בין פשיזם לקוסמופוליטיות: קריאה בעבריות-גרמניות של ימינו

10350625_10152852191872138_1994305517165639736_nחדש בבלוג שלי ב"הארץ" : היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי, פרי מערכת החינוך היהודית של מדינת ישראל 2014 והיכן ממוקמת העברית בתוך הגרמניות. אני עצוב ושמח להביא בפניכן שתי אפשרויות ופרשנויות שנפגשות רק בתוך הפוסט הזה בינתיים. אזהרה: פוסט ללא צנזורה.

פאשיזם מול קוסמופוליטיות במחשבה העברית-גרמנית

הפגנת פעילי ימים קיצוני מול בית הנסן. ירושלים. 10.10.2014

היכן ממוקמת הגרמניות בתוך היצר הישראלי, פרי מערכת החינוך היהודית של מדינת ישראל 2014 והיכן ממוקמת העברית בתוך הגרמניות. אני עצוב ושמח להביא בפניכן שתי אפשרויות ופרשנויות שנפגשות רק בתוך הפוסט הזה בינתיים. אזהרה: פוסט ללא צנזורה (נשען על תימלול הקלטות שהתקבלו, בהנחה שאין בהם שום פיברוק).

"בן של דוד המלך.. מה ששמואל הנביא עשה לכם, יבוא יום.. דוד מלך ישראל חי וקייים.. אנחנו נשחט את כל הנאצים. כל מי שהזדיינה עם נאצים ויצא לה ילד נאצי קאפואיסט, קאפואיסט, אפשר לקרוא לילד בשמו. ככה נראה קאפו. אהה, ככה? ניסו לשמור על עצמם, תסתכל עליהם בעיניים.. תסתכל טוב על העיניים שלהם, גרמנים, אתה רואה? אין פה מקום של יהודים, תסתכל, גרמנים, אתה רואה את הגרמני עליו? סתכל על זה, גרמני, אתה רואה? לגמרי גרמני, זה בכלל הנכד של היטלר, תראה אותו, שתי טיפות מים, אותו שפם גם. אותו עמידה, כן, תראה.. ואני מצדיע להיטלר, עשה עבודה טובה, אמנם לא סיים ת'עבודה כמו ש'צריך אבל ת'שמע, הקטע עם הרכבות בן-זונה. יבוא יום אנחנו גם נאמץ"

"שימות הבן שלך ע"י ערבים אמן.. החוצה! כמו שעשו לכם בגזים.. זרע עמלק"

"(אבותיכם) קילפו להם את העור (הנאצים) ועשו מהם סבונים! וגם אנחנו נעשה מכם סבונים!"

הדברים הוקלטו מהפגנת ימין קיצוני ואלים אל מול האירוע שקיים המגזין העצמאי לאמנות, תרבות וחברה "ערב רב" אירוע בבית הנסן בירושלים לכבוד ספרה של ד״ר רותי גינזבורג ״והייתם לנו לעיניים״ (הוצאת רסלינג, 2014) על ההיבטים החזותיים בעבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים בשטחים הכבושים, ובהשתתפות הכוריאוגרף והרקדן ארקדי זיידס, שסיפר על עבודת המחול שיצר ״ארכיון״ בה הוא משתמש בחומרים מפרוייקט 'חמושים במצלמות' של בצלם. 

ולמה הדברים חשובים, כי בפוסט שלי, אני עומד לדבר על גרמנים דוברי עברית. אבל אני מרגיש שהקפיצה כל כך גדולה מהמציאות. הקפיצה שבין הסרטונים שראיתם, למה שתקראו בחלק השני של הפוסט. המציאות של הימין הרדיקלי, של הקיצוניות האלימה, היא זאת שבתוכה הגרמנים הם רק אפשריים אם הם הצורר הנאצי. ולכן גרמני הוא קללה. ורגע אחד הימין הקיצוני מקלל את פעילי זכויות האדם ככאלו שמשתפים פעולה עם הנאצים. הנאצים במשוואה הזאת הם הערבים, הפלסטינים. אבל מדוע היהודים הקיצוניים עושים השלכה מהנאצים אל הערבים. מדוע המשוואה עומדת על כך שבצד אחד עומדים היהודים ובצד השני עומדים הנאצים וכל מחליפיהם המודרניים.. ומדוע כל מי שמתנגד אליהם הם קפואאים משתפי פעולה ומגיני זכויות אדם של הפלסטינים. וזאת היסטוריה שהולכת עד התנ"ך (משתפי הפעולה הם הבן של דויד שבגד והפלסטינים הם עמלק). והנה אני בכל זאת קופץ לעתיד עם מכונת הזמן שלי, ומדבר בחלק השני של הפוסט על מקום קוסמופוליטי שבו יש מעבר בין התרבויות ויש עוד הרבה אפשרויות בין היהודים לבין הגרמנים.

חשוב תמיד להקשיב לקולות הלא ליברליים הללו, גם אם הם פשיסטיים, בכדי להבין את הרקע שבתוכו מתנהלים המחשבות, והמעשים שלנו. בדרך חזרה מההפגנה של בית הנסן ובהפגנה עצמה הדברים הללו שימשו הצדקה לאלימות סימבולית וממשית. ואני בטוח שהפוסט הזה יקרב אליו גם אלימות. אבל שני החלקים של הפוסט זה שהקשבתם אליו וזה שעוד תקראו בהמשך, הם המאפליה והדרך החוצה ממנה. התרבות שמשכפלת את התשוקה והחטא האריים (היטלר לא סיים את העבודה וצריך גם להשמיד את הקאפו, אך בו בזמן צריך גם להשמיד את הנאצים) אל מול הדרך החוצה, שקשור בהכרה שהתרבות העברית יכולה להיות שייכת לעוד עמים ותרבויות אחרות שייכות לנו ושיש דרך יציאה וכניסה מתוכן ושהדת היהודית לא תישען על ביולוגיה וגזע אלא על תרבות וערכים.

הפחד הגדול של הפאשיזם מאז ומעולם היה מיצורי הכילאיים, אלו שאי אפשר לזהות אותם ולנכס אותם למחנה שלך. כל עוד לא נאמץ את היהדות הלאומנית, ונשמור על היהדות הקוסמופוליטית שהיא חיה בנוח ונמזגת בתוך תרבויות מסביבה, בין אם זה במזרח התיכון או באירופה, נוכל להישמר מפני מהמחשבה שאפשר לטהר את היהדות ולהפוך אותה לפשיסטית.

 גרמנים יפים דוברי עברית יפה

"מה אתה עושה שם? בוא כבר לישון." חברתי הגרמנית קוראת לי מהמיטה בביתי שבברלין..

"אני כותב עוד פוסט לבלוג שלי, תכף בא." אני מחזיר ורוצה כבר להיות איתה.

עכשיו אתם מדמיינים אותה מדברת בגרמנית או אנגלית. אבל לא. היא מדברת איתי בעברית, והגרמנית שלי אילמת. תינוקות גרמנים מדברים יותר טוב ממני, וכבר עברה שנה לבואי לעיר המאוחדת, שנפלה חומותיה לקול צהלולים. לא מעט מחבריי הגרמנים מדברים עברית. ואין דבר יותר יפה מהשפה שלהם. אלו שמדברים פחות טוב, הם חמודים יותר. ואלו שמדברים ממש טוב, מפחידים אותי. מזכירים לי שכל השפה שלי היא מבנה שאפשר לקחת, ולחקות את כל הישראליות שלי ולרוקן אותי ממשמעות. כמו רובוט שאפשר להטעין בו זיכרונות והוא מקבל נשמה משלו. הגרמנים דוברי העברית, מבשרים חלק ישראלי חשוב ביותר, שלא מקבל תשומת לב בתרבות היהודית המתחדשת ברחבי העולם, והם צנועים ובטח שלא יכתבו על כך מניפסט. בשקט בשקט הם מלמדים אותנו גרמנית, ואנו מחזירים ומלמדים אותם בסלנג מעודכן.

איכשהו אף פעם לא שאלתי עצמי את השאלה פשוטה מדוע הגרמנים לומדים עברית. אלו שאני מכיר עשו זאת בין השאר בגלל המחקרים שלהם באקדמיה. אך זה יותר מהמחקר. כי הם כבר חיים עם ישראלים וחושבים בעברית. משהו קורה במנהרות בין ברלין ותל אביב ומתפתחת פה תרבות חדשה שמתחמקת מהזרקורים של התקשורת והתרבות בישראל.

שאלתי את חברתי מדוע היא למדה עברית ועדיין משפרת את השפה בקורסים מתקדמים. היא אמרה לי שחשוב לה להתמקצע בעוד שפה, ושהיא גם קשורה למחקר שלה, אך גם מעבר לכך, בקשר שלה עם ישראלים בישראל ובגרמניה. מעניין לראות את הקשר המתפתח בין השפות, כיצד נוצר סלנג בעברית מגורמנת כמו תודנקה, שזה גם תודה וגם דנקה. אך מצד שני איך העברית נכנסת לתוך החיים של אותם גרמנים שהתמקצעו בעברית. כיצד הם יכולים לעבור בין שפה ושפה וליצור משפט שכולל גם גרמנית וגם עברית בדיוק כמו שאנו עושים מהצד האחר.

במאמר המעניין של נעמן הירשפלד בבלוג של "ארץ האמורי" נדמה כי התרבות העברית החדשה בברלין הינה נגטיב של התרבות הישראלית על כל תחלואיה. אך אני רוצה לטעון אחרת, שדווקא התרבות היהודית המתפתחת בברלין יוצרת מבנים שלא הכרנו בעבר ואין להם יסוד בציונות. איך אפשר לקרוא את הגרמנים דוברי העברית המדברים עם העברים דוברי הגרמנית. ובכן, אחת התשובות לכך יהיו בהקשר של תרבות גלובלית, אך שהיא בו בזמן מקומית. מה שנקרא גלוקאלי. אנו גם זזים במנהרות שבין ברלין ותל אביב וגם קשורים מאוד למקום. זהו אינו קשר שנמצא בואקום. זה קשר אמיתי לרחובות, לאקלים, לנפש ולנשמה היהודית והגרמנית המתאחדות ביחד מעבר לדמיון ההיסטורי והפוליטי כחלק מהתרבות החדשה שכרגע היא בשוליים שהם רחבים ומתרחבים.

אי אפשר לקרוא את התופעה של הגרמנים דוברי העברית מבלי להבין בשואה, אבל אני מרגיש שאין לי מספיק כלים פרשניים שיאפשרו לי להציע תשובות מורכבת לשאלה זאת. שנינו נולדנו בשנות השבעים, ובכל זאת אנחנו מערבבים ביחד את העברית עם הגרמנית.

"אולי פעם טור בגרמנית ויהיו לך יותר קוראים" אומרת לי חברה שלי ועיני כמעט נעצמות.

"הלוואי" אני עונה וממשיך להקליד באלימות על המקלדת המתפוררת.

"אם תרצה אין זאת אגדה" חברה שלי מצטטת את הרצל, שהיה בטח גומר מלדבר איתה עברית וגרמנית בו זמנית.

"כן, אגדה שלי, אני בא" המחשב נסגר והלילה נפתח לחלומות הברלינאים+תלאביביים שלי ושלה.

עוד טורים:

סיפורים

דף הספר בפייסבוק | לרכישת הספר | מהדורה קולית של אייקאסט

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

עלייתו של הפאשיזם הישראלי

cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™
cc: flickr | Apocalypse '42 By cliff1066™

המשבר של 1929 הביא למלחמת עולם שנייה. הפאשיזם נלחם מול הליברליזם והסוציאליזם. ארה"ב (ליברליות) וברה"מ (סוציאליות) ניצחו. בישראל יש משבר כלכלי מתמשך עם הפערים הגדולים במערב. את התסכול החברתי של השכונות והפריפריה ברחבי הארץ מנסים כוחות בימין הגזעני להכניס תחת כנפיהם. ההפגנה בתקווה הייתה נקודת שיא שצריכה להזהיר את החברה הישראלית. נקודה זאת מראה לנו שהמעטה הליברלי נשמט.

הגעתי להפגנה בשכונת התקווה. הבטתי בדרך במבקשי המקלט וריחמתי עליהם. שאלתי את עצמי האם הם יודעים שהלילה יהיה קשה, מאיים ומפחיד. על הבמה עמד אדם בקול שבור ורועד וביקש שלא תהיה אלימות. עצם בקשתו הדאיגה. היו מפגינים מאוד מתוסכלים מהמצב החברתי וחלק החזיקו שלטים נגד הממשלה ולא רק נגד הפליטים. הפחד מהסודאנים היה המרכזי, והוא התרכז בזה שהם באים ממדינה איסלמית. אחד הנואמים דיבר על כך שיבנו מסגדים בכל מקום ושנאבד את המדינה היהודית. נואם אחר עלה ואמר שאין לו בעיה עם הסינים והשב"חים, אבל הסודנים והאריתראים הם עוברים ומפזרים פחד, הם קונים ושוכרים בתים בכל מקום. הדברים העציבו אותי מאוד והזכירו לי את העבר היהודי הרחוק. רק צריך להחליף מילה אחת. מפגינה אחרת עלתה ודרשה שלא יאנסו את הבנות שלה, קריאות בקהל ביקשו לקחת את החוק לידיים.

ח"כ דני דנון הגיע לדברים קצרים ודרש "גירוש עכשיו", לא רק גדר הפרדה בין מצרים לבין ישראל ומתקני כליאה. מאוחר יותר הוא גינה את האלימות שהתרחשה בסיום ההפגנה. אך הוא ידע לשלהב את הקהל בחוסר אחריות ציבורית ואחרי נאומו כולם שרו: "העם דורש את הסודאנים לגרש". אי אפשר להחזיק את החבל משני קצותיו. דנון היה להחליט איפה הוא עומד כפוליטיקאי. האם הוא תורם לאלימות, או מציע פתרון אמיתי ורציני שינהל את המצב. הקהל קנה את הפתרון של ח"כ דנון, כאילו הסילוק של אלפי פליטים ייצור מקומות עבודה וביטחון חברתי. למרות שהבעיה אינה בפליטים כי אם בהיעדר מדינת הרווחה.

ח"כ רונית תירוש, ח"כ מירי רגב, ח"כ יריב לוין וח"כ בן ארי הגיעו גם הם והתבטאו בקיצוניות. ח"כ בן ארי הצליח לנטוע בקהל שהוא דואג וחרד לעתידם, כמו שהוא דואג וחרד לעתידו. כששמעתי את הדברים שהוא האשים את השמאלנים שונאי ישראל במצב, הלכתי מההפגנה. הייתה כל כך הרבה אלימות באוויר. לא רציתי להישאר. במונית שירות חזרה הביתה שמעתי את הדיווחים על אלימות, עצורים, מכות ופחד שלא היה בעבר.

כולנו פליטים

יש צורך במענה מורכב למצב. מצד אחד חילוץ של מבקשי המקלט ממעגל העוני והמצוקה באמצעות מתן רישיונות עבודה. בדרך כזאת יתאפשר להם להתקיים בכבוד כל עוד הם שוהים בישראל. ופעולה זאת תביא גם לפיזור אוכלוסיית מבקשי המקלט באופן שיפחית את הנטל על איזורים מוחלשים. כל עוד בפוליטיקה הישראלית יעדיפו להמשיך להשתלח ולהסית הם יצליחו להשאיר את הסוגיה בכותרות, אך לא יקדמו את הטיפול. בנוסף, יש להעניש את המסיתים בהפגנה בכדי לייצר אוירה ציבורית אחרת לדיון בנושא.

המאמר התפרסם בשינויים קלים מהמקור בדעות ישראל היום

*

כבוד והרבה תודה לעינת ברזילי על הבחירה בי לביכורי מנהיגות באתר של צו פיוס. וכך היא כתבה:

"מתי שמואלוף, 40, הוא משורר ויותר מזה, הוא אחד האחראים לכך שהשירה העברית תופסת מקום חיוני במרחב הישראלי ומסמנת את עצמה ואת המציאות באפיל תוסס ומרדני. שמואלוף הוא דוקטורנט לספרות, הוציא לאור שלושה ספרי שירה, האחרון שבהם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים" ומשתתף קבוע בערבי הקראה וספוקן וורד. מתי הוא מנהיג כי לקח על עצמו יחד עם אנשי "גרילה תרבות" להפוך את השירה קרדום לא לחפור בו, במובן העכשווי, אלא ככלי למאבק למען זכויות עובדים, נגד גזענות, ולעידוד השמחה בע"מ. קבוצת גרילה תרבות הוציאה לאור קובץ שירה ליציאה מעזה, קובץ למען יישובי הדרום, קובץ שירת מחאה, ועוד, וגייסה את חבריה המשוררים: רועי צ'יקי ארד, יודית שחר, נוית בראל ואחרים לקום ולהפגין, להתנדב ולהרצות, בכל מקום בו יש חסר וצמא לתרבות ישראלית. מתי בעיניי, הוא מנהיג עם צ'ארמר של פנתר שחור ואינטלקט יהודי מהפכני מימים עברו." – אז שוב תודה גם לכם/ן קוראים וקוראות – שיוצרים את האנרגיה הזאת

*

המחאה שלנו נגד שרת התרבות בידיעות אחרונות (לחצו על התמונה בכדי להגדילה)

*

זהו תרגום חופשי שלי לשיר עצוב ומלא חמלה של מאנו צ'או (manu chao) :

קלנדסטינו / מאנו צ'או

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

משום שאין לי את הניירות

אלך לעיר שבצפון

הלכתי לעבוד

עזבתי את חיי

בין קיוטה וגילברטר

אני קו בתוך הים

חיי אסורים

כך אומרים לי הרשויות

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

היד השחורה קלנדסטינו

קלנדסטינו הפרואני

קלנדסטינו האפריקאי

(מוכר) הגראס הלא חוקי

לבד אלך עם הצער שלי

בדד אלך עם הצער שלי

המשפט שלי הולך לבדו

לברוח זה גורלי

לברוח מהחוק

אבוד בלב של בבל הגדולה

הם קוראים לי קלנדסטינו

קלנדסטינו האלג'יראי

קלנדסטינו הניגרי

קלנדסטינו הבוליביאני

יד שחורה, לא חוקי

קלנדסטינו הכלואה בסחר נשים

קלנדסטינו בג'נין

קלנדסטינו מעג'מי

קלנדסטינו מעזה

קלנדסטינו שמחכה באדיס אבבה

קלנדסטינו משכונת התקווה

קלנדסטינו מדארפור בכלא ישראלי

קלנדסטינו באוהל מחאה בכפר שלם

קלנדסטינו מגאנה, סין ו… בדרך לארץ ה"קודש"

יד שחורה, לא חוקי

***

קלנדסטינו:

1. לא חוקי

2. סודי, חשאי

3. מהגרים לא חוקיים שהופכים לבלתי נראים – "שקופים"- בשולי הערים הגדולות.

ג'ון לנון – גיבור מעמד הפועלים

לנון בחוכמתו הרבה השאיר לנו את אחד השירים המבריקים שנכתבו. השיר על גיבור מעמד הפועלים רומז לכך שאם לא נשנה את השיטה היא תמשיך לייצר את אותם סובייקטים שמבקשים להיות "גיבורי תרבות". הם לא יחנכו אותך, ייצרו פערים, ואתה תצטרך להתגבר על כל זה על מנת להיות "גיבור" מעמד הפועלים. ואז אחרים ינסו להיות כמוך. אתה תחשוב שאתה משוחרר, ליברלי, אבל תיפול לתוך המשבצת החברתית הלא פתורה.

זה שיר שמדבר בדיוק על מה שאני מרגיש אל מול כוכב נולד. אני מעדיף שכוכב נולד לא ייתן לנו איזו גיבור/ה מזרחי/ת או מכל אוכלוסיה מוחלשת אחר/ת. עדיף שישנו את השיטה שמולידה את הפערים הללו ויחשפו את הדיכוי ואת המבנים החברתיים שבתוכם הוא נע. זה בדיוק המהלך של הדובר בשיר הנ"ל – שהוא חושף את המבני דיכוי שבתוכם הוא נע.

ג'ון לנון

מריאן פייתפול

סינדי לאופר

גרין דיי

"ארה"ב" נגד ג'ון לנון

הסרט "ארה"ב" נגד ג'ון לנון (The.U.S.vs.John.Lennon) הינו יצירה חשובה וכיפיית. הסרט מאפשר לנו לראות את התנועה הבלתי פוסקת של ג'ון לנון מתוך היותו יתום, שנזרק ממשפחתו לגדול אצל דודתו. לנון מספר על החשיבות של צלילי להקות הרוקנרול והבלוז השחורות שהגיעו רחוק מאוד בעזרת ספנים בריטיים בעיר הנמל של ליברפול. הסרט עוקב אחריו מרגע שצמח והפך לחצי אל בלהקת הביטלס. דרך  יריית פתיחה בדבר המעמד של הפופ בחיי הצעירים אשר כמעט השתווה למעמד של הנצרות. ועד לכניסה של יוקו לחייו שחיזקה אותו ונתנה גם את המקום של האם ושל הרעייה ומשם הדרך שלו לשדה הפוליטי עם הביטלס והתייחסותו החלוצית למהפכה כמקום אפשרי.

נסיעתו לארה"ב טרפה את הקלפים בחייו בדיעבד. אך בדרך הוא נחשף לפנתרים השחורים בדמות בובי סיל, אקטיבסטיים פוליטיים כמו אייבי הופמן ואחרים. הוא התחבר לרדיקלים, כתב מוזיקה להמונים, וביקש מהם לחדד את המסרים המעמדיים, הפוליטיים ולדרוש שלום. כי שלום זה אפשרי, אותו שלום חסר אלימות, כפי שביקשו גנדי ומרטין לותר קינג. החצייה שלו של הקווים והדרישה לפוליטיזציה של התרבות, הפכה אותו לאוייב של מדיניות ניקסון. אלא ביקשו לעצור את ההשפעה שלו על הצעירים שהפכו לבוחרים פוטנצייאלים. הממשל לא רצה שהבוחרים שהיו בידו (למשל המקרה של הופעתו של לנון שהשפיעה על השחרור של בוב סינקלר, שהואשם במסירת שני ג'ויינטים לסוכנים סמויים והורשע לעשר שנים). הם רדפו אותו בעזרת משטרת ההגירה וניסו לסלקו מארה"ב. ניקסון ואדגר ג'יי הובר היו חתומים על הצו בצורה כזו או אחרת. הובר כבר זכור לנו מהקשר לרדוף תנועות שחורות בארה"ב ותנועות סוציאליסטיות.

כוכב נולד, הכיבוש כיבוש והפערים גדלים

המסר של לנון נשאר רלבנטי גם בימינו, ימים של כיבוש בפלסטין, כיבוש בעיראק, והרעבת אוכלוסיות מוחלשות בישראל, ארה"ב, בשולי אירופה, אפריקה ואסיה. שלום אפשרי, ושלום יכול לאפשר חיים של כבוד, ולא לחיות כ"גיבורי" מעמד הפועלים ללא תקווה.

לנון שבר את המסגרת של שוק התרבות ככוכב על שסירב להיות כוכב על אילם. המסר רלבנטי מאוד בישראל לנון התנגד להיות דובר של נוער – ללא מסרים פוליטיים. הוא התנגד לשימוש בפערים על מנת לשיר שירי אהבה. והמסר שלו חי. וכמה שהוא רלבנטי במיוחד לכל הדברת והשיעמום והניצול הציני של גיבורי מעמד הפועלים המזרחי בכוכב נולד המקומי.אוכלוסיות שלמות הופכות חסרות משמעות באזור ואילו כוכב נולד מעניק אשלייה של סגירת פערים. תחת ניצול ציני של מפיקים, הערוצים והתאגידים המפרסמים.

הסרט על לנון מלא שירים מקסימים ובעל מסר פוליטי חד, אך הסיפור הרבה יותר קשה, כשחושבים על הפלת ממשלות בדרום אמריקה בידי הממשל האמריקאי בשנות השמונים, הפערים ההולכים וגדלים בין המערב לבין שאר העולם. האיידס באפריקה. הרס הטאליבן באפגניסטן ופיזורו ממחנות הפליטים בעזה ועד ללבנון, ודירדור כל המדינות במזרח התיכון לאחר כיבוש המיותר של עיראק. ובישראל אלפי אסירים פלסטינים המוחזקים ללא משפט בישראל, עזמי בשארה נרדף, וענונו נשאר בעונש כפול ומוכפל והשמאל הישראלי מפורק ולא מצליח להקים אופוזיציה לכוחות החושך. והעוני עוני והחלשָה מתמדת בידי בעלי ההון בעולם בישראל.

הסרט התעלם מביקורת על מעמדו של לנון כעשיר, התנסותו ההרסנית בסמים, האגו-טריפ האדיר, אלא ניסה יותר לעבור על היחסים המורכבים שלו עם התקשורת ככוכב על. התקשורת הייתה חייבת לפרסם כל מה שהוא עשה ולכן הוא רתם את ההצצה לחייו הפרטיים למופע פרסומת פוליטית למען השלום. מדוע הוא הפסיק לכתוב על נושאים פוליטיים? האם ממשלת ארה"ב בעצם ניצחה והצליחה להשתיק אותו ואת הדור השלם שהגיע משנות השבעים? האם ממשלת ארה"ב קשורה למותו? ישנן שאלות רבות שנשארו סגורות וחתומות ודרושות בירור. ובכל זאת לא ראינו כבר המון שנים כוכב על ברמתו שידע לכתוב שירים מדוייקים שהפכו להימנוני מחאה ובו בזמן לרתום את חייו, כספו ומאמצו הרוחני לשינוי חברתי.

אז תנו צ'אנס לשלום – give peace a chance גם בישראל, גם בפלסטין, גם בעיראק. אל תוותרו על התיקווה יש דרכים אחרות מכוח. אל תבקשו למות. אל תהיו חיילים מתים בידי פוליטיקאים לא שפויים.

בעקבות ההערה של עופר – חשוב באמת לציין כי לאחר תחילת שנות השבעים לנון פרש ממחאה אקטיבית ומעסקי המוזיקה באופן מרכזי. הוא הפך לאיש משפחה ושינה לגמרי את דמותו הפוליטית ודבר זה הצטייר באלבומו האחרון "פנטזיה כפולה". עם זאת קשה שלא להביט בתקופה המיוחדת הזו, ולראות עד כמה התרבות, כאקט חברתי מודע, יכולה לאיים על המרקם הפוליטי ולבצע בו שינויים חדים. במיוחד לאור היכולת של אנשי התרבות לסחוף אחריהם את דעת הקהל ובכך להשפיע ישירות על הדמוקרטיה הייצוגית.

***

חדשות nrg – ה-FBI "חשף": ג'ון לנון בסך הכל רצה שלום

בשנים אלה ניסו השלטונות האמריקניים לגרש את לנון בשל פעילותו האנטי-מלחמתית ומאבקו של וינר, שתועד בספר, היווה בסיס לסרט הדוקומנטרי "ארה"ב נגד ג'ון לנון". "ג'ון לנון, ליל הרצח", דוד שליט, "רשימות", פורסם לראשונה בירחון מוניטין, באחד היוערצייטים לרצח לנון

 

השיר שלנון שר לג'ון סינקליר, מנהיג הפנתרים הלבנים שגם הפיק את ה-MC5, שנשפט לעשר שנים על שני ג'ויינטים

***

לנון עדיין חי בקולנוע: מ"נער משום מקום" (2009) ועד ל"לנון עירום" (2010)

"הסרטים שוב מחזירים אותנו לשאלה הרטורית: מה היה קורה לו לנון היה חי היום" |  dc_lennon & yoko   By iurikothe cc: flickr
"הסרטים שוב מחזירים אותנו לשאלה הרטורית: מה היה קורה לו לנון היה חי היום" | dc_lennon & yoko By iurikothe cc: flickr

 

החודש ציינו  את הירצחו (8.12.1980) של אחד מגדולי היוצרים של המאה העשרים – ג'ון לנון. 32 שנה אחרי אנו יכולים רק להעריך יותר ויותר את מורשתו ופעילותו המוזיקלית לשינוי חברתי עולמי. יצירות רבות דנו בלהקת הביטלס, בלנון ובחייו. דמותו של לנון משמעותית מאוד לימינו. מורשתו המוזיקלית כחלק מתרבות הפופ, אינה רק היסטוריה תרבותית. לנון משמש כמטפורה שממנה אנו מעצבים את חיינו גם במאה העשרים ואחת. לא בכדי בשנת 2009-2010 הוקרנו שני סרטים שונים אחד מהשני, שמבקרים צדדים מגוונים בזיכרון של לנון.

"נער משום מקום" (Nowhere Boy) הינו סרט ביוגרפי בהפקה בריטית-קנדית משנת 2009, בבימויה של האמנית סם טיילר-ווד. המלודרמה חשפה את חיי ההתבגרות המוקדמת של לנון בין דודתו מימי (שאצלה התגורר) לבין אימו שויתרה עליו. בסרט אנו מגלים אותו כנער, רגע לפני הקמת הביטלס. התסריט מבוסס על הביוגרפיה שכתבה אחותו למחצה של לנון ג'וליה ביירד, "לדמיין את זה: לגדול עם אחי ג'ון לנון". הסרט שנקרא על שם השיר "Nowhere Man" של הביטלס, יצא לאקרנים בארצות הברית ב-8 באוקטובר 2010, בד בבד עם חגיגות יום השנה ה-70 להולדתו של לנון. הסרט קרא שפת האם בלנון. מצד אחד אימו לימדה אותו רוקנרול, ומצד שני הייתה זאת דודתו שאליה הוא נשאר נאמן לאורך כל חייו.

הסרט הטוב ביותר שהביא לרוויזיה בדמותו של לנון היה "לנון עירום" (Lennon Naked). דרמה ביוגרפית של הבי.בי.סי שעלתה לאקרנים בשנת 2010. הבמאי הוא אדמונד קולת'רד. הדמות של לנון הופקדה בידי השחקן הנפלא כריסטופר אקלסטון. דמותו של לנון הינה עצבנית, נרגנת, אגואיסטית, מתנכרת לִבְנָהּ, ללהקה, לפרסום ולאביה. גם ביחסיו עם אשתו הראשונה סינתיה וגם ביחסיו עם יוקו (אונו) אין שום זוהר. אנו למדים על האבק מאחורי כוכבי הרוקנרול. הסרט מקביל בין ההתנכרות של לנון לג'וליאן (בנו מאשתו הראשונה), לבין הזעם שהוא חש אל אביו שלא גידל אותו.

קיראו:

פרשנויות חדשות מגלות עוד ועוד כיווני מחשבה רעננים לגבי האדם שעומד שמאחורי היצירה המונומטלית. חייו שנקטעו השאירו חותם חזק מאוד על דור הסיקסטיז כמו גם על דורות שבאו אחריו. הוא השתמש בתקשורת ההמונים בכדי לייצר את עצמו כסופרסטאר חתרני. הוא איתגר גם את מקומה של הדת בחברה כמו גם היציאה למלחמת ויאטנם, זכויות האישה ועוד. בהירצחו הוא הפך למרטיר. רבים זוכרים אותו כקדוש מעונה ורומנטי. ובכל זאת הקולנוע החליט לחצוב לנו צדדים חדשים בדיוקנו.

הסרטים שוב מחזירים אותנו לשאלה הרטורית: מה היה קורה לו לנון היה חי היום. ובכל זאת אולי אפשר להניח כי לנון היה הרבה תקיף, סרקסטי ונוקב מפול מקרטני. הוא לא היה מותח את פניו לעייפה והופך לכוכב פופ שלא עונה על שאלות קשות. לא בכדי בוב דילן סיים באלבום האחרון "TEMPEST" (2012) בתפילת אשכבה ללנון. וכך הוא מבקש מהשמיים: "…כסה אותו ותן לו לישון, / הפץ את אורך, העבר אותו הלאה, אתה בוער בבהירות, התגלגל לג'ון"

%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה:
%d בלוגרים אהבו את זה: