מדוע אלביס לא מת

Elvis Lives  By emilio labrador  cc: flickr
 "המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו." Elvis Lives By emilio labrador cc: flickr

אלביס לא מת, זכרו חי יותר מתמיד. מאחורי התיאוריות השונות נגלה את גבולות טרגדיית תרבות הפופ שממנה אנו ניזונים ומוזנים.

לפני כשבוע ציינו את יום השנה ה-35 למותו של המלך, אלביס פרסלי. אשתו לשעבר פרסיליה ובתה ליסה מארי הגיעו להודות למעריצים האדוקים. פרסיליה אמרה שהיא לא מאמינה שאלפי אנשים עדיין מדליקים נר לזכרו. לא רק זה, אלא שבתוכנית אקס פקטור, מתכוונים להצטייד בעונה הבאה בהולוגרמות של זמרים מפורסמים וביניהם, מייקל ג'קסון, איימי וויינהוס ו… אלביס פרסלי. כן, המלך עדיין נדרש להופיע על במות, גם לאחר מותו.

דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול. אלביס לקח את הבלוז והפך אותו לפופ, רוקנרול – תיווך בין השחורים ללבנים, באמצעות ההגשה המוזיקלית שלו. הוא לקח שירים שחורים (בלוז) שעברו עיבודים בדומה למהפכת הסקיפל האנגלית (skiffle) והפך את תרבות הפופ החדשה הזאת לנחלת הכלל. הוא היה חלק ממהפכת הרוקאבילי (Rockabilly) שנציגיה הבולטים היו קרל פרקינס, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, אדי קוקרן ואחרים. אבל בניגוד לזמרים האחרים, דמותו נעמדה במרכז הזכרון הקולקטיבי התרבותי ללא שום דמות שתערער על מרכזיותו.

השאלה המעניינת היא כיצד דמותו הפכה לכזאת מרכזית במשך עשורים האחרונים של התרבות הגלובלית. ובכן, אלביס ציין בעלייתו ובנפילתו את שיא הטרגיות בתרבות הפופ. עם עליית תקשורת ההמונים לבמה המרכזית באמצע המאה העשרים. הוא הגיע לכל בית באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, העיתונות, הקולנוע ושאר מוצרי הצריכה ששווקו את דמותו ללא הרף. אך כמו רבים אחרים, אלביס לא הצליח לעמוד בציפיות ההרסניות של התעשייה שהפכה את חייו לבלתי אפשריים. הוא נותר בודד בתוך אחוזתו, מסומם, מלא כדורים, שיכור כלוט. וכל הסמים לא הצליחו לתת מסלול בריחה מהריקנות שהרגיש אליל ההמונים. המיתוס שלו הכיל את מבנה מורכב של טרגדיה: מצד אחד מלך הפופ, ומצד שני מדבר צִיה של שממון קיומי חסר גבולות.

תיאוריות הקונספירציה השונות מהוות לנו סימני דרך להבנת האסון שרדף את סופו של מלך הפופ. מעריצים רבים מאמינים שאלביס חי! בדרום אמריקה, חי חיים אנונימיים ושלווים בבואנוס איירס תחת זהות בדויה. אך סביר להניח שאלביס לא נכנס לתוכנית ההגנה של האף. בי.איי (בשל איומי המאפיה) אלא הסיפור הומצא בידי מעריציו (ביחד עם תיאוריות אחרות שטענו כי הארון שלו היה ריק ועוד).

 אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה
"דמותו של אלביס התמקמה בתוך גבולות זכרון הקולקטיבי של הדורות שבאו לאחריו. דור עובר ודור בא ועדיין אנו מקשיבים, מעריצים ומתגעגעים למלך הרוקנרול" | אלביס פרסלי בשנת 1970. cc: ויקיפדיה

הסיפור של אלביס השאיר אותו חי בתודעה עולמית לא רק בגלל המוזיקה הנפלאה שלו. אלביס נותר חי וקיים בזכרון של ההמונים בשל היכולת שלו להכיל ניגודים שהפכו לתו היכר של חיינו. אנו אלו, שניזונים מתרבות הפופ, חיים מדי יום את הגבולות המסוכנים של הגיבורים שלנו. הראשון שחווה את ההצלחה האיומה הזאת היה אלביס. אלביס חי את קצוות חיינו, הוא היה המצליח והיפה ביותר, אך גם הקיצוני וחסר הזהירות. וכך עד היום אנו ניזונים מתוך הפרדוכס שהניחה בפנינו תרבות הפופ.

הדעה התפרסמה לראשונה, בשינויים קלים מהמקור, בישראל היום ובוואלה

מאגר הסטריאוטיפים של התקשורת בישראל: פרשת רצח משפחת אושרנקו

"שם הייתי יהודי, פה נהייתי רוסי, /
למה לי, בשביל מה לי, בשביל מי" (הראפר וולקן, בשיר "העלייה")

הדיווחים על הרצח של משפחת אושרנקו מזכירים לנו במקצת את מאגר הדימויים האתני שמחזיקים בתקשורת על הקהיליות הקווקזית והרוסית בישראל. משפחת אושרנקו כבעלי מועדון ומסעדה של הקהילה הרוסית בראשון לציון לחצו, בלא ידיעתם, על כל כפתורי הדמיון של העיתונאות בישראל. זו מיד העלתה סברות שמדובר במועדוני מאפיה רוסית או קווקזית.

התקשורת יוצרת מציאות ולא רק מחקה או מייצגת את המציאות. היא משתמשת באחֵרות בכדי להקרין עליה את הסטריאוטיפים בהם היא מחזיקה. כך האחֵר הופך להיות משטח ריק, חסר הבעה ואטום, שמציע את עצמו, ככזה שעל גביו נקרין את הפחדים, החרדות, הסודות והתשוקות שלנו. אל מול הטענה כי התקשורת רק מראיינת חוקרים, פרשנים ומייצגת באופן "אמיתי" את המציאות והיא "אובייקטיבית", אדרוש כי לתקשורת אחריות גם בשאלת הייצוג וגם בשאלת הבנייה של המציאות. כי מתוך הדרך בה מיוצגות קהילות אחרות, גם נגזרת הדרך בה החברה והממסד נוהגים בהן וגם הדרך בה הן – עצמן – מתייחסות למקומן בחברה.

טוד גיטלין כותב שמסגרות תקשורת – Media Frames – הן "תבניות של הכרה, פרשנות, מיון, הדגשה, והדרה שבאמצעותן אלו העוסקים ביצירת מציאות סימבולית מארגנים באופן שגרתי את השיח הורבאלי והויזואלי" (Gitlin, 1979, p.7). מסגור הדיווח התקשורתי קובע מי הם "הגיבורים" ומי הם "הנבלים" של האירועים המתוארים, הוא מגדיר אלו התרחשויות תיחשבנה כמזיקות לחברה ואלו כמועילות לה, ומהן הדרכים הרצויות לפתרון בעיות וקונפליקטים. המסגור קובע את גבולות השיח הציבורי הלגיטימי – מהם הסיפורים התקשורתיים הראויים והבלתי ראויים, הוא יוצר היררכיה הכרתית וערכית בין האפשרויות השונות של תיאור ההתרחשויות  (גיגי, ליר, שמואלוף, שם-טוב, דהאן, 2009).

בדומה לדיווחים המופרכים על שוד, אונס ואורגיות הפשע שהתרחשו כביכול בניו-אורלינס לאחר ההצפה, גם העיתונות בישראל העלתה השערות בנושא אושרנקו. הנה כמה דוגמאות מהכותרות שפורסמו בתקשורת מיד לאחר הרצח של משפחת אושרנקו. יונתן שם טוב באתה "וואלה!" כותב כי: " פרשנות: "מזכיר רצח של המאפיה הרוסית"" (17-10-2009). בכתה של אולגה גורצקי באתר YNET: "שגריר לשעבר בקווקז: רצח כמו שיטות של מאפיה" (18.10.2009). בכותרת המשנה של עיתון "ישראל היום" נרשם: "מומחים: הרצח מזכיר דרכי פעולה של המאפיה הרוסית" (18.10.2009). בכתבה של הדס שטייף בגלי צה"ל מספרים כי המשטרה לא פוסלת בכיווני החקירה שלה את "הסתבכות עם המאפיה" (18.10.2009). בכתבה של גלעד שלמור, בחדשות 2, באתר mako, אנו מגלים בכותרת המשנה כי זה: "נראה כמו עבודה של המאפיה הרוסית". בכתבה של מאיה זינשטין ב"הארץ" השתמשו בעדות של סרגיי שעמד בראש כמה קבוצות פשע בכדי לטעון כי מדובר בתוואי רצח של מדינות מוסלמיות של ברית המועצות לשעבר: "זה חסר היגיון. אנחנו היינו נכנסים ויורים, אצלנו לא משתמשים בסכין. זה נהוג במדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר, ואצלם הנקמה – זה אחד החוקים המרכזיים. אם פוגעים במישהו – נצר המשפחה חייב לנקום." (23.10.2009). בכתבה של חן קוטס-בר  ב-NRG-מעריב שהסתמכה על ריאיון עם חיים פנחס ("שוגון"), לשעבר ראש מחלקת הבילוש בימ"ר תל אביב מתגלים לנו פרטים נוספים על המתרחש אצל "האחר": " ככל שהולכים מזרחה, לאיזור חבל קווקז, האלימות הופכת להיות יותר גבוהה, יותר אכזרית, יותר ברוטלית. חסרת מעצורים. רצח הילדים הוא רק המחשה. זה מסר לסביבה. מי הסביבה? ארגוני פשע. בהנחה (לא מבוססת עדיין) שיש פה קשר לארגון פשע, אז צריך ש"האחרים ילמדו". "אם יש הפרה בוטה של הכללים, אז אנחנו יודעים לחסל משפחות שלמות". למען יראו וייראו. […] ההבדל בין ארגוני הפשע הרוסיים לקווקזיים הוא מידת האלימות. בראשון, מדובר באלימות גבוהה מאד. בשני, באלימות "ענקית", אומר שוגון. כדי להגיע למסקנה שמדובר פה, אולי, בחיסול של מאפיה קווקזית או רוסית חוברים שניים: המנטליות של הרצח והרקע של קורבנותיו. ישראלי יליד הארץ לא יתקבל לארגון פשע כזה. הם לא בוטחים באנשים שאין להם השפה והמנטליות המקומית." (24.10.2009).

כאמור הצצה לדרך בה התקשורת מפנטזת על האחר מגלה לנו קודם כל על מאגר המטפורות שהיא מחזיקה. האחר במקרה הזה הם הקהילות הקווקזיות, כחלק מקהילות יוצאי חבר-העמים שהגרו לישראל. ומאגר הסטריאוטיפים מכיל בתוכו קשר מיידי בין פשע מאורגן לבין האתניות הרוסית והקווקזית. היום לאחר גילוי הרצח אנו מבינים כי הנזק לקהילות אלו כבר נגרם.

בבליוגרפיה:
Gitlin, T. (1979) The Whole World is Watching, University of California Press,
שלומית בנימין, מוטי גיגי, שלומית ליר, מתי שמואלוף, נפתלי שם טוב, יוסי דהאן. (2009), ""תופסים את המדינה בגרון" – על סיקור התקשורת הישראלית של שובתים ושביתות", מאמר בכתובים.

התפרסם בגירסא מקוצרת במגזין "העין השביעית", 5.11.2009. ועלה לאתר "העוקץ" בגירסא המלאה, 9-11-2009.

*

בכל פעולת גרילה תרבות אני מתרגש, אבל וואלה תרבות הצליחו לרגש אותנו במיוחד עם חמישה שירים אנטי-ביומטריים שהם העלו במדור בהשקעה אמנותית ופרגון גדול!