פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

ספרים, כתבי עת ואסופות להורדה חינמית באתר שלי

gunpowder_horn_india_louvre_r436

ספרים וכתבי עת להורדה חינמית

סיפורים:

* הייתי קבורה כשנפגשנו  פורסם עם איור מדהים בכתב העת כביש ארבעים

* הפרעת אכילה שפעם הכרתיגם ב"קורא בספרים")

* שאריות מהספר המקולל

* נצטרך מכונות אחרות בכדי לעצור את הזמן

* בכל רעל יש יותר מדי קסם

* לחכות לסיים סיפור בתוך גופה בלתי מזוהה

* פורטונה כבר לא גרה בקומה ה-23

* אני הילד שנרצח בשכונה

על הדור השלישי המזרחי, גרילה תרבות וערס פואטיקה

1465299_10153450273926665_2522690411757213895_n
רועי צ'יקי ארד ואנוכי הקמנו את "גרילה תרבות" בדצמבר 2007 אך לא ידענו את התוצאות הנפלאות שהיא תביא. בהתחלה חשבנו רק על שימוש בשירה למען יצירת סולידאריות והשמעת קול פוליטי חברתי ופוליטי ברור. הפעולה הראשונה של סולידריות הייתה עם מלצריות "קופי טו גו" באוניברסיטה והיא הסתיימה בהצלחה והן קיבלו חוזה והכרה מההנהלה של שטראוס. אחכ כבר יצאנו מתל אביב והגענו לפריפריה, פעולות מוצלחות בדימונה, קרית גת, ירוחם, כפר סבא, חיפה, אל קודס ועוד.

"על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא קיימים מזרחים צעירים בישראל. כולנו ישראלים. בעוד שאת המהגרים ובניהם מציינים כיוצאי אסיה-אפריקה, הדור הצעיר אוּחד במכבש כור ההיתוך. "לא עברתם את זה?" שואלים ומתכוונים למזרחיות, "ומהי בכלל המזרחיות הזאת?"" כך כתבנו, נפתלי שם טוב, ניר ברעם ואנוכי בפתח דבר לאסופה "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" בהוצאת עם עובד שהלהיטה את כל הרוחות בעולם התרבות ב2007.

במקביל ערכתי את ארבע הגיליונות של כתב העת "הכיוון מזרח" [2006-2008] שהחוברת הראשונה יוחדה למשורר ארז ביטון ומי ידע אז שהוא יזכה בפרס ישראל כמעט עשור לאחר מכן. אך ידענו דבר אחד, התרבות המזרחית חייבת לעמוד במרכז, ואסור להפקירה, גם זה אומר שנשב בשוליים ונכתוב בתוכם, רק לקהילה שהקיפה אותנו בחיבוק אוהב.

במקביל לפעולות גרילה תרבות, פעלתי ביחד עם המשורר והסופר אלמוג בהר ואחרים בעשרות ערבי שירה להעלות מודעות לדור המזרחי השלישי. את האירועים כבר אז עשינו ערבי שירה בפריפריה, עם החד הוריות במאהל ב"בור השיבר" בירושלים [כאן וכאן], בשכונת "דורה" בנתניה, בשדרות ועוד.

בשנת 2011 אלמוג בהר ואנוכי יזמנו [עם חתימות של קהילה שלמה שקמה אחרי "תהודות זהות"] מכתב לצעירים הערבים במזרח התיכון, ובצפון אפריקה שהתקוממו באביב הערבי ושלחנו אותו בהצלחה אליהם באינטרנט. המכתב תורגם לשפות רבות וכך הוא נפתח:

"אנחנו, כצאצאיות וצאצאים לקהילות היהודיות בעולם הערבי והמוסלמי, במשרק ובמגרב, וכדור שני ושלישי של מזרחים בישראל, מתבוננים בהתרגשות רבה ובסקרנות עצומה בתפקיד המרכזי שתופסים באומץ כה רב הנשים והגברים בני דורנו ברחבי העולם הערבי בהפגנות ובמחאות למען חירות ושינוי. אנו מלאי הזדהות ותקווה באשר לעתיד המהפכות שזכו להצלחה, בתוניסיה ובמצרים, וחשים כאב ומתח לאור אובדן החיים הרב בלוב, בחריין, תימן, סוריה ומקומות נוספים."

אחרי המחאה של שנת 2011 כבר היה ברור לכולם שכל הפעילויות האלו הטרימו את זרעי המהפכה. בשנת 2011 גרילה תרבות הוציאה את "שירון המהפכה: שירת האוהלים" וזכינו לראות את ההתקבלות המלאה של היצירה החברתית שלנו.

"גרילה תרבות" לא יכלה להמשיך באותה הדרך אחרי שנת 2011, והפכה להוצאת ספרים, הוצאתי לאור את האסופה האלקטרונית "עבודת גילוי" [2012] עם תהל פרוש שעסקה בחיבור בין זכויות העובדים והיצירה; וגם ערכתי את כתב העת האלקטרוני "לרוחב" [2012] עם אלמוג בהר, נעמה גרשי ותאמר מסאלחה. "לרוחב" עסק בשאלה כיצד החורבן מכונן את היצירה בישראל-פלסטין, והיה בין כתבי הראשונים בין הראשונים שלא הודפסו, אלא רק ניתן להורדה ודיפדוף חינמיים ברשת.

עם היחלשות המחאה החברתית והייאוש הגדול של הבחירות שהעלו את בנט ולפיד הפעילות הגיעה קצת למבוי סתום. אני נסעתי לברלין בהזמנת הליטרטוורקשטאט לחודש וגיליתי עולם חדש וקסום.

כשחזרתי אופיר טובול, מקפה גיברלטר, הציע לי להנחות את ערב השירה בלילה השחור, פתחתי את הערב עם שירי "פינו את התקווה" שנכתב בעקבות פינוי מאהל התקווה בחורף אכזר. אחרי עלו עדי קיסר ושלומי חתוכה והייתי בשוק. דור חדש שלא הכרתי הביא שירים חדים ובהירים. דיברתי מיד עם עדי קיסר ופירסמתי את שיריה בבלוג שלי, ובמדור "באסטה" שערכתי וייסדתי באתר "העוקץ". לאחר כך, עדי קיסר פנתה אלי וביקשה להזמין אותי לערב הראשון של ערב [חורפי] שהיא הפיקה שנקרא "ערס פואטיקה" בבר ברחוב זבולון. האירוע היה מוצלח ביותר, ואחרי מספר אירועים נוספים של ערס פואטיקה שבהם השתתפתי אמרתי לה שהיא חייבת להוציא אסופה והצעתי אתה האכסניה של הוצאת גרילה תרבות. אמרתי לה כבר אז, שתוך זמן לא רב "ערס פואטיקה" תהיה הדבר הכי נכון לשירה הישראלית. הפעולה הפשוטה של חיבור מסרים מזרחים, חברתיים, עם ריקודי בטן וחאפלה, החזירה את השירה העברית למזרח התיכון. אותה מקום שהשירה האשכנזית התנכרה אליו במשך שנים כה רעות, לעגה לו, סגרה את דלתותיה, כפי שכתבה פעם מירי בן שמחון:

"…מַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת" [מתוך השיר "לקראת שיר" בספרה הראשון "מעוניינת, לא מעוניינת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983].

הוצאנו את שתי האסופות הראשונות של ערס פואטיקה בהוצאת "גרילה תרבות", בעריכת עדי קיסר, וגם את ספרה הראשון [לדעתי הספר הכי נמכר בשנת 2015 בתחום השירה] בהצלחה רבה. לא במקרה היה זה אלמוג בהר שערך את ספרה הנהדר של עדי קיסר, ולא במקרה היה זה הסופר והמשורר מואיז בן הראש שערך את הספר של אייל בן משה [גם בהוצאת גרילה תרבות] ולא במקרה קהילה שלמה נעמדה מאחורי ההדסטארט שלהם.

לא היה מאושר ממני לדעת שההצלחה של ערס פואטיקה הייתה נטועה בתוך האדמה החברתית הפורייה של הפעילות המזרחית והחברתית של קהילה שלמה שהתעוררה.
אותה אדמה שחרשנו בפעולות ושירה חברתית במשך שנים יצרה סטייט אוף מיינד למקום שבתוכו עולים ומבעבעים קולות אחרים ששינו לחלוטין את התרבות הישראלית.
היציאה מתוך מדינת תל אביב, הפוליטיזציה של עולם השירה, השימוש באינטרנט ככלי, העמידה על זהות נפרדת, והדחייה של הישראליות כזהות מאחדת – כל אלו היו כלים שהיו בצייטגייסט בכדי לתת רוח גבית לדור המזרחי הרביעי שהשמיע ומשמיע וישמיע את קולו החד והנוקב גם בשנים שיבואו.

מתי שמואלוף, אודסה, יולי 2015.

הדברים התפרסמו לראשונה בגירסא מקוצרת ב"תרבות וספרות" – הארץ

שיעור 1: חשיבותו של מעצב ב"פרידה בברלין"

Photo: Merav Maroody, Berlin, 2013
Photo: Merav Maroody, Berlin, 2013

"פרידה בברלין"  – שיעור 1 – "מעצב גרפי"

מהו תפקיד המעצב בספר שירה? איך מוצאים מעצב טוב? במי בחרתי לעצב את כל האסופות של גרילה תרבות, כתבי העת שערכתי ואת ספר השירה האחרון שלי? אני מתחיל בשיעורים שילמדו על הדרך לייצור ספר שירה טוב. ברכות, חיבוקים ונשיקות ובקרוב מגיע לביקור בארץ הקודש.

את אבי בוחבוט הכרתי בעבודה המשותפת שלנו בגרילה תרבות בעשרות אסופות כ"שירה מפרקת חומה" עד כתב העת "לרוחב" ו"ערס פואטיקה". הוא מעצב הבית כתב העת 'מעין' בעריכת צ׳יקי ויהושע. תפקיד המעצב בספר הוא חשוב כמו מפיק באלבום מוזיקלי. כי בספר יש חשיבות מאוד גדולה לעטיפה, לפונטים ולהתקנה ועימוד. ביקשתי ממנו להכנס לפרוייקט והוא לא היסס והתמסר כולו לעבוד עם הוצאת בוקסילה. אני רציתי לעטיפה את התצלום של מרב מרודי עם המגבעת. אך הוא החליט לבחור יצירת מחשב שלי שעוסקת ב'תופת של המהגרת'. היצירה הממוחשבת הולמת את האופי של הספר הדיגיטלי. כשאני מדפדפ בספר ורואה את התוצאה אני שמח על ההחלטות העיצוביות שאבי לקח. אמנים כמותו הם בטון יצוק והם חלק בלתי נפרד מיסודות הוצאת ספר שירה.

עם הזמן מצטברות עבודות שלו ואפשר לראות קו עיצובי, מאוד פסיכדלי, מלא מתיקות, רומנטיות והוא מקל הרבה פעמים באמצעות העיצוב שלו על המסרים הקשים. אני מאוד מחובר לקו העיצובי שלו. קודם כל באופן אינטואטיבי, ואחכ גם באופן רציונאלי. בעבודה איתו הוא מאוד רגוע, ואני לא זוכר פעם אחת שרבנו או התווכחנו קשות. הוא יודע להעביר את המסרים העיצוביים שלו ברוגע. זה גם חשוב לעבודה בצוות של עריכה והוצאה לאור. מעניין מתי יבואו ההיסטורניות של העיצוב ויבדקו את הקו העיצובי שלו ויכתבו ספר על השינוי שהוא עורך בדור הצעיר, בכל העבודות החתרניות שלו.

תודה בוחבוטון!

פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0
פרידה בברלין רק ב-7 ש"ח בלבד. לא תמצאו אותו ברשתות הספרים. רכשו אותו כמתנה ללבכם/ן >>> http://bit.ly/1kvKJD0

השקת לרוחב בירושלים

העורכת ומשוררת נעמה גרשי פותחת את ההשקה התל אביבית של לרוחב בבית העם
העורכת ומשוררת נעמה גרשי פותחת את ההשקה התל אביבית של לרוחב בבית העם

אנו שמחים וגאים להזמין אתכם להשקה של כתב העת "לרוחב" בירושלים- כתב העת החדש של גרילה תרבות. הרבה כוחות חברו כדי להוציא אותו לאור, פוליטי, חינמי, אינטרנטי, בערבית ובעברית. ואנחנו מקווים שהצלחנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו וליצור כתב עת ספרותי שישקף את הלך הרוח של התקופה הזו.

השקת כתב-העת האינטרנטי החינמי "לרוחב" מבית "גרילה תרבות" ה-4.9, יום שלישי, בשעה 19:30,
إطلاق العدد يوم الثلاثاء 4 أيلول، الساعة 19:30 في ابرم بار, القدس, شارع يافا 97
مقطع عرضي, مجلة عصابات ثقافة, العدد الأول: خراب

פייסבוק  בית הקפה אברם, רח' יפו 97 פינת כי"ח, כיכר הדוידקה, ירושלים

בהשתתפות (לפי א' ב'):

  • אבי בוחבוט
  • אלמוג בהר
  • ארז ביטון
  • ג'ודת עיד
  • יוסי דברה
  • מואיז בן הראש
  • מיה אנגלר-ספקטור
  • מתי שמואלוף
  • נעמה גרשי
  • ראג'י בטחיש

מוסיקה: נטע אלקיים ועמית חי כהן

הכניסה חופשית


***

תקשורת

לינק לכתב העת

הורדת כתב העת כ-PDF

הודעה לעיתונות

צילום: עזרא לוי
צילום: עזרא לוי
  •  12.7.2012 לרוחב בואינט
  • 13.7.2012 כתב העת לרוחב במדור תרבות וספרות של ידיעות אחרונות. כתבה: צליל אברהם

8101_10151255732288238_134154777_n

  • פתח הדבר של כתב העת לרוחב פורסם בעברית ובערבית בבלוג של אלמוג בהר ומתי שמואלוף
  • 13.7.2012 דיברו על כתב העת ברשת א
  • 13.7.2012 הגיליון הראשון של "לרוחב" מתארח במדור באסטה של העוקץ עם השיר המומלץ מאוד של תאמר מסאלחה
  • 16.7.2012 – הארץ – גלריה – כתב עת ספרותי חדש, "לרוחב", ראה אור באינטרנט >>> גיליון ראשון של "לרוחב", כתב עת דו-לשוני לספרות של אנשי "גרילה תרבות", עלה בימים אלה לאינטרנט בעריכת מתי שמואלוף, נעמה גרשי, תאמר סאלחה ואלמוג בהר. גיליונות כתב העת, שהופק באופן עצמאי ובהתנדבות, יראו אור פעם בשנה ויכללו טקסטים בעברית ובערבית. מטרת כתב העת, על פי עורכיו, היא ליצור כתב עת המגיב למציאות ומנסה להשפיע עליה דרך יצירת מרחב ספרותי פתוח, דו לאומי ופוליטי. "'לרוחב' קם כדי לתעד את אלה החיים", נכתב בדברי הפתיחה של הגיליון. "ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא הרחוב".  הגיליון הראשון, הכולל 130 עמודים, מוקדש לנושא "חורבן" ומתמקד בשירה, אבל כולל גם אמנות, פרוזה ומסות ספרותיות. בין הכותבים נמנים המשוררים שחר מריו מרדכי, ענת זכריה, יונית נעמן, ואן נויין, אמירה הס, ג'ודעת עיד וראג'י בטחיש, האמנים לארי אברמסון, מאג'דה חלבי מרעי וענבל לימור. בגיליון מופיע פרק ראשון מתוך רומן חדש של הסופר והמשורר מואיז בן הראש, וסיפור של הסופר עמיחי שלו. את הגיליון אפשר לקרוא ולהוריד בכתובת http://www.gerila.co.il/wide01. ב 1 באוגוסט יתקיים ערב השקה ב"בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב. תודה לעידו בלאס!!!
  • 26.7 לרוחב בטיימאאוט!!!!

ב־2007, הרבה לפני שהשיח החברתי הפך שגור בפי כל, הוקמה "גרילת תרבות", קבוצה שארגנה מחאות שירה ואמנות ספונטניות בסגנון הפלאש מוב. הקבוצה השתתפה בשורת מאבקים חברתיים ופוליטיים, בהם המאבק למען מלצריות קופי טו גו; "שירת אקירוב" – מחאה מול ביתו דאז של שר הביטחון; "משוררות נגד האח הגדול" – נגד חוק המאגר הביומטרי; "שירת הבדואים" – במחאה על פינוי הכפר אל־ארעקיב; ו"שירה סוציאלית" – תמיכה במאבק העובדות הסוציאליות.

מחר יושק כתב העת של הקבוצה, "לרוחב" – כתב עת מקוון, פוליטי וחינמי, המכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, מסות ואמנות בעברית ובערבית. עם המשתתפים בו נמנים אבי בוחבוט, ארז ביטון, יונית נעמן, עמיחי שלו, ראג'י בטחיש, תאמר מסאלחה, עידית גבאי, עתליה שחר, דני רוזנברג ורבים אחרים. כתב העת יושק בבית העם בת"א, שהפך בית לאמנים ופעילים חברתיים.

מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה ומעורכי כתב העת, מספר: "כבר ב־2010 הרגשנו שפעולות אד הוק של גרילת תרבות לא מספיקות, ורצינו לחשוב על פעולות לטווח הארוך, שייגעו בתהליכי עומק בחברה. אבל נעמה (גרשי – ד"ק) גרה אז בארה"ב, ובדיוק לאלמוג (בהר – ד"ק) נולד ילד (שניהם מעורכי הגיליון – ד"ק). אחר כך חששנו שנושא הגיליון 'חורבן' יהיה מנותק מהמציאות, בעקבות ההתעוררות החברתית. רצינו להראות שחורבן הוא לאו דווקא שלילי, ויכול להיות מקום גם ליצירה ולא רק לקטסטרופה. לאו דווקא חורבן פוליטי, גם חורבן אישי, טראומה כבסיס ליצירה".

 

אתה מרגיש שאתם משפיעים?

"הרבה מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים קיבלו סיקור תקשורתי בעקבות היוזמות שלנו. המאבק הראשון שלנו, למען מלצריות קופי טו גו, נחל הצלחה – למחרת האירוע נענו דרישות המלצריות; במאבק העובדים נגד חברת אקרשטיין השתמשה השופטת בסיסמה שלנו 'העובדים אינם מרצפות משתלבות'. אבל יש מקומות שנכשלנו, כמו מפעל פולגת בקריית גת".

ישנה טענה שאמנות פוליטית הופכת את האמנות והשיח הפוליטי לרדודים.

"אני מכיר את הטענה, אבל בישראל של 2012 האמנות חייבת לעסוק בנושאים פוליטיים, זה חוסר אחריות לא לעשות את זה."

צילום: עזרא לוי
צילום: עזרא לוי

המחאה החברתית הפכה אתכם לרלבנטיים יותר או פחות?

"המחאה הפכה את השוליים למרכז. בהתחלה, כשבאנו מהשוליים, כולם יצאו נגד וכתבו מאמרים נגדנו. היום הרבה יותר קל ליוצרים חברתיים שהשירה שלהם באה מהשטח. אתה רואה סיסמאות כמו 'העם דורש צדק פואטי', וכבר לא הזוי לשמוע שיר של יודית שחר. המחאה גם הולידה את איגוד המשוררים – שכיום משתף פעולה עם המדיטק בחולון. ועדיין, חשוב להביא מה שנשאר בשוליים, ממקום של חוסר סיפוק, ולהראות שיש עוד מקום לפעולה".

מה הייחוד של "לרוחב"?

"הוא מאוד פתוח ומגוון בדעות שלו, זו גם אחת הפרשנויות לשם 'לרוחב'. אנחנו מאוד חברתיים, לכן האתר וכתב העת פתוחים ובחינם. חשוב לנו לשמור על תרבות נגישה".

מה התוכניות לעתיד?

"כרגע אנחנו לא מתכננים את הגיליון הבא, גם כשנולד לך ילד אתה לא חושב על הילד הבא. אולי בעתיד נשקול להוציא גרסה מודפסת".

 
****

דגלים אדומים לפניך; רשמים מהשקת כתב העת "לרוחב"

"שלושים שנה אני מורה ללשון עברית מובסת" מעיד המשורר איתן קלינסקי, בהאשימו את השיח הישראלי באנכרוניזם, הגמוניה ואלימות. בהשקה לכתב העת "לרוחב", שנערכה ביום רביעי האחרון, הושמעה ההאשמה לצד שאיפה ליצירת שפה אחרת, שתגדיר את הרחוב מחדש

| 7 באוגוסט 2012, 15:25

מאת אור זילברמן בחיה רעה – מדור הספרות של מגפון".

בשירו "דיסוננס", כותב המשורר ג'ודת עיד: "כזה אני…\ לעתים לבן, לעתים צהבהב\ עוטה גלימה בחום העז\ מגבעת בגשם\ מסתופף בחושיי\ חולם על כפר\ על לחן\ על שמש\ על אור ירח". את שירו מקריא עיד על גג "בית העם" בתל אביב, בליל אוגוסט חם במיוחד ונטול כוכבים. הדיבור העברי-ערבי שלו מתגלה גם במציאות כבגדר "עובדה קיימת". הוא פרובלמטי, בהיותו בעל זהות מסוכסכת ובה בעת הוא גם אנושי מאוד, בהיותו עוד קול הנבלע לתוך ההמולה העירונית של הרחוב מתחת.

 

השקת כתב עת לרוחב. צילום: עזרא לוי
השקת כתב עת לרוחב. צילום: עזרא לוי

כתב העת החדש "לרוחב",  http://www.gerila.co.il/wide01/ בו התפרסם זה עתה שירו של עיד, מתיימר "לתעד את אלו החיים" דווקא מתוך מהלך של הורדת השירה לרחוב. לא לרחובות תל-אביב הכוונה, כי אם לרחוב של המרחב העברי והערבי, הישראלי והפלסטיני, אותו רחוב של שיח ציבורי רווי כפילויות וסתירות שעיד מתאר דרך זהותו שלו כ"דיסוננס". עם זאת, משוררי תנועת "גרילה תרבות", בפתיח לכתב העת, מסבירים שאין בכוונתם להתחקות אחר רחוב זה, כי אם להגדירו מחדש: את המראה, את השיח, את השפה ולבסוף- גם את "השכנים", הלוא הם אנחנו.

מתי שמואלוף, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי
מתי שמואלוף, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

תפישתה של השירה כמעין "כוח פואטי", שבכוחה להגדיר מחדש את המציאות, כמו גם להביא לשינוי חברתי, מפתיעה לנוכח הכותרת של הגיליון הראשון: "חורבן". לכאורה יש פרדוכסליות מסוימת, בתיעוד "החיים" מתוך דיבור אודות "חורבן", המאיים להביא לקצם. קריאה בגיליון הראשון של "לרוחב" אכן מגלה יצירות רבות המשתמשות בחוויה של "חורבן" ובביטויים חריפים המביעים הרס ומוות. יחד עם זאת, כחלק מתפישה מוצהרת של עורכי כתב העת, אין "החורבן" מהווה אלא שיח של פחד ואלימות, ממנו נוצרים "החיים" כפי שאנו מכירים אותם. מדובר, כמובן, בשיח ההגמוני והמיליטריסטי של החברה הישראלית. שיח העולה, בין היתר, מתוך שירה של המשוררת ענת זכריה, "אנחנו אנחנו": "אנחנו בונים את החומה\ אנחנו פשטנו שרפנו באש\ אנחנו אלה פה היום\ כולנו חיים".

האם אווירה זו של "חורבן" באה לידי ביטוי בהשקת הגיליון, שנערכה ביום רביעי? לאו דווקא. למעשה, שילוב של שירה, אמנות ומוסיקה, כמו גם של עברית לצד ערבית (לא פעם מפי אותם דוברים ומשוררים), יצר במקום שיח שיתופי, חי ומרגש. היה ניתן ליהנות משירתה הנפלאה של לונה אבו נאסר, מהרכב "סיסטם עאלי", גם מבלי להבין ערבית, כמו גם להשתעשע מטעויות קלות שהגו הדוברים השונים, אחד בשפתו של האחר, מבלי להבחין או להבין את הטעות עצמה. יותר מכל, הייתה האווירה במקום רוויה בפתיחות ובשיתופיות, של מלים, של חוויות ושל תחושת גאווה אחת מרכזית. תחושה, שבאה לידי ביטוי בתקווה שהביע אבי בוחבוט, מפעילי המחאה החברתית, ש"הביטים" של כתב העת (המושק בגרסה אלקטרונית) "יציפו" את הקוראים מקיר לקיר,יאפשרו לגשר בין פלגיו המסוכסכים של הציבור הישראלי ויהוו נדבך נוסף בדרך לשינוי חברתי.

 

אלמוג בהר, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי
אלמוג בהר, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

 

שלא כמנהג כתבי עת ספרותיים אחרים, "לרוחב" כאמור אינו מופץ בדפוס, ומכאן שלא ניתן להשיגו בחנויות הספרים. הוא מבקש ללוות את התעוררותה השנייה של המחאה החברתית, כאשר הוא מופץ על גבי הרשת וניתן לקריאה בחינם ומכל מקום, בארץ או בעולם. לנוכחים בהשקה, ניתנה האפשרות לקרוא את הגיליון הראשון באמצעות ברקוד, שהודפס על גבי גלויות אדומות הנושאות את לוגו כתב העת. עד לסוף הערב כבר נופפו הנוכחים בגלויות, על פניהם שלהם ועל פני האחרים, להגנה מפני החום הכבד. כמו דגלים אדומים, וכמו כתב העת עצמו, נדמה היה שצבען של הגלויות מתריע על סכנה כלשהי, על איום ועל פחד. עם זאת, ניסיון לאתר תחושת פחד בפני הנוכחים העלה חרס. ככלות הכול, אין תכלית כתב העת להתריע על איום מוחשי במרחב הציבורי, כי אם להרחיב את גבולותיו, מתוך מודעות לפחדים המשותפים לכל באי "הרחוב" הישראלי. על כן, השקת כתב העת בעיקר מעוררת תקווה- ליצירת שפה אחרת, שיח שיתופי ואולי, בהמשך, גם מהפכה.

ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית

▪ ▪ ▪

איתן קלינסקי על ההשקה

כמאה שוחרי שירה הצטופפו על גג בנין "בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב להקשיב למשב רוח מרענן של שירה חדשה בערב ההשקה של כתב העת "לרוחב", שעל הוצאתו שקדה "גרילת תרבות".

הגיליון מכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, אומנות ומסות ספרותיות. ניכר, שהושקעה עבודה מאומצת על-ידי חברי המערכת – נעמי גראשי, אלמוג בהר, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף – כדי להביא את כתב העט לצורה מקוונת וחינמית. לה הוסיף חן רב אבי בוחבוט בעיצוב גראפי מרשים.

 

ראשון הקוראים היה ארז ביטון, מי שהוביל מהפכה בשירה הישראלית, שכתיבתו היא מודל למשוררים רבים. משורר הנותן ביטוי עז לחוויה חנוקה של ילדות מהגרים מארצות המזרח במעברה והופך אותה לחומר שירי חי וחגיגי . שירו "בשעה של שקיעה" זועק כבר שנים את זעקת האב, הכורע תחת נטל מלחמת קיום תוך איבוד טוהר עולמו וזהותו.

 

ריגש את הקהל המשורר ג'ודת עיד בשירו "דִּיסוֹנַנְס", המתמודד עם מקומו כפלשתיני החי בחברה הישראלית המתנכרת לו:

 

"אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם אֵין לִי אֲדָמוֹת \ לֹא לַיְלָה וְלֹא עָפָר וְלֹא עֵצִים". מה שיש לו , לג'ודת עיד מובע בכאב רב – " אֲנִי דִּיסוֹנַנְס \ אֲנִי עֻבְדָּה קַיֶּמֶת \ לַאֲחָדִים – בִּלְתִּי רְצוּיָה \ לַאֲחֵרִים – עֲדַיִן בִּבְדִיקָה." והתוצאה העגומה היא בתחושה הזועקת – "זֵהוּתִי הִיא פְּזוּרָה לְבַנָּה \ זְמַנִּי בָּדוּי כְּמוֹ הַמָּקוֹם \ נוֹכְחוּתִי כִּפְזוּרָתִי \ מַשְׁפִּילָה, זוֹעֶקֶת."

כמו האב בשירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה", האבא שבא מצפון אפריקה לבנות את ביתו בישראל, הנדחה על-ידי מציאות מתנכרת, חש כיום המשורר בן העיר נצרת – פלשתיני אזרח מדינת ישראל – ה"נוֹשֵׁא אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה \ אַף כִּי הָרְחוֹבוֹת מִתְנַכְּרִים לִי ". קולו של הכפר הבלתי מוכר, המנותק מהחיים ממים ומחשמל, הדהד בעוצמה רבה בערב ההשקה, כשמתי שמואלוף קרא את שירה של המשוררת יונית נעמה.

את תחושת הכאב של אובדן שפה וזהות ניתן היה לחוש בעוצמה רבה בקריאתו של המשורר אלמוג בהר את שירה המרטיט של המשוררת אמירה הס, הכותבת בעברית-יהודית-בגדדית ובעברית, שירה המבכה את אובדן זהותה ושפתה.

ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית.

העורכים בחרו להתמקד בנושא "החורבן", כפי שהצהירו: "נדמה כי הוא מלווה את המקום בו אנו חיים, נוכח בהיסטוריה של כל אחת מהקהילות החיות כאן, נוכח בשיחות על העתיד וחוזר שוב ושוב ברטוריקה הפוליטית, שנעה בין דמות התוקף לדמות הקורבן".

ניכר, כי ב"לרוחב" ניתנה במה לקולות רבים ושונים להציב מראה מורכבת, אנושית ומדויקת יותר מזו המוגשת ונדחסת לנו יום יום בתקשורת.

ביטוי שירי למציאות של היותנו עם כובש במשך ארבעים וחמש שנים נתן איתן קלינסקי בשיר – "מורה ללשון עברית מובסת". שיר שנכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון לשירות מילואים בגזרת שכם וג'ינין לפני שנים רבות.

 

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית

קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי

בְּתַפּוּחֵי זָהָב

הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים

כִּבְמַשְׂכִּיּוֹת כֶּסֶף

עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אֳפָנָיו.

 

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית

קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי

בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי

שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי:

הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוּס הַלֵּב

הַשִּׁירָה – קֻלְמוּס הַנֶּפֶשׁ.

 

שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּסִמְטָאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין

הוּסְגוּ אָחוֹר

כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי

מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ,

כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוּסֵי הַלֵּב

וְקֻלְמוּסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.

בְּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין

אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס

לְלָשוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.

 

הַיּוֹם

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת

שֵׁמֵיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם

וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת

מְמַלֶּטָת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחוֹרָרִים

עֲרָבִי מַסְרִיחַ

סְ'תוֹבֵב לַקִּיר

אוּסְקוּט

יָא מַנְיָאק.

 

 

*

קראו את הראיון של נטע הלפרין בעכבר העיר עם המשוררת ועורכת כתב העת "לרוחב" נעמה גרשי

 

%d7%9c%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8

זאב לזאב אדם

הרומאן "טוטם הזאב" של גיאנג רונג, התפרסם לראשונה בשם בדוי ורק אחרי מספר שנים התגלה שמו האמיתי של המחבר. לפרקים הספר משמש כאוטוביוגרפיה של המחבר. רונג הופך בעלילה לצ'ן ג'ן סטודנט-מתנדב מבייגינג' שנוסע, ביחד עם ארבעת חברי התיכון שלו, בשנות השישים לגור ביורט (אוהל כיפתי) ולעבוד ביישוב נוודים נידח בערבות של מונגוליה. במקום הוא פוגש בזקן שהוא המורה הרוחני שלו ומלמד אותו על זאבי הערבות. צ'ן ג'ן מספר לנו על השינוי בין המקום ממנו הוא והמקום אליו הלך: "… הוא קרא ואסף ספרים על תושבי הערבות, ולמד שהם מעריצים את טוטם הזאב. אלא שרק עכשיו התחיל להבין מדוע התייחסו כך לזאב. אב קדמון אכזר, שהיה בעל חיים נתעב בעיני הסינים ובעיני כל האנשים שעיבדו את האדמה" (עמוד 24).

החלק הראשון של הרומאן מאניש ומאליל את הזאבים ככאלו שפיתחו תורת מלחמה שהשפיעה על ג'ינג'ס חאן ובעקבות כך התפשטה בעולם: "הזדמנויות נקרות רק בדרכם של הסבלנים, אנשים וחיות גם יחד, ורק הם מנצלים את ההזדמנוות האלה, איך לדעתך הצליח ג'ינג'יס ח'אן להביס את הצבאות הגדולים של שושלת ג'ין עם פרשים מעטים כל כך ואת כל האומות שנפלו שדודות לרגליו? אין די בהפגנת כוחם של הזאבים… ללא סבלנות לא תהיה זאב. לא תהיה צייד, לא תהיה ג'ינג'יס חאן." (עמוד 31).

העלילה עוברת מסיפור חניכה והופכת לפוליטית בעליל. הדבר מתרחש כשהופר האיזון בטבע וגנבו לזאבים את מזון החורף שלהם: הצבאים. האשמים בתעלול היו זרים מחוות במנצ'וריה, ש"איתרו את נקודות התורפה של המונגולים מן הערבה – משקה חריף. הם גרמו לרועה סנג'אי להשתכר ולמדו מפיו על מקומם של הצבאים" (עמ' 71).

רעבונם של הזאבים המרומים גרם למחיר כבד עבור בני האדם. הזאבים תקפו את חיות המשק שלהם. הממסד הפוליטי מיד החזיר את המסורת השנתית של גנבת גורי זאבים, שהיתה נהוגה בעבר. נציג הצבא התערב במיוחד והעניק פרסים לגנבים. פרוותיהם של גורי הזאבים היו שווים מחיר יקר ערך, כי הם היו רכות ונוצצות, נדירות ויקרות ושימשו להכנה של מעילי נשים אריסטוקרטיות ושוחד לפקידי הממשל.

הזאבים אצל רונג אינם אלא מטפורה רחבה ליחסים בין דוריים באסיה, למתח בין סין ומונגוליה, למתח הפנימי בין יושבי הערים לנוודים. רונג מאליל את הזאבים, כסוג של השגחה קדושה פגאנית, שפועלת יד ביד עם האלוהות המקומית ("טנגרי"). אי אפשר לדמיין את הזאבים כטורפים, והוא מעניק להם איכות מיתית נדירה. אך הספר אינו ניו אייג'י למרות ההתפשטות של הפאגניזם השטוח במערב.

הרומאן מייצר מטפורה ספרותית בפני עצמה, ואינו משמש אותנו כספר היסטוריה. הוא מעניק לנו תענוג, גם בהשתתפות ביצירת הזאבים כחלק מהסדר המיתי של ההשגחה העליונה, וגם בפירוק של המטפורה בחזרה ליחסי הכוח המאפיינים את המאבקים של החלק השני של המאה העשרים.

מתארח באופסייד סטוריס של שחקן חיזוק ומספר איך הפך מאוהד מכבי חיפה לאוהד של הקבוצה הצהובה מירושלים, מה דעתו על נבדל פאסיבי והאם שמאלני יכול לאהוד את בית"ר.

בשחקן חיזוק מוצג שאלון עם 12 שאלות קבועות לאמנים/מוסיקאים/סופרים ישראלים על האהדה לקבוצת הכדורגל שלהם.

הגלויות עם הברקוד לסמארטפונים יצאו ממכבש הדפוס בכדי שתוכלו להגיע במהירות שיא לכתב העת ולהעניק אותן במתנה לכל עבר. העיצוב המטריף, ההפקה וההדפסה - על כתפי בית היוצר של אבי בוחבוט ( http://www.avibohbot.net/ )
הגלויות עם הברקוד לסמארטפונים יצאו ממכבש הדפוס בכדי שתוכלו להגיע במהירות שיא לכתב העת ולהעניק אותן במתנה לכל עבר. העיצוב המטריף, ההפקה וההדפסה – על כתפי בית היוצר של אבי בוחבוט ( http://www.avibohbot.net/ )
תודה לבית העם, לקהל הנפלא שמילא את הגג ביום הכי חם על פני האדמות בלי רוח קטנטונת, אך בזכותו ובזכות היוצרים והיוצרות היה ערב מרגש ביותר. כנסו לאלבום הפייסבוק שלנו. בקרוב נודיע על ההשקה הירושלמית בקפה של אברם.

אירוע שלישי ואחרון בסדרת האירועים המקדימים לתערוכה "עיר שדה" במסגרת "אוהבים אמנות" 2012 שבו ישתתפו אמני גרילה תרבות. 

עיר שדה 03  |  יום שני, 6 באוגוסט 2012, החל מהשעה 19:00

פעילה, מרכז עמיעד, שוק הפשפשים ביפו

 

בירוקרטיה, אנרכיזם וסיור ביפו 2030

       אירוע שלישי ואחרון בסדרת האירועים המקדימים לתערוכה "עיר שדה" במסגרת "אוהבים אמנות" 2012

 

לאתר התערוכה

לאירוע בפייסבוק

המאה העשרים ואחת מלחמות של הלב

המאה העשרים ואחת מלחמות של הלב

מְדַבְּרִים וְשׁוּב
הַגּוּף שׁוֹתֵק
יָרֵחַ, שֶׁמֶשׁ וְיָם שֶׁל המֵאָה העֶשְׂרִים וְאַחַת
מִלְחָמוֹת שֶׁל הַלֵּב

מָה אוֹמְרִים כְּשֶׁבּוֹכִים
שִׁירָה שֶׁל סוֹד חָדָשׁ
מַה מְּבִינוֹת הַמִּלִּים
כְּשֶׁהַגּוּף לֹא יוֹדֵעַ לְהַקְלִיד

וְקָבַעְנוּ לִפְתֹּר אֶת הַנְּשָׁמָה מֵהַגּוּף
לִפְטֹר אֶת הַשִּׁירָה מֵהַפְּרוֹזָה
הַפּוֹלִיטִיקָה אַף פַּעַם לֹא תִּכַּנֵּס לַמִּטָּה
חִבּוּק שֶׁל לַיְלָה הוּא הַנֶּשֶׁק הָאֲמִתִּי שֶׁל צִבְאוֹתַי

מַסֵּכַת אֲהָבוֹת עִם בּוֹרֵאת עוֹלַם
אֵיפֹה הַנְּבִיאָה שֶׁתִּקַּח אוֹתָנוּ לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
אֶת הָאַכְזָבוֹת, נְאַפֵּר בַּמַּאֲפֵרָה, מָרַדְנוּ בַּמְּחָאָה שֶׁנִּגְמְרָה
בַּקַּיִץ, וְהָאֹהָלִים לֹא הִסְפִּיקוּ לֶאֱחֹז בַּגָּעְגּוּעַ

אֵין וְלֹא תִּהְיֶה מִלָּה שֶׁתִּתְפֹּס אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא מַצְלִיחַ לְהִכָּלֵא בְּגַחְלִילִית חַתְרָנִית
אֵיךְ עוֹצְרִים וּלְאָן מַמְשִׁיכִים
מֵעֵבֶר לִנְהַר הַשִּׁכְחָה שֶׁל הַגּוּף

גַּעְגּוּעַ נִפְתָּח בְּמָסָךְ מְתַעְתֵּעַ
גֶּשֶׁם רוּחַ סְעָרָה עוֹלִים וּמְפָרְקִים חוֹמוֹת שֶׁל פְּרֵדָה מִתְמוֹטְטוֹת
בְּתְּשׁוּקָה, כִּי אֲנַחְנוּ שַׁיָּכִים לַחֶסֶד וְלַגְּאֻלָּה
אֲבָל מַה זֶה מְשַׁנֶּה לָאֱמֶת, לַצַּעַר וְלָרַחֲמִים

נָמוּת מִדֵּי יוֹם בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת
מִלְחָמוֹת שֶׁל הַלֵּב
וְלֹא נִכָּנֵס לְגַן עֵדֶן שֶׁל מִלָּה
הַגּוּף לְעוֹלָם לֹא בּוֹדֵד וְלֹא שָׂבֵעַ.

שיר מגאללאמאני

כִּשָּׁלוֹן שֶׁל שִׁיר מֶגָלוֹמָאנִי
כִּשָּׁלוֹן שֶׁל בַּיִת בְּלִי money

כִּשְׁלוֹן מְשׁוֹרְרוֹת בַּגִּיל אַרְבָּעִים
כִּשְׁלוֹן מְנַקְּדִים פְרִילַנְסִים

כִּשָּׁלוֹן שֶׁל שִׁיר לְלֹא טוּר בְּעִתּוֹן
כִּשָּׁלוֹן שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטָה לְלֹא כַּפְתּוֹר ON

כִּשָּׁלוֹן שֶׁל אֲגֻדַּת סוֹפְרִים לְלֹא זַיִן
כִּשָּׁלוֹן שֶׁל יְצִירָתִיּוּת בְּלִי זַיִן בָּעַיִן

כִּשָּׁלוֹן שֶׁל סֵפֶר שֶׁלֹּא נִגְמַר בְּחַיָּה אוֹהֶבֶת
כִּשָּׁלוֹן שֶׁל זִהוּם שָׂפָה לְלֹא נִקָּיוֹן וְעוֹזֶרֶת

כִּשָּׁלוֹן שֶׁל שִׁיר לְלֹא תַּשְׁלוּם
כִּשְׁלוֹן מַשְׂכֹּרֶת בְּלִי תְּלוּשׁ, כְּלוּם, שׁוּם, מְאוּם, וּבֵּטַח שֶׁלֹּא לְעָשֵׁן חוּם
כִּשְּׁלוֹן שִירָת חוֹמָה וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל
כִּשְּׁלוֹן פְּלִיטֵי שִׁירַת מִלְחָמָה וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל, וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל, וְשֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל

כִּשְׁלוֹן יָרֵחַ שָׂבֵעַ שִּׁירָה הַנָּעָה בְּעֲצַלְתַּיִם
כִּשְׁלוֹן שֶׁמֶשׁ אוֹתִיּוֹת, הַנּוֹקֶמֶת שִׁבְעָתַיִם

כִּשָּׁלוֹן תְּחִלַּת שִׁירַת הַמֵּאָה ה-19, ה-20, ה-21
כִּשָּׁלוֹן כָּסוּף שֶׁל קֹהֶלֶת מְסֻמָּם, בַּבְּרֵכָה נִשְׁמַט

אחרי שיר

לס.ב.

טִירוֹת, קִירוֹת מִתְמוֹטְטִים, דְּמוּת גַּבְרִית, אוֹ נָשִׁית מַקְדִּימָה וּמְדַרְדֶּרֶת אוֹתִי בִּנְתִיב בְּרִיחָה שֶׁלֹּא נִגְמַר בְּמִּלָּה
מִבְחַן בַּיִת שֶׁלֹּא מֻשְׁלָם, וּמוֹרָה שֶׁלֹּא נוֹתֶנֶת לְהַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב, צִבּוּר מְאַיֵּם שֶׁרוֹדֵף אַחֲרָי וּמְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה, בְּעִקְּבוֹת דֵּעָה שֶׁפִּרְסַמְתִּי בְּעִתּוֹן

הַמַּשְׁמָעוּת הַפּוֹאֶטִית לֹא בְּרוּרָה
שָׁלֹשׁ חֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע בַּבֹּקֶר
נְקֻדַּת חֵן סַרְטָנִי, מְהַבְהֶבֶת לִי
בָּאֹזֶן
בְּדִיקַת אֵיְדְס שֶׁאַף פַּעַם לֹא הֻשְׁלְמָה
לוֹחֶשֶׁת לִי בָּאֹזֶן שֶׁטָּעִיתִי בַּיְּחָסִים
וְלֹא סְתָם הִגַּעְתִּי כָּל כָּךְ קָרוֹב לְחוֹפֵי הַפְּרִידָה מֵהַגּוּף וְהַחֲגִיגָה שֶׁל הַשָּׁעָה הַאֲפֵלָה שֶׁל נֶּפֶשׁ אֻמְלָלָה

מָשִׁיחַ עוֹד חֲצִי שָׁעָה, הֵידָד לָiphone שֶׁמַּחְבִּיא מִמֶּנִּי אֶת הַמִּלִּים
כְּשֶׁאֲנִי צוֹהֵל וְנָסוֹג לְתוֹךְ מִרְדָּף בִּלְתִּי פּוֹסֵק אַחַר הַיַּצִּיבוּת וְהַקִּיר שֶׁבּוֹ אֲנִי מִתְדַּרְדֵּר אֲבָנִים מִתְמוֹטְטוֹת עַל גַּבֵּי: טַחַב סַהֲרוּרִי, אוּלַי אֵזוֹב בּוֹגְדָנִי, וִירֹקֶת לֹא מַבְטִיחָה.
"אָנוּ נוֹפְלִים עַל צֵלַע הַר, שֶׁעוֹד תִּפֹּל עָלֵינוּ" אֲנִי זוֹעֵק לָחָלוּץ שֶׁרָץ לְפָנַי, אֲבָל הוּא לֹא מַקְשִׁיב וּמֵעוֹלָם לֹא
רָאִיתִי אֶת פָּנָיו, שֶׁבְּוַדַּאי נִלְקְחוּ מִתּוֹךְ זִכָּרוֹן שֶׁלִּי עַל טִיּוּל בְּרִיחָה מִצְּבָא הַהֲגָנָה שֶׁל ארה"ב, בְּיַחַד עִם חֲבֵר בֵּית חָרָא תִּיכוֹן שֶׁהִצְטַיֵּן בַּהַנְדָּסָה.
הִשִּׁיר אַף פַּעַם לֹא מִסְתַּיֵּם בְּפְּרוֹזָה עִם עֲלִילָה וְגִבּוֹר. אַתָּה נוֹתָר מַבִּיט בַּמִּשְׁטָר,

כְּמוֹ שֶׁאַתָּה קוֹרֵא אֶת הַשִּׁיר, שֶׁכּוֹתֵב אוֹתְךָ. זֶהוּ מַבָּט אָרֹךְ שֶׁיָּדוֹ הָאַחַת בַּנֶּצַח וְיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה מְפֻיַּחַת בְּתוֹךְ אֲרוֹן חַשְׁמַל מִשְׂרֶפֶת שָׂפָה בַּת אֶלֶף שָׁנָה, וְרַגְלֶיךָ מִתְחַלְּקוֹת עַל מַיִם שֶׁהֵם נוֹזְלִי מִטַּת סֶקְס הַקְרָאָה שֶׁל spoken וְרֹאשְׁךָ הַקָּטוּעַ הוּא פַּעֲמוֹן הַכְּנִיסָה לְמִשְׁחֶטֶת הַשִּׁירָה.

אַל תְּנַסֶּה לִבְרֹחַ מִיְּכֹלֶת הַנִּסּוּחַ שֶׁל הַשְּׁרִיצָה הַבִּלְתִּי פּוֹסֶקֶת שֶׁל הַכְּתִיבָה בַּגּ'וּנְגְל הַקָּדוֹשׁ; אַל תְּנַסֶּה לַחְזֹר לְתוֹךְ הָרֶוַח שֶׁבֵּין הָאוֹתִיּוֹת, הַקַּעֲקוּעַ שֶׁמֻּטְבָּע בַּזוֹמְבִּי , וְהַחֵלֶק הַיָרֹק שֶׁגָּדַל בְּתוֹךְ מַחְזוֹר הַדָּם שֶׁל הַשִּׁירִים
הַקְּבוּרִים; עַמוֹד בְּתוֹךְ הַשִּׁיר, wait מֵאָה שָׁנָה, הַבֵּט לְחֹפֶשׁ מֶּטָפוֹרוֹת כּוֹכָבִים וְאַל תַּשְׁרִיץ יְלָדִים לְתוֹךְ הַזְּוָעָה הַשִּׁירִית הַזֹּאת, אִם אֵין לָהֶם לְהָבִים מְשֻׁנָּנִים שֶׁל מִשְׁקְפֵי קְרִיאָה וְהַפְסָקוֹת בִּלְתִּי נִגְמָרוֹת שֶׁל בְּדִידוּת עֲנִיָּה.

מתי שמואלוף, משורר, עורך ועיתונאי. משתייך למשפחת "גרילה תרבות". פרסם עד כה שלושה ספרי שירה (האחרון שבהם "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" פורסם בשנת 2010, בהוצאת נהר ספרים) וערך אסופות שונות. לקראת ספר שירה רביעי בהוצאת נהר ספרים (2012), "האסון מתחיל בארוחת עסקים" (שם זמני) ועובד על ספר פרוזה ראשון.

התפרסמו לראשונה בספרים ואינט

בואו:

כל התמונות הן של פרידה קאלו: Frida Kahlo – CC: ויקיפדיה
1. Frida Kahlo, Self-portrait with Thorn Necklace and Hummingbird, Nikolas Muray Collection, Harry Ransom Center, The University of Texas at Austin[1]
2. Frida Kahlo, The Suicide of Dorothy Hale, 1939, Oil on masonite, 60.4 × 48.6 cm. – The Phoenix Art Museum, Phoenix, Arizona, USA
3. Florence Welch of Florence and The Machine was inspired and titled a song after a painting by Frida Kahlo, What The Water Gave Me.