מסיפורי פוגי אי אפשר ללמוד כלום

מסיפורי פוגי אי אפשר ללמוד כלום

המוזיקה המזרחית כבר ניצחה מזמן, וגם הרוק הישראלי לא ירוויח כלום מהאיחוד של כוורת. להקה שמתאחדת מדי כמה שנים כדי למלא את חשבון הבנק שלה, ולא הרבה יותר מזה

להקת "כוורת" היא לא יותר מרוח רפאים של ארץ ישראל הטובה והישנה. תעזבו אותכם מקצב המכירות המדהים, מהרווחים ומההתגודדות של הזיעה בפארק. אין בנהירה לכוורת שום דבר שקשור להווה. היום, כשהמוזיקה המזרחית ניצחה ולקחה את מקומה כחלק מהייצוג השוויוני של האוכלוסייה המזרחית בישראל, אין לאן לברוח. ומאידך, הרוק הישראלי שרעב כל כך לצופים לא יזכה בנתח של הצופים שיבואו אליו.

לא, אל תצפו למכירות כאלו, ולרווחים ענקיים, הרוק יישאר בפינה ויסתכל בתדהמה בישן וברע – בנוסטלגיה לאותו מעגל של הורה. אבל מי שיביט בעומק בתוך שני הז'אנרים האלו, המוזיקה המזרחית והרוק הישראלי לא יצטרך את כוורת בכדי להישאר מעודכן. מצד אחד המוזיקה המזרחית שסופגת ריקושטים מכל עבר לא הייתה צריכה יותר מאייל גולן אחד בכדי לקחת את כל הפרסים בענף. מצד אחד ברוק הרעב יש דוגמאות אינספור ליצירתיות מדהימה כמו "הבילויים", שבאלבומם האחרון כבר ענו לאותו הורה חלול וכינו אותו "הורה הסלמה" (מלשון הסלמות של חונטת הגנרלים שממציאה לנו מלחמה בכל שנה) ואביב גדג' באלבומו "ילדים של מהגרים" כתב באחד השירים "אם זאת גאולה, עדיף כבר גלות".

כן, הדור החדש ברוק הישראלי לא קשור בשום דרך לדור הקודם והזחוח של כוורת. כמעט שכחתי לשאול, סליחה איפה כוורת הייתה אל אל מול העוני העצום של המזרחים בעיירות הפיתוח והשכונות? איפה היא הייתה במחאה של קיץ 2011? איפה היא הייתה לעזאזל?! אני אגיד לכם בדיוק, היא נתנה בדיוק מה שציפו ממנה. להיות אותה להקה של בוגרי להקות צבאיות, שנכנסו עם הקשרים לתוך הצבא בניגוד לפריפריה. הם ידעו לרקוד ולשמוח בליין אשכנזי אקסלוסיבי. המחאה שלהם הייתה כל כך קטנה, שהייתה צריך זכוכית מגדלת בכדי למצוא אותה. והיום, כשאין מספיק ג'ובות מהשמעות, אין דבר יותר טוב, להפעיל מדי כמה שנים, את האיחוד המשותף. לקחת את ההון הסימבולי העצום ולהפוך אותו למטבע, לקש. כמו הכותרת של סרטו של וודי אלן: "קח את הכסף וברח".

תעמולה תרבותית לבנה

האיחוד של כוורת, והשירה של עשרות אלפי אזרחים יחדיו, לא יחזיר את שלטון הלובן לשלטון, למרות שהוא מהדהד לממשלה הכי לבנה שהייתה לנו, למרות שאפשר לדמיין את בנט ולפיד עולים לשיר סולו עם כוורת ונתניהו מכה במשולש. בלי הרבה סליחות, זה כבר לא יעזור. כי הרחק למטה – הבסיס של הפירמידה הלבנה הזאת התערער. הצעירים הרעבים רוצים לעזוב את ישראל (מי שיכול) ואלו שנשארים מפוררים כל מושג, קטגוריה וזהות הגמונית. הם לא מוכנים יותר לרקוד הורה ולשכוח שאנו כובשים עם שלם, הם לא מוכנים לשתוק על היעלמות מדינת הרווחה (הם האלפים שהקימו את מחאת 2011 וצעקו צדק חברתי). והמוזיקה בניגוד לכוורת כבר לא מגיעה מתוך החלקים השבעים. היא רעבה ומגיעה מתוך צמא אדיר למשמעות וערך.

אז רוצו לכוורת, ואל תצפו לראות אותי רץ איתך. כמו שאמר העיתונאי הבריטי מלקולם מגרידג': "רק דגים מתים שוחים עם הזרם". ושל תטעו ותחשבו שלא עברתי את התעמולה התרבותית הזאת. בעברי שמעתי הלוך ושוב את סיפורי פוגי. אבל זה כי הייתי רדום וישנתי תחת עירפול הלובן. והיום כשהתעוררתי, אני מעדיף מיקס טייפ של קפה גיברלטר, ולדמיין שאני באמת במזרח התיכון.

 

הרב בני פרל לא טעה.

הוא אינו טעות במערכת. הוא רואה את זוהר ארגוב כנרקומן, ואת אביהו מדינה כחובב, כחלק מזרם דתי שעדיין לא הבין את הגדולה של השניים. הוא קושר אותם לחוסר תרבות, או תרבות ערסית, או תרבות מזרחית קלוקלת. אבל ארגוב ומדינה כדוגמא לתרבות שיצרה המוזיקה המזרחית הם גדולי הבלוז. בתוך המוזיקה שהם ייצרו  מצוי הבלוז הגדול ביותר. הם אלו שהצליחו לגעת בנימי הדיכוי הקשה מנשוא של האוכלוסייה המזרחית בישראל וכל מי שרצה להזדהות ולקחת את העצב אל ליבו. אין פה טעות שהרב פרל לא מבין בבלוז. הרבה ראו גם בעבדים השחורים שניגנו בשדות, כנחותים, כשלוש רבעי אדם. אבל שנים חלפו והבלוז הפך לאביו של הרוק, הג'אז, ואחר כך גם ההיפ הופ. וכך גם בישראל, אין דור מוזיקלי שלא גדל על זוהר ארגוב, על אביהו מדינה. אין יוצר שאוהב את הז'אנר המזרחי, היהודי-ערבי שלא מתכתב עם השניים ודרכם עם גדולי הזמר הערבי. אף בעולם הערבי ישנה גם הכרה במוזיקה המזרחית וביצירה שלהם והרב פרל חושב שהוא ממציא את הגלגל.

המוזיקה המזרחית התחילה כמו מוזיקה של אוכלוסיות מודרות אחרות ברחבי העולם, מתוך עולמם של אלו הסובלים. זוהר ארגוב לא במקרה שינה את שמו מעורקבי. הדיכוי האשכנזי שהיה בשיאו לא נתן מקום לתרבות המזרחית והיא צמחה מהשוליים, באמצעות מוזיקת הקסטות והגיעה להיות הכי פופולארית היום. אז תנו לרב פרל לטעות, ולכל אלו שמסכימים איתו. אנו לא צריכים אותם. הגענו עם המוזיקה המזרחית למרכז של המרכז. וב"ה יום אחד פרס ישראל יינתן גם לזוהר ארגוב וגם לאביהו מדינה, על אפם וחמתם של הפרלים… ויכירו שהם אלו שליטשו וסיגננו את הבלוז המזרחי עד לשלמות.

המאמר על כוורת התפרסם במאקו והרשימה על בני פרל התפרסמה בידיעות תל אביב

אקדח מעשן בשמי חיפה

הודעת לח
הודעת לח"י על פיצוץ מכלי הנפט בבתי הזיקוק במפרץ חיפה

אקדח מעשן בשמי חיפה

אין חיפאי שלא מכיר את הזיהום. זה מתחיל בענן גדול שעומד מעל הקריות ומתקיף את החזית של רכס הכרמל החשוף לאיזור התעשייה. זה ממשיך בריחות רעים ומצחינים. היום אני מתפלא שבנעוריי צחקנו על הזיהום ולא עשינו כלום. אחת הבדיחות הייתה: אם תראו חיפאי שמתעלף בנסיעה מחוץ לעיר, הניחו אותו מיד מתחת לאגזוז של רכב וזה יחזירו לחיים.

במשך שנים דוחים בז"ן (בתי זיקוק לנפט) את ההאשמה כי הם אחראים לזיהום. הם מתנערים מהאחריות לאחוז מחלות הסרטן, הלב, האסתמה ומחלות אחרות בשכונות המקיפות אותם. והתושבים שותקים ולא מתמרדים. אני חושב על אחותי הגדולה שרכשה דירה שמשקיפה אל מפעלי בתי הזיקוק, ומתפלל שלא ייגרם רע לילדיה. היא אינה חלק מקאדר הפעילים המתנגדים לטיאטוא הבעיה הסביבתית מתחת לשטיח. אך הפעם אני יכול לבוא אליה עם דו"ח שיכול לארגן לכל תושב בצפון את המחשבה לגבי החיים מסביב לאיזור תעשיה מזוהם.

לפני כשבוע נחשפנו לדו"ח חדש של בז"ן (שדאגה להרחיקו מעיני הציבור). הדו"ח שנחשף בכתבתה של רויטל חובל בעיתון "הארץ" גילה שהזיהום היוצא ממפעלי בז"ן משפיע על בריאות האזור. אמנם הדו"ח שיצא לאור, נכתב לפני חמש שנים. אך הוא עדיין רלבנטי לחיים היומיומיים של כל תושבי הצפון העוברים בעורק החיים המרכזי – הצ'ק פוסט (השם שנותר לנו מהמנדט הבריטי) – המחבר בין חיפה, הקריות וישובי הגליל.

הדו"ח הוגש לפני חמש שנים לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בחיפה במסגרת בקשה להרחבת בתי הזיקוק. אך רק עתה, לאחר שהתוכנית הופקדה ועלו אלפי התנגדויות, הוא נחשף לעיון הציבור. למזלנו, האוטוסטרדה שפעם ניתנה (בלשון מטפורית) למפעלי התעשייה, כבר לא עובדת. יש פעילים והם מתנגדים להרעלת חייהם המתמשכת בידי בתי הזיקוק. הם דורשים ממשפחת עופר (בעלי השליטה בבז"ן, שבמקביל גם אחראים על האצטדיון העירוני החדש והמפואר) לפתח את הכלים שימנעו מתושבים נוספים לחלות ולאבד את חיי ילדיהם בשל הרווחים שהם גורפים מהפעילות המזהמת.

בעיריית חיפה רק ממלמלים

על הפעילים המתנגדים לתוכנית הרחבת בתי הזיקוק מונחת אחריות כבדה. שהרי במשרד הבריאות לא עצרו את התוכנית, למרות שהכירו בקשר שבין התחלואה לבין הפליטות מבתי הזיקוק. ובעיריית חיפה מילמלו משהו על למנות חוקר לבדיקת ההתנגדויות. אך אנו זקוקים לאמירה חותכת, רהוטה ואסרטיבית בכדי לעמוד מול המומחים מטעם בז"ן המבקשים להכשיר את תוכניות ההרחבה שלה. עד כה רק מאות אנשים נרשמו לקבוצת הפייסבוק "עוצרים את הרחבת בז"ן".כאמור, אלפיים התנגדויות הוגשו נגד הרחבת המפעלים הללו (משפחת עופר רוצה להרחיב פי שלוש את שטחם), אך בז"ן ממשיכה לטעון כי השתנו פני הדברים מאז כתיבת הדו"ח.

על פי הדו"ח נרשם גידול של עד 29% בתחלואה בסרטן בשנים שבין 1995-2004. כמו כן הדו"ח מצביע על עלייה של 20%-30%  בפניות לחדרי מיון המיוחסות לזיהום אוויר מבז"ן. עלייה של 50%-85% בפניות של מחלות לב. עלייה של 70%-20% לאשפוז בשל מחלות בדרכי הנשימה, ועלייה של עד 50% בסרטן ריאה (האשפוזים והפניות לחדרי מיון נבחנו בשנים 2005-2000, הפניות בשל מחלות לב ונשימה נבחנו לשנת 2005).

אז הפיצו את הנתונים שנחשפו בידי הפעילים ומסרו אותם לאנשים שאתם אוהבים בחיפה. אני אביא אותם למשפחתי, לפני שיהיה מאוחר.

הדעה התפרסמה לראשונה בבלוג שלי במאקו

מה דעתכם/ן על הזיהום של בז"ן של האחים עופר בחיפה?

הבילויים רוצים כסף, הנדריקס לא נח על משכבו בשלום

TQ1829 : European Eagle Owl, Huxley's, Horsham, Sussex (2)
התוכנית ינשופים מבקשת תמיכה מהציבור| TQ1829 : European Eagle Owl, Huxley's, Horsham, Sussex (2) cc: google images 

את האלבום החדש בטרילוגיה של שלום גד כבר שמעתם? בטח שלא, כי הממסד המוזיקלי לא משמיע אותו. גם הבילויים רוצים לחזור בגדול עם מסר פוליטי, אבל הם צריכים את העזרה שלכם. בינתיים, תוכלו להשתעמם עם החדש של בואי

בתחתית של התחתית יושבים המוזיקאים הצעירים ומנסים לייצר מוזיקה בלי חסות התאגידים. דוגמא לרוק שכזה, אפשר למצוא למשל בטרילוגיית "המצב" של שלום גד הכוללת את האלבומים: "תל אביב, תל אביב", "ירושלים" ו"תלמי אליהו". שלום גד עובד באופן עצמאי ופורה. הוא אינו מבקש כסף ממאזיניו באמצעות מימונה (כמו למשל שעושה התוכנית "ינשופים" בהנחיית רוגל אלפר).

שלום גד שמגיע מהפריפריה, לא מוכן להתמסד ולשחק את המשחק של הממסד המוזיקלי. התכנים שלו קשים, אך מביאים את קולו של דור שלם שמרגיש אבוד חברתית, כלכלית וזהותית. באחד משיריו "הפועל השחור הראשון" (באלבום "ירושלים") הוא מבקש: "אם תהיה פעם הבאה/ אני רוצה להיות שם/ אני רוצה לבוא להיות/ הפועל השחור הראשון". זאת דוגמה מצויינת לכתיבה מעמדית שלא מפחדת להגיד אני עני ומוחלש. וגם אם אוולד מחדש אחרי החורבן, אני מוכן להיות שוב במעמד הפועלים השחורים. לא מתוך תבוסתנות, או כניעה, אלא מתוך הבנה חדשה: מצד אחד יש את רוב האוכלוסייה שאוכלת חרא, ומצד שני יש את האחוז הבודד של בעלי ההון שגר במגדלים ודורס את כולם.

חבריי להקת "הבילויים", אחת הלהקות הכי אמיצות, נועזות וחתרניות שקמו בישראל, מבקשים מהציבור לממן את אלבומם הבא (ייצא ביום העצמאות גם אם לא ייאסף הכסף הדרוש). הופעות הקאמבק שלהם היוו הצלחה רבה. ולא סתם. זה לא קורה במקרה. הבילויים חזו בטקסטים שלהם לא מעט מהחֲזִירוּת המקומית. קחו למשל את הטקסט "שאול מופז" שכתב ימי ויסלר: "הדודה מינה/ היא לא הזמינה/ פתאום דפיקה בדלת/ הרמטכ"ל בתוך מזחלת/ נתן קסדה לה/ ומגפיים/ את כל מה שבאמצע/ המרגמה חתכה לשתיים/ ישבה עם/ שאול מופז".

השיר "שאול מופז" שיצא בשנת 2003 חזה את קיצוניות פולחן השכול והצבא בישראל. לא פלא שבתעמולת הבחירות שאול מופז מתפאר שהרג מחבלים וטרוריסטים מטווח אפס. זהו שר הביטחון לשעבר, שגם מתפאר בניסיון העשיר שלו בחינוך. כלומר חינוך והרג הולכים ביחד. קראו עוד פעם את השיר וראו כיצד שאול מופז הולך לדודה ומביא את החלקים המפוצצים של בנה, כחלק מפולחן השכול והכישלון של הציונות.

אם נעזור למימון של הבילויים, להופעות ולקניית אלבומי שלום גד, להפקה של ינשופים ולשאר הפרויקטים המרתקים בשוליים, נוכל ללמוד יותר על העתיד לבוא במזרח התיכון וליהנות מאמנות רעבה, מפרה וחדה כתער.

מה חדש ברוק החטייארים המתים והחיים

מבול אלבומים עומד לרדת עלינו בחורף. אמנים מתים ומזדקנים מכינים לנו רשימות האזנה. רק שמהמתים אנו מקבלים אלבומים שנגנזו או נאבדו ומהמוזיקאים המבוגרים ישנו רצון להתחדש שלא תמיד צולח. אבל נתחיל עם קאבר פאנקי מדהים של להקת " Poolsid" לשיר הפולק הידוע של ניל יאנג מתוך אלבום "Harvest Moon". את הרצועה שמעתי בתוכנית הרדיו של ג'ארביס קוקר, מלהקת פאלפ. תקשיבו לרצועת הבס המרקידה בגרוב את השיר, ואת הסינטיסייזרים שממתיקים את המנגינה. הביצוע הוקלט במקור ברוח רצועות האנפגלאד והדיסק המקורי של "Harvest" הידוע משנות השבעים. הסיבה להצלחה של הקאבר הזה טמונה באפשרות של קריאה מחדש את השיר בסגנון מוזיקלי אחר לגמרי, תוך מעקב אחר המלודיה.

ניק קייב והזרעים הרעים עומדים לקראת אלבום חדש ", "Push The Sky Away והוציאו סינגל ראשון " We No Who U R". הקליפ והשיר אפלים וחוזרים לניק קייב הקלאסי. האלבום כולו הוקלט בדרום צרפת והוא הראשון של הלהקה ללא מיק הארווי. היער השחור הגרמני שהוליד את האגדות הטובות, חוזר להפנט אותנו. מורגשת ההשפעה של ההפקה המינימלית ששמענו גם באלבום האחרון של ליאונרד כהן. ההפקות המאז'וריות הולכות ומצטמצמות. דווקא לאור התסריט המבולבל שכתב קייב לסרט "ארץ יבשה" נוכל להתנחם בכך שהוא חזר לכור מחבצתו המשובח – המוזיקה.

כאמור אני לגמרי חרד מהשירים החדשים של כל האמנים שנפטרו. ובכל זאת אלבום חדש של הנדריקס עומד לצאת בשנה הבאה: "People, Hell and Angels ". הרצועה החדשה "Somewhere" (הלינק מוביל לרצועה המלאה ולא לגירסה ששוחררה) נגנזה על ידי הנדריקס. המפיק וטכנאי ההקלטות אדי קרמר, שעבד עם הנדריקס שיחרר אותו לכבוד יומולדתו השבעים להנדריקס. השיר הוקלט בין 68 ל-69 עם סטיבן סטילס הידוע על הבס ובאדי מיילס על התופים (band of gypsies). בשיר יש את כל המרכיבים המקסימים של הנדריקס, הוירטואוזיות, העצירות, המעוף, היצירתיות. יש למה לחכות, כנראה.

דיוויד בואי – הוציא סינגל מאכזב מ"?Where Are We Now" – אלבום חדש שיצא לאחר עשור של שתיקה. בואי חוגג יום הולדת 66 וידוע באינסוף היוולדויות מחדש מאלבום לאלבום. אך דווקא כאן הוא אינו מחדש את סגנונו. אולי היה ראוי לדיוויד בואי להחליף את המפיק טוני ויסקונטי ולהביא אותנו למקום זר ולא מוכר. בואי שוב עוסק בשחרור החרדות שלו, ונקווה שבשירים אחרים יעוף למרחבים אחרים, כי את זה כבר שמענו באלבום הקודם.

הטור פורסם לראשונה בבלוג שלי במאקו

העם דורש צדק נוסטלגי

תחנת הרדיו האלטרנטיבית עושה "מצעד פזמונים", אופרת הרוק הבועטת של האייטיז מנסה למצוא את דרכה במאה ה-21 שוב ופול מקרטני מחליף את זכרו של קורט קוביין בזריקות בוטוקס. רוחות הרפאים של העבר תוקפות אותנו – והן רוצות כסף

געגועים לאלפנט ז"ל. אהוד בנאי
געגועים לאלפנט ז"ל. אהוד בנאי
CC: ויקיפדיה

הנוסטלגיה חוזרת לחיינו בדמות יצירות, להקות ומופעים שחוזרים, כמו סיאנס כושל, משנות השמונים והתשעים אל ימינו. היצירות, כמו רוחות רפאים, חסרות הקשר לחיינו. אנו לא יכולים לעכל אותן, הן לא עונות על צרכינו בשפה חדשה ואלימה יותר. אך בכל זאת המפיקים הצבועים ורודפי הבצע רוצים להיכנס לנו לכיס; אין להם בושה או יכולת תרבותית להביא דבר חדש. הכי קל למחזר, ולהעלות גירה עם יצירות עבר, מבלי שיעברו את האדפטציה הנכונה. הנה מספר דוגמאות של ניצול נוסטלגי ציני שמגיע כדי לחזור ולשחזר את תהילת העבר ורדיפת כספנו המועט.

מאמי, מאמי, מאמי, מאמי די

התבשרנו שאופרת הרוק "מאמי" עולה שוב ב"צוותא" ערב הבחירות. במחזמר אנו מקבלים הצצה לאונס של עיירות הפיתוח המזרחיות בידי הפלסטינים, ואונס בכלל. את הפזמון כולם זוכרים: "מאמי יא מאמי / תפתחי את הרגלים / לשבעה מדוכאים / שבעה פלסטינים / עשרים שנות כיבוש / יותר לא נמתין / בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".

ואולם, האם באמת אפשר להעלות את היצירה בימינו, ארבעים שנה ויותר לאחר שהכיבוש ממשיך. ואם כבר מעלים את היצירה איפה דמותו של המחזאי הלל מיטלפונקט האשכנזי שמביא את הסיפור המזרחי והפלסטיני ביחד ומעמיד אותם אחד מול השני. מדוע הנפתלי בנט, אותו מודל משופר יותר של נתניהו לא יכול להיכנס עם הפרצוף הלבן שלו, שיבטיח להחזיר את פלסטין לירדן ולשכלל את מדיניות הממשלה. לא. יותר קל להחזיר את הסיסמה המפגרת של "התנחלויות במקום שכונות" כאילו לפני הכיבוש האשכנזים היו רודפי צדק ושיוויון ונתנו למזרחים וערבים שיוויון מלא בתוך גבולות ישראל.

מדוע לאנוס את הדמות שגילמה מזי כהן עוד פעם, הרי ניסיתם כבר להעלות האופרה עם אורית שחף (סולנית "היהודים") והקהל לא קיבל אותה בהצלחה כבירה כמו בהפקה הראשונה של "מאמי". והאם יש תחליף היום לחדשנות, שוליות ורעב של יוסי אלפנט ז"ל ואהוד בנאי והפליטים שיצרו את המוזיקה למאמי בשנות השמונים.

עד התהום, עד "הקצה"

תוכנית הרדיו האלטרנטיבית "הקצה" הכריזה על סגירת שנת 2012 והצבעה למצעד המאזינים שבו הם בוחרים ומשפיעים ואולי זוכים גם בפרסים. נכון, גדלנו על המצעדים של רשת ג', גל"צ ועד לתוכניות הטלוויזיה של "עד פופ". בתקופה של שנות השמונים זה היה אולי נכון. אבל עם הכניסה של שנות התשעים ועד לימינו אנו מחפשים גישה אחרת שחושבת על מוזיקה כעל יצירת משמעות ולא יצירה של רייטינג.

מאבד את הקצה? קוואמי   CC: ויקיפדיה
מאבד את הקצה? קוואמי
CC: ויקיפדיה

תוכנית הקצה שקמה כאלטרנטיבה לתוכנית הרדיו בגל"צ. כזכור מנהל תוכניות הרדיו בגל"צ הוריד את התוכנית מלוח התוכניות בינואר 2012. תחנת הרדיו של "הקצה" קמה כאלטרנטיבה לרדיו הממסדי. היא עשתה שימוש ברשת בכדי לסמן את העצמאיות של מנהליה. אך מתברר שיותר קל לחקות את המודל הישן מאשר להמציא מודל חדש. יותר קל לחזור ולעסוק בשטות הזאת של המצעדים מאשר להמציא כלים חדשים. ואני שואל בשביל מה? ובשביל מי? ומהי האלטרנטיביות שמאמצת בעצם את מסד הידע והמחשבה של הגוף שמולו אתם מתמודדים ומתחרים ומבקשים להציב אלטרנטיבה – כלומר שינוי.

כנראה שעדיין הדור הצעיר בשדרני הרדיו לא הצליח לדמיין עולם ללא קפיטליזם. ואני לא מתפלא, כי אותו דור חדש שמתנגד לדור הישן, הוא זה גם שהתחנך לרגליו. קוואמי, תתעוררו שמה ב"קצה". עזבו אתכם ממצעדים, תביאו לנו מודל אלטרנטיבי באמת.

הגראנג' מתקמבק על חשבון האיכות

הנה זה מגיע ובא הקמבאק, הצרה הצרורה של המוזיקה המודרנית. אותן להקות שנמאס להן לנגן ביחד, חוזרת אחרי עשור או שניים בכדי להלהיב את קהל המאזינים שלהם, ולשחזר את תהילת חשבון הבנק שלהם ביחד.

סאונדגרדן וכריס קורנל הוציאו אלבום חדש Been Away Too Long. נכון, סאונגרדן נעדרו במשך זמן רב, ולמרות שהצליל של הלהקה לא השתנה, אין הצדקה למוזיקה שלהם לחזור. הם היו נכונים בעידן של הניינטיז, כשארה"ב חוותה נסיגה עצומה אחרי העשור של רייגן בשנות השמונים.

עכשיו זה נשמע חיקוי, שכפול, ובשביל מה? האם באמת היה חסר להם כסף, או אהבה מהקהל. הרי אנחנו אוהבים אותם עד היום ושומעים בפליאה את האלבומים. לצערי, בוא נאמר את האמת, קורנל כבר לא יכול לקרוע את האוזניים. ואני לא בטוח שהמרקם הפואטי שהם כתבו יכול לענות על מה שקורא איתנו בעידן החדש. נירוואנה יכולה להציב את פול מקרטני (שבזכות הניתוחים הוא נראה צעיר ממני) מהבוקר עד הערב במקום קוביין והוא לא יתקרב לרגע לניצוץ האמת של הצלוב בעולם הרוק.

עדיף היה להיזכר בימים הגדולים. כריס קורנל
עדיף היה להיזכר בימים הגדולים. כריס קורנל
CC: ויקיפדיה

אמנם לא מזמן כל חברי נירוואנה והמפיק בוץ' וויג היו באותו אולפן בהקלטות אלבומם האחרון של הפו פייטרס. אך אי אפשר לחזור ללא קוביין. זה פשוט לא יעבוד. הוא הביא את החזון של נפשו המיוסרת ואת זה אי אפשר לשכפל. ולא הרחבתי על הבושות של אקסל וגנז-אנד-רוזס, על הארכות השיער של בלק סאבאת שחוזרים להופיע ב-2013, הפאתיות של סקוט ויילנד שיוצא ונכנס מ"סטון טמפל פילוט", הסולן העלוב של אליס אין צ'יינס ועוד.

שתפו: בשנת 2007 יצא הבמאי גיא אסף בחדשות ערוץ 1 לברר מהו הדור השלישי המזרחי בספר שערכתי ״תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית״ בהוצאת עם עובד. תוכלו לשמוע הגדרות זהות שונות ולבקר איתי במסע של זמן אל בית סבי ז״ל בכרמליה, בחנות של אימי בעיר התחתית, במזרח התיכון של סבתי מעיראק ובהקראות שירה בשכונת הדר ושפרינצק בחיפה. נפתלי שם טוב על הסרט הערבי, אדמית פרא על אמצעי זיהוי, שמעון בוזגלו מתבלגן, נעמה גרשי בהיברידיות ועוד.
בין השאר ראו השקה מיוחדת לספר שעשינו באוהל מחוסרות הדיור בבור השיבר בירושלים.

סוף העולם – זה התחיל כשהפסקנו לחלום?

ה-21/12 הוא הדבר שהכי מפחיד את הדור הצעיר. העובדה שהאנושות עדיין יכולה לדמיין איך היא נעלמת ברגע אחד מפתיעה. ומצד שני, מבט אל המציאות מגלה שבקצב החיים המהיר שבו אנו חיים, אין לנו יכולת לשרוד

יש ממה לפחד? צילום׃ יוטיוב

באחת מסדנאות הכתיבה היוצרת שאני מעביר שאלתי את הנערים והנערות ממה הם פוחדים. כולם ענו – "סוף העולם". הופתעתי, משום שלא ידעתי דבר על התאריך והמשמעות שלו. ושוב הודיתי לעצמי שאני לא נשאר בבית וכותב, אלא יוצא החוצה ומקשיב לקצב האמיתי של החיים.
הפחד של התלמידים שלי היה גם מחויך וגם חרדתי. הם גם צחקו על סוף העולם והמשמעויות של התאריך הזה לגבי עולמם וגם פחדו מאוד. משהו בתוכם רצה לחיות, לנגוס בחיים, לאסוף חוויות, להתבגר לתוך העולם החדש והמופלא שעומד בפניהם.

כולנו מבינים שהפחד מסוף העולם, לפי גירסת המאיה אינו רק פחד מכיליון והשמדה המונית. הפחד הזה הוא קודם כל תופעה עולמית שמאחדת מיליארדים. החיבור הזה בין היסטוריה קדומה לימים עכשוויים כבר חלף מעלינו עם המעבר לשנת 2000 שבו גם שמענו נבואות קשות על סוף העולם. כיצד האנושות במאה העשרים ואחת יכולה לדמיין שברגע אחד היא תיעלם. פשוט מאוד, הדתות כולן בנויות על ההבטחה שעולמנו הוא רק מסדרון שייקח אותנו אל עולם חדש, בין אם זה לעולם הבא היהודי, לרגע שאחרי ארמגדון של הנוצרים, לגלגול הבא של הבודהיזם.

הנערים והנערות צדקו, בהרגשתם, החיים שלנו תלויים על בלימה. הנה רגע והם נעלמים. המציאות הזאת סביבנו היא חלום שיתפוגג ברגע, מישהו יעיר אותנו ועולם שלם יחזור לחשיכה. מדהים לראות ששום טכנולוגיה, או מדע לא יכולים לעקור, לסרס ולהחליף את הפחדים הכי קמאיים שלנו. לא. הפחד הזה לא ניזון מתבונה רציונאלית, הוא תת קרקעי, וזורם מתחת למודע, כמו זרם הלבה מתחת להר הרגע.

ובכלל איך נראה פחד מסוף העולם? אם היינו צריכים לתת לו דימוי או מטפורה, או אם היינו רוצים להחזיק אותו ביד ולהראות אותו לעולם. ובכן, אחת מהתעלומות הגדולות, שלכאורה הוסברו בידי המדע, הוא קיומו של כדור הארץ בתוך מערכת של כדורים אחרים, שתלויים בתוך חלל, בין מערכות כוכבים אחרות. ובין כל החלל הזה שום אורח מעולם אחר לא בא לבקר, אפילו לא התקשר. אנחנו לגמרי לבד, על כדור שמוקף בחלל. מה זה החלל הזה. ובכן הוא דימוי מצויין לפחד המקיף אותנו, לאי ידיעה, לסופיות של בני התמותה. איננו יכולים לוותר על הרחם של מערכת החלל ואיננו יכולים להבין את מי השפיר הריקים האלו שמקיפים אותנו ומדוע יש לכל תאריך תפוגה. וכשנתפוגג, האם הסתיימנו לגמרי. נולדנו אל הריק ונמות אליו.

המציאות יותר מפחידה מבני המאיה
בכל זאת, מדוע הפחד הזה מסוף העולם, באמצעות תאריך עתיק, של תרבות עליונה ונכחדת כשל בני המאיה, הפך לרלוונטי לחיינו. איזה משמעות יש לתאריך הזה אם נרצה לחפש הקשר מלבד החשש, הדאגה והבהלה מפני חוסר ההיגיון הבסיסי בקיומנו. לדעתי אחת מה(מ)סיבות לאזעקת סוף העולם הנשמעת בחדרי הלב מסביב לכדור הארץ, תהיה בכל זאת ההתעוררות הירוקה.

אנו יודעים יותר מתמיד שמשאבי כדור הארץ הולכים ומתמעטים. שבקצב החיים המהיר שבו אנו חיים, אין לנו יכולת לשרוד. שבו אוכלוסיית העולם גדלה אל אבדון. דו"ח מדד כדור הארץ קובע כי: "טביעת הרגל האקולוגית של המין האנושי, המתבטאת ביחס בין צריכת המשאבים ליכולת של כדור הארץ לחדשם גורמת לכך שכיום נדרשים 17 חודשים על מנת ליצור את המשאבים שהמין האנושי צורך בשנה אחת. משמעות הדבר היא דלדול מתמשך במשאבים כמו יערות, דגה, וקרקע ראויה לעיבוד חקלאי". הצעירים מרגישים את החרדה ההולכת וגוברת מהעתיד לבוא ולכן נוכל להתייחס לקדחת סוף העולם כאזעקה ולא כרוחניות אקלקטית שאין מאחוריה שום עניין (כמו הבדיחות של וודי אלן, באמצעות הגברים האינטלקטואלים שמריצים דאחקות על בחורות שטחיות שמאמינות באסטרולוגיה).

המבט אל העבר העתיק, אל תרבות נדירה שנכחדה, הוא אותו מבט אל העתיד, אל תרבות נדירה שתיכחד – וזאת אני וזאת את, ואלו הם ילדינו: הנערים הנערות שלא הספיקו לטעום נשיקה ראשונה, לכתוב רומאן על השפה הייחודית של הדור שלהם ולראות ביחד עם הוריהם הופעה נוספת של הרולינג סטונס גם במאה העשרים ומי יודע כמה.

הדעה התפרסמה לראשונה בבלוג שלי במאקו

סוציאל-דמוקרטיה בגרוש – על עלילות יחימוביץ + חולדאי + העסקת עובדי קבלן

סוציאל-דמוקרטיה עלק. יחימוביץ
סוציאל-דמוקרטיה עלק. יחימוביץ | cc: ויקיפדיה

ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, רוצה למנוע התאגדות עובדים בכל מחיר, למרות שזאת זכותם הדמוקרטית של כל אזרחי ישראל. ומי עומדת לימינו אם לא יו"ר המפלגה החברתית, שלי יחימוביץ'

השמאל בחלקים גדולים בעולם ויתר על זכויות עובדים כעל זכות שצריך להילחם עליה. זאת אחת הסיבות שקמו מחאות מלמטה, שאינן יצאו דרך אירגונים ומפלגות. מחאות אלו נלחמות על מימוש זכות זאת. גם בארץ, מפלגת העבודה, כמפלגה עיקרית של השמאל אינה מעמידה את זכות התארגנות העובדים במרכזה.

אנו צריכים ללמוד מכך על העתיד שלנו במדינה. ללמוד שמפלגת העבודה בעלת חזון סוציאל דמוקרטי צר בהחלט (או במילים אחרות ימני באופן הכלכלי). איך אני מגיע לרעיונות הללו? ובכן, רק צריך לבדוק את היחס של ראש העיר חולדאי להתארגנות העובדים בתל אופן וליחסו להעסקה ישירה בכלל.

כבר כתבתי על ישיבת המועצה בה דחה חולדאי את ההעסקה הישירה של עובדי הקבלן בעירייה. הוא קרא לנו באותה הישיבה קומיניסטים כי רצינו כפעילים חברתיים לדרוש זכויות שוות לעובדי העירייה ולעובדי הקבלן. אך חולדאי, כראש עיר, לא מסתפק אך ורק בדיכוי עובדי קבלן ובהדרתם מחוץ לעוגה של הזכויות הסוציאליות. חולדאי רוצה גם למנוע התאגדות עובדים בכל מחיר, למרות שזאת זכותם הדמוקרטית של כל אזרחי ישראל. מדוע זה חשוב לנו, תאמרו, שהרי תל אביב אינה ישראל. ובכן, תל אביב היא המקום שקובע את החשיבה החברתית לעתיד לבוא. ראו למשל איך עליית מפלגת "עיר לכולנו" בראשות ח"כ חנין (2008 – זכה בשלישי מקולות הנבחרים)  היא זאת שחזתה את עליית המחאה החברתית בקיץ 2011.

ובכל זאת איך זה קשור ליחימוביץ, ולבחירות הקרובות. ובכן, שלי יחימוביץ, יו"ר העבודה גאה בנבחרת החדשה של המפלגה. יחימוביץ מכריזה שתפיל את ממשלת נתניהו (אך מטעמים אסטרטגיים לא פוסלת הצטרפות לקואליציה עם נתניהו – וכך פונה גם לציבור הימני במפה הפוליטית). אך שלי יחימוביץ אינה שמאלנית כשמגיע לזכויות עובדים. אפשר כבר היום לראות את הבריתות הפוליטיות שלה ולהבין שהיא לא תדאג לנו, ציבור העובדים המוחלשים, אלו שמנסים בכל כוחם להתאגד, אך ללא הצלחה. ובעיקר לראות את הישענותה על חולדאי (קראו למשל את המכתב של ח"כ יחימוביץ לחבר המועצה מטעם עיר לכולנו שרון לוזון שבו היא מודיעה על תמיכתה המלאה ברון חולדאי כראש עיר בתל אביב).

סכסוך עבודה תל אופן
הסטטוס המדובר

נאור קפולניק, עובד בחברת תל-אופן כותב בפייסבוק שלו שתל אביב ממשיכה במסכת האיומים על התארגנות העובדים שהכריזו על סכסוך עבודה. צעדים נואשים אלו של ההנהלה, שמוכיחים עד כמה היא לחוצה בשל ההתארגנות, צפויים להיכשל. ב-28.11 התקיימה אסיפת עובדים מוצלחת במקום העבודה בה נתנו העובדות והעובדים את המנדט לאיגוד העובדים היציג לפתוח בסכסוך עבודה, ואם ההנהלה לא תבטל את כלל הצעדים נגד עובדים הקשורים להתארגנות, כולל אפליה בחלוקת משמרות למי ששפר מזלם ולא הוזמנו לשימועי פיטורין, יוכרז סכסוך עבודה כבר מחר, על כל המשתמע מכך.

עד כה בפרשה זו טרם נתן את תגובתו ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, שמעוניין שהפרוייקט יהיה מזוהה עם כהונתו. ראש העיר לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו בשעה שקבלן פרטי, שמפעיל שירות תחת מכרז העירייה, מנסה לדרוס את זכות ההתארגנות ולפטר עובדים באופן שרירותי. שיטת המכרזים והקבלנים של שירותים ציבוריים מוכיחה עצמה פעם אחר פעם כשיטה שמיטיבה עם קומץ קבלנים על חשבון זכויות העובדים וטובת הציבור.

סכסוך עבודה בתל אופן
סכסוך עבודה

מדוע עיריית תל אביב יוצאת בפרויקט תל אופן לכאורה שבא לשרת את אזרחיה ואני אף מנוי שלה, אך בו בזמן היא מדכאת את עובדיה? ובכן, זהו פרצופו של השמאל החדש והוא מצוי ובגדול במפלגת העבודה. הוא לכאורה ירוק, נגיש, ושירותי לאזרחים. אך הוא גם גונב את המשכורת מהעובדים וחי על קיצוץ לא פוסק של הזכויות שלהם. כך הוא פועל, זה מאוד פשוט.

אז אם תרצו עולם חדש ומופלא תזכרו את שוועת העניים (זוכרים איך חולדאי פינה את מאהל התקווה באמצע החורף), צעקת החלשים וזעקת הנגזלים. זכרו שאלו יכולים להיות הוריכם, ילדכם, או החברים שלכם. הם אלו שלא נותנים להם להתאגד, למרות שכבר הוכח שהתאגדות עובדים מגבירה את הדמוקרטיה של מקום העבודה.

אז כך פועלים, נותנים זיכיון לחברה לפעול, והיא בונה את רווחיה על חשבון העובדים. וכשאלו רוצים להתאגד היא נלחמת בהם והעירייה מתנערת מהאחריות לזכויות העובדים והם מפוטרים.

הדעה התפרסמה לראשונה בבלוג שלי במאקו

עלייתו של הפשיזם היהודי: מפלגת עוצמה לישראל כנקודת מבחן

smash fascism  By erix!  cc; flickr
מה יותר גרוע: להיות שמאלני או ערבי? | smash fascism By erix! cc; flickr

השיח הציבורי הופך להיות יותר ויותר קיצוני, ועל בסיס הקיצוניות הזאת קמה תנועת "עוצמה לישראל" של אריה אלדד ומיכאל בן ארי. הרשימה מציגה לאור את הפשיזם היהודי כשהוא חשוף ואינו בוחל להשפיל עד עפר חלקים מאזרחי המדינה, תוך כדי שהיא דורכת על יסודות הדמוקרטיה שלנו

ססמת הבחירות
הפשיזם הישראלי. סיסמת הבחירות של עוצמה לישראל

כל מי שראה את שלטי החוצות ששוטפים את רחובות הערים, לא יכול להתעלם מהמסרים הפשיסטיים החדשים של מפלגה חדשה – "עוצמה לישראל" וביניהם אריה אלדד ומיכאל בן ארי. המפלגה מציגה לאור את הפשיזם הישראלי כשהוא חשוף ואינו בוחל להשפיל עד עפר את אזרחינו ושכנינו הערבים. לא במקרה דווקא עכשיו המסרים הללו הופכים להיות אלו ש"רלבנטיים" ללוחות המודעות – כי הם רוכבים על הקונפורמיזם, הפטריוטיות ומרוקנים מתוכן את הדמוקרטיה בישראל.

כיאה למפלגת ימין רדיקלי חדשה, המסרים אינם מתחבאים מאחורי סדר יום ליברלי, מתון, מרכז או שמרן. המסרים בוטים ומביאים את המפלגה לסף חדש של זיהוי גזעני (בצד אחד יהודים ובצד האחר ערבים).

שר החוץ ליברמן היה בין הראשונים לחשוף את התשתית הגזענית בציונות. מסריו היו בוטים וישירים, אך נדמה כי בן ארי ואלדד למדו וגם הם משתמשים באותו קו. הם גם עושים שימוש בשפה הערבית, להראות לכאורה שהם מכירים את התרבות הערבית. אך התוצאה בדיוק הפוכה, ומפחידה ביותר (מקום שלישי ברשימה הוא הכהניסט הרדיקלי ברוך מרזל).

בדיוק כמו הנאצים

ליברמן אמר: "אין נאמנות – אין אזרחות" ואילו המפלגה החדשה "עוצמה לישראל" מבקשת "בלי חובות אין זכויות" (או כמו אחד הסטטוסים של בן ארי "מה לדעתכם צריך לעשות לח"כ זועבי?"). מטרתם תיוג  האוכלוסיה האזרחית הערבית בתוך ישראל ("גיס חמישי", כלשונם) ככזאת שצריכה לעמוד בפניהם במבחן.

"אנחנו רוצים 2,000 הרוגים. כל עזה בית קברות!". צפו בהפגנה בתל אביב

אך תחשבו על המהלך הזה, של העמדת אוכלוסיה שלמה כלא נאמנה. האם זאת מפלגת השב"כ שתפקידו להגן עלינו מאוייבים פנימיים. או שזאת מפלגה שמבקשת לאחד את היהודים סביב שנאת האחר. בדיוק כמו שהנאצים איחדו את כל אירופה ועמים נוספים מיבשות אחרות סביב שנאת היהודי.

לערבים וליהודים מגיעות הזכויות כחלק מחוקי יסוד של מדינת ישראל וכל פגיעה באופן הטבעי שמוענקות להם הזכויות, היא פגיעה באופן שבו דמוקרטיה מכוננת. אסור לנו לקבל את הפיכת למעלה ממיליון האזרחים הערבים בישראל לאויבים. המהלך הזה כל כך נורא, כשנביט במציאות ההפוכה, כשחצי מהאוכלוסיה הערבית נמצאת מתחת לקו העוני ונאבקת בכל תחומי החיים בגזענות ממסדית גלוייה.

הסיסמא השנייה שנתלתה בכל רחבי השכונות הדרומיות של תל אביב, הייתה לא פחות קשה לעיכול. "תנו לצה"ל לכסח" (או במילים שנאמרו בהפגנה של בן ארי – "ביטחון זה למחוק את עזה"). אין מוסר, אין חוק בינלאומי, אין אנושיות, ואין מבט לעתיד המשותף של העמים במזרח התיכון. הרעיון האווילי, שאלימות תביא פתרון לא הוכיח את עצמו בשום מלחמה. הרצון לתת לעוצמה הצבאית הישראלית את הובלת המדיניות של המדינה היא תכלית הבעיה. אותן משפחות שגורשו מביתם ב-48 לעזה הם אותם אלו שהמפלגה רוצה להיפטר מהם במוות.

נבחרת ישראל כמשל

מבט על שתי הסיסמאות מראה לנו את מחיקת הערביות. מצד אחד מנסים להפוך את הערבים-הישראלים לעבדים עניים ומוחלשים וחסרי זכויות אזרחיות (תהליך שהחריף מאז הרג 13 אזרחים ערבים באוקטובר 200) ומצד שני מנסים למחוק באלימות את מיליוני הפלסטינים הדורשים עצמאות (התהליך החריף אחרי אינתיפאדת אל אקצה), ריבונות וזכויות לאומיות מלאות בעזה ובשטחים הכבושים.

הפייסבוק של מיכאל בן ארי
לא הפסקת אש – כסח! מתוך הפייסבוק של בן ארי

הפתרון של המפלגה החדשה אולי יקסום ליהודים מוחלשים ומבוססים כאחד, אבל אין פה מזור ותרופה להימצאותינו במזרח התיכון. המציאות מלמדת שדווקא הריבוי, השוני והפלורליזם הם השגרירים המצויינים של המדינה בעולם.

שחקנים ערבים שמשחקים בנבחרת ישראל, לצד שחקנים יהודים – כאן נמצא החזון. אך המפלגה רוצה להסיר את הזכויות מעל השחקנים הללו. מפלגת עוצמה עושה שימוש ברגשות הכי בסיסיים של הישרדות יהודית במרחב, כשנופלים טילים, אך צריך לזכור שהדבר היחיד שמפריד בין דיקטטורה לדמוקרטיה היא השמירה על הזכויות של אזרחיה במדינה ושל אזרחי שכנותיה. אם תתנו כוח לרעיונות פשיסטיים נחיה ונמות על חרבינו.

הדברים התפרסמו לראשונה בבלוג שלי במאקו, 21.11.2012

**

My Youtube Channel

למי שהפסיד את המופע שלי באזעקה נגד השתיקה: במחאה על עמוד ענן. הנה "הממ פצצה" של ערן הדס, עיבוד גינזבורגזי בצימר