על אבטלה ושירה | יובל גלעד

Fireball By The Wandering Angel cc: flickr
Fireball By The Wandering Angel cc: flickr

אבטלה היא מצב קשה, הקיום כולו מהונדס לעשייה ועוד עשייה, היתרבות ופריון בכל מקום, נפנוף בהצלחות, גברים בג'יפים נשים מאופרות. שירה היא מצב של התבוננות בהוויה, של אי עשייה פרקטית. היא נכתבת משך דקות, אבל שיר טוב דורש מהמשורר להיות, לחיות הוויה. אבטלה קשה לכולם, אבל גברים הם יצורים שנולדים מעוטי חמלה, באופן כללי, יחסית לנשים. הדברים אולי לא נשמעים פמניסטיים, אבל זה המצב המולד.

לא מספיק להיות משורר

ידידי המשורר שי אריה מזרחי היה איש עבודה. עבדתי איתו וראיתי אותו עובד כסוס, מרים, שולח, דואג לספרים חדשים שיצאו. אבל הוא היה גם אדם שכולו רגש, ולא ידע להפריד בין הרגש הפרטי לרגש בעבודה. בעובדה דורשים מאיתנו להיות "מקצועיים", כלומר לנטרל את האני. זה טבעי, והעולם אולי לא היה יכול להתנהל אחרת, אבל לא כולם יכולים לעשות את זה, אצל חלק מאיתנו הרגשות מתפקעים כל יום, וקשה לווסת. משוררים ולא משוררים גם יחד. חלק מאיתנו רואים את העולם בפיכחון מדכדכך, הולדן קולפילדים שרוצים לספר שהמלך הוא עירום, כמו שי ידיד שפרסם את תמונת הקצין עם צלב קרס. מטאפורה ילדותית אבל קולעת – מתארת אדם אלים שמתפרנס מאלימותו בעזרת דימוי קיצוני, שפרופסור ליבוביץ' הנכבד הרבה להשתמש בו. התוצאה – פיטורים.

גברים לא יודעים לשאת אבטלה. שי לא היה מובטל עת עשה מה שעשה, אבל עבד חלקית, והיה עייף מהחיים. היה עייף מללבוש תחפושת לעבודה, לעשות כמיטב יכולתו כדי לשרת מעביד בשכר רעב, לשתוק על עולם מלא עוולות אותן ראה טוב מדי, ולנסות לכתוב שיר בשישי או שבת. שי לא היה קל כתיבה. שירים באו לו במאמץ, ושירים היו מרכז חייו. בגלל זה הקים את  הבלוג הספרותי שלו "כאוס", בגלל זה היה חבר עיקש ב"מאבק המשוררים".

להפנות עורף לשירה

משוררים זקוקים לכבוד בסיסי, להכרה בסיסית בחיוניות קיומם. משוררים הם שאמאנים של החברה, והחברה מפנה להם עורף. מדובר גם על האספקט הכלכלי, אבל גם על אספקט ההערכה של הנתינה לכלל, שחיונית לכל אדם, קולקטיביסט או אינדיבידואל בנשמתו, כולנו יצורים חברתיים. כשמשורר או משוררת תובעים הכרה לשירתם, הם תובעים הכרה ביפי העולם, ביכולת לבקר אותו, תובעים הכרה ביפי השפה ובצורך לנקות אותה מהפאשיזם של הקלישאות הפוליטיות, הפרסומיות וכו'. לא כולנו מצליחים במלאכה תמיד, יש עבודות טובות יותר ופחות, אבל אין הערכה, רק התרפסות למבקרים מקריים, ובעקבותיה פרסי חנופה. שי ידע את כל זה, וזה הכאיב לו יותר מדי. בגלל זה נתן לי לפני מותו במה ביקורתית, כדי שאוכל לעשות קצת סדר ולבקר את השירה, כי יש שירה טובה ושירה רעה, לא הכול שווה, והצדק מחייב שהתגמול הכלכלי והחברתי יהיו בהתאם להישגים, כי הישגים נקנים במאמץ של עבודה, עבודה שאיש לא מכיר בה בימינו.

אמנים אמיתיים, ויש רבים הקופצים על העגלה לשווא, בעשרות סדנאות יצירה למיניהם, ובכן אמנים אמיתיים, משוררים ומשוררות אמיתיים, הם יהלומים בחרא הקיומי. אבל מתייחסים אליהם כאל חרא קיומי, נצלני, בטלני. אף אני, שאינני מצוי על המסלול בו שי בחר, הפנמתי עד עמקי נשמתי את הציווי החברתי של עבודה עבודה עבודה כסף כסף כסף כסף כסף. גבר הוא מה שהוא מרוויח, כיום גם נשים למרבה הצער, והרגשות והקיום עצמו והנשמה כולם טפילים על גבי היצור שנועד לעשות ולעשות. אפילו מעוף ציפורים אינו אלא נדידה מעשית, ושירתם שירת חיזור. הכול מעשי פה עד מוות.

אל לה לשירה להתבטל בפני המציאות. עליה לעמוד זקופה. המשורר ההונגרי הגאון אטילה יוזף שם קץ לחייו בשנת 1937, בהיותו בן 32, עייף מהחיים, אחרי שלא עמד יותר בחיי רעב בבודפשט של ראשית המאה העשרים. הוא היה מודרניסט ומשורר טבע ומשורר פרולטר שכתב שירים נוגעים ללב על אימו הכובסת, על פועלים, אבל גם על הטבע וההוויה. מי שמעוניין יכול לקרוא מסה שלי באתר NRG על המשורר. אבל הוא מוזכר כאן בגלל "קורות חיים" שכתב ופורסמו בקובץ שיריו, שיצא לאור בהוצאת "עכשיו" בתרגום מרדכי אבי שאול בשנת 1964. אביא כמה משפטים לסיום, כדי להראות עד כמה המשורר היה בלתי כשיר לעבודה "אובייקטיבית", עד כמה לקח ברצינות את התיאור "קורות חיים" וסיפר בהם, בפשטות, על חייו, שאינם מעניינים איש כשאדם פונה לשוק התעסוקה, כמובן:

"נולדתי בשנת 1905 בבודאפשט… אמא פרנסה אותנו – אותי ואת שתי אחיותיי – בעבודתה ככובסת, וכעוזרת בבתים פרטיים, מן הבוקר ועד הערב, ואני הייתי משוטט כנער רחוב, בלי השגחה, השתמטתי מבית הספר. אבל בספר המקרא מצאתי סיפורים מעניינים על המלך אטילה, ואז התמסרתי לקריאה… אפשר שחוויה זו הוליכה אותי אל הספרות; חוויה זו עשתה אותי לאדם חושב, לאדם, השומע דעת אחרים, אבל בוחן אותה בלבבו. בן תשע הייתי כשפרצה מלחמת העולם, מצבנו היה הולך הלוך ורע. נטלתי חלק בעמידה לפני חנויות, ויש שהייתי מתייצב בתשע בערב בתור שלפני החנות, ובשעה שבע וחצי בבוקר, כשתורי הגיע, הודיעו, כי אין עוד שומן. עזרתי לאימי כפי יכולתי, מכרתי מים בראינוע…"

זיכרו, מדובר ב"קורות חיים", והמשורר היה נואש לעבודה. זאת לא בדיחה, אלא קורות חיים אמיתיים ששלח המשורר הגאון. בהמשך מתאר בכנות שלא תאמן את מות אימו, את לימודיו, את "החלטתי להקדיש עצמי לספרות ולמצוא גם עיסוק אזרחי, שיש לו קשר לספרות". אין רשימה זו באה בשום פנים ואופן להמעיט מסבלו של כל גבר או אישה המצויים במצב המשפיל של אבטלה ורצון לעבוד, בלי מציאת מקום שמוכן לקלוט אותם. אבל אני כן מבקש לטעון שאנשים רגישים יותר, ומשוררים הם בדרך כלל כאלה, חשופים יותר, מדי. צריך לעזור להם, ופעם זה היה נהוג, לפחות לגבי משוררים "מצליחים", היו מסדרים להם איזה עבודה אפשרית עבור נפש פואטית: הגהה, כתיבה בעיתון, מזכירות ופקידות מסוגים כלשהם, וכו. פעם החברה ידעה שמשורר הוא נכס חברתי, אפילו בארצנו מלאת המלחמות והכוחנית. אבל כבר כמה עשורים שהמצב איננו כזה, ודאי מאז מותו של אבידן.

כך מסתיימים "קורות החיים" של יוזף:

"לבסוף נעשיתי פקיד-קורספונדאנט ללשון ההונגרית והצרפתית. חליתי והתפטרתי. מאז אני חי מעבודתי הספרותית. מלבד שפת אימי ההונגרית הנני קורא וכותב צרפתית וגרמנית… הנני מושלם בידיעת מכונת הכתיבה. ידעתי גם קצרנות, ואוכל לרענן את ידיעותיי על ידי אימון במשך חודש… לדעתי, הנני אדם ישר, תפישתי מהירה, ויפה כוח התמדתי בעבודה".

הקריאה עצובה כי מדובר במשורר גאון, שזכה להכרה בגאונותו רק אחרי מותו על אף שהכירו בכשרונו כבר בחייו, והיה עליו להתחנן לעבודה ולהתהדר בידיעת מכונת הכתיבה שלו. אבל הדברים נכונים גם למשורר טוב כשי אריה מזרחי ואחרים, שאם לא נחנו בעור הפיל הדרוש כדי לשרוד בעולם הזה, עלולים להישבר, או סתם להתמוסס לאט, בכאב, עד החשיכה.

טור חדש שלי במאקו: השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי

בדיוק כמו ששר פעם שלום חנוך: "הציבור מטומטם לכן הציבור משלם". וכך סידר "מבצע עמוד ענן" לממשלה את מה שהיא כל כך רצתה – כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים

איפה שדיקטטורים לא יורים במפגינים

המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר
"ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות" - המשוררת לילך ובר מקריאה את שירה באירוע הזדהות עם שביתת איגוד עובדי חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר

לקראת חג הפסח ניתן לחגוג לא מעט הישגים במדינת ישראל. עם כל הביקורת על ישראל, אפשר לראות במחאת הקיץ האחרונה כאחד הביטויים הנפלאים למרחב הציבורי הדמוקרטי בישראל. מאות אלפים הפגינו, בלי שדיקטטורים יצטרכו לירות במפגינים, לאסור או ולעצור אותם. חופש הביטוי בישראל הוכח פעם נוספת כשריר וקיים.

אחת מהדרגות שבהן נבחנת דמוקרטיה הינה היכולת של האזרחים להתאגד בתוך מקומות העבודה שלהם. ובישראל לאחר שנים שבהם אחוז ההתאגדות הלך וירד, ראינו התאגדויות חדשות רבות (כוח לעובדים ומען עושים עבודה נפלאה). ריבוי ההתאגדויות במקומות העבודה הוביל לדמוקרטיזיציה בתוך מקום העבודה. העובדים יכלו לומר למנהלים שלהם את הצרכים שלהם ולקבל ביטחון תעסוקתי ושלל של זכויות סוציאליות. השינוי במקומות העבודה כאמור משנה את פניה של החברה הישראלית לכיוון דמוקרטי וסוציאלי יותר.

ישראל כחברה מגוונת, בעל ריבוי תרבויות, מפתחת תרבות עצמאית. אי אפשר למשל להתעלם מההצלחה העצומה של המוזיקה המזרחית, שכבר משנות השמונים חתרה קדימה וביטאה את התרבות של המונים. המוזיקה הביאה את עצמה בתחילה באמצעים טכנולוגיים כגון קסטות אל תוך הלבבות של המאזינים. אך עם הזמן גם הממסד התרבותי הכיר בז'אנר הייחודי ונתן לו מקום והיום, אי אפשר לפתוח רדיו, טלוויזיה או אינטרנט מבלי להביט ולשמוח על מקומה של המוזיקה המזרחית בישראל.

כמי שמצוי בתוך התרבות, אוכל להעיד שישנה פריחה תרבותית ולא פלא שבתחומים מסוימים התרגלנו לקבל הכרה בינלאומית למשל כשקולנוע ישראלי מגיע לאוסקר. וזה לא במקרה. מאבק לחוק הקולנוע הוביל להכרה בתחום ולתמיכה ביוצרים. הקולנוע השתכלל והתמקצע והוביל להישגים מעולים (אמנם הסרט האיראני זכה באוסקר ולא הישראלי, ובכל זאת הלוואי וכל מלחמות ישראל היו נמצאות אך ורק בתרבות).

הספורט כענף נוסף בתוך התרבות מראה על שינוי עצום. שהרי התחום השתנה מקצה לקצה. בעבר משחק הכדורגל שהיה אליטסטי לגמרי הפך להיות נחלת ההמונים. השחקנים שבאו מקבוצה אחת של אוכלוסיה היום באים מהפריפריה. והחלוצים המצטיינים באים לא באים מקבוצת הרוב.

כמשורר אני יכול להעיד שזאת אחת התקופות הכי פורות בתחום. ישנן קבוצות רבות של שירה ולא מעט אתרים באינטרנט שמעלים שירה עדכנית, בועטת ורוקדת. השירה הישראלית שמשה כחלוצה להראות את ניצני המאבק החברתי עוד ב-2007 כשהייתי שותף לעריכת "אדומה: אסופה לשירה מעמדית". האסופה התקבלה בצורה נרחבת ואותתה לנו כעורכיה לאן הרוח נושבת.

מסגד בעקבה
מסגד בעקבה

חזרתי מעקבה לפני כשבוע ודווקא הירדנים שיבחו את ישראל ואת המצב החברתי בה. הם דיברו על העוני שהם סובלים ממנו ועל המשטר הקשה. הפלסטינים הירדנים הזכירו את אחיהם בישראל ואת מצבם העדיף. לא במקרה החדשות הללו לא מגיעות, אלא למי שמקשיב לרחש של הרחוב. תמיד ישנו מה לתקן ולשפר. אבל בישראל יש מערכות חברתיות רחבות שמונעות מאיתנו לההפך לדיקטטורה, שמרנית שאינה דואגת לילדיה.

התקשורת שהייתה עד לא מזמן לרחוקה מהעם, אמצה לחיקה את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים. וזהו עוד סימן לחברה דמוקרטית שעוברת טרנספורמציה פנימית. אי אפשר לתאר את המערכת הפוליטית מבלי להבין את הכוח של התקשורת לדרוש בהצלחה שינויים.

הדברים התפרסמו בדעות ישראל היום

***

הלכתי הבוקר לקחת מהדואר את הדיסק עיראק'נרול של דודו טסה. הדיסק מתנגן כבר שעות ואני בוכה כמו ילד. כי אי אפשר לשמוע מוזיקה עיראקית מבלי לבכות. והנה פתאום נשלח אלי "יהלומים שחורים" – מאמר חשוב מאין כמותו בספרות הישראלית שכתב חזקאל רחמים. המאמר ממפה את הגעת השוליים לספרות בישראל. ואני אומר, אנחנו כאן ואנחנו נתחזק וננצח.

***

שבוע שעבר הופעתי פעמיים (נגד הטבח בסוריה והמלחמה עם איראן) עם השיר "המממ פצצה" של ערן הדס הידוע שהיה ידוע בעבר בכינויו הפואטי "צאלה כץ ז"ל". ערן הדס כתב את השיר בהשראת אלן גינזברג. אני שמח לפרסם את השיר בבלוג וגם להביא את הגירסא של גינזברג (vimeo ופייס). התערוכה נגד המלחמה באיראן ומופע השירה שפתח אותה בכתבה מעולה בגרמניה. המופע בפתיחת התערוכה הביא גם לאירוח בינשופים ובאופן חד פעמי וללא חזרות, רוגל ואני הופענו עם השיר ביחד.

מתי שמואלוף/אירן//פתיחה בחללית from הרשות העצמית on Vimeo.

הביצוע מלא ההשראה של אלן גינזברג ז"ל

*

אירועים קרובים:

שני שירים חדשים ומאמר עקרוני ליום השירה הבינלאומי

עם רז'ידי בהפגנה בתל אביב של האתיופים המאוחדים. צילום: ערן סבאג
עם רז'ידי בהפגנה בתל אביב של האתיופים המאוחדים. צילום: ערן סבאג

רני יגיל: "בחרתי לחגוג את יום השירה הבינלאומי, 29 בפברואר, בקול קורא של המשורר מתי שמואלוף (1972) למען שיפור מעמד השירה בקרב הקוראים והטבת מצב המשוררות והמשוררים כאן בארץ. שמואלוף, שועל ותיק של מאבקים חברתיים, פעיל עתה עם חברים נוספים באיגוד המשוררים הצובר כוח. אחת לחודש אשתדל להביא משוררת או משורר פעילים באיגוד, אשר יאמרו כאן את דברם, יספרו מעט על פועלם ויביעו את דעתם באשר למצב השירה בישראל. לצד הרשימה הקצרה אפרסם כמה שירים של המשוררת או המשורר הכותבים. הפעם, שניים של שמואלוף: השיר המסיים והשיר הפותח בספרו החדש המתעתד לראות אור."

*

סרטון הקראת השיר- ״פינו את התקווה״ בערב ״בית כנסת: מבית מדרש התנגדות אנתולוגיה לשירה״ ביום השירה הבינלאומי – חפשו את השירון שערכה ללי ציפי מיכאלי.

פינו את התקווה, יאללה אודרוב ילדים – לרחוב
פינו את התקווה, ואנחנו משלמים את החוב

פינו את התקווה כדי שתהיה ריאה ירוקה
פינו את התקווה, ואין רפואה כשאבא חולה והקופה ריקה

פינו את התקווה וגם את הבושה, פינו בדרך כל מה שנקרה
פינו את התקווה וראש העיר אמר: "קומוניסטים, טפילים" ושב לבנות עוד מגדל יוקרה

פינו את התקווה, ורק לפודל הלבן יש מלונה
פינו את התקווה, וזרקו אותנו מהקור לצינה

פינו את התקווה, עוד אונייה שוקעת בדם
פינו את התקווה, הקפטן חוגג ומחורר את סירות ההצלה שבים

פינו את התקווה, קר בחוץ יותר מבשנה שעברה
פינו את התקווה, ושיר מבטיחה לנרקומן שלא יחזור למעברה

פינו את התקווה, בשקרים, בסמים ובכזבים להמונים
פינו את התקווה, בפנטזיות על גאולה ובמציאות של עינויים

פינו את התקווה, באיומים, במעצרים ובלי תגים
פינוי את התקווה, וקשה להבין את אלה החוגגים

פינו את התקווה, אני פוקח את עיניי
פינו את התקווה, נִקבו את שיריי

פינו את התקווה, האכילו את כיניי
פינו את התקווה, העיפו את מלאכיי

פינו את התקווה, אבל אתם עייפים ולא רוצים עוד לכאוב
פינו את התקווה, ויאללה אודרוב לרחוב

פינו את התקווה, אבל האמת ממאנת להתפנות
פינו את התקווה, אך אי אפשר לפנות תקוות

פינו את התקווה, אבל התקווה אותנו לא עזבה

"אצא מאוהל שביתת הרעב עטוף בתכריכים או כאזרח עם גב זקוף": ראיון עם יצחק ג'קי אדרי על מאבק בתאגידי המים

ג'קי אדרי בהפגנה נגד הפרטת משק המים
"כל עוד נשמה באפי, אאבק עד טיפת המים האחרונה". אדרי בהפגנת מחאה נגד הפרטת משק המים המשך קריאת הפוסט ""אצא מאוהל שביתת הרעב עטוף בתכריכים או כאזרח עם גב זקוף": ראיון עם יצחק ג'קי אדרי על מאבק בתאגידי המים"

התרבות בישראל חיה מפרוטות

מבצעי הספרים בחנויות פוגעים בסופרים. אורלי קסטל-בלום
מבצעי הספרים בחנויות פוגעים בסופרים. אורלי קסטל-בלום

קוראים רבים הזדעזעו ממצבה של הסופרת אורלי קסטל-בלום, ושרת התרבות והבעלים של צומת ספרים רוצים להתגייס ולעזור. אבל הבעיה של הסופרים לא תיפתר כל עוד תקציב התרבות של ישראל יהיה פחות מעשירית מהמקובל במקומות אחרים בעולם

המשך קריאת הפוסט "התרבות בישראל חיה מפרוטות"

שביתה למען עובדי הקבלן – המאבק של כולנו

cc: flickr | Struggle By eflon
cc: flickr | Struggle By eflon

ההפרדה שעושים המעסיקים והממשלה בין עובדים מן המניין לבין עובדי קבלן, פוגעת גם בעובדים הנחותים אבל גם בלכידות החברתית שלנו. שר האוצר טוען שהשביתה שמתכננת ההסתדרות מיותרת, אבל בואו נהיה מציאותיים – מצב עובדי הקבלן לא ישתפר ללא מאבק המשך קריאת הפוסט "שביתה למען עובדי הקבלן – המאבק של כולנו"

או עכשיו או לעולם לא: על המאבק האמיץ של המתמחים

מערכת הבריאות התאוששה ודורשת צדק חברתי כפתרון למחלת הקיצוצים הממשלתיים. גם אם יש הסכם "על פי חוק" המשך קריאת הפוסט "או עכשיו או לעולם לא: על המאבק האמיץ של המתמחים"