At the exiled Iranian Parliament in Berlin

1המאמר שפורסם בתחילה בהעוקץ עכשיו באנגלית ובקרוב גם בגרמנית.

At the exiled Iranian parliament we convened at Café Kotti in Berlin, I look around at my new friends and ask myself: how can civilians destroy the walls the politicians have built with such a lack of imagination, courage, vision and basic human love? It’s not a theoretical question. We’re talking about our lives.

By Mati Shemoelof (translated from Hebrew by Chana Morgenstern)

http://bit.ly/1pwB1Bn

על תסמונת העיוורון הנרכש

Ehud Barak - Amos Aharoni Collection - האוסף של עמוס אהרוני  By Amos Aharoni
"חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון)." | Ehud Barak – Amos Aharoni Collection – האוסף של עמוס אהרוני By Amos Aharoni

ראשית הסיפור בבלוגר שמתעוור באופן פתאומי. הוא פונה לרופא עיניים, אולם זה אינו מוצא כל פגם בעיניו… מתי שמואלוף מתנדב להוליך את העיוור הרחק מעבר לווילה בג'ונגל, למחוז שבו לא יורים באספסוף ואצטלת האוניברסליות אינה מכסה על כל פשעים. המאמר התפרסם לראשונה בהעוקץ

עוד בנושא:

ישנם רגעים מעטים בהם נחשפת במלוא כיעורה שנאת המזרחים. רגעים אלה נדירים עוד יותר אצל נציגי השמאל הרדיקלי. לאחר הפוגרום בשכונת התקווה, ניתנה לנו הזדמנות פז לגלות מה רבות הבורות והאלימות המופנות כלפי המזרחים, בזכות יוסי גורביץ, אחד מהבלוגרים המשפיעים ביותר ברשת. לשמאל הרדיקלי יש היסטוריה ארוכה ביחס למזרחים, ונכתב על כך לא מעט בעבר. קחו למשל את הביקורת של ויקי שירן ז"ל בסרט "רישיון לחיות".

שירן מספרת שם שהפגינה נגד הרצח של שמעון יהושע כחלק מההתנגדות של כפר שלם, בלי כל נציגים של השמאל האשכנזי. אבל אותם פעילים של שלום עכשיו ידעו להתקשר אליה כשרצו שתבוא להפגין עימם אחרי רצח אמיל גרינצוויג. מה השתנה מאז ועד היום? דווקא כשכבר מגיע נציג השמאל הרדיקלי לשכונת התקווה, לא מתבצעת בניית הקשרים מורכבים ושימוש בידע של הנרטיב המזרחי בישראל על מנת לקרוא לעומק את המצב המרובד. במקום זאת, היה קל יותר להשתלח בתושבים ובפרשנים/יות הביקורתיות.

המצב היה שונה אילו ספרים כמו המאבק המזרחי בישראל או היהודים-הערבים היו נלמדים לבגרות. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. הם לא רוצים לאבד את הפריבילגיות של היוקרה, ההון הסימבולי ולעיתים גם הממשי של האשכנזיות שלהם.

אספסוף יהודי חוזר לשיח

גורביץ, שזכה להיכלל ברשימות שונות של הבלוגרים המשפיעים ביותר בבלוגוספירה (למשל כאחד הבלוגרים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית בישראל של מגזין טיימאאוט), כתב פוסט בשם "כשהתולעים צועדות" בעקבות האירועים בשכונת התקווה. גורביץ פותח כך:

ליל יום רביעי, אחרי הפגנה גדולה נגד הפליטים בדרום תל אביב – לא אותה ההפגנה שתיארתי כאן, שהתרחשה בערב יום שלישי – שלוותה בהסתה מצד חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון וכמובן מיכאל בן ארי, יצא האספסוף היהודי הגאה לפוגרום קטן.

למילה אספסוף יש היסטוריה קולוניאלית ארוכה, ובישראל יש לה כמובן קונוטציה של המון מזרחי, בשל האופן בו תופסים האשכנזים את ציבור המזרחים. גורביץ הכחיש את הטענות לגבי הכותרת וגם ניסה בהיתממות ליברלית לומר שלא התכוון למזרחים, ליהודי ערב וכדומה (אבל האשים את מבקריו בגזענות כלפי יהודי אירופה: "מותר גם להעיר על כך שהגזענות שלהם לא נעצרת בפלסטינים ופליטים, אלא מוכוונת גם כלפי יהודים יוצאי אירופה").

גורביץ אף הכחיש את הקשר בין התולעים לבין המזרחים. כשקוראים על אספסוף מזרחי ויודעים מי השתתף בהפגנה בתקווה, אי אפשר שלא להסיק שגורביץ יוצא נגד הציבור המזרחי של שכונות דרום תל אביב. ובכל זאת, נגיד שגורביץ לא ידע שהמושג אספסוף הוא בעייתי, והוא מתייג בבלי דעת (את המזרחים) ועונה לאותה אפיסטמולוגיה מדכאת שנגדה לכאורה, הוא יוצא ככותב ביקורתי. אבל גם אם שנאת המזרחים שלו אינה מודעת, הרי שבתשתיתו של טקסט שהמילה "תולעים" בכותרתו והמילה אספסוף בפסקתו הראשונה, מופעלים באופן לא מודע אמצעי זיהוי וקטלוג שמבנים את הקטגוריות של אשכנזיות ומזרחיות כצרות ושליליות. אפשר היה לחתור למקום אחר שבו, כפי שיהודה שנהב קבע כבר לפני שנים, המזרחיות והאשכנזיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא משיקות בתחומים רבים.

נאמר שוב שקראנו בסלחנות עד כאן, אבל אי אפשר להתעלם ממה שמגיע בהמשך:

קודם כל, תפקוד המשטרה. במצבים של מהומות, היסטורית יש הוראה לירות בבוזזים, משום שמצב של ביזה מקומית יכול להתדרדר במהירות לביזה המונית. גם שוטרים שאמורים להגן על אנשים מפני אספסוף לינץ' אמורים לירות בו. זה מה שציפינו, למשל, מהשוטרים הפלסטינים בלינץ' הידוע בג'נין בתחילת האינתיפאדה השנייה. זה כמובן לא קרה, כפי ששוטרים לא ירו על לינצ'אים יהודים שהשליכו עליהם בקבוקי תבערה בהתפרעות הגדולה בטבריה באוקטובר 2001. המשטרה יודעת יפה מאד כלפי מי אסור לה להפעיל כוח, וכלפי מי מותר.

למעשה, אומר לנו גורביץ, שהמשטרה הייתה צריכה לירות. לא לירות באוויר. לא להזהיר. לא לעשות את כל הצעדים הנדרשים של המשטרה (לפני הפעלת הכוח האולטימיבי שקשור במונופול על האלימות שקיבלה המשטרה), פשוט לירות בתולעים. למי שלא הבין, אצביע כאן על הסכנה בקריאה לחיסולו של אותו אספסוף מתפרע, שמפריע לליברלים הציוניים הלבנים האשכנזים לייצר עולם נעלה של זכויות אדם במזרח התיכון, קולוניה אירופאית במזה"ת.

קורבנות ומקרבנים

אורטל בן דיין העלתה לעמוד הפייסבוק שלה את פוסט התשובה שלה לגורביץ: גורביץ ושירת השמאל המוכרת. אחד מהעקרונות שהנחו אותה היה שגורביץ מתנהג כמו מדינת ישראל: תוקף ואח"כ טוען שהוא קורבן. מהיכרותי עם העבודה המוערכת של גורביץ (בבמות שונות כגון מגזין972 ובבלוג שלו "החברים של ג'ורג'") ציפיתי להבנה, להתנצלות ולסגירת הפיאסקו האומלל הזה. אבל גורביץ וחבריו (בטוויטר) פתחו במתקפה והשמצות (במה שאפשר לקרוא ציפוף שורות אשכנזי, כמו הגנרלים שמתגייסים להגן על החבר מהסיירת שסרח). גורביץ ואחרים מאשימים את האקטיביסטים המזרחים ב"עשיית הון מהמזרחיות" אבל עוורים לעובדה שההון הסימבולי שלהם (שכולל השכלה, אירופאיות, ידיעת שפות וכו') הוא אשכנזי למרות שהם מעדיפים לכנותו אוניברסלי.

פוסט נוסף של בן דיין העלה שאלות לגבי הגעת בת זוגו של גורביץ, גלינה וקס, לשוק התקווה ולגבי צילום הווידאו שתורגם רק בחלקו לאנגלית והציג באופן מוטה את התקרית. הפוסט הזה הביא את גורביץ לחשוף סופית את תגובתו לביקורת המזרחית נגדו. בפוסט התגובה "גזענות ולאומנות במסווה שמאלנות: מכספתים את אורטל בן דיין" הוא מנסה להסיט את השאלות הקשות שנשאל לכיוון אחר, מגחיך אותן ומשתלח.

גורביץ מתחיל טוב:

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה…

אך בהמשך מתברר שהוא רק מעמיד פני מתנצל ולמעשה, תוקף שוב וביתר שאת. במקום להגיע למסקנה מוסרית, שנשענת על ניתוח חברתי וזהותי מעמיק, הוא ממשיך להתנשא, ומסמן את עצמו כאופק הטוטאלי של הפרשנות למעשי האלימות של הלאומיות היהודית בפלסטין/ישראל. כיצד רוצה הליברל האשכנזי הביקורתי הזה שדבריו יתקבלו בידי הימין שאותו הוא מבקר אם בקרב חבריו בשמאל הוא מתקשה להביא למפגש, דיאלוג ומבנה רב תרבותי.

הביקורת שהפנתה נגדו בן דיין הופכת אצל גורביץ ללאומנות יהודית-ערבית:

לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

כלומר, במקום לחשוב על המיקום הפריבילגי שלו במעמד המצולם, גורביץ חושב שעצם יכולתו כפרשן ביקורתי לחדור לשכונות משמעה לייצר עמדה מוסרית אוניברסלית, מבלי לחשוב על מארז הזהויות רב השנים שהצטצמם בשכונות. יעל ברדה, בניגוד ליוסי גורביץ, במאמרה "כמו עצם בגרונה של העיר הלבנה" מבינה את ההקשרים החברתיים, המעמדיים, כלכליים, האורבניים וההיסטורים שבתוכה מתכוננת העיר:

…הביקורת, שחלקה מוצדקת ומובנת, הפכה להשתלחות בתושבי השכונות. תוך כמה שעות בתקשורת ההגמונית וברשת, אבל גם בתקשורת האלטרנטיבית, חזרו תושבי שכונת שפירא והתקווה להיות אותם 'הצ'חצ'חים האגדיים', 'האספסוף', ה'עדר' הגזעני והאוכלוסייה ה'ברברית' והאלימה ש'איבדה צלם אנוש'. ההסבר העיקרי שניתן לאלימות של אותו לילה קשור לגזענות של אותו 'עדר' אלים…

חבל שגורביץ, קול מייצג של רדיקליות ישראלית, מתעקש להתבדל מהמרחב המזרחי, ולא מוכן לביקורת. גם האמירות בפוסט הראשון, וגם חוסר היכולת להקשיב ולפתח דיאלוג בונה מחזירים אותנו למנטליות של "וילה בג'ונגל" (כאותו ביטוי של אהוד ברק לגבי מקומה של ישראל במזרח התיכון).

הפגנה נגד הפליטים בשכונת התקווה. השמאל הרדיקלי הרי לא אשם בבורות שלו ביחס לנרטיב המזרחי – רבים בישראל לא לומדים דבר וחצי דבר על מזרחיות, וכשהם נפגשים לראשונה באובדן האוניברסליות שלהם, הם נוטים להשתמש באלימות. צילום: אקטיבסטילס

האוניברסליות שאותה מייצג גורביץ, אותה ישראליות שקופה ופריבילגית, אינה באמת קיימת בלעדינו, המזרחים הביקורתיים. מי שחושב בטעות שאנו שונאים אשכנזים, מתכחש לניסיון המתמיד שלנו לייצר פרשנות עבה של אירועים. במקום לקרוא לאלימות ולחיסול המזרחים בישראל, אנו מציעים גינוי של אלימות שבצידו פתח לדיאלוג. עם זאת, במקום שנזכה להקשבה, אנחנו זוכים להיווכח שוב בתסמיניה של תסמונת העיוורון הנרכש. מדובר בהבנייה חברתית בה כרוכים יחדיו מאפיינים של שמרנות, אירופוצנטריות ואוריינטליזם, וסופה שהיא מחזקת ואף מאשררת את הסדר החברתי הקיים של הימין.

לקריאה נוספת: אורטל בן דיין, "המבחן המוסרי האמיתי", ארץ האמורי

*

ממליץ על רדיו גרילה של קפה גיברלטר

*
מחר, יום חמישי, בשעה 21:30 בערוץ הראשון יוקרן חלקו השני של הסרט של אורי ברבש על השירה הצעירה שבו אשתתף. הנה הסרטון פרומו

*

אבנר בן זקן על הדעה של צפי סער ב"הארץ": ככל שיימשכו ההכחשה, ההשכחה וההדחקה של ההיסטוריה הקרובה, ההיסטוריה של הציונות ובתוכה יחסם של יהודים אירופים ליהודים מזרחים, כך ירחק החלום של ארץ שאינה אוכלת יושביה. לא רק הנרטיב הפלסטיני ראוי להכרה, אלא גם הנרטיב המזרחי.״

*
ב27.3.2011 כתבתי דעה קטנה בתרבות וספרות טיימאאוט (שפורסמה אח"כ בהעוקץ במלואה) ותהיתי מדוע אין פרס ספיר לשירה, היום ה-6.6.2012 שנה ויותר אחרי נשלח מכתב רשמי ממאבק המשוררים והמשוררות למפעל הפיס וועד פרס ספיר הדורש את ההכרה בשירה.

אל תפסיקו לחלום!

סיכום ופתיחת שנה: קדימה ואחורה על מכונת הזמן

http://www.leorgrady.com

אתם בטח שואלים/ות לאן נעלמתי.

בזמן האחרון אני מפרסם רק דעות, שירים, הזמנות לאירועים ומאמרים אורחים בבלוג שלי וכמעט שלא כותב באופן אישי. ובכן עברתי שינוי גדול בחיי לאחרונה. לקחתי שנה חופש מהאקדמיה והתחלתי לעבוד בפעם הראשונה על ספר סיפורים. בנוסף התחלתי לעבוד על קובץ השירה הרביעי והאחרון שלי. אני מתכוון שלא לכתוב בעתיד שירה (או לנסות לפחות לעצור את השירים ולהזרים את האנרגיה לכיוון הפרוזה).

עזבתי את המלגות שליוו אותי בשנים האחרונות ואת הפוזיציה של "הדוקטורנט" והלכתי לדרך חדשה. האקדמיה דולדלה ממשאבים תחת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית והגעתי למצב שאפילו החוג שלי לא יכול היה להעניק לי מלגת דוקטורנט. אבל כוחות גדולים התרגשו בו והם לא נומינאליים או פיזקליים. בתוך כך אני חייב תודה לצ'יקי לאקדמיה החופשית. מרגע ההיכרות שלי עימו ועד היום אני שואב ממבט (בדרכו האוטונומית) אינסוף כוחות ואנרגיות יצירתיות.

אני ממשיך להרצות (שנה רביעית) במכללת מנשר (מבוא לתרבות המערב) וללמד כתיבה יוצרת במרכז רון ורדי. סדר היום מלא ומקשה לעיתים על מציאת זמן לכתוב ובכל זאת אני שומר על משמעת מאוד קשה של כתיבה. כרגע אני עובד על טקסט למוזיאון תל אביב שנוגע לתערוכה חדשה שתעלה במרץ.

כתב העת של גרילה תרבות "לרוחב" (שאני בין עורכיו) קצת נתקע עם הגיליון הראשון שלו והחזון שלי לגבי הוצאה סדירה של מהדורות מקוונות התברר כמשימה קשה יותר. אני ממשיך לערוך את מדור "באסטה" באתר העוקץ שמעלה כל יום שישי שירה חברתית. גרילה תרבות ליוותה אותי גם השנה בפעילויות מגוונות. לא אוכל לשכוח כיצד נסענו לאל עראקיב, לביתו של אלי ישי, לרמלה לוד, למשרד הביטחון, לשייח ג'ארח ועוד. השנה גם הוצאנו שתי אסופות שירת גרילה מבורכות בשיתוף עם כתבי-העת "דקה" ו"מעין". כשנכנסתי לשירה לא הייתה קבוצה פואטית, פוליטית, אסרטיבית ופורה שהתחייבה לשינוי חברתי. אני מודה שהייתי קצת מבולבל כשעזבתי את עריכת "הכיוון מזרח" בשנת 2008 ולא ידעתי לאן דרכי האמנותית תיקח אותי. הייתי אז כבר חבר בגרילה תרבות, אבל לא ידעתי שהיא תתפוס מקום כל מרכזי בתרבות הצעירה (בקרוב ארצה על כך בכנס במכללת שנקר – הזמנה למטה).

השתתפתי בעריכה של כמה מכתבי העת המרכזיים הפועלים היום בתרבות הצעירה: "MS.USE"(גיליון  2 ומאמרי האחרון), "מעין", "סדק" (מהדורה שנייה של "אל תגידו בגת" בדרך) ואני מייעץ לכתבי שונים, צעירים וותיקים כאחד. לאחרונה נוצר קשר נכון, יאה וראוי בין יצירתי לבין כתב העת "מטען". בגיליון האחרון אף פורסם הסיפור "בגדד משלי" – סיפור ראשון מתוך ספרי המתרקם (הנה פתח מהגיליון האחרון). ערכתי אסופות שונות וביניהן גם את האסופה "לא נעזוב" ביחד עם קולקטיב אקטיבסטילס וסולידריות שייח ג'ארח. והדבר הכי גדול שהתרחש מבחינתי השנה – הוצאת ספרי האחרון "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

השתתפתי בפרויקט ספוקן וורד שהפיקה המשוררת אסנת סקובלינסקי "יניקת שירה" – הפרוייקט נתן לי דחיפה לחלום ישן והתחלתי לחזור לעבוד עם מוסיקאי על מופע מוסיקלי שיורכב משירים קברטיים. חלקם עיצבן מאוד את הקהל כי שברתי את הדרך ה"קלאסית" של הקראת שירה "רגילה". בפסטיבל האלטרנטיבי היהודי-ערבי בירושלים עליתי על הבמה בהופעה שהייתה צריכה להידחות בשל הטבח במשט ובכל זאת מארגניה התעקשו לקיימה. לפני הופיעו סיסטם עלי. הקהל היה משולהב. ההגברה לא הייתה משהו וכמעט לא שמעו את הגיטריסט. אבל הקהל היה כל כך נפלא ושיתף פעולה עם כל שיר ושיר. אבל זאת עבודה לא קלה – לעבור חזרות – לנסוע עם ציוד ולהופיע. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחזרה בממדים הרגילים שלי. לבד מול המחשב. יושב וכותב. משאיר את הספוקן וורד והמוסיקה ליוצרות אחרות.

בשנה האחרונה עברתי גם לכתיבה באנגלית. באמצעות חברים וחברות תורגמו שיריי ודעותיי. פרסמתי את הדעות בבלוג של מגזין 972 ונוצרה שם דינמיקה מאוד מעניינת ששיאה הגיע לביטויו בפולמוס עם העיתונאית ליסה גולדמן. כרגע המגזין עובר שינויים ואיני יודע אם אמשיך לכתוב שם. הבלוג באנגלית ממשיך לפעול. שיריי תורגמו לשפות חדשות השנה וביניהן גם השפה הגרמנית. אנתולוגיה יפיפייה של שירה ישראלית נפתחה עם השיר שלי והתרגשתי. השיר שנכתב בשנת 2001 הוא דוגמא לדרך בה כתיבה חוזרת אחורה בזמן ולא רק משתתפת בהבניית ההווה. שירים שכתבתי בתחילת שנות האלפיים עדיין רלבנטיים למציאות המשתנה במהירות מקצה לקצה.

יצירה מתמוטטת

השנה היו גם מפחי נפש לא מעטים בתחום היצירה. פרוייקטים שהם חלק מהלב שלי ובכל זאת הם לא יצאו לאור והתפרקו והתפוגגו לחלל מתוכו הם נוצרו. אני מברך על הדרך על כל פיתוליה ואיני כועס. אני  מסתכל אחורה ויודע שאין דרך לבזבז או לחסוך בזמן. כל פרוייקט שלא יוצא לאור מחדד את חושיך ושולח אותך לדרך חדשה כעפרון עם חוד חדש וחד יותר. אז הנה חלק מהפרויקטים שלא הגיעו בינתיים ליעדם:

א. ספר המאמרים על היצירה של המשוררת, המחזאית והסופרת ברכה סרי – לפני כארבע שנים כתבתי מאמר רחב על היצירה המוקדמת של ברכה סרי. המאמר היה אמור להתפרסם בספר מאמרים אקדמיים בהוצאת מכון בן צבי ובעריכת ד"ר הנרייט דהן כלב. אך השנה הודיעני כי מכון בן צבי נסוג מהחלטתו לפרסם את הספר. אני לא יודע אם המכון פחד מהרדיקליות של היצירה של סרי או שמא היו בעיות כספיות. ברכה סרי נותרה עדיין לא הקשר ראוי ליצירתה.

ב. תסריט "אופק חדש" – לפני מספר שנים כתבתי ביחד עם חבר שהוא תסריטאי טריטמנט ומספר תסריטים לסיטקום מקומי, פריפאלי וישראלי. למרות כל ההתכוונות של הקרנות וכל החשיבה האלק רב-תרבותית, מצאנו את עצמנו ללא בית שיעזור לנו לפתח את התסריט. הדרך בה עברנו, בין משרדי הפקות, קרנות ולקטורים פתחה בפניי עולם חדש ולא מופלא. הנה תקציר של פגישה עם מפיק מפורסם (עם סיגר):

"על מה התסריט ?" הוא שאל ומפזר טבעות עשן אחת אחר השנייה לתוך חלל האוויר.

"על מתנ"ס", אני עונה בקול חלוש ומשחק עם אחד הצעצועים שמונחים על השולחן.

"את מי זה מעניין מתנ"ס?" הוא שואל ומביט לנו בעיניים בחיוך לעגני.

"אמממ" חברי מתחיל לגמגם ואני רק רוצה שהוא יסיים את המשפט "אמממ" הוא ממשיך לגמגם. ואני צריך מסיכת

אוויר עם כל העשן המתפרץ במשרד על הבוקר. "אמממ" חברי מנסה להעביר מילה להילוך שני ועדיין תקוע בניוטרל. המפיק נע מצד לצד

באי נוחות, ומסתכל בשעונו כאילו גמרנו לו את כל שורות הקוק והוא עדיין לא הסתדר על חומר חדש. "אמ, אממ, אמממ

זה מתאים בול לקרן גשר לטלוויזיה רב תרבותית" הוא מצליח להשחיל שורה של גולים לשער האוייב.

"מתנ"ס," מגחך המפיק. "מה אני אעשה עם מתנ"ס לעזאזל?!" הוא מפיל את הסיגר מפיו על החולצה שלו ומנער את כל מנעד הכרס הגדולה שלו שנראית כאילו הוא נכנס להיריון והילד כבר עשרות שנים לא רוצה לצאת לעולם האכזר. "אני רוצה מלחמות לכו ותכתבו לי על טירונות, על החיזבאללה, על החמאס, על המטכ"ל. אנשים רוצים מלחמות, צבא, ולא מתנ"ס. המתנ"ס שלכם מתאים אולי לערוץ הילדים, אבל כאן אנחנו עוסקים בדברים רציניים".

ג. קצרצרים בסלונה – הייתי אמור לפתוח בלוג ב"סלונה" שבו אציג את ה"קצרצרים" שלי (מזל טוב לאלכס אפשטיין – אשף הקצרצרים על ספרו החדש) – דיברתי עם רונית הבר – עורכת האתר שאהבה את הרעיון. הקצרצרים כבר דחקו בי ורצו לראות אור. אבל לא יכולתי לעשות זאת – "לא יכולתי לעשות כלום אתה שומע". האמת שאין לי את הכוח לנהל בלוג נוסף (בשביל זה סגרתי בלוגים מקבילים בקפה דה מרקר ובמחשבה שנייה) ואולי לא צעדתי קדימה, כי לא הרגשתי מוכן דיו.

ד. נשים במדרש – לפני כארבע או שלוש שנים כתבתי טקסט על "בנות יתרו" בספר שהיה אמור לצאת בידיעות ספרים בשילוב עם בית המדרש "ממזרח שמש". כתבתי טקסט חדשני מבחינתי. עד אותו היום שנכתב הטקסט חשבתי שציפורה הייתה יד ימינו של משה כמנהיג מקראי. אבל אחרי קריאת המדרש ופרשנותו בדרך המסירה הבנתי שכל המונותיאיזם בנוי על הסוכנות של ציפורה המדיינית. אי אפשר לייצר תרבות חדשה מבלי לשלב בין תרבויות האיזור. טוב, עד כאן, לתובנות הכנעניות שלי. ובוא נעבור למציאות. עד היום הספר לא יצא. הדברים היו אמורים להתפרסם בעיתון "מקור ראשון" אך נפלו בדרך. לבסוף פרסמתי חלק ב"קולך". ורק לאחרונה שמעתי שאולי הספר בכל זאת ייצא לאור. נו שויין.

ה."הכיוון מזרח" – עזבתי את כתב העת בשיאו. גיליון הקומיקס החברתי והפוליטי הגיע למהדורה שניה. החליף אותי העורך המוכשר עומרי הרצוג שהוביל את כתב העת לכיוונים מרתקים ויצאו גיליונות על "ארסים ופרחות" ו"קורבנות". הכיוון מזרח המשיך להיות אחד מהמקומות הכי אוונגרדים שיכלו לפרסם גיליון שלם על היצירה של ג'וזף דדון וגיליון אחר עם הסיפורים הנפלאים של שושנה שבבו. אבל משהו קרה בתרבות בישראלית ובתוך העמותה. ודווקא באותו רגע שבו קציעה עלון באה לערוך את כתב העת המסכם של העשור על התרבות המזרחית (שירה, פרוזה ומאמרים) העמותה נתקלה בקשיים גדולים. מדובר גם על חוסר הכרה וממון ראוי לתרבות המזרחית מחד גיסא ובין בעיות פנימיות מאידך גיסא. לאחרונה התבשרתי כי הגיליון המשולש ייצא לבסוף לאור, וכולנו נוכל ליהנות ממנו. אבל עתידו של "הכיוון מזרח" לוטה בלובן. לא ברור לאן הוא יגיע ואיך. תבינו, זאת המשפחה שלי, בתוך כתב העת גדלתי ונבנתה תודעתי. אני לא יכול לדמיין את עולם כתבי העת ללא "הכיוון מזרח".

ו. שדה הביקורות הספרותיות – כתבתי בלא מעט אתרים ועיתונים. אבל משהו התרחש בעולם העיתונות. קשה לשרוד בתוכו ככותב. דווקא בעולם הדעות שרדתי. אבל בעולם הביקורת הספרותית וויתרתי. לא כותב ביקורת ספרותית חוץ מבתוך האתר או במיוחד לכתבי העת. אני אוהב לכתוב ביקורות. אבל התשלום, העריכה והחזון כבר לא קיימים לאנשים כמותי עם מחשבה פוליטית וחברתית. הדברים מתרחשים לטובה כי היד שלי עסוקה בכתיבה אחרת ואותה אנרגיה אדירה שהעברתי לעולם העיתונות מצטברת בתוכי ועוברת לפרויקטים פנימיים שייראו אור בקרוב.

נעצור כאן. אני חוזר לשקט השקוף והנסתר. תודה על המנויים שעברו איתי מ"רשימות" ל"וורדפרס".

במסורת של אושו חייבים לסיים בבדיחה. כי בלעדיה אי אפשר לשרוד במזה"ת (ברוך השם) .

צילום: אדם דוברזינסקי

אירועים קרובים

* 2.2 עם עמיר לב ויודית שחר מתארחים ב"שירת עבדים" בהנחיית עמיר סגל ושלומי בן עטר בבית אביחי בירושלים.

* 13-14 בחודש מרץ – אשתתף בכנס על תרבות פוליטית צעירה במכללת שנקר.


הנה כתבה מהפגנה שהשתתפתי בה אתמול: במחאה על רצח ג'וואהר אבו רחמה ותמונות ותמונות נפלאות של אורן זין מאקטיבסטילס, שבוע טוב!!!

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

עבודה של אניסה אשכר. מתוך התערוכה "קול נשי ממרחקים"

ליסה גולדמן ומתי שמואלוף

[פולמוס במגזין 972] האם התרבות בישראל מנוונת, בועתית ומייצגת את היעלמות השמאל הישראל, או שמא יש בתרבות בישראל צדדים רדיקליים שמראים דווקא על חשיבה פרוגרסיבית שמאלית, הרחוקה מהמבנה הפוליטי המדרדר?

חלק א': תרבות פורחת בדמוקרטיה מתמוטטת / מתי שמואלוף (תרגום מאנגלית: דני גרינבלט).

בשבוע שעבר הייתי בארוחת ערב עם ההנהלה הצפון אמריקאית שלרבנים למען זכויות אדם. הם פגשו כמה מאנשי הצוות של המגזין 972+. השיחה הייתה בעיקר על דעיכת הדמוקרטיה בישראל. יוסי גורביץ, דימי ריידר ואחרים היו מאד פסימיים בעניין ההישרדות של הדמוקרטיה בישראל. הם נתנו דיווחים על הצעות החוק הגזעניות אשר הונחו על סדר היום של הכנסת על ידי הפוליטיקאים של הימין הקיצוני.

הקהל הצפון אמריקאי היה מאד סקרן ומיודע בעניינים,  אך לאחר כשעה הם שאלו האם כל הבלוגרים  פסימיים. הבלוגרים הודו שהם לא רואים שום עתיד לדמוקרטיה הישראלית. הסיבה לכך הייתה נכונה:

המשטר הישראלי איבד את הבלמים והאיזונים שלו. הצבא, הצבא, שירותי הביטחון החשאיים והשרים הממונים על הגנה וביטחון אינם מציעים שום פיתרון הומני לכיבוש המתמשך. הפתרון שלהם לביקורת השמאלנית היה למסד חוקים על מנת להשתיק אי הסכמה פנימית. המערכת הפוליטית הישראלית ירדה מהפסים ולא יכלה לתפוס מהו ההבדל החשוב בין ימין לבין שמאל.

ניסיתי לתת למבקרים הצפון אמריקאים מעט תקווה. אמרתי להם שהמערכת הפוליטית באמת בהתרסקות, אך למרות זאת הזירה התרבותית פורחת. הזכרתי את ניסיוני עם "גרילה תרבות" – קבוצת משוררים ויוצרים אשר נאבקת לצד הפלסטינים ועם עובדים שזכויותיהם נמנעות, ולא נרתעת להפגין במרחבי עימות. בנוסף הזכרתי את פועלם של קולקטיב הצילום הפוליטי אקטיבסטילס ואחרים. הזרימה החוצה של פעילות תרבותית מצביעה אל העתיד החדש שנובע מתוך יצירה ועדיין מחפש את המבנה הפוליטי הנכון שיכול להכיל אותו להפכו למציאות.

סיפרתי לקהל על הניסיון שלי בעריכת "אל תגידו בגת" (הגיליון החמישי של כתב העת "סדק",  בהוצאת זוכרות. פרהסיה ופרדס, 2010).  כתב העת עסק בהשפעת הנכבה על השירה העברית ומהווה ספר לימוד פרוגרסיבי ללימוד על הקשרים בין האסון הפלסטיני לבין התהוות השירה בישראל. כתב העת סקר את כל השירה העברית שפורסמה בעיתונים וכתבי עת מ-1947 עד 1958 במטרה לבדוק כיצד השפיעה הנכבה על השירה העברית. כחלק מעבודת העריכה הייתה לי תחושה שאנחנו יוצרים היסטוריה פואטית חדשה. נרטיב אשר משלב ספרות ביחד עם אתיקה. בעבודה תרבותית שכזאת פנינו אל ה"אחר" (כפי שבוטאה בפילוסופיה של עמנואל לוינס) והחזרנו לעצמנו את הפנים.

אינני בורח מאחריות. עלינו לשאול מדוע הזירה התרבותית כה רחוקה מהמצב והפתרון הפוליטי, ומדוע פוליטיקאים נמנעים מלהשתמש בחזון האמנותי. אני סבור כי כיום מתרקמת אמנות עשירה ומגוונת ופורחת בעשייה היצירתית בישראל-פלסטין. אנו בהחלט יכולים להשתמש ברב גווניות, פלורליזם וברב התרבותיות שלה בכדי לטפח תקווה למאבק פעיל נגד הפאשיזם הגואה.

חלק ב', האם חיי התרבות בישראל מהווים תקווה לדמוקרטיה הישראלית? / ליסה גולדמן, 10.11.10, תרגמה: מיכל גינדין גרמייז

בשבוע שעבר כתבתי  בבלוג "פרויקט דמוקרטיה", יוזמה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, תגובה לפוסט של מתי שמואלוף במגזין 972. שמואלוף תיאר את מצב הרוח העגמומי של הבלוגיסטים באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל וטען שהמצב לאשורו אינו רע כל כך.

בתגובתו  מתי התייחס להתבטאויותיהם של יוסי גורביץ' ודימי ריידר בעקבות משלחת  "רבנים למען זכויות אדם" בצפון אמריקה. שמואלוף מדגיש שחיי התרבות בישראל- במיוחד בחוגי השמאל פורחים. הוא מביא כדוגמא את "אקטיבסטילס", "גרילה תרבות" ואת "אל תגידו בגת" שעסקה בהשפעת הנכבה על השירה העברית. יוזמות תרבותיות אלה, טוען שמואלוף, צריכות להיות מקור לתקווה באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

שמואלוף צודק באשר לחיי התרבות הפורחים בת"א. תל אביב מציעה שפע אדיר בכל הקשור לאמנויות  גם בהשוואה לערים גדולות בהרבה בארה"ב ובקנדה.

בכל יום העיר שוקקת  חיים: פתיחות של גלריות, קונצרטים, מועדונים מארחים להקות אינדי פורצות דרך מישראל וממחוזות מגוונים ומפתיעים כגון איסלנד וניגריה, הקרנות, תיאטרון פרינג' וכ-12 הצגות של תיאטראות רפרטואריים בכל יום.

ישנן מעט מאוד פרות קדושות במיליה האמנים הישראלי, השמאלני ברובו: בבועה התל אביבית אפשר להטיל ספק בנרטיבים הנתונים ולחיות בצורה פתוחה חיים בוהמיניים.

ישנה תכונה קדחתנית ביצירתיות בת"א. זה מזכיר לי תיאורים שקראתי על ברלין הויימארית, גם שם היתה העיר מרכז אמנותי, מדעי וכלכלי של הדמוקרטיה החדשה המאוימות ונאבקת  באקלים פוליטי קיצוני. מבלי להכנס לעומק העניין יתר על המידה, ברלין בתקופת ויימאר לא הפכה את גרמניה לדמוקרטית יותר. זו הייתה תקופה קצרה ותוססת, מפץ של הישגים אמנותיים ומדעיים  שהתרחשה בין שתי אפיזודות של מלחמה כוללת, שתי תקופות שנגמרו בהרס בלתי נתפס.

בתל אביב של ימינו ניתן לצפות בהצגות והקרנות סרטים המעמידים בסימן שאלה את יסודותיו של הנרטיב הציוני-ליברלי, ביצירות אמנות עכשוויות של אמנים פלסטיניים, בתמונות שצילמה צלמת עיתונות פלסטינית- שלא השיגה אישור יציאה מעזה כדי להיות נוכחת בערב הפתיחה של תערוכת צילומיה ביפו. אפשר לקרוא רומנים המביעים יאוש מהחברה הישראלית שנכתבו בעברית ע"י סופרים ערבים ישראלים-פלסטינים וסופרים ישראלים-יהודים.

עבור ישראלים רבים קיומם של חיי תרבות תוססים בועטים המעלים שאלות הוא מקור לגאווה- גם כשהם לא מסכימים ואפילו נפגעים מהמשתמע ממה שמציג האמן. במקרים אחדים קבוצות הסברה ישראליות – אפילו ממשרד החוץ ובראשו אביגדור ליברמן- השתמשו בסצנת האמנות התל אביבית כאמצעי לתיקון תדמיתה של ישראל.

כלומר-העובדה שאמנים ישראלים עדיין יכולים להגיד מה שהם רוצים, ללא חשש ממעצר- או גרוע מזה- הוא משהו שחברה דמוקרטית צריכה להשוויץ בו, כשלמעשה בחברה דמוקרטית זה אמור להיות דבר מובן מאליו.

מיותר לציין, שפעילי ההסברה לא מזכירים את העובדה, ששחקנים שהצהירו על אי הסכמתם להופיע  בהתנחלויות בגדה המערבית עומדים עכשיו בפני איומים לקיצוץ התמיכה בכספי ציבור בתיאטראות ואפילו בפיטורין על רקע הפרת חוזה.

רוב השחקנים מוכנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, ההתנחלות הגדולה ביותר בגדה המערבית. כשרק ארבעה מהשחקנים ממשיכים לעמוד מאחורי עקרון החרם, הכרטיסים למופע הבכורה השנוי במחלוקת נמכרו.

לסיכום, האם קיומם של חיי תרבות תוססים ונוקבים הוא אינדיקאציה לערכים דמוקרטיים? האם לאמנים יש את הכוח להשפיע על ההמונים לצאת לרחובות  וליצור שינוי?

או האם הם מיעוט אותו ניתן למצוא בכל חברה – המבקרים, מעירים וכופרים במוסכמות , מתעדים ומשקפים את מראה החברה בה הם חיים? זה בעצם תפקידו של האמן, הלא כן?



חלק ג' – מתוך שולי המטרופולין יצמח מרכז חדש / מתי שמואלוף

ליסה גולדמן עונה לי במאמרה "Does Israel’s cultural life offer hope for its democracy?” ומעלה נקודות חשובות בדבר הדיון על החיבור בין התרבותי לבין הפוליטי. היא מסבירה לנו כי תל אביב היא סוג של "בועה". ההתנהלות האוונגרדית שמתחוללת במטרופולין מזכירה לה את ברלין של רפובליקת ויימאר.

ההשוואה יכולה להיות נכונה אבל לא בקלות אסכים לקבל את ההפנייה ההיסטורית. ישראל היא מדינה שבנוייה על אחרוּת. מתוך האחרות פורצים זרמים שונים בתרבות ומפרים אותה. המוזיקה המזרחית המתרחבת וכובשת קהלים חדשים, יותר קרובה לתרבות המזרח-תיכונית מאשר לתרבות האירופאית. היא יכולה להישמע בקלות בכל בירה ערבית ואינה זקוקה למודל אירופאי שממנו היא שואבת את הזיכרון, הקומופוזיציה והצורות שלה.

ליסה גולדמן טוענת שתל אביב חיה בבועה. המעבר שלי מחיפה, עיר הולדתי, לתל אביב לא הפכה אותי לחלק מהבועה, משום שבחרתי זווית אידיאולוגית לחלק מהטקסטים שלי, זווית כזאת הממקמת אותי בשמאל הרדיקלי. המהפך שהחשיבה השמאלית הצליחה להפוך למטבע פוליטי בתל אביב. מפלגת "עיר לכולנו" נכנסה עם ארבעים אחוז ממועצת תל אביב וכמעט הדיחה את חולדאי מראשות העיר. זאת המהות של העבודה שלנו, להצליח לחבר בין עולם תרבותי לבין עולם פוליטי ואין זאת בועה. זאת חשיבה מתוכננת על ערכים, נטיות וזהות שמתוכה ייצרנו קהל שמתאים למסרים פוליטיים כאלו.

תל אביב יכולה לשמש דוגמא לחיים העשירים, ההדוניסטים והמנוונים של האליטה שבונה את מגדליה ללא מפריע ושולטת בכוסברה שנכנסת לעזה. אבל חיים אלו לא כוללים כוחות חברתיים ומגוונים באוכלוסיה שרוצים לראות מנהיגות אחרת וסדר יום תרבותי שונה. סדר היום החברתי של רבים מהיוצרים בתל אביב מביא לאוונגרד שיכול לצמוח הרבה מעבר לגבולות תל אביב. הוא יכול להגיע ליפו ולשתף פעולה נגד הגירוש של התושבים הפלסטינים שכבר סבלו גירושים בעבר. הוא יכול להתחבר לתושבים המנושלים המזרחים של כפר שלם ולצאת נגד העברת אדמות השכונה למגדלי עשירים. החשיבה על היחסים המורכבים בין המטרופולין לבין השוליים בישראל אסור שיתמקם רק בגדר ההפרדה. המאבק החברתי והמאבק לשנות את אמצעי הזיהוי, הזהות וההזדהות של ישראל הם מאבקים חשובים ולעיתים גם בשולי המטרופולין. אדוארד סעיד המנוח כתב על צמיחת אינטלקטואלים שחורים וערבים בערים גדולות וכך הוא מתאר את תנועת הכוח: "יחידים וקבוצות, הנמצאים מחוץ למבנה שולט ובתוכו, הם שמובילים את ההתנגדות אליו "

[[Edward D. Said. 1993,  Culture and Imperialism. New York: Alferd. Knopf. Inc. Chapter 3. Page 239

אסור לתפוס את תל אביב כמקשה אחת עלינו לבדוק היטב מי הם הזרמים המתרחשים בשולי המטרופולין בכדי להבין מיהו האחרון שיהפוך ראשון ומיהו הראשון שיהפוך אחרון.

הרבה מהפעילים לשינוי חברתיים לא מצליחים לייצר חזון משותף שממנו הם יוכלו לשאוב כוח לפעילות. הרבה מהם מתייאשים. הפריבילגיים בהם נוסעים לחו"ל ואלו שפחות פריבילגיים נשארים בישראל ומחפשים להתמסד בדרכים שונות. אובדן החזון העתידי המשותף בתוך ישראל-פלסטין החל קודם כל בתרבות שלא הצליחה לחרוג מהדמיון הלאומי שלה. הפתרון של יצירת חזון משותף תוך כתיבת שירים, סיפורים, או יצירת אמנות פלסטית וכד' אינו יכול להביא לפתרון מיידי בדמות הסרת הסגר על עזה או חופש תנועה בתוך השטחים הכבושים. אבל היצירה, גם היא נעשית בתוך גטאות אמנותיים ישראליים, יכולה להביא לכוח יצירתי לבניית חזון משותף. איך אנו מדמיינים את המדינה הדו-לאומית? איך אנחנו יוצרים את המדינה האחת? מה יהיו מוסדותיה? איך אפשר ליצור חיים קהילתיים משמעותיים שיהיו גם ישראליים וגם פלסטיניים מבלי שנוכל קודם להקריא שירים שתורגמו לעברית וההפך?

אריאל הפכה לנקודה פוליטית משמעותית וחשובה במלחמה על הצורך להתנגד למשטר ההפרדה. אך העמידה על גבולות 67' היא עמידה בעייתית כשהיא לא מצמיחה נקודות התנגדות נוספות. חשיבה חברתית חדשה שנוצרת בתוך התרבות יכולה להביא גבולות אחרים שמתוכם ייצאו מאבקים של האמנים לשינוי חברתי. תנועת "אחותי" עובדת מרחוב מטלון 70, קרוב לביתי בדרום תל אביב. מתוך המקום הקטן באחד מהאיזורים הקשים במטרופולין, התנועה מפליגה לפרויקטים בעיירות פיתוח ובכפרים ערבים. כתיבה, יצירה והשמעת קול משותף של נשים מתוך העמדה של הפמיניזם המזרחי ויוצרת חזון אחר. הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" אחד מהפרויקטים שהובילה התנועה בעריכת שלומית ליר, כבר משפיעה על צורת החשיבה של הפמיניזם. והרי אי אפשר לתאר משטר דמוקרטי ללא ביעור של סקסיזם, שוביניזם ומיזוגניה. השמעת הקולות המושתקים היא שינוי. נכון באותו זמן מצטברים שינויים שמרעים את מצב הנשים. אבל שינוי רחב יותר זקוק לספרים, למטפורות כאלו.

נכון, עדיין לא נוצרו נקודות פוליטיות חברתיות ורוב המאבק של הפוליטיקה עסוק בשאלת 67', כאילו אינם שתי משטרי הפרדה הפועלים ביחד אחד לצד השני. אי אפשר לתאר את ההשתקה של מרבית הציבור שמצבו הכלכלי וחברתי מדרדר, מבלי להבין את הכוח של הלאומנות האנטי-הערבית. בכדי לפרק את קשר הגורדי בין לאומיות ואתניות ודת ולייצר עמדה פוליטית חדשה אנו זקוקים ליצירה חדשה. בוא נכוון את הזרקור של הדיון לכוונים אלו. העתיד לא ידוע, ישנה יצירת שולית אבל מתריסה ובעלת חזון אחר. בוא נשאב את כוחנו לא רק מההיסטוריה הנוראית של חורבן, אלא מתוך העתיד המופיע אלינו בתוך טקסטים. משם אפשר לשאוב כוח אדיר ורעיונות נפלאים ליצירת הווה מחודש.

בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו / מתי שמואלוף (מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, הוצאת נהר ספרים, 2010).

אַתְּ שׁוֹמַעַת אִמִּי

חֻלְדָּה לְבָנָה שְׂבֵעָה

שִׁכְנְעָה אֶת הַמְּפַקֵּחַ

לֶאֱכֹל בְּיַחַד עִם הַקַּבְּלָן

לְהַאֲכִיל אֶת הַפּוֹלִיטִיקַאי

לִשְׁכַּב עִם הַשּׁוֹפֵט

וּלְשַׁטֵּחַ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים.

חֻלְדָּה גְּדוֹלָה, אִמָּא, אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ נוֹגֶסֶת בַּהֲרִיסוֹת

בְּתֵאָבוֹן, וְהַפְרָשׁוֹתֶיהָ הֵן הַתַּרְבּוּת אֲשֶׁר

אוֹכֶלֶת וְלֹא שְׂבֵעָה לְעוֹלָם.

וְלָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר לָךְ אֶת כָּל זֶה, יַא אִמָּא,

אוּלַי כִּי אֲנִי מַרְגִּישׁ  שֶׁזֶּה לֹא יָכֹל כָּכָה לְהַמְשִׁיךְ

צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּיַחַד

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת.

אַתְּ צוֹדֶקֶת אִמָּא

אֲנַחְנוּ לֹא חֻלְדּוֹת

אֲבָל הַסִּימָנִים עַל הַגּוּף

הַהֲרִיסוֹת בָּעֵינַיִם

כְּבָר עָבְרוּ לְבִתִּי

אֲשֶׁר שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ לֹא

עָשִׂינוּ כְּלוּם.

הפולמוס התפרסם לראשונה ב"ארץ האמורי"  ב-26.11.2010