בנט חוזר לאירופה מהחצר האחורית

סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD
סמל הניאו נאצים בגרמניה NPD

התעוררתי הבוקר וגיליתי שנפתלי בנט נוסע לנחם את הקהילה היהודית בצרפת. הבעיה היא, שבנט הוא חלק מהבעיה, לא הפתרון. ולכן, עם השיח המתעורר באירופה, חשוב לדבר על מה שמחבר בין נפתלי בנט לבין עליית פגידה (ברית בין הניאו־נאצים ותנועות אחרות נגד מוסלמים ומהגרים בגרמניה, את המפגן הגדול שלה ראינו באחרונה בדרזדן) והימין הקיצוני בהולנד ובצרפת.

דומה שחברי כל הארגונים הללו לא שמעו מעולם על רגש האשמה. מנגנון ההכחשה וההדחקה עובד אצלם שעות נוספות. כך, הניאו־נאצים בגרמניה לא מוכנים לשאת עוד באשמת השואה, אם הם בכלל מכירים בה. הם רוצים להיות גרמנים גאים, בגרמניה הגאה. הם לא רוצים להתנצל על מעשי משפחתם. הם רוצים להיות גאים בגזענות שלהם, ונאבקים נגד כניסת מהגרים למדינה, והסיוע שהם מקבלים ממוסדות מדינת הרווחה הגרמנית.

ובהולנד שאל השנה מנהיג הימין הקיצוני חירט וילדרס את תומכיו בתום מערכת הבחירות המקומיות: "האם אתם רוצים יותר מרוקאים בעיר הזאת ובהולנד בכלל?" הקהל שאג בתשובה: "פחות, פחות, פחות!" וילדרס ענה: "נטפל בזה". דבריו גררו ביקורת חסרת תקדים. אלפי אזרחים הגישו תלונות. וילדרס אמר כי אינו מתחרט על דבריו, משום שלא הפר את החוק נגד גזענות. "אין בכוונתי להתנצל בפני איש", הצהיר, "דיברתי אמת". עכשיו הוא עומד לדין על הסתה.

הניאו־נאצים בגרמניה, כמו הימין הקיצוני בהולנד ובמדינות אירופיות אחרות, מכחישים את מעורבות ארצותיהם במאות שנים של קולוניאליזם. נכון, אפשר למצוא הכחשה דומה בזרמים המרכזיים בפוליטיקה, אבל לפחות אלו לא מאמצים את תורת הגזע הקולוניאלית.

הקולוניאליזם הוא אחת הסיבות המרכזיות למרכזיותה של הכלכלה האירופית, וגם למצבם המחפיר של המוני בני אדם בקולוניות ששוחררו. אלו שנולדו תחת הכיבוש האירופי חזרו למדינה האם שלהם. מקצתם קיבלו אזרחות, מקצתם נותרו אזרחים סוג ב', ומקצתם עדיין טובעים בדרך שבין צפון אפריקה לאירופה.

כשלמדנו בבית הספר על עליית הציונות, תמיד אמרו לנו שהריבונות היהודית מאפשרת לנו לחזור למשפחת העמים. דרכם של נפתלי בנט ודומיו אל משפחת העמים עוברת במסלול העליונות היהודית. בנט רוצה להידמות לחלקים האירופים שבזים לערביות, למזרח תיכוניות, לאיסלאמיות ולכל מה שהוא לא אירופי. בהצעתו לסיפוח שטחי סי, ומתן אזרחות מוגבלת לפלסטינים, הוא מבקש למעשה להמשיך את המדיניות האירופית של ניצול אוכלוסיות לא אירופיות באמצעות כוח צבאי, כלכלי ותרבותי.

חשוב לומר, שהכוח המניע את הכוחות הקיצוניים של הבית היהודי, מה שדוחף אותם ליחס הגזעני כלפי מבקשי המקלט, הפלסטינים וההומואים והלסביות, הוא אובדן המרכיב המשותף בחברה הישראלית. הם מתגייסים כדי ליצור אזרח ישראלי מתוך שלילת האחר. הם מבקשים לסמן את המחנה, על ידי סימון היוצא דופן. כך קרה גם באירופה, כשהיא התאחדה סביב שנאת היהודי לפני מלחמת העולם השנייה, עם קריסת הליברליזם. לסימון האחר בחברה האירופית שורשים עתיקים יותר, עם סימון היהודי והמוסלמי כאחר התיאולוגי והפוליטי, בגירוש ספרד ב–1492 — אותה שנה שבה החלו המסעות לעולם החדש. כלומר, אירופה ניקתה מתוכה את האחרים, בזמן שהיא הלכה לכבוש עמים אחרים.

המסר של בנט לחברה הישראלית שלא להתנצל מוריד את המסכה הליברלית של ישראל וחושף שמרנות מסוכנת.

דווקא בגרמניה המסר הזה, לא להתנצל, מזכיר לנו בעיקר את היות ישראל כובשת, את הפליטים הפלסטינים הנעים ללא בית ואת אחריותה של ישראל, שצריכה להכיר בקיומם, בדומה לאחריות על העם היהודי. הכחשת האשמה של בנט אכן מהווה כרטיס כניסה לאירופה, אך מהצד האפל שלה.

ישראל תצטרף למשפחת העמים הקולוניאליים, הגזעניים, שנאחזים בכל הכוח בהבדל בינם לבין העמים הלא־אירופים. הגזענות הזאת, שנדמה שחלפה מן העולם ונשארה רק בשוליים בגרמניה ובאירופה בכלל, הופכת בישראל לכוח מניע.

בשיחות סלון בברלין, כל שדרוש לי כדי להסביר לשומעי את תופעות הבית היהודי, להב"ה, אם תרצו ושאר התארגנויות של "עליונות יהודית", הוא לומר "פגידה", ו–N.P.D (המפלגה החוקית של הניאו־נאצים הגרמנים).

וכל הארגונים הללו מפחידים אותי במידה שווה. אני מפחד מהניאו־נאצים בגרמניה ומתנועות אנטישמיות אחרות, שחלקן פועלות גם בתוך הקהילה הערבית, ובאחרונה אף יצרו קואליציות עם שונאי זרים וחוליגנים, ומפגינים את כוחם במופעים מפחידים בקלן ובדרדזן. אבל צריך להילחם בגזענות בכל מקום שבו נהיה.

בצרפת זקוקים למודל יהודי אחר בישראל, כזה שפועל למען שלום ולא שופך שמן למדורה, כמו בנט הלאומן וחזון האפרטהייד שלו.

ספרו של שמואלוף, "מקלחת של חושך, וסיפורים נוספים", ראה אור השנה בהוצאת זמורה ביתן

 

המאמר פורסם לראשונה בדעות – הארץ

צפו: הפגנה של פיגידה בדרזדן

האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פוסטר הסרט של התפוז המכני שבו האלימות הגיעה לשיאים חדשים

פרשת אונס מזעזע בגן העיר בתל אביב, מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע. פרשה דולקת אחר פרשה והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי הולך ומתמעט. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו מנערים. אסור לתת כאן הנחות ואסור לחשוב שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא רק קשור לעוני, או תסכול חברתי. ישנה חוסר היכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אך מדוע זה מתחיל עוד בגיל צעיר. אי אפשר להאשים רק את הצבא, הכיבוש, או את רשויות הרווחה בנושא. דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה הרבה יותר מהאשמה מוסד שלטוני כזה או אחר. ההורים, אותה משפחה בסיסית העומדת במרכזה של החברה הישראלית התפרקה אל תוך הרעש הזה. אותו סְאוֹן שלא מאפשר לנער אחד להקשיב לנער אחר. הלוואי שזה היה מסתיים רק בחוסר הקשבה. אנו רואים בדיוק לאן הדברים הולכים, לרצח, לדקירות, להטרדות מיניות, לאונס ובכלל להיעלמות המרחב שבין אדם לאדם.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים לבין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, אזי הילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם, ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצר אטימות, כעס, זעם ושם בחוסר היכולת לדבר, עולה האלימות כפתרון סופי.

למען האמת אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מה הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כשנתעורר. והתשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות, ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת המתרחשת בצדי הדרך, פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע אינה תיפתר רק על ידי משטרה, כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב, הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שיריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו. הרי כוח גדול, רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף. זה ידרוש כלים חדשים של דיאלוג. ובפעם הבאה שגבר ירגיש תשוקה לאישה שהולכת עם חבר שלה, הוא יכבוש את יצרו ולא יאנוס. ובפעם הבאה שאבא מבקש שקט מילדים בשכונה, הם יתחשבו בו ולא ירצחו אותו.

האלימות הזאת מראה לנו שמשהו בנו פרום ולא תפור כהלכה ובקרעים האלו יש סדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, סובלנות והקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה אז בוא נשתמש בהם.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

למה לסופר עמוס עוז לא מגיע פרס נובל לספרות?

 

עמוס עוז | cc: ויקיפדיה
עמוס עוז | cc: ויקיפדיה

בתוך השמחה וההישג שסופר ישראלי מגיע למספר המצומצם של סופרים מוכשרים בעולם עולה גם התהיה מה הקשר בין זכייה אפשרית של עמוס לבין שאלות מוסריות. בתוך שאלות אלו בחירת ועדת פרס הנובל בסופר כעמוס עוז מתבררת כבעייתית. זאת משום שלספרות ישנה אחריות חברתית, ציבורית ואתית לייצג אוכלוסיות בצורה לא סטריאוטיפית ולהכיר במלוא תרבותם.

למרות שעמוס עוז וספרותו מצטיירים כספרות הומנית, רגישה ואיכותית, בהקשבה ביקורתית אליה מתגלים קולות אחרים. זכייה פוטנציאלית של עמוס עוז כחלק מהבעיה החברתית ולא רק כחלק מהדרך לפתרונה. הספרות של עמוז עוז מייצגת את התגלמות הגזענות הצבועה של האליטות האשכנזיות בישראל הידועה כחלק מהשמאל "הליברלי" ו"הציוני". עמוס עוז מעולם לא הסתיר את סלידתו והתנשאותו מעל הציבורים המזרחים, הדתיים, המתנחלים, מצביעי הימין אלו שעליהם הצביע כעומדים כמכשול לתהליך השלום המיוחל בין הישראלים לפלסטינים (שלא לדבר על הפלסטינים עצמם שלא יכולים אף פעם למצוא את עצמם בתוך הנרטיב הלאומי הנוקשה שלו). אותו קו תפר בין האליטות לבין ההמונים למשל מופיע בספרו עטור השבחים: "סיפור על אהבה וחושך" שעליו זכה בפרס גתה הידוע:

"אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחַלַבִּי  שאכלס את כל שאר חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון. בחלק הקדמי דיברו דיבורים לאומיים-מהפכניים רווי תאוות-תהילה-וניצחון, ציטטו את ניטשה ואת מנצוני […] ואילו מאחורי שלוש-ארבע השורות של אנשי "המעגל הפנימי" געש והמה ים רחב של מאמינים נלהבים: מלאי דבקות ואמונה הצטופפו שם בעלי מלאכה וירקנים ופועלים, בהם חובשי כיפות […] יהודים קשי יום בבגדי עוני, רוטטים מרוב צדק, חמי-לב וחמי מזג, נוחים להשתלהב ונוחים להריע בקול" (עמודים 476-477).

קיראו: לך לעזאזל עמוס עוז מאת צבי בן דור

העוז של פאמוק והקופסא השחורה של עוז צבי בן דור

החלוקה הבינארית הזו לעשיר-עני, מאופק-חם מזג, אשכנזי-מזרחי, חילוני-דתי, משכיל-מפגר לא רק מופיעה בספר עטור השבחים "סיפור על אהבה וחושך", אלא גם בספרים אחרים ומאפיינת את ציור הדמויות (הקולוניאלי) הלוקה של עוז. קשה לקבל את הדיכוטומיה שמחלקת את העולם לשחור ולבן. ספרותו של עמוס עוז מצטיירת כספרות הגמונית שלא קשובה לרוב הציבור בישראל. זו לא ספרות שבאה מן השוליים, ולא כזו שכותבת מתוך רעב מטפורי ומחדשת את המרכז של התרבות. כך למשל נבחרה לפרס נובל (1993) הסופרת השחורה טוני מוריסון שאתגרה את ההנחות הלבנות שעמדו בבסיסה של החברה האמריקאית. עמוס עוז גם כסופר וגם כדמות ציבורית שבוחרת לייצג את תנועת העבודה, הקיבוצים והאליטות מחזק בספריו הנחות שמרניות שמתייגות אוכלוסיות שלמות ואשר בתוכה אין הן יכולות להכיר את דמותן.

האם ישראל מייצרת ספרות שמרנית אשר מחזקת את הסיפר הלאומי שלה. מדוע דווקא ספרות לאומית שכזו מקבלת הכרה עולמית למרות הדחייה שלה את הנרטיבים המתחרים בשדה התרבותי וההיסטורי. האם ניתן לדרוש מספרות דרישה אתית, סוציאליסטית, רב-תרבותית של שאלות של חלוקה, ייצוג והכרה.  תהינה התשובות אשר תהינה, חשוב להשמיע את הקול הביקורתי ביחס לספרות של עוז, משום שספרות היא מעשה ציבורי ויש לה השפעה עצומה על הדרך בה אנו מכירים את תרבותנו. על ועדת הפרס לחשוב לא רק על היוקרה והסטטוס בדמות הפרסים שקיבל סופר כזה או משנהו, אלא גם על הדרך בה הוא מייצג אוכלוסיות ולברר עד תום את משימתו הספרותית האתית.

הדעה התפרסמה בגירסא מקוצרת בתאריך ה-4.10.2009 בתרבות NRG

הפוליטיקה של הסמס: מאמר המשך "אשמת האוליגרכיה התקשורתית" – ניר ברעם

cc: flickr | By swanksalot | Your Choice
cc: flickr | By swanksalot | Your Choice

ניר ברעם במאמר "אשמת האוליגרכיה התקשורתית" טוען כי הכוכבים של האקטואליה חברים באותה אוליגרכיה גברית ושמרנית. הוא מצביע על העובדה כי התקשורת מייצגת דור ישן. והיא משמרת את הבוחרים בתוך שיח מעגלי שבו אין באמת ייצוג לבעיות החריפות של החברה בישראל. אך בניתוח שלו חסרה השאלה איך יוכל להיווצר דור חדש של אנשי תקשורת וציבור ביקורתי שיעמוד על הזכויות החברתיות ויתארגן כנגד השיח הציבורי הצר. המשך קריאת הפוסט "הפוליטיקה של הסמס: מאמר המשך "אשמת האוליגרכיה התקשורתית" – ניר ברעם"