שירה יכולה: ההבטחה שבגרילה תרבות | מאמר אורח של עמיר עקיבא סגל

מדליק משואה בשם גרילה תרבות בטקס משואות אלטרנטיבי אל מול הכנסת, צילום: יש גבול, 19-4-2010
מדליק משואה בשם גרילה תרבות בטקס משואות אלטרנטיבי אל מול הכנסת, צילום: יש גבול, 19-4-2010

מאמר חדש של עמיר עקיבא סגל שעומד להתפרסם בקרוב ב"עיתון 77" ממלא אותי גאווה על עשור של עשייה וגם מעלה שאלות חשובות לגבי אותה עשייה. יש לי המון מה להגיד. אך בעיקר אני מברך על מי שאוסף את כל הפעולות וחוקר בכך. תודה לעמיר ול"עיתוןמ77" על מתן הפרסום המוקדם בבלוג.

שירה יכולה – ההבטחה שבגרילה תרבות

 

בנובמבר 2007 התקיים אירוע הקראת השירה הראשון של קבוצת 'גרילה תרבות'. מלצריות בית הקפה "קופי טו גו", שעמד בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב החלו במאבק נגד הנהלת בית הקפה שכלל התאגדות מלצריות בית הקפה דרך 'כוח לעובדים' ודרישה לקבלת תנאי העסקה הוגנים. הנהלת בית הקפה סירבה לתנאים והעובדות פתחו בשביתה – שגררה ניסיונות פיטורים של חלק מהעובדות. המהלך – שהיה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, הסתיים בהצלחה ובקבלת מרבית דרישות המלצריות.

קשה לחשוב על הרבה מקומות סטריאוטיפיים יותר לקיום אירוע שירה מאשר בית קפה באוניברסיטת תל אביב, אך אותו אירוע בסוף שנת 2007 היה פתיחה לשישה-עשר אירועי הקראת שירה שהאחרון בהם התרחש במרץ 2011 בשדרות ומטרתו הייתה הבעת תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנה כהתנגדות לגירוש ילדי העובדים הזרים, התנגדות לפינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו-דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטין בירוחם, מחאה נגד ההתיישבות היהודית בשייח'-ג'ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. במהלך מחאת קיץ 2011 פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים במהלך מחאת אוהלים. ובשנות פעילותה הוציאה לאור כמה אסופות שירה  – שהאחרונה בהן היא "שירת האוהלים" בעקבות מחאת קיץ 2011.

אירועי המחאה של גרילה תרבות היו מיוחסים בעיקר אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ממחאה פוליטית נגד גדר ההפרדה והמשך באבקי עובדים ותנאים סוציאליים. גם כשמשוררים שהזדהו כאנשי ימין השתתפו באירועים היו אלו האירועים "החברתיים" שארגנו חברי הקבוצה. אבל טעות תהיה להתייחס אל 'גרילה תרבות' רק כאל עוד גורם פוליטי שמאלי או קבוצת משוררי שמאל. 'גרילה תרבות' הייתה ניסיון לשינוי עומק בחברה הישראלית – בעולם השירה אך גם בעולם הפוליטי. במובן זה, גם פעולות הקבוצה שהיו מתונות או במסגרת הקונצנזוס הרחב  היו חלק מתפיסת עולם רדיקלית למדי. מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה, אמר בראיון לתכנית 'שירת מחאה שהנחיתי יחד עם שלומי בן-עטר באוגוסט 2010: "אנחנו מביאים את השירים כהתנגדות למציאות שקורת בשטח. אנחנו מוציאים את השירה מהמקומות השבעים והבטוחים שלה בין משכנות שאננים לבית ביאליק ובודקים מה קורה לשירה כשהיא הופכת לאירוע של סולידריות עם מאבקים חברתיים."

צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אירועי גרילה תרבות ספורים בלבד תוכננו להתקיים לאחר מחאת קיץ 2011, אך אפילו התכניות היו ספורות, התקיימו אירועים בודדים בלבד, מעטים הגיעו אליהם ונעדר מהם הברק, ההד התקשורתי והעניין שקדם למחאה. כמה אירועים שתוכננו אף בוטלו. כך שלמעשה לאחר קיץ 2011 'גרילה תרבות' במתכונת בו הוקמה חדלה להתקיים. לכן, למרות שהקבוצה לא פורקה רשמית, ולכאורה עדין קיימת, למעשה אפשר לדבר עליה בזמן עבר.

למעשה הפכה גרילה תרבות להוצאת ספרים שהוציאה לאור את ספרה של עדי קיסר "שחור על גבי שחור". אך אי אפשר ליצור קשר חד-חד ערכי בין הקבוצה להוצאה. הן משום שלא כל חברי הקבוצה המקורית (והגמישה למדי) קשורים להוצאה, והן משום שחברי הקבוצה המקורית של גרילה תרבות הקימו עוד הוצאות ספרים מאז למשל 'מעין' או 'רעב'.

'גרילה תרבות' התנהלה אחרת מגורמים אחרים בעולם השירה. ללא יד מכוונת ברורה, ללא עורך שיבחר מה ייכנס לאירועים ומה לא ייכנס. חלק ממשתתפי האירועים הו ידועים מראש, אך לא נבחרו – אלא הצהירו כי יבואו. חלק מהמשתתפים הצטרפו, לעיתים בצורה ספונטנית לגמרי, במהלכם – והקראת השירים הייתה לרוב בלתי מסודרת. ההקראה כללה, באחד האירועים למשל, חיצרור בוובוזלות מול משרדי בנק ישראל. גם ארגון האירועים ניתן לכל מי שבחר לארגן אירועים – ובתוך קבוצה בעלת גבולות גמישים למדי היו שלל מארגנים שארגנו שלל אירועים.

התנהלות זו של גרילה תרבות גררה לא מעט בקורות – טענו נגד חברי הקבוצה שהם מעודדים שירה רדודה, שהם בורחים משירה מעמיקה ושהשירה אצלם היא רק כלי לקידום מדיניות. נכון שלא מעט מהשירים שהוקראו באירועי גרילה תרבות הם שירים רדודים למדי, אבל כלל לא ברור שמדובר בשירים רדודים יותר מבאירועי שירה אחרים שהתקיימו באותו הזמן (וגם לפני ואחרי אותה התקופה) – למעשה בחינת משתתפי אותם אירועים מעלה פנורמה רחבה למדי של משוררים שעדין פעילים וכמה מהם מהבולטים שבמשוררי ההווה. כולל כמה זוכי פרסים נחשבים או שלל כיבודי שירה אחרים. בנוסף, וחשוב יותר, באסופות השירה שיצאו תחת גרילה תרבות אפשר לראות לא מעט שירים נאים ואף מרשימים.

בין אסופות גרילה תרבות אפשר למנות את אסופה "גרילה תרבות" שיצאה בשנת 2010 במקביל לאחד מגיליונות כתב העת "דקה", את אסופת השירים "לצאת!" שיצאה ממש בימיו הראשונים של מבצע "עמוד ענן", את אסופת "שירה מפרקת חומה" שיצאה במקביל לגיליון 6 של כתב העת "מעין" ואת "שירת האוהלים" – אסופת שירה שיצאה במקביל למחאת האוהלים בקיץ 2011 בכריכה רכה תוך כדי המחאה, ובכריכה קשה מעט אחריה ובתוספת כמה שירים נוספים.

מה הייתה השפעתה הציבורית של 'גרילה תרבות'? כלומר, האם פעילות הקבוצה הביאה לשינוי פוליטי או חברתי? כמה מחברי הקבוצה טענו כי פעילות הקבוצה הביאה לשינויים כמו למשל העובדה כי אחרי הפגנה לטובת מלצריות 'קופי טו גו' התקבלו מרבית דרישות המלצריות, וכי אחרי ההפגנה מול מפעל אקרשטיין בירוחם פוטר מנהל המפעל.

עם זאת, בהחלט ייתכן כי מה שמתייחסים אליו כאל "השפעה" הוא תואם מקרי בין אירועים שהתקיימו בזמן סמוך, וכן גם אם הפגנות 'גרילה תרבות' סייעו להעלות נושאים למודעות תקשורתית – הרי שלא היו מקרים בהם הקבוצה היא שיזמה מאבק ציבורי. בנוסף, מידת החשיפה התקשורתית והציבורית שלה זכתה פעילות 'גרילה תרבות' הייתה מוגבלת למדי במובן שגם פעילים חברתיים ופוליטיים לא תמיד הכירו (או מכירים) את הקבוצה ופעילותה.

אך האמת שלשאול כיצד השפיעה פעילות 'גרילה תרבות' באירוע מסוים יהיה לשאול את השאלה הלא נכונה. 'גרילה תרבות' לא היתה מפלגה או תנועה פוליטית המכוונת אל שינוי מוגדר, אלא הייתה קבוצה שמטרתה לקדם שינוי כולל בחברה הישראלית. ממש כפי שביקשו אנשי מחאת קיץ 2011. מובן זה אפשר לראות בקבוצת גרילה תרבות אחד הגורמים שהכינו את השטח לקראת אותה מחאה משמעותית. משמעותית אך גם נדונה לכישלון – ולו בשל העובדה שצפיות השינוי החברתי היו כל כך עמוקות שבלתי אפשרי היה להגשימן במלואן.

בעולם השירה לגרילה תרבות היתה השפעה ברורה יותר. אחרי שנים בהן שירה פוליטית קבלה מעט מאד מקום, ושירה חברתית עוד פחות, פעילות 'גרילה תרבות' קידמה את האופן בו נתפשת השירה הפוליטית והחברתית. הן בבמה שהעניקה הקבוצה במיוחד לשירה זו, הן בכך שעודדה משוררים לכתוב שירים כאלו או להציג את שיריהם הפוליטיים והן באסופות שיצאו לאור והציגו שירים פוליטיים, מחאתיים, חברתיים כך שאפשרו לשירים אלו להיכנס אל "ארון השירה העברי". קבוצת 'גרילה תרבות' בהיותה בעלת גבולות גמישים כללה באירועים שונים את מרבית המשוררים הפעילים היום. כך שאפשר לראות בקבוצה זו, וברעיון שהניע אותה לכל הפחות כבמה חשובה לצמיחתם של לא מעט ממשוררי הדור הזה. אפשר לראות בהשראת קבוצת 'גרילה תרבות' לפחות חלק מצמיחתם של משוררים שלא היו חלק מהקבוצה  כך למשל חברי קבוצת ערספואטיקה (שגם קיבלו תמיכה משמעותית לפחות מחלק מאנשי 'גרילה תרבות') או קבוצת 'מאבק המשוררים' שחבריה הפכו את העיסוק במשוררים ושירה לתביעות מגזריות של "המשוררים".

מדוע דעכה פעילות 'גרילה תרבות' לאחר מחאת קיץ 2011? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי 'גרילה תרבות' הייתה חלק מהגל החברתי בישראל שקם למחאה זו וגם הביא אותה – כייחול חברתי למחאה חברתית, ליציאה לרחובות ובעיקר להעצמה אזרחית רחבה. במובן זה 'גרילה תרבות' לא הייתה לבד והתקיימה במקביל אל מחאות חברתיות וגורמים פוליטיים נוספים. מחאת קיץ 2011 הביאה למיצוי של המחאות הללו ביציאתם של מיליון ישראלים לרחובות והקמת המוני אוהלים ברחבי הארץ. בין אם הצליחה המחאה או לא, היא הייתה הפרצות של רגשות, דרישות וצרכים שקשה לשחזר. וכזו שמוצתה לאחר מחאת קיץ 2011. בעיקר, דעיכת השאיפה למחאה שנבעה בין השאר מהאכזבה הגדולה מכך שתוצאות מחאת קיץ 2011 לא היו אותה מהפכת צדק חברתי מעורפל וכוללני, אשר למעשה לא יכולה להתגשם אלא בחלומותיהם של כמה מרקסיסטים או נאיבים.

הסיבה השנייה היא אופייה של הקבוצה ושל חבריה שהחלו כמשוררים צעירים ולא מוכרים שזקוקים לבמה חדשה לשירה ולאחר שנים בודדות רבים מהם הפכו למשוררים בולטים  ובעלי נוכחות בעיתונות, בתקשורת בכלל ובעולם השירה והספרות. הם התבגרו – וקבוצה כ'גרילה תרבות' יש בה מן המחאה הצעירה שמבוגרים יכולים, לרוב, רק להצטרף אליה ולא להיות יוזמיה.

בסיפור של 'גרילה תרבות' יש מן התקווה, ההצלחה והייאוש. התקווה שבהקמת קבוצה שתאתגר את המציאות, ההצלחה שבהקמת דור חדש של משוררים והשפעה על עולם השירה, והייאוש מכישלון המחאה ואפילו מכך שכלל לא ברור אם הייתה לקבוצה זו השפעה ממשית על סדר היום הציבורי בישראל. ייאוש זה מקבל משנת תוקף כשרואים את מי שנחשבים כממשיכי דרכה של קבוצה זו ואת הבחירה של משוררי המחאה, של המשוררים הפוליטיים בעמדה שאינה אלא עמדת שוליים שלא יכולה וכבר לא מתיימרת לשנות מציאות – אלא רק לעמוד כליצן חצר מול עולם שכבר אין למשוררים כל שאיפה להשפיע עליו.

Guerilla Culture in Wall Of Seperation – Aharon Shabtai, Raji Bathish, Almog Behar, Noam Partom from culture guerrilla on Vimeo.

 

האיש גבריאל | רוני שויקה

גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני
גבריאל בלחסן. צילמה: מיכל שני

האיש גבריאל

רוני שויקה

באחד מימי נובמבר 2004 נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי מספר חודשים קודם ברשת האינטרנט על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. להקת אלג'יר ערכה באותה תקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום 'מנועים קדימה', אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל. בדיוק באותו ערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון הסטנגה בירושלים, וקבענו אם כן להיפגש במועדון ולדבר. כשפגשתי את יהונתן מצאתי בחור גבוה עם אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי לפני זמן לא רב ומחפש כעת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה ציצית גדולה על בגדיו עם פתיל תכלת בתוך הציציות. גבריאל וחברו הטוב אביב גדג', שניהם מהמושב תלמי אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים ובשנת 1995 יצא אלבומם הראשון 'נאמנות ותשוקה'. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום אביב וגבריאל יצאו מהמושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהתחיל בישיבת אור החיים בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל אביב, כאשר בתוכו משולבים תחנות של אשפוזים בבית החולים אברבנאל. באותה תקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: 'רכבות' ו'השנים היפות של גבריאל'. גבריאל אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי הוא לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות של הלהקה בשנת 2004.

  • נאמנות ותשוקה, להקת אלג'יר, 1995
  • גבריאל בלחסן, השנים היפות של גבריאל, 2002
  • מנועים קדימה, להקת אלג'יר, 2004

שכינת אל

ידעתי שגבריאל חולה במחלת נפש. לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. 'אחי, זה אמיתי?' שאלתי אותו, מסרב להאמין. 'בטח', הוא החזיר לי בפנים קורנות. ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה. בשנה הבאה הוא יתחיל ללמוד קולנוע בסם שפיגל. משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.

כל זה באמת קרה. המועדון הפך לבית כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים, שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות השפה הדתית חדרה אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התגברה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוכסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. מצע עליו מתנהלים גם מאבקים קשים, אבל כמו ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" (לילה כיום יאיר). להקת אלג'יר שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אלי אתמול" (מתנה), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.

  • גבריאל בלחסן, עריסת יהלום, 2004 (מתוך האלבום "בשדות")

התשוקה להיטהר, להיות אדם חדש

אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצל גבריאל, הוא היה 'חוזר בתשובה'. תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין, כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" (עריסת יהלום). מתוך התקף דתי הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש. כאשר הוא היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא היה מכיר את עצמו. בשנת 2005 פרסמה תימורה לסינגר ראיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בלחסן בפורום המוזיקה הישראלית של וויינט. בתחילת הראיון היא מספרת שבזמן שהיא מכינה אותו לפרסום, לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על פני זמן רב, היא מקבלת ממנו טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשים היא שמה לב שהוא חובש כיפה גדולה, והוא מספר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב טלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.

גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטרופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, שהתעסק בכל יצירתו באובססיביות שאין דוגמא לה באלהים. קיומו והעדרו מאיימים על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. גבריאל יטיח דברים בזעם כלפי אלהים נוכח ויתחנן אל אלהים שאינו, יברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל מקרה הוא יתאר את מצבו כעומד מול אלהיו, כי רק דרך ההתבוננות הזאת הוא יכול לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בראיון לתימורה. ועדיין, הסחרור הזה של רצוא ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה, אינו תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת הנובעת מתוך הכרה אמיתית כואבת ומצמיתה במעמדו של האדם ביחס לאלהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו" הוא אומר באותו ראיון. האמונה והכפירה שניהם נגועים בחטא היהירות, ובשניהם קיימת הסכנה של יצירת אליל מעשה ידי בשר ודם: "הם בוראים את אלהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים" שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו כאשר הוא מונה את חטאיו, הוא מגיע בסוף הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכל: "הייתי עליון. הייתי אלהים" (שטן).

אם זה יהיה רצונך

על דוגמא מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מספר המוזיקאי דויד פרץ מבאר שבע, שהפיק את הפרויקט 'איש זר' – אלבום של קאברים בעברית לשיריו של הכהן הגדול המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים עבור גבריאל, ואדוה אשתו תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדויד פרץ. מספר חודשים קודם עמי ואדוה בחרו לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.

אם יהא זה רצונֵךְ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולֵךְ

עד אשר ידברו בשמי

אם יהא זה רצונֵךְ

  •  גבריאל בלחסן, אם יהא זה רצונֵךְ, מתוך האוסף "איש זר"

כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדויד: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".

"מה לא מסתדר לך?" שאל דויד.

"תראה" עונה גבריאל, " השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאשה, זה לאלהים השיר הזה…".

והם יושבים יחד ועורכים את התרגום מחדש.

אם יהא זה רצונְךָ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולְךָ

עד אשר תקרא בשמי

אם יהא זה רצונְךָ

אם יהא זה רצונְךָ

שקולי יהיה אמת

ממרומי גבעה

אשיר לְךָ כעת

מגבעה שבורה

קול שבחיךָ יהדהד

אם יהא זה רצונְךָ

שלפניךָ אדבר

ואם יהיה זה רצונְךָ

אם ישנה בחירה

נהרות ירקדו

גבעות יעלוזו

כשרחמיךָ ישפכו

על לבבות נשרפים בשאול

אם יהיה זה רצונְךָ

להיטיב עם כל

עשה אותנו קרובים

וכרוך בחוזקה

כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ

עומדים מולְךָ

בסמרטוטי אור יום

שלבשנו לכבודְךָ

את הלילה תאיר

אם יהיה זה רצונְךָ

(לאונרד כהן; תרגום: אדוה ברנד וגבריאל בלחסן)

אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" (חלום) וקם שוב ודיבר.

כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה

האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים

אתה מתיישב על הכורסא ומתכסה בשמיכה

זה הזמן אלוהים לדבר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל

זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך

השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני

זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהנום ואת גן עדן

שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב      (אוקיינוס קפוא)

מידת הגבורה של גבריאל

דרשו חכמים כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו בראו במידת הדין, שנאמר "בראשית ברא אלהים". אמנם העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא הוא דורש "להגיד את הגיהנום ואת גן עדן" כאן ועכשיו, כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהנום יהיה גיהנום, ושגן עדן יהיה גן עדן. כבר יותר מדי זמן הגיהנום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהנום ואת גן עדן מחדש, כי משהו פה מאוד משובש. אלא שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.

אל תרצח

אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה

ואל תחמוד,

אל תברח – כי אין לאן לברוח            (אל תנאף)

האש שבערה

האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', בלוז לראש חודש), אבל הוא לא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.

ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות

ראיתי מתפללים הולכים לסליחות

להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו

על כל הימים הנוראים שברא לנו

על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש

בראשית בראה האדמה את האדם

בשנית ברא האדם את האלוהים

ובשלישית את המיקרוגל

בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו

ריסקנו אותו                               (כדורי הרגעה בדבש)

התבואה המשגעת

רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, עונה לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".

אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.

מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים

שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר          (בתוך הצינורות)

  • גבריאל בלחסן, בתוך הצינורות, מתוך האלבום השני של להקת "אלג'יר": "מנועים קדימה", 2004

הוא צעק: חסד

והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו, "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" (עתיד), לחסד בתוך דין אכזר וחסר פשר. לא, הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.

חסד!

חסד!

תתקרב אלי! תביט בי!

מלא אותי!

אהוב אותי! כבד אותי!

וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו          (אדמה חרבה)

ויום אחד החסד פגש אותו.

הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב

הוא שלח לי אותה יפה וקסומה

הוא שלח לי אותה ברכות כמו חלה טרייה

כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום

כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל

בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת

איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו

מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול

רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום

בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה

ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל

כבר לסוף הצולע

ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס

העכור של אלנבי – שדרות חן

איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול

והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן יום

תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים

הרעות והפסולות

הולך שוקע שוקע וצולל                           (עריסת יהלום)

 "על-פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד"

שלושת הספירות

ויאמר אלוהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון?

ויאמר: היטב חרה לי עד מות!

גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל, כמו טירון. איזה אידיוט.

על פי הקבלה שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות חסד, גבורה ותפארת. אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה והוא נמצא תמיד בתנועה. במצב כזה אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים לו עד אליו. כשאתה נמצא במקום אחד הרבה זמן, הרזולוציה מתחדדת. אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהרזולוציה גוברת, כך עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו תדמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק, וכמו שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:

לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חברו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?

גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם, והוא מת מפחד.

אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים

אצלי התריסים מוגפים

אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים

יום כיפור לא אומר לי כלום

אני לא יודע להתפלל

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,

אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים

המים החמים מכים לי בראש

מתחיל למלמל: רחמים…

ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי

ומרגיש עוד יותר דביל

כל כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.

אני כל כך מקנא בכם, חובשי הכיפות

עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים

הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים

הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות

המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות

מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים

כל הדלילים האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים

עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות

מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן

המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים

המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים

הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות

מעלי האובות,

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה

אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי

שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק

צופה בחושך שבין התריסים

חג עכשיו,

אני מפחד לצאת החוצה                                       (רק לעוד כמה שעות)

רבי נחמן מברסלב אמר: כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.

וזה מה שאמר גבריאל:

אני תלוי על חבל בגובה רב

בין ההרים והגאיות

והגשר עשוי פעמונים

יהלומים וזהב מבריק

ובצד אחד שמש מסנוור

ובצד השני חושך צלמוות

ירח ערפל וכוכבים עתיקים

ולפני עומד שרף ולא אדם

ומה שנשרף שם רחוק

בין הגבעות המטושטשות

אלה הזיכרונות שלי

אלה הילדים שלי

אלה התפילות שלי…                   (גשר בגובה רב)

  • גבריאל בלחסן, גשר בגובה רב

אבל אני מפחד, מפחד

האדמה הזאת חשודה

אי אפשר לסמוך עליה

קשה שלא להחליק

ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:

אל תעצום עיניים! אל תעצום!                  (עתיד)

בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.

המאמר התפרסם לראשונה ב'נאמני תורה ועבודה'

עוד:

לאכול את החרא שבישלתם | יובל גלעד ומתי שמואלוף VS. הגזירות של שר האוצר יאיר לפיד ומפלגת "יש עתיד"

cc: wikipedia
"מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?" | בתמונה: לפיד כג'וקר של באטמן cc: wikipedia

 מאת: יובל גלעד

מגיע לך, עם ישראל, שר האוצר שבחרת בו. חצי מיליון איש או כמה הצביעו לפיד, משיח שקר עם שרירים ושיניים נוצצות, והמתלבטים האחרים בחרו בנט. אז מגיע לכם הקיצוץ בקצבאות הילדים, העלאת מס הכנסה, מיסוי דירה ראשונה, סיגריות, המאות שקלים שנשלם עוד ועוד עד שנטבע. יכולתם להצביע יחימוביץ', מעצבנת ככל שתהיה, אבל לא רציתם. מגיע גם לכם, פעילי המחאה. הייתם צריכים להקים מפלגה, לא לקחת את הפיתרון הקל ולחבור לעבודה. מגיע גם לכם, חרדים, הקיצוץ בקצבאות. לא כי אתם תלמידי ישיבה, זה דווקא חשוב וחתרני – ללמוד בעולם מעשי כמו טנק, אלא כי אתם מצביעים למפלגות שונאות ערבים, שמעדיפות שנתפוצץ כאן כולנו מאשר נתפשר ונחיה יחד. מגיע גם לכם, מצביעי ליכוד, אוהדי בית"ר ירושלים, שונאי ערבים מזוינים שכמותכם, שתחנקו מחוסר כסף עם הביבי שלכם. טור חדש של יובל גלעד.

בחירות דמוקרטיות הן דבר נפלא. כל עם מקבל את מה שמגיע לו. איטליה קיבלה ברלוסקוני בזמנו? איראן קיבלה אחמדינג'אד משך שנים? אז זה הפרצוף שלנו, הפרצוף המדומיין הקולקטיבי שלנו, החיוך רחב השיניים של הקרטיסט בנו של הגזען. המדבר חלקלקות. מלך הפייסבוק. יש לכם "האח הגדול" עם ישראל, נכון? אז אין כסף, מילא. תאכלו עוגות.

הגיע זמן החשבון על הארוחה המגעילה שבישלתם בבחירות. מגיע גם לכם, עובדי קבל"ן שלא מרוויחים אפילו שכר מינימום, אם הצבעתם לפיד-ביבי-בנט. הנתונים לפניכם, גם אם אתם לא משכילים. מה, כל כך קשה להבין שאדם מבוסס בעל קשרים עם טייקונים עובד עליכם בעיניים? שהוא יעדיף לקחת את הסיגריה מפיו של מנקה המרוויח 3300 שח לחודש מאשר את הסיגר מפיו של הטייקון? מה, אתם מטומטמים, עם ישראל הצורך חדשות כפי שאף עם לא צורך? מה חשבתם, שהוא ידאג למעמד הביניים?

חשבתם אולי שיקצץ חמורות בתקציץ הביטחון? אה, טמבלים? אל תייללו לי בפייסבוק של לפיד, עוורים בעקבות משיח שקר. זאת לא מדינה עם חיל אוויר, זה חיל אוויר עם מדינה. עשרה מטוסים פחות וכל התקציב נראה אחרת, או פחות צוללת אחת מגרמניה. אתם אוהבים את צה"ל? רוצים שעובדי קבע יצאו לפנסיה בגיל 45 ויתחילו קריירה שניה? בבקשה, תאכלו את מה שבישלתם. רוצים להעריץ בעלי ג'יפים ולאכול לחם ומים? רוצים את החלום הקפיטליסטי שכל אחד יכול להשיג אם רק יתאמץ, לבנות עצמו מאפס, בעוד השאר נרקבים בשכר מינימום ופחות? יופי, אז החלום נשאר, אבל לפיד יגדיל לכם את המינוס, והבנק את רווחיו.

אתם לא תראו את הילדים שלכם, מצביעי לפיד, כי אתם הולכים לחפש עוד עבודה כדי לממן את החובות של חיי חלום קפיטליסטי. שהמורים יגדלו את הילדים. שהפייסבוק יגדל אותם. אתם חולמים על ג'יפ ומצביעים לפיד. יש עתיד.

הפראיירים האמינו להבטחות של לפיד | מתי שמואלוף

אוי למצביעי יאיר לפיד ויש עתיד. כמה הבטחות התרוקנו מתוכנן עם הגזירות החדשות. וכבר אפשר לראות את התגובה של המצביעים הצובאים על דף הפייסבוק.

זוכרים איך לפיד אמר בוועידה המרכזית של "כלכליסט" ב־2012 כי "הצמיחה במשק הישראלי לא תבוא מהתאגידים או מהוועדים, אלא מהנגר באופקים או מהקוסמטיקאית בעפולה, מנהג המונית בחדרה שרוצה לפתוח מסעדה עם אמא שלו או מיוצאי 8200 שפותחים חברת סטארט־אפ במרתף בראשון לציון?". ובכן, לכאורה מס ההכנסה שיעלה בכל מדרגות המס והעלאת המע"מ באחוז לכאורה יפגעו בכולנו. אך לחזקים הגזירות יכאבו פחות מלמוחלשים. כי לחזקים יש חיסכון, השקעות, פנסיה מכובדת ורשת של קשרים שתגן עליהם, בעוד לחלשים יותר אין את כל רשתות ההגנה. אלו יסבלו הרבה יותר.

זוכרים שלפיד אמר את הדברים הבאים לראיון בערוץ 2: "אף אחד אחר לא מדבר בשם מעמד הביניים הישראלי. הפוליטיקה הישראלית נמצאת במצב המוזר שבו לרוב הציבור בישראל אין ייצוג, ואיש לא ייצג אותו עד שאני באתי"? ובכן, משמעות צעדי המיסוי החדשים, שבהם בחר משרד האוצר, היא קודם כל פגיעה קשה בשכבות הביניים ובשכבות החלשות, לצד פגיעה סמלית בלבד בשכבות החזקות.

לפיד הבטיח "מהפכה בחינוך". אבל הוא זה שעומד מאחורי הגזירות במערכת החינוך, כגון מספר השעות שבהן ילדים בכיתות א'־ב' לומדים מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) בכיתות קטנות של לא יותר מ־20 ילדים – ירד מ־10 ל־5. מועד סיום תהליך יישום יום לימודים ארוך עד השעה 16:00 נדחה מבעוד שנתיים וחצי לבעוד חמש שנים. התוכנית לסבסוד מסגרות הלימוד אחר הצהריים לגילי 9-3 ביישובים הנכללים באשכולות 9-4 הוקפאה.

לפיד דיבר על החשיבות של ההשכלה הגבוהה, אולם אף על פי שח"כ בועז טופורובסקי, לשעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים, נבחר לכנסת ה־19, הסטודנטים יגלו שתבוטל נקודת הזיכוי במס שזכאים לה בעלי תארים אקדמיים.

אסור להסתכל רק על מעמד הביניים שאותו הונה יאיר לפיד. על החברה הישראלית להביט על 24% מהישראלים החיים מתחת לקו העוני. לכן אין פלא ששלמה בר, מנכ"ל ביטוח לאומי, התראיין וקבע שבשנים 2013 ו־2014 יתווספו הרבה עניים חדשים למעגל העוני.

בשורה התחתונה, מעמד הביניים רומה. אלו אותם אנשים שהאמינו ביאיר לפיד שהבטיח כי "יש עתיד" וחשבו שהנה הגיע הפתרון ושהם לא יהיו הפראיירים בשיר של הדג נחש: "ונעשה מילואים, נשלם המסים/ונעמוד בפקקים, אותנו לא דופקים/אנחנו בטח לא פראיירים". הם אלו שיתעוררו ויבינו שהם שוב הפראיירים. ואולי ההונאה התחילה עם רשימת אנשי העסקים שהפקידו ערבות למפלגת יש עתיד. ההתחייבות האמיתית של לפיד היתה מכוונת מלכתחילה רק לחזקים ולא למעמד הביניים.

אירועים קרובים:

בתים מבפנים: על הרס בית משפחת שוואמרה במזרח ירושלים || אלדד ברין

הבית בתמונה עמד בצמוד לגבולה הצפון-מזרחי של ירושלים-המאוחדת-לנצח-נצחים עד לפני כשבועיים. למרות שהוא מצוי היה מחוץ לגבולות המוניציפיליים, הרי שת'כלס הוא – ויתר הבתים באזור – הם בשר מבשרה של העיר, ותושביו – משפ' שוואמרה, נעים להכיר – הם תושבים פרבריים, צנועים וחרוצים וחפים מכל פשע.
קיראו: הרב אריק אשרמן – משפחת שוואמרה בענתות בנו ללא אישור בנייה. אך קודם לכן הם הוציאו סכומים גדולים של כסף ונקטו בכל האמצעים בכדי לקבל את אותו אישור בניה, הם היו מוכרחים לבנות בלי אישור. אין שום סיבה תכנונית, חוקית, ביטחונית או סיבה שתצדיק את אי מתן אישור הבנייה. הסיבה היחידה היא שצה"ל (שהוא המפקח היחיד על תכנון עבור פלסטינים בשטח C) מקשה על השגת אישורי בניה, בכדי להגיע למצב שהתהליך יהפוך לבלתי אפשרי.
למעשה, כמעט מכל פשע: הבית אמנם נבנה על אדמת המשפחה, אבל ללא היתר, אותו לא הצליחו לקבל מעולם. כמובן, לו בעלי הבית היו מבקשים היתר הם היו נדחים. סוף כל סוף, הם תושבי אזור C, צמודים לבירתו-הנצחית-של-העם-היהודי-ומושא-כיסופיו-במשך-אלפיים-שנה, אך הם עצמם אינם שייכים לדת הנכונה ולזרע-ישראל הקדוש.
הבית נבנה ונהרס פעם אחר פעם מאז 1998 והפך לסמל של התנגדות בלתי-אלימה לשלטון אטום וגזעני. לו היו מחליטים נציגי השלטון להשאירו על כנו היו משיגים בכך מחווה הומניטרית ומונעים מעצמם עוד התבזות תדמיתית. אבל צדק מי שאמר ש"הכיבוש יהפוך לתערובת של רשע מטומטם וטמטום מרושע", וכך, אתמול, באו נציגי אותו שלטון והרסו את הבית בשישית, כפי שניתן לראות בתמונה השניה.
אז בפעם הבאה שתעלו לירושלים, בירת ישראל היהודית והדמוקרטית, ליהנות מן הבתים העתיקים, החצרות המטופחות, המתחמים המשוחזרים, הקיטש והדיסנילנד, תקפצו גם לראות את הבית הזה, שאיננו עתיק, ושאין בו בשורה אדריכלית או חשיבות היסטורית, אבל יש בו הד חזק וצורם למה שהפכנו להיות. ביקור נעים.
אלדד ברין

השחתת יבול והתעמרות הצבא בתושבי ג'ניבה: פשעים שלא תשמעו בתקשורת הישראלית

מורי בית הספר בישוב חאן אל אחמר נעצרו כי כוחות הכיבוש החליטו לפתוח שטח אש בתוך איזור הבית ספר ולא יידעו אותם
"מורי בית הספר בישוב ג'ניבה נעצרו כי כוחות הכיבוש החליטו לפתוח שטח אש בתוך איזור הבית ספר ולא יידעו אותם"

זוהי עדות על מקרי פשע חמורים ביותר של צה"ל וכוחות הביטחון בדרום הר חברון. תוכלו לראות כיצד נפתח שטח אש לצד ג'ניבה. החיילים מתעמרים בתושבים ובפעילי זכויות האדם, ולדבר אין איזכור בתקשורת הישראלית. המלחמה היא המשכה של הדמוקרטיה בדרכים אחרות, לכן אל תפטרו את עצמכם/ן ממבט על אותה אלימות שהחברה הישראלית מייצרת בתוך פלסטין.

היום יצאנו לבקר יחד עם משלחת דיפלומטית אמריקאית באיזור ג'ניבה ומז'נונה בדרום הר חברון שבשטחים הכבושים. בדרך שמענו שאנשי המינהל עצרו צוות של קומט שהיה בדרכו לפחית, וכן צוות של וטרינרים ממשרד החקלאות הפלסטיני שהיה בדרכו לטפל בבע"ח באיזור.

החרמות בלתי חוקיות של רכבים וציוד אזרחי, השחתת יבול והרס

שלושת אנשי הצוות של קומט והצוות הוטרינרי הצטוו לנסוע אחרי רכבי כוחות הכיבוש עד ג'ינבה ורכביהם הוחרמו עקב נסיעה בשטח אש 918. כאמור הרכבים הוחרמו ונלקחו לגוש עציון. אנשי הצוות של קומט על ציודם (כלי עבודה רבים) עשו דרכם לביר אל עיד ברגל. שמענו על מספר רכבים נוספים שהוחרמו באיזור בשבועות האחרונים. באיזור ג'ינבה ראינו עשרות חיילים מתאמנים. אוהלים רכבים צבאיים מכליות מים וכו'. מתושבי המקום ומעזרא (נאווי) אני מבין שמדובר בהיקף כוחות ופריסה גדולים משמעותית ממה שהיו רגילים לו בשנים האחרונות. החיילים וציודם חונים על שטחים מעובדים שנזרעו חיטה ושעורה אך טרם נקצרו. היבול במקומות רבים הושחת.

"מהאגודה לזכויות האזרח בישראל יצא היום מכתב בנוגע לקיום אימוני הצבא בשטח אש, אימונים שמתקיימים בניגוד לצו הבינים שהוציא בג"צי. אך האם ייתכן שתשובת המדינה ועמדתה כפי שאמורה להימסר בבית המשפט מיושמת הלכה למעשה בשטח ?"
"מהאגודה לזכויות האזרח בישראל יצא היום מכתב בנוגע לקיום אימוני הצבא בשטח אש, אימונים שמתקיימים בניגוד לצו הבינים שהוציא בג"צי. אך האם ייתכן שתשובת המדינה ועמדתה כפי שאמורה להימסר בבית המשפט מיושמת הלכה למעשה בשטח ?"

שטח אש ישראלי במרכזו של ישוב פלסטיני בדרום הר חברון

ביום חמישי האחרון נעצרו מורי ביה"ס בישוב ג'ניבה והואשמו בשהיה בשטח אש. היום סיפרו לי מורי ביה"ס שלפני כמה ימים עצרו חיילים את רכביהם הם פוצצו כמה מצמיגי המכוניות ושברו בעזרת רוביהם פנסים של אותם רכבים. כאשר עזרא שאל אחד החיילים אם היה מסכים שיעלו על אדמתו החייל הגיב: "הם (הפלסטינים) לא משלמים מיסים אנחנו שומרים על אדמתנו".

כאשר רצינו לעזוב את האיזור יחד עם המשלחת הדיפלומטית, עצר אותנו אחד הקצינים במקום, מיד הגיעו גם שני רכבים לבנים ובהם אנשים בלבוש אזרחי, אולי מהמינהל האזרחי (עוד שם מכובס לכוחות הכיבוש). אחד מהם ניגש אלינו ושאל: "אתם יודעים שאתם בשטח אש?" עניתי שלא, ושמהידוע לי גבול שטח האש מזרחית לכביש, שם ישנן בטונדות המסמנות את שטח האש. כיוון שהיינו עם הדיפלומטים והבהרנו שברצוננו לצאת מן האיזור הוא ביקש שניסע אחריו והוא ילווה אותנו עד היציאה.

אחרי כמה מאות מטרים הוא עצר ניגש אלינו שוב וטען שהממונים עליו החליטו שאין אישור לכך שנעבור ושעלינו לחזור מהיכן שהגענו (דרך הישוב ביר אל עיד). הבהרנו לו שהדרך קשה מאוד והרכבים הממוגנים יתקשו לעשות את העליה חזרה. אחרי כעשר דקות של המתנה הוא "קיבל אישור" למרות שישנו במקום, אם אני זוכר נכון, "אימון רטוב", הבנתי שמדובר בירי חי כאמור סמוך מאוד לאיזור מגורים.

מהאגודה לזכויות האזרח בישראל יצא מכתב בנוגע לקיום אימוני הצבא בשטח אש, אימונים שמתקיימים בניגוד לצו הבינים שהוציא בג"צי. אך האם ייתכן שתשובת המדינה ועמדתה כפי שאמורה להימסר בבית המשפט מיושמת הלכה למעשה בשטח ?

 

*

כוחות הביטחון מגיעים לשיאים חדשים במדיניות ההרס שלהם בדרום הר חברון. ראשית, ישראל רק מוציאה צווי הריסה למבנים ותשתיות בדרום הר חברון ואינה מציעה בנייה לתושבי האיזור (בעוד ההתנחלויות בשמה של הממשלה הישראלית נבנים ללא מפריע בצד הישובים הפלסטינים). שנית, ישראל מתעמרת בתושבים החלשים ופוגעת הן במבנים היחידים השייכים לאלמנה והן למשחקיית ילדים פשוטה.  

מת בארה"ב: על הדיסק החדש של ברוס ספרינגסטין

cc: flickr | Bruce Springsteen 03 By GabboT
"את היופי של אמריקה אפשר למצוא בתקליט החדש של ברוס ספרינגסטין." | cc: flickr | Bruce Springsteen 03 By GabboT

אמריקה היפה | יובל גלעד

יובל גלעד קורא בשירי הדיסק החדש של ברוס "המלך" ספרינגסטין. אמריקה במשבר, וספרינגסטין מלמד אותנו עוד שיעור על הגאולה.

בשנים האחרונות התרגלנו בשמאל (הישראלי) לראות באמריקה שורש הרע: גם מי שאיננו (נועם) חומסקיאני בשנאתו, מתקשה להזדהות עם תאוות הנפט, הכיבוש הקולוניאלי, הקפיטליזם הדורסני, תעשיית הנשק וכו'. אבל יש גם אמריקה יפה, שראיתי במו עיניי עת גרתי שם בתור ילד: אמריקה של חופש, של מרחבים אדירים ויפים, ואמריקה של תום וזכות כמו בכתיבת מרק טווין, בנהרות הרגש של מייקל סטייפ מ-REM, בכתבי אמרסון, בהצטרפות אמריקה לשתי מלחמות העולם והכרעתן (על אף שאת עיקר העבודה עשו רוסיה ובריטניה), אמריקה של אמונה בטבע וביופי. וזאת אמריקה שבחרה בנשיא ברק אובמה כשהבינה את הנזקים של בוש הבן, אמריקה שסוף סוף בחרה מנהיג שחור, שגם אם לעיתים נראה כהתגלמות דמוקרטית של בוש בדורסנותו, בכל זאת העביר את חוק ביטוח הבריאות באמריקה הקפיטליסטית.

את היופי של אמריקה אפשר למצוא בתקליט החדש של ברוס ספרינגסטין. ספרינגסטין לא אהוב עליי כמו לו ריד או קורט קוביין, למשל, אבל האיש הוא לוחם של צווארון כחול מראשית דרכו, לוחם בשם האדם הפשוט, תלמיד של וודי גאטרי ודילן. רייגן הרפובליקני הזדהה עם כותרת שירו הידוע BORN IN THE USA, מבלי שהקשיב למילות השיר, שיר מחאה נוקב נגד וייטנאם ואמריקה שזורקת לעזאזל את פועליה ולוחמיה. בתקליטו החדש הוא תוקף את אמריקה באותה אירוניה שאפיינה את כותרת השיר BORN IN THE USA – שעל פי המוזיקה והפיזמון היתה שיר הלל הימנוני לאמריקה, ועל פי התוכן – שיר מחאה. אירוניה זו מאפיינת את מרבית התקליט החדש הקודר, הכואב, שנכתב בעקבות המפולת בשוק הנדל"ן באמריקה.

כפי שידוע היטב, אמריקה החמדנית ובראשה החזירים הגדולים הלוו כספים בלי הכרה לאנשים עובדים לקניית בתים, מבלי שהללו הבינו שלא יוכלו לעמוד בהחזרים ובריביות. ואז – פשוט לקחו את הבתים והותירו עיירות רפאים. זאת פעילות המאפיינת מאפיה, אבל באמריקה המאפיה שולטת על פי חוק. ספרינגסטין זועם וכואב, ופותח את התקליט בשיר עם הכותרת האירונית WE TAKE CARE OF OUR OWN – שוב סיסמא אמריקנית כוחנית, שהוא ממלא את בתי השיר באירוניה כלפי הרפובליקנים החמדנים. ובשיר DEATH TO MY HOMETOWN, המתכתב עם השיר האופטימי MY HOMETOWN  מהתקליט BORN IN THE USA, שר ספרינגסטין:

They destroyed our families’ factories and they took our homes

They left our bodies on the plains

The vultures picked our bones

So listen up, my Sonny boy

Be ready for when they come

The greedy thieves that came around

And ate the flesh of everything they’ve found

brought death to our hometown

ספרינגסטין איננו משורר גדול, אלא שואב את כוחו מהפשטות ומהאנרגיה של מוסיקת הרוק. ובשיר MY DEPRESSION משחק ספרינגסטין עם כפל המשמעות של  פירוש המילה באנגלית – מיתון, עם הדיכאון של הדובר:

Baby, I've been down but never this down

I've been lost but never this lost

This is my confession. I need your heart

 in this depression.I need your heart.

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתור אמן, היא היכולת של אמן להמציא עצמו מחדש. ספרינגסטין מיליונר, עשה וראה כבר הכול, נערץ וכו'. אין לו דבר להוכיח, הוא יכול לרוץ עם מה שעשה עד הסוף. אבל אמן אמיתי נשאר רעב, והחיים ממשיכים לעניין אותו. ואז הוא יכול לחדש, בתוך הדרך בה טווה כבר, כי לכל אמן טוב טביעת אצבע אחת משלו. אז ספרינגסטין הוסיף חמת חלילים, אקורדיאון, כינור, כלים של מוזיקת פולק, עטף אותם בתופים רצחניים, הוסיף המון אירוניה נואשת, והרי לכם אלבום חדש ואמיץ של אמן ותיק וטוב, ששם מראה מול פניה של אמריקה המכוערת, בעודו מחפש את אמריקה היפה.

מאת: יובל גלעד

סוזן, סוזן: בעקבות הסרט "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים"

סוזן, סוזן |  אירוס זריני

"איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים" אודות פרופ' סוזן (ריקה) דניאל-נטף ז"ל הוא סרט זיכרון משפחתי מרגש שמחמיץ סיפור חיים מורכב של מזרחיות, שואה ופמיניזם. אירוס זריני מביאה לנו סקירה והערות לקראת ספר הביוגרפיה וסדרת הדוקו-דרמה שמתעתדים לצאת אודות הפרופסורית המזרחית הראשונה בישראל     

מתוך הסרט: נטף בחדר עבודתה בדירתה בירושלים
מתוך הסרט: נטף בחדר עבודתה בדירתה בירושלים

סיפור חייה של פרופ' סוזן (ריקה) דניאל נטף ז"ל (1916-2004), שהייתה לאישה הראשונה ממוצא מזרחי שמונתה לפרופסורית בישראל ב-1970, הוא חריג וייחודי[1]. סיפור זה כולל ילדות בתוניסיה, סוציאליזציה אקדמית בפריז, חיים והצלה בהסתר במהלך מלה"ע השנייה, פעילות פוליטית שמאל ליבראלית, הגירה לישראל, פעילות פוליטית ימנית ניצית ופעילות חברתית וציבורית.

אולם הסרט אודותיה 'איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים' מאת בתה, פרופ' אנט סיגל[2],  מתחיל לספר את קורותיה רק משנת הגירתה לארץ, 1970, עם מעט הבלחות נוסטלגיות של זיכרונות הילדות של סיגל מצרפת.

מזרחיות באפילה

אזכור מהדהד יחידי למוצאה התוניסאי של נטף בסרט הוא תצלום התקריב של קברה, בו מצוין גם שמה השני- ריקה.

רק ביקור בגנזך האוניברסיטה העברית והצצה לספרי הידיעונים בהם מתועדים ארצות הלידה של הסגל האקדמי חשף את העובדה שנטף הייתה ממוצא תוניסאי. גם הקולגות של נטף ממחלקתה לא ידעו על מוצאה וחשבו שהיא צרפתייה במקור. למרות שנטף הייתה מבין הפרופ' הראשונות שנשאו שם משפחה כפול, ברישומי הפרסומים שלה באונ' השם נטף הושמט. סבב ארכיוני בשאר האוניברסיטאות גילה שכל 5 הפרופ' המזרחיות הראשונות בארץ היו פרופ' בתחומי מדעי הרוח, מהגרות שעברו מסלול חיברות אירופאי צרפתי או אמריקאי. הן לא עברו את חווית ההגירה לישראל בשנות החמישים עם המרכיבים של הזהות המזרחית במפגש עם הממסד האשכנזי הקולט והציונות: החיים במעברה, עיירות הפיתוח, השיכונים בעיר או ההסללה בחינוך. הן גם לא היו בעלות מבטא של ח' וע' או בעלות מראה כהה, דבר שאף הוא סייע בטשטוש המוצא המזרחי. הלימודים והשהייה במשך שנים ארוכות בארץ מערבית סיפקו להן הון תרבותי שהעניק להן עדיפות בשדה הידע האקדמי-אינטלקטואלי ותמך בקידומן . 1989 היא שנת המפנה בה מונתה לראשונה אישה מזרחית בת לדור שהיגר/ נולד וגדל בישראל ועבר את החיברות האקדמי שלו בארץ. משנה זו ואילך התמונה מתהפכת: רוב הפרופ' המזרחיות התרכזו ומתרכזות גם כיום במדעים המדויקים ובמקצועות פרקטיים ומלמדות בפריפריה החברתית והאקדמית[3].

כשם הסרט, נטף אכן הייתה 'האישה החכמה מירושלים' כשהייתה לפרופ' המזרחית היחידה בארץ עד אמצע שנות ה-80', וכן היחידה באונ' העברית עד למותה בשנת 2004 . נראה שנטף ביחד עם שאר הפרופ' המזרחיות הראשונות (וכן פרופ' נוספות שמכהנות כיום בתחומי מדעי הרוח והחברה) אימצו את הקוסמופוליטיות על מנת להתברג בהצלחה באליטה האקדמית, שמהווה מרחב מובהק של לובן[4] . העניין בולט ביתר שאת אצל בת הדור השני, סיגל, אף היא פרופ', כשהיא מקריינת את הסרט בצרפתית לכל אורכו.

נטף כניצולת שואה

החיים וההצלה בהסתר של נטף ובן זוגה ד"ר ז'אן דניאל (שלא מוזכר בסרט כלל) בשנות מלה"ע השנייה אף הם לא מוזכרים בסרט. נטף ילדה את שלושת ילדיהם בלידות בית במהלך המלחמה כשהיא מסתתרת בכפר בדרום צרפת. המשפחה הייתה בסכנת חיים ממשית של הסגרה לנאצים מס' פעמים וניצלה בזכות בן הזוג שלא היה יהודי. הקליניקה הרפואית שהפעילו ופעולות ההצלה במחתרת למען ילדים יהודים ופליטים הביאו לכך שלימים דניאל קיבל את התואר חסיד אומות העולם.

בתור מזרחית שעברה את השואה באירופה, נטף קיבלה את מלוא הפיצויים מגרמניה. זאת בעוד שמזרחים ניצולי שואה שעברו את המלחמה בתוניס או לוב עדיין נאבקים להכרה שכזו[5].

כמו אמיליה, סבתו ניצולת השואה של יוסי סוכרי (2002)[6], גם נטף שוברת את הסטריאוטיפים המקובלים לגבי אישה מזרחית. זיכרון השואה המזרחי עודנו שולי בחברה הישראלית, על כן יש להדגיש פרק זה בדמותה הייחודית של נטף בהרחבה בסדרה וכן בספר הביוגרפיה העתידי.     

דמותה הפמיניסטית  

הפמיניסטיות של נטף מודגשת בסרט בעיקר דרך הציונות ("עלתה לארץ לבד ובעקבותיה סחפה את כל הילדים"), דרך ההקשר הפוליטי (על כך בסעיף הבא) והחיבור ליהדות: במשך 21 שנה נטף עברה שלוש פעמים על כל התלמוד, הישג נדיר לאישה. בערוב ימיה נטף השתתפה בשיעורי גמרא בבית כנסת, כשהיא יושבת ביחד עם הגברים בבית המדרש ולא בעזרת נשים.

נטף מוצגת כדמות החשובה ביותר במשפחה, "זקנת השבט", אותה סיגל שואפת לחקות, אישה שהשפיעה על כל הנשים במשפחה למצות את הפוטנציאל שלהן[7].

הפרידה מבן הזוג עם הגירתה לארץ מבלי להתגרש ממנו לא מוזכרת בסרט, גם לא מובא בשום הקשר שהוא כיצד נטף תפקדה כאישה בתפקיד בכיר בסביבה אקדמית גברית, בעיקר בתקופה בה נשים היו ועודן מיעוט זניח ביותר בנוף הפרופסוריאלי. מהריאיון שקיימתי עם סיגל עלתה דמות שנאבקה לזכותה ללימודים גבוהים עוד מילדותה בתוניסיה, כשהייתה מבין הבנות הבודדות בכיתת המדעים בה למדה. נטף אף עשתה ויתורים כואבים בקריירה:   כשמונתה לפרופ' מן המניין באונ' ליל בצרפת הוצע לה לשמש כדיקן הסטודנטים, אך היא לא  מימשה את התפקיד עקב הגירתה לארץ[8]. אקטיביזם פמיניסטי נוסף קשור בפעילותה החברתית כשהתנדבה במסגרת תהיל"ה ללמד נשים מזרחיות אנאלפביתיות ותיקות. ניכר שהפמיניזם היה לנטף כדרך חיים ועל כן יש להעצים היבט זה בתיעוד חייה.

נטף עם בתה אנט
נטף עם בתה אנט

 

שמאל דוחה וימין מקרבת

פעילותה של נטף בימין הפוליטי תופסת חלק מרכזי בסרט. נטף שהייתה פעילת שמאל ליבראלי בצרפת ואף השתתפה במהפכת הסטודנטים, הפכה לפעילת ימין בישראל. הדמות הציונית של נטף וחיבורה ליהדות מודגש ע"י המאבק למען ההתיישבות היהודית וארץ ישראל השלמה. כך למשל ביקוריה של נטף אצל נכדתה מרים המתגוררת בעפרה מוצגים כהרפתקה ציונית שמגלמת את חלום ההתיישבות בארץ ישראל ("נסעה באוטובוס והגיעה בכל מזג אויר- אפילו בשלג").

בשנות ה-80' נטף חברה באופן רשמי לתנועת "גוש אמונים" והשתתפה בקביעות בהפגנות הימין. בסרט מתואר כיצד נטף הפגינה נגד פירוק ההתנחלות בסבסטיה ("ישנו בלילות בהרים") כנגד הנסיגה ממדבר סיני, כנגד מדיניותו של קיסינג'ר[9]. סיגל מספרת שהסכם אוסלו היה בבחינת  נקודת שבירה. סיגל מאמצת את דרך פועלה של אמה, והיא מפגינה נגד הפינוי מגוש קטיף.

בנוסף לפעילות האקטיביסטית בהפגנות, נטף השתתפה באופן קבוע  גם בשידורי רדיו ערוץ 7. לקראת סוף הסרט מובאת הקלטה של נטף ברדיו ערוץ 7 במסגרת התכנית "7 בערוץ 7" (ללא ציון תאריך) שמשקפת את הלהט המיליטנטי שלה:

" למאזינים שלום. הראשונים בימי בין המיצרים המיטו עלינו מנה גדושה של פורענויות. אך לא פחות חמורה הייתה התגובה, או ליתר דיוק, חוסר התגובה, של הכת השלטת. לאחר הרצח החבלני בוואדי קלט, היא לא הפסיקה, ואף לא איימה להפסיק את המשא ומתן על חיזוק הכנופיות של רב-המחבלים ועל הפקרת המולדת לידיהם ".

אחרית דבר

כסרט זיכרון "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים" הוא סרט הנצחה מרגש: השיחות עם החברות וקרובי המשפחה, הסצנות בחדר העבודה (נטף נוזפת באנט כשאנט מצלמת אותה). כשסיגל מראיינת את הנינים ושואלת אותם לגבי הזיכרון שלהם את נטף ניכרים גם רגעים קומיים. לאחר מותה של נטף המשפחה החליטה לשמור על דירתה בירושלים על כל חפציה כך שיש לצופים הצצה מוחשית לעולמה של נטף: החורשה הנשקפת מנוף הבית, פינת העישון, השירים והמוסיקה הקלאסית שאהבה.

אולם הזיכרון המתווך ע"י סיגל מפספס היבטים משמעותיים בחייה של נטף, כשמוצגת בפנינו 'סוזן' מאוד מסוימת. סוזן השנייה, ריקה, היא אניגמה שעוד מחכה להתגלות.

עם אנט והנכדים
עם אנט והנכדים


הערות

[1] נטף היתה פרופ' מן המניין במחלקה למחשבת ישראל, ביחידה ללימודים הלניסטיים, באונ' העברית. לתמצית הביוגרפית של נטף באתר יהדות תוניסיה

[2] סיגל, אנט. תשס"ט. "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים". לכבוד פרופ' סוזן דניאל נטף ז"ל. תורת החיים- ביה"ס לקולנוע יהודי. 23 דק'. הסרט מומן באמצעות 'קרן סוזן דניאל' שהוקמה ע"י סיגל לתמיכה בעבודה ומחקר על חייה של נטף

[3] על כך כתבתי (2007) במאמרי "פריפריה אקדמית, פריפריה חברתית: פרופסוריות מזרחיות בישראל". בתוך שלומית ליר (עורכת), לאחותי: פוליטיקה מזרחית נשית. עמ' 143-154. הוצאת בבל, תל אביב

[4] מרחב מזוקק של לובן שכזה מגולם באקדמיה הישראלית הלאומית למדעים. רק שני פרופסורים ממוצא מזרחי היו חברים בכל תולדות המוסד

[6] סוכרי, יוסי. 2002. 'אמיליה ומלח הארץ, וידוי'. הוצאת בבל

[7] אנט סיגל היא פרופ' חבר בדימוס לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נכדתה של נטף, בתה של סיגל, ד"ר מיכל בר-אשר היא פוסט-דוקטורנטית במדע הדתות באונ' חיפה

[8] ויתור זה בולט במיוחד לאור העובדה שבישראל נקלטה כפרופ' חבר ומינוי הפרופסורה מן המניין עוכב במשך 13 שנה, והוענק לה רק כשנה לפני פרישתה לגמלאות.

[9] נטף אף חתמה על עצומות במסגרת אזרחים למען יש"ע ואף השתתפה בכנסים במסגרת קבוצת אנשי רוח למען א"י. לפי עדות בנה של נטף, פייר, היא אף תועדה באחד העיתונים הבינ"ל כששוטרים מחזיקים אותה באחת ההפגנות כנגד קיסינג'ר. תמונה זו לא אותרה עד היום.

מאת: אירוס זריני