לכל מחאה יש תמיד את המובן הכלכלי של חלוקה מחדש של משאבים, כוח וטובין. לעיתים קרובות מחאה נעדרת את המובן התרבותי. אנו חושבים שמן הראוי תמיד לעשות את החיבור בין כלכלה ובין תרבות. להציע גם למשוררים/ות את החזון החברתי והכלכלי כאופק רצוי לכתיבה ופעולה. וגם ההפך להציע לנאבקים/ות את המילים, מטפורות ודימויים שבעזרתם אפשר לכונן מהפכה תודעתית וממשית. ערבי השירה בתוך האוהלים מתבקשים כאקט של סולידריות ואחווה בין קבוצות שונות בחברה בישראל. השירה מתפקדת הן כמעודדת והן כמשקפת את התהליכי עומק שמתחוללים ברגעים אלו.

לורן מילק, שעורכת את הערב, קשרה בין שולת קשת מנכלית תנועת "אחותי: למען הנשים בישראל" לבין האיגוד כללי של סופרים בישראל. שולה הייתה בין המקימות של האוהל בלוינסקי. לורן ערכה את הערב הקודם נגד הטרדה מינית – בבית פליציה בלומנטל ברחוב ביאליק בהפקת איגודכללי של סופרים בישראל. אמרתי ללורן שאת האירוע הבא כדאי שנערוך באוהלים, כי שם נמצא העם ושם נמצאת התרבות. לורן קשורה לפמיניזם המזרחי ואף כתבה באסופה "לאחותי" והמאהל בלוינסקי משקף את השאלות הללו בעמדתו. לכן נוצר קשר טבעי בין לורן לבין שולה קשת לביני ובחרנו להעלות את האירוע במאהל בלוינסקי.

לדעתי אין מאבק ללא משוררים, משוררות ואנשי/נשות רוח. במשך שנים האחרונות אני פועל כחלק מקבוצת גרילה תרבות שמחברת בין היצירה התרבותית לבין מאבקים חברתיים ברחבי הארץ. כבר ב2007 השקנו את האנתולוגיה "תהודות זהות" במאהל מחוסרות הדיור בבור השיבר בירושלים, כשהדברים לא היו כל כך פופולאריים כמו היום. אך הצרכים היו אותם צרכים והיו הרבה מחוסרות דיור שמצאו פיתרון באוהלה של איילה סבאג מרציאנו. לדעתי אמנות ללא אחריות חברתית, הינה אמנות מנוונת. נכון, שלא כל היוצרים יכולים להיות מודעים לאספקטים החברתיים של יצירתם. בו בזמן המהפכה שמתרחשת עכשיו פותחת מחדש את הדיון באמנות פוליטית וחברתית וזה משמח אותי מאוד. כי עד היום תייגו אותנו ואף שילמנו מחיר לא קל בשל היצירה החברתית שנתפסה נחותה מזאת "האוניברסלית".