חזון מתתיהו

 

והיינו כלבי רוח
וְהָיִינוּ מְשׁוֹרְרִים, וְהֵקַמְנוּ קְבוּצוֹת שִׁירָה
וְהוֹצֵאנוּ כִּתְבֵי עֵת, וְנִפְגַּשְׁנוּ לַעֲבֹד בְּיַחַד עַל עַרְבֵי שִׁירָה
וּבְכָל רֵאָיוֹן אוֹ אִזְכּוּר, הִתְמַלֵּאנוּ
בַּחֲשִׁיבוּת עַצְמִית,
וְלֹא יָדַעְנוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד נִתְעַבֵּר, וְנִתְפָּרֵד, נִתְפַּזֵּר וּנְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים, כַּמָּה זֶה עָלָה לָנוּ לְשׂוֹרֵר,
וְלֹא הֵבַנּוּ שֶׁיּוֹם אֶחָד אָנוּ נִתְגָּרֵשׁ, וְנִתְפַּזֵּר וְנַעֲבֹר הֲסָבוֹת מִקְצוֹעִיּוֹת, וְנִתְיָאֵשׁ, וּנְהַגֵּר הַחוּצָה מִיַּבֶּשֶׁת הַשִּׁירָה, אֶל יַבֶּשֶׁת הַפְּרוֹזָה,
וְלֹא נִהְיֶה זַכָּאִים נְקַבֵּל הַלְוָאוֹת מִלָּה
בַּבַּנְק שֶׁל הָאוֹתִיּוֹת,
וַהֲכִי פָּחַדְנוּ לְגַלּוֹת
שֶׁנִּשָּׁכַח לְגַמְרֵי,
שֶׁיַּגִּיעוּ דּוֹרוֹת חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְיַכִּירוּ אֶת הַחֲשִׁיבוּת הָעַצְמִית שֶׁלָּנוּ,
וּבְכָל זֹאת בְּרֶגַע נָדִיר חוֹזֶרֶת חוֹקֶרֶת מִפָּארִיס אֶל אֶחָד מִכִּתְבֵי הָעֵת שֶׁעָרַכְנוּ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה, פּוֹתַחַת, מְעַלְעֶלֶת, מְנַקָּה אֶת הָאָבָק, וּבוֹדֶקֶת בָּאִינְטֶרְנֶט מָתַי מֵת הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁכָּתַב אֶת הַשִּׁיר.
["והיינו כלבי רוח" מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" ספר שיריו השישי של מתי שמואלוף, שייראה בקרוב]

אחר עשור של פעילות, חמישה ספרי שירה [מגמד הצלקות, שירה בין חזז לבין שמואלוף, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, האסון מתחיל בארוחת העסקים, פרידה בברלין] וספר סיפורים [מקלחת של חושך וסיפורים נוספים] מצא את עצמו מתי שמואלוף [44] משורר, סופר ועיתונאי המחבר בין כתיבה לבין פעילות לשינוי חברתי, שוב רוצה לצאת מהמקום הבטוח. יצר הנדודים פיעם בו חזק, מכדי שיוכל להתעלם ממנו. הוא מצא את עצמו בעיר אחרת וחדשה, כתב טור בעיתון "הארץ" על החיים שלו  הכיר אישה והתחתן. עכשיו הוא על הדרכים בין ברלין ובין תל אביב. תמיד על הדרך.

הדור השלישי המזרחי

הוא היה חיפאי שעבר לתל אביב ["לשבע שנים רעות"] עזב לגולן, חזר לחיפה, ואחריהן באו שבע השנים הטובות, במרוצתן הפך לעורך כתבי עת וכותב דעות ב"ישראל היום", לימד כתיבה יוצרת במכון רון ורדי בראשל"צ ובבית ספר "קדמה" בירושלים, הרצה במכללת מנשר לאמנות ועוד. הוא הקים את "גרילה תרבות" עם רועי צ'יקי ארד, הקבוצה שהכניסה לסדר היום התרובתי את השירה הפוליטית והחברתית, כדי לייצר ערבות הדדית ואחריות חברתית "לפשעים הנעשים כנגד אוכלוסיות מוחלשות", כהגדרתו.
אחר כך יזם עם ארד את הקמת "איגוד המשוררים" ביחד עם חברים אחרים מכתבי עת נוספים. "במקביל הייתי שייך לשירה המזרחית, דחפתי בכל הכוח את ההכרה בדור השלישי המזרחי. בכתיבה, בפרסומים ובפעילויות רדיקליות. והיום אנו רואים את הפירות של המהלך שעשינו", אומר שמואלוף, שמחבר בין רדיקליזם לבין שלום. "אני רודף שלום, קיבלתי מן אללה את החזון הזה, שיכולים להיות לנו חיים נורמאליים במזרח התיכון. עשיתי כמה שיכולתי לחיבור בין העם היהודי והעם הפלסטיני".

שלוש הצלעות המרכיבות את חייו של שמואלוף הן התחלה מפתיעה [במידה וייושם דו"ח ביטון שיר שכתב ייכנס לתוכנית הלימודים במשרד החינוך], התחלה מחודשת [צאתו של ספרו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים בהוצאת נהר ספרים במהדורה חדשה ] וסוף [סגירת גרילה תרבות] במרכזו של המשולש ספר שירה שישי, שייצא בהוצאת פרדס, בעריכת אלון בר, באמצעות הדסטארט שייחל בקיץ.

רגע השיא

השידוך עם משרד החינוך, שחיבק את שירו "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים", תפס אותו בהפתעה. "אני עדיין לא מאמין", הוא מתוודה. אחרי הכול, הוא ניסה לנסח מה רע במדינה ואיך אפשר לתקן אותה:

למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים

למשורר אמירי ברקה

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה
וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד
וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי
כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט
אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל
לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,
עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה
וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא
אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי
מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר
עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה
וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה
לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
יִשְׂרְאֵלִיִּים

"מפתיע שדווקא ממשל ימין הוא זה שהקים את ועדת ביטון. אני מאוד שמח שהמאבק המזרחי להפוך את ישראל לרב-תרבותית, רב-אתנית – מתחיל לקרום עור ושירים. זה רגע שיא, ששיר שלי יילמד. אני מקווה שזה באמת ייקרה. חלומו של כל משורר זה לקבל הכרה, מבלי להתפשר על התכנים שלו", אומר שמואלוף, עם צאת המהדורה החדשה של הספר הנושא את אותו שם בדיוק, בהוצאת "נהר ספרים" כל הספר הוא ניסוח רצון לתיקון ישראל, לדמיין ישראל מסוג חדש. שירים שנכתבו בשנים הסוערות של 2007-2010. "נעזרתי בעריכה של סופרים, משוררים שכבר עשו דרך ארוכה בספרות ושירה בישראל: הסופר והעורך ראובן מירן וזוגתו שושי מירן – על ההתקנה וההגהה; המשוררת והמסאית שבא סלהוב והמשורר האהוב עלי, רוני סומק. הספר זכה למענק מקרן רבינוביץ' לתמיכ באמנויות בתל אביב, והושק עם שלמה בר וארז ביטון במועדון הלבונטין

אני אומר זה ספר מזרחי לעילא ולעילא. הייתי בין אלו שכתבו מאמרים שדחפו לזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל. בזמנו ראיינתי את שלמה בר והתחברנו ועשינו בהשקה את "בלדת השלדים" – שיר של אלן גינזברג, שתירגם יפה אוהד פישוף

תקווה של דור חדש

לצד ההתחדשות הגיעה כאמור, גם סגירת "גרילה תרבות". "זה רגע מאוד עצוב וקשה. בשבילי זאת הייתה סוג של משפחה. אבל יש חשיבות לומר "זהו נגמר". הקלישאה אומרת שמסיימים דברים, כדי לפנות מקום לדרים חדשים. אבל אני המסוג שרוצה לקפוץ לתוך הָאֵבֶל, לעמוד בתוכו ולא להכחיש אותו. לא להתחמק מהכאב. "גרילה תרבות" הביאה תקווה של דור חדש, וניסחה סדר יום חברתי נוקב, שבו מתחברות כל הפריפריות במילים של משוררים ומשוררות. סיום הדרך מראה על מוגבלות היכולת לשנות. ועם זאת ברגעים האחרונים של התנועה, היא יצרה דרך לתנועות חדשות. למשל, בתוך ההוצאה לאור של "גרילה תרבות" יצאו שתי האסופות של "ערס פואטיקה", הספר הראשון של עדי קיסר, אייל בן משה ועוד.

בתוך העשייה הגדולה הזאת, מה מקום הגעגועים? ממה הם מורכבים?

"הגעגועים הם הנשק הכי חזק ביקום. הם מפוררים את הגוף. בעבר הייתי מתגעגע לעתיד שלא קיים, שבו נסגרים הפערים בין מזרחים, ערבים ואשכנזים וכולנו חיים בשלום ונגמר הכיבוש וחתמנו על הסכם עם האזרחים הפלסטינים בישראל. כיום, כשאני אחרי גיל 40, הגעגועים שלי הם לתקופה הסוערת הזאת, ליופי של הנעורים המרדניים של אותם משוררים ומשוררות. לפתע אני מביט אחורה וכותב על הגעגועים למתים, לכל מה שהשארתי מאחור, כמו משפחה, חברים ודורות של סטודנטים, ותלמידים שלימדתי, לעיר שעזבתי, למתיקות של השפה העברית, שהיא החברה הכי טובה שלי, בזמן שאני מדבר בשפות אחרות."

"ומה הלאה?"

"רק לכתוב ולכתוב, לסיים את ספר השירה שמונח על שולחני. להתפלל שספר מאמרים, שמסכם את העבודה שלי בעשור האחרון, יקבל תשובה חיובית מאחת ההוצאות. לנסות להשתמש בשקט שיש לי כיום, לקפוץ לכתוב את הרומאן הגדול שתמיד חלמתי עליו. השירה יכולה להיכנס לתוכנית הלימודים, אבל בהיעדר שלום, בהיעדר צדק, בהיעדר קבלת היתום, הגר והאלמנה, אמשיך לרדוף שלום ושוויון בכתיבה שלי."

 

הדברים התפרסמו בכתבה של כרמית ספיר ויץ בעיתון "מעריב", יום ו' כ"ב באדר תשע"ו | 20.3.17

ברגע אמצע ראיון עבודה, אני זזתי הצידה

 

ברגע אמצע ראיון עבודה, אני זזתי הצידה

ועצרתי את החיים עם עיפרון

חצי סנדויץ' וקפה מהביל

רעשים של מכונות,

מגדל בבל,

חדר מדרגות

ואני אף פעם לא לבד,

חי

על

ה

דפ

(מגמד הצלקות, 2001)

في لحظة, في وسط مقابلة عمل, تنحيت جانبًا

وأوقفت الحياة بقلم رصاص
نصف شطيرة, وقهوة ساخنة
صخب الآلات, 
برج بابل, غرفة-
الدَرَج, وأنا
أبدا لم أكن-
وحيدا, أحيا-
على ال_
صفحا…

Translation Mohammed Hosny 

"זה ספר השירה האחרון שלי" | האסון מתחיל בארוחת עסקים

IMG_1630התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית

"זה ספר השירה האחרון שלי", אני מתאבל במטבח. את מקשיבה ומחייכת בסלון, כי זה יומולדת שלךְ, אפילו שחבר שלךְ תופס את שירתו ברצינות יתרה. "אתה תכתוב עוד", את ממשיכה לגלגל את הסיגריה. ואני מקנא באהבה שאת משקיעה בתהליך, כאילו הניקוטין הוא שטן שמתחרה בי. "אני לא יכול לכתוב יותר שירים, וגם סיפורים, זה בלתי אפשרי, אני לא מבין איך אחרים עושים את זה".

אבל את לא עונה הפעם, אולי מבינה שהשיחה לא באמת מתבצעת בינינו. את מרימה את הספר השירה האחרון שאכתוב וקוראת מתוכו ואני חרד לתגובתך, איך תגיבי להקדשה. בכל זאת אני לא רוצה להחריב לך את היומולדת והשירה, היא אסון מתמשך בתוכי שרוצה להתפרץ כהר געש על כל האכזבה מהעולם הזה.

אני נזכר כיצד לפני יותר מעשור פרסמתי את ספר השירה הראשון שלי, "מגמד הצלקות", כאותו תכשיר קוסמטי שמבטיח את מה שלא ניתן להבטיח. המילים אז התפרצו כמו מים מתוך צינור, שילד פותח ועובר זמן עד שהוא מאזן את זרימתם. כן, האותיות גאו, התגעגעו, לחצו ופרצו ונשפכו לאדמה, מבלי שיצליחו לגעת בעדינות של טל בעלעלים התלתלניים. לא סיפרתי לךְ שהוריי לא אהבו את השירים, ורק אוהב השירה הגדול בישראל, שאת שמו לא הכרתי, התקשר לומר שקרא ואהב שני שירים. אני זוכר את פריחת תיבת המכתבים בדרך יפו פינת אלנבי, במקום הכי נמוך בתל אביב, עם כותרת מכתב שהפתיע אותי בצורת מענק מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. היו זרים שקראו את הספר ואהבו אותו. אבל כבר אז הייתי צריך להבין את העיוות שבתוכו נכלאתי. שירה הנה אמנות נתמכת, אבל אף פעם לא מספיק מדי. אות של גיהינום של אות. נבחרתי להתעסק באמנות לא מסחרית, שולית ומייאשת, ולמי אני כותב, ונכתב?

"אני לא יכול יותר להיות הכותב, המפיק, המנחה, המפיץ, היחצן והמשורר. למה אי אפשר לכתוב שירה. ושההוצאה תדאג לכל השאר, כמו אצל הסופרים", אני ממשיך לעמוד במטבח ולהכין לנו ארוחת ערב חגיגית, בזמן שהסיגריה שלךְ מנשקת את שפתייךְ ומחביאה אותן תחת מעטה כבד של עשן. "אתה מופיע עם השירים שלך כמעט כל שבוע, זאת הקהילה שלך ואתה אוהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותך", את אומרת וממשיכה לקרוא. אני אוהב שאת לא מתרגשת, מהקינה שלי. OMG, כמה שאת צודקת, אז למה אני פתאום מחליט לכתוב את ספר השירה האחרון וללכת הצדה? ואיך תגיב הקהילה שאעזוב? והאם הגעגועים יאכלו אותי? האם המילים ייתנו לי ללכת? והאם אצליח לעשות את המעבר? ומדוע אני צריך לזוז כל הזמן? אולי בקבר המילים פחות מבעבעות ויותר נרדמות תחת מעטה האדמה.

אני נזכר בספר השני, "שירה בין חזז ובין שמואלוף", שבו גליתי עד חיפה, ודווקא שם כשגרתי אצל אימי, בתחילת שנות השלושים לחיי, בתוך הדיכאון הגדול שבכדי להביסו לקחתי כדורים, גיליתי את עצמי מחדש. את לא מבינה איך פתאום הבנתי שהמשפחה שלי צריכה להיכנס לתוך השירה, והשירה שלי מצאה דרך חדשה לבטא את עצמה. ודווקא החזרה לחיפה, אחרי גלות של חצי שנה בשטחים הכבושים בגולן, הביאה לקריאה בספרות ביקורתית, חברתית ומזרחית. התוצאה הייתה זכייה בפרס השלישי בתחרות של קרן תרבות חיפה. מי שמע על התחרות? מה זה משנה. זה משנה, כי השירה תמיד שולית כמו בדמינגטון. ופרס ספיר לשירה עדיין לא קיים. והכסף היה נדוניה לכלה שאף אחד לא רצה להינשא לה. כן, הוצאות גדולות ששלחתי אליהן את כתב היד, כמו גם עורכים מרכזיים, חשבו שאני זקוק לסדנת שירה. אבל בכל זאת ניגנתי פאנק שירה והוצאתי את הספר בשיטת "עשה זאת בעצמך", שזכה להוביל עשור אחרי זה, בשורה מתוכו, את "אפשרות שלישית לשירה", ספר המתודולוגיה הראשון שדן בזהות מזרחית ושאותו כתבה ד"ר קציעה עלון.

אני חותך את עצמי בטעות עם העגבניות והסכין שיצא מתוך הקת שלו. "למה אתה לא זורק את הסכין, אתה מפחיד אותי", את כועסת לרגע מהסלון למטבח. אני שותק ויודע שאת צודקת, אני אזרוק את הסכין. אך בינתיים אני שם פלסטר, ולא מבין מדוע הוצאת ספר מרוקנת אותי כל כך. מדוע אני כל עצוב, בזמן שאני אמור לחגוג? האם זה בגלל מדפי השירה הנדחקים לשולי החנות? האם זה מיעוט הקוראים? האם המלחמה על כל במה? האם זה המעמד של המשורר בתוך המדינה כולה? האם זה העובדה שלרובנו יש עוד עבודה ולא נקבל מענק התפנות רחב לכתיבה רחבה? האם משוררות תמיד יכאבו? או שזה רק הסיפור הפרטי שלי. אבל את הרי יודעת שזה סיפור רחב יותר, שהרי באת איתי לפגישות של מאבק המשוררים.

אני נזכר בספר השלישי, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". איזה כוחות הובילו אותי מהוצאה להוצאה, מדחייה לדחייה, ובכל זאת המשכתי לנוע. הרבה בגלל העזרה של אותו משורר דגול, שהאמין בשירתי ולא נתן לה ליפול לתוך החשכה. הוא מצא לי הוצאה ושידך בינינו והיא אהבה את הספר. אז כבר ידעתי מה אני רוצה לכתוב ואביא להם את זה בשאלה. והנה בספר הרביעי יש כבר תשובה, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, כי האסון מתחיל בארוחת עסקים.

"איך התרוקנתי?", אני שואל את עצמי. את מכינה עוד סיגריה, והפעם מניחה בתוכה פירורי חמצן שישכיחו את הרעל שנוטף מהתקרה שלנו על כוך העכברים הפלורנטיני, שבתוכו נכלאנו כעכברי מעבדה של תקופה מצמיתה. אני מתיישב לידך והמגע בך מרגיע אותי. את מניחה את הספר ופונה אליי: "אתה חצית נהרות והשארת את הסירות בגדה. אחרים יחצו איתן את הנהר בחזרה לצד השני". אני מחייך לראשונה. אני מאוד אוהב את הבודהיוּת הפרברית שלךְ. אבל לא לוקח אותה לגמרי לתוך הריאות. כשאני מרגיש כבר שיר אחד בקבר הכתיבה, את שוב פותחת את מתנת הספר החדש שלי ומנשקת אותי. "יפה לך להתחיל ספר שירה עם הפניה ללהקת 'אליס אין צ'יינס'. בתור הפניה אני יכולה לשמוע אותם, אבל כשאתה כותב ושומע אותם אני לא יכולה. זה מדכא מדי". אני מחבק אותך בחזרה. אנחנו מעשנים והשירים יוצאים מהספר ומביטים בי מהצד, כמו יתומים. "אני לא אעזוב אתכם לעולם, אני אדאג לכם, מבטיח בדיוק כמו שהבטחתי לאהובתי".

התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית | לרכישת הספר החדש פנו לאינדיבוק, המחיר הזול בעיר, וכל הרווחים עוברים אלי

שיר אהבה

קחו שיר אהבה שכתבתי לפני שנים רבות אך הקראתי אותו באחד מאירועי גרילה תרבות cultural guerrilla عصابات ثقافة (מתוך "מגמד הצלקות", 2001).

שנים אחרי, הבנתי את הרומנטיקה ושברתי אותה לרסיסים, לא מציל את הנשים, הן לא צריכות אותי, הפמיניזם הוא הדרך והכוח. הבנתי שהשירה צריכה לפרק את הלאומיות וזאת הייתה המשימה בספר השלישי שלי "למה אנל'א כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) בהוצאת "נהר ספרים".

אושר מוצק: ספר שירה גנוז

Happiness By 4nitsirk cc: flickr
Happiness By 4nitsirk cc: flickr

אחרי הספר הראשון שלי "מגמד הצלקות" הסתובבתי חסר מנוחה וכתבתי ללא הפסקה. אני חושב שאספתי עוד איזה חמישה קבצי שירה, לפני שזכיתי בשנת 2006 במענק מקרן תרבות חיפה והוצאתי את "בין שמואלוף לבין חזז". בכל מקרה מצאתי לא מזמן את אחד הקבצים, שהיה מנוקד וחשבתי למה לא, גם ככה שירה בלתי אפשרית להוצאה לאור בימינו, אז לפחות שיעלה לאינטרנט.

אמנם, ספר השירה הרביעי שלי "האסון מתחיל בארוחת עסקים" כבר נמצא ב"נהר ספרים" ויראה אור השנה או שנה הבאה. אך בין לבין חשבתי, שיהיה נחמד לראות שפעם כתבתי בצורה לא חברתית, לא פוליטית ולא מזרחית. לומר שאני גאה בספר הזה, לא ממש. לומר שאני שונא ומתעלם ממנו לגמרי. לא ממש. הוא שם, כחלק מהתפתחות שלי כיוצר ומוגש לקוראי הבלוג במתנה. תרצו תקראו, תפיצו ותוכלו גם למחוק ולהתעלם. את הספר ניקד בזמנו פסח מיילין ז"ל.

השירים נכתבו בין 2001 לבין 2003. הם משקפים גם את הפרידה שלי מאבא שלי וגם סוג של חניכה והתבגרות לתוך עולם חדש של בדידות בתל-אביב. חלקו נכתב בשהותי באמסטרדם. יש בו גם סוג של מסע תיאולוגי, קריאה בכתובים והתכתבות עם מה שפגשתי ברחוב המלוכלך.

טוב, די עם כל הבולשיט. תקראו, תגיבו, אני סיימתי את תפקידי. לחצו כאן להורדה חינמית או לצפייה בטכנולוגיה יפה של ISSUE