספרטני ביצע יחסים "כואבים" עם המלכה) – המלך כסרכסס – המזכיר גם אל הודי ועוד.

הגבר המיזרחי בקולנוע הישראלי: התבוננות בשלושה סרטים

הקולנוע הישראלי יוצר ומכונן את הגבר המזרחי בישראל. הוא מציב את הגבר המזרחי במשבצת המשרתת את בניית ושימור המיתוסים ההגמוניים של החברה בישראל. הגבר המזרחי קודם כל מוצב אל מול הגבר האשכנזי. הגבר האשכנזי הוא חלק ממחנה השמאל "הנאור". הגבר המזרחי יכונן כחלק מה"ימין" הפרימיטיבי ("הכלה הסורית"). בדרך כלל תפקיד השמאל האשכנזי יהיה להושיט יד לשלום לדמות הגבר הפלסטיני ואילו דמות הגבר המזרחי יהיה זה שיפריע למהלך השלום. [i] כך המציאות הקולנועית והדרך בה אנו מכוננים את דמות הגבר המזרחי תשפיע בעצם על המציאות בה המזרחים מודרים משיח השלום החיצוני עם הפלסטינים ושאר מדינות ערב ואת הדיבידנדים לשיח זה יקבל הגבר האשכנזי. לעיתים הגבר המזרחי יהיה נוכח והגבר האשכנזי יהיה "שקוף" משום שהוא חלק מקטגורית "הלובן" שלא זקוקה להנכחה בתרבות הישראלית, בעוד שהיא גוזרת קופונים על זכויות היתר שלה (למשל בסרט "ג'יימס בארץ הקודש").