הרומאן השלישי של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר" לא עומד בציפיות הגדולות של מי שזכה בפרס ספיר. לרומאן המכתבים יש שתי עלילות. באחת אנו עוקבים אחר הדוד מיכאל, עורך דין בורגני, גרוש מפתח תקווה שזוכה בירושה מסתורית, לוקח חופשה מעבודתו ויוצא למסע ברחבי העולם וחזרה בישראל. מיכאל שולח מכתבים לבן אחותו נדב, שבדיוק מתגייס לצה"ל. כך שמצד אחד יש לנו את ספרות המסעות שהתוודינו עלינו גם ב"בנוילנד" (2011) של אשכול נבו וספרים אחרים. מצד שני יש את סיפור החניכה הצבאית, באותו ז'אנר ספרותי שהגיע לשכלול ב"התגנבות יחידים" (1986) של יהושע קנז ופגשנו אותו גם "הנפשיים" (2010) של עמיחי שלו.
עמרי הרצוג כותב על ספרות המסעות כי: "דמויות בספרות העברית אינן נוטות לנטוש את גבולות ארץ-ישראל, שמגדירים גם את גבולות הדגם הלאומי של הספרות המקומית. אולם כאשר הן עושות זאת, חציית הגבולות שלהן מבקשת אך ורק לסגור את הפרצות, לשקם את הגבולות המחוללים ולהצביע על חשיבותם ומרכזיותם המדומיינת בתרבות הישראלית, שכידוע עדיין לא הגדירה לעצמה גבולות לאומיים יציבים." הנסיעות של דוד מיכאל לאוסטרליה, אירופה, קנדה הם בחינה סמלית של דגמי לאומיות מדומיינות. בעוד שדוד מיכאל מבקר בעיקר בדמוקרטיות, נדב מסתגל לדיקטטורה וההירכיה של הצבא הישראלי. הוא נכנס אף לכלא ל-28 יום, על שהעיז לעמוד אל מול המפקד שהציק לו.
לאורך כל הספר מיכאל קורע את גבולות הדמיון של נדב. הוא מביא חוויות מיניות חדשות, מסעות רוחניים בתוך ומחוץ לישראל, התנהגות לא צפיייה לתוך חייו האפרוריים בצבא. נדב ביקורתי לאורך כל הספר אל מיכאל ולא מאמין לאפשרות הרוחנית של עולם אחר מחוץ לגוף.
חילו בנה שפה ועולם שונה לכל אחד מהדמויות. הדוד מיכאל היה פילוסופי ואילו נדב דיבר בקללות ובז'רגון הצבאי. אך הייתה הרגשה שחילו יכול היה לפנות לדרכים מעניינות בתיאור החיים שלהם, לרגעים דרמטיים חדשים שיהיו מפתיעים ויצאו מתוך השחוק והמוכר.
הספר לא הצחיק. במידה ואופי הספרותי היה כתוב כקומדיה, אז ההתמכרות למוכר, לבנאלי ולשטחי היה מתקבל בברכה. הביקור שלנו בצבא שלווה את נדב, גלה לא מעט מהסטריאוטיפים על המעמד הנמוך בישראל, מבלי לפרק אותם. להלן כמה דוגמאות: "והגרוע והנורא מכל הוא שהמצב מחמיר יותר ויותר בכל יום. כי לא רק הערסים והניאנדרטלים האלה נטפלים אלי, אלא גם הבחורה הנורמטיבים" (עמ 13); "נכנס אל החדר מין גמד קירח עם עיניים חומות ובולטות, רס"ר המטבח על פי תוארו ומעמדו, ופתח עלי את הפה המסריח שלו בקללות בערבית ובגרוזינית ובעוד שפות שלא כתובות בתנ"ך (עמ' 36) ועוד. הטקטסים של הדוד מיכאל נשמעים כמו פרסומות לתיירות. קחו למשל את ביקורו באוסטרליה: "כשירדתי מן המטוס וכף רגלי דרכה על אדמת אוסטרליה ביקשתי מנהג המונית דבר ראשון לקחת אותי אל בית האופרה של סידני הנהדרת, אחד משבעת פלאי תבל" (עמ' 30); או בנסיעתו לברצלונה: "שלום שלום נדב, הבחירה נפלה מעצמה ובטבעיות רבה – אני בברצלונה! לראשונה בחיי! ומרגיש כאילו הייתי כאן תמיד, כאילו תמיד ישבתי בטאפאס-בר והזמנתי גלילה של בייקון בתמר לח! כאילו תמיד לגמתי קאווה!" (עמ' 211).
לספר שלושה חלקים ואפילוג, אך הייתה הרגשה של גודש, עומס וחזרה מיותרת. בכדי לפרק את הצבא ממטעניו הגזעניים, ובו בזמן לבקר את תרבות התיירות של מעמד הביניים, אסור היה לחילו לשקוע בתוכם. חילו לא סיפק לדמויות שלו מספיק עומק, בכדי לחדור את הדרך בה הגזענות מכוננת בישראל. ובמקביל חילו לא התחקה אל שורשי התהוות מעמד הביניים בהקשר התיירותי. ספר פרוזה חייב להילחם בשכפול המוכר ולחדש, אבל יכול להיות שדווקא הקלישאות יערבו לחיך הקוראים ויהיה לנו עוד רב מכר.
לא לשכוח השבוע
***
בין מדרש לדרישה, בין מיתוס למציאות, בין אחריות למסורת, בין שוויון לצדק- ממרח שמש מזמין לשיח אחר על צדק חברתי,
האירוע ייערך במכללת עלמא, ב27.2.2012, ביום שני, בשעה שמונה בערב.
בהשתתפות:
- אסתר שקלים
- מתי שמואלוף
- נעמה קלמן
- שהרה בלאו
- שלומית ליר
לפרטים נוספים: 02-6246299
הכניסה חינם.
בואו לערב מרתק בדיון על מקומן של הנשים במדרש
