פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

אוז'זדו ראסכום, הא ל-עיד קריב

לצד יוצרת הקולנוע, מיטל עמר, שהנחתה איתי את המהודרה. צילום: הירקון שבעים
לצד יוצרת הקולנוע, מיטל עמר, שהנחתה איתי את המהודרה. צילום: הירקון שבעים

הטקסט שכתבתי לתערוכה עטורת השבחים של איתמר שמשוני עלה בערב-רב. למי שלא יודע כתב העת לרוחב מגיע לקפה אברם בירושלים. ממליץ לכן לקרוא את הביקורת וראיון של נטע הלפרין עם נעמה גרשי מעורכות כתב העת לרוחב – בעכבר העיר. וגם את הביקורת הנפלאה של אלי הירש בידיעות אחרונות.

*

"אם המספר אוויל, יהיה המקשיב הגיוני"

חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים: חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו, מאת: מרכוס חנונה, עורך: רוביק רוזנטל, הוצאת כתר, 2012, 250 עמודים.

 "הכול שקר, יש שאוכל ויש שמסתכל"  (כלשי גדוב, שי יאכל או שי ישוף – אין צדק חברתי, השוויון הוא שקר) [עמ' 119]

יהודי מרוקו, ושאר יהודי מדינות ערב סבלו מאפלייה, דיכוי ותרבותם לא הוכרה בקרב התרבות ההגמונית. דמותם צומצמה לכדי פולקלור ובעוד שתרבות המערב הייתה התרבות בה' הידיעה. אך הנה חולפות השנים והתרבות עוברת טרנספורמציה ואנו עדים לפריחה אמנותית בכל התחומים היצירתיים. חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו, ספרו של מרכוס חנונה הוא אחד מהדוגמאות לתיקון שנערך בתחום התרבות. התחום של הפולקלור הופך לברכה, במקום בו הוא היה אות קין של קללה.

ספר הפתגמים מעניק את התיקון המזרחי של יצירת הקשרים עממיים לתרבות העכשווית. אך כיצד נביא לתוך התרבות הנוכחית את חוכמת הפתגמים והחוויה שבתוכה נוצרו. האם די ביצירת מילון מבואר ומפורש של פתגמים מיצירת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו. לדעתי לא. קשה ביותר להניח בפנינו את הפתגמים ולהניח בידינו את המפתחות בכדי שנלך לאן שנלך. אם כן, מדוע מיהרה הוצאת כתר להוציא מהדורה של כריכה קשה של הספר בידינו. אולי כי זה יהיה עוד אחד מהספרים שינוחו בשלווה במדף הספרים, מבלי שייפתחו. ספריה עבה אך מאובקת נורא. הספרים רק ירמזו על עידכון המושג של רב תרבותיות מבלי באמת להיאבק ברלבנטיות.

"הכינו את עצמכם, הנה החג מתקרב" (אוז'זדו ראסכום, הא ל-עיד קריב – יש להתכונן ולא להשאיר דברים לרגע האחרון) [עמ' 205]

הפולקלור ממוטט את הגבולות שבין "התרבות" לבין היומיום. יתרה מכך, הוא מערער את הידע ההיררכי של האקדמיה ונמצא בסתירה מתמדת מולו. אך כיצד מתרגמים את החוויה שבתוכה נוצרו הפתגמים. מרכוס חנונה מודע לבעייתיות הזאת ומציין במבוא לספר כי: "למרות שהמסרים הסמויים הם לב הפתגם המרוקאי, רובם איבדו את את משמעותם ההיסטורית. חלקם התעוותו במעבר בין הדיאלקטים השונים של השפה, וחלקם פשוט לא מעניינים" (עמ' 13). אך יחד עם זאת חנונה מראה לנו את היתרון בהבנת הפתגמים הללו שמכילים מסרים סמויים מן העין. הפתגמים המרוקאיים מלאים בהונאה של כוונותיהם ובחלק גדול מהפתגמים מובאות הפניות לפתגמים מקבילים ממגוון שפות העולם.

הפתגם מופיע בתוך החיים היומיומיים וקשה להפוך לנתקו מתוך החוויה בתוכה הוא נוצר. לכן צריך למצוא פתרונות מורכבים יותר להבאת הספר לציבור בימים אלו.

דווקא בתוך תרבות האינטרנט היה נכון יותר להעמיד גירסא מקוונת של המילון בכדי להנגיש את הידע הזה לציבור במקום להתעקש על הדרך המסורתית של הוצאת ספר. נראה כי הספר יעמוד בודד בספריה, ואילו הידע המקוון ימשיך לנוע בלעדיו עד שבהוצאת כתר יבינו שהזמנים השתנו ומשתנים. רחמנא ליצן הספר מופיע דווקא עם היעלמות הדור שנולד וגדל במדינות ערב ורוב רובו כבר לא ייהנה ממנו. הספר אמנם ישמש חוקרים ואנשי ספר, אך דווקא ככזה הוא יעשה מרחק עצום בין המקום בו הוא מתחולל לבין המקום בו הוא נקרא. ואולי דווקא הופעת הספר תבשר גם על כניסת משלבי הדיבור הללו לתוך הספרות, באמצעות התיווך שלו.

הדברים התפרסמו לראשונה בספרים ישראל היום

 

אל תתנו להם רובים – חזון סביבתי לישראל

  

לממשלת ישראל אין חזון סביבתי. היא נעה בין הסימפטומים השונים של הבעיות הסביבתיות ומנסה בהיסטריה לכבות שריפות. בפוליטיקה האזורית שלה – היא נלחמת מלחמה יקרה בסוריה ובאיראן ובשאר מדינות ערב על מנת שלא יקימו כורים גרעיניים, וממשיכה להשקיע מיליארדי דולרים בהתחמשות גרעינית, כימית וביולוגית לא מרוסנת.

בפוליטיקה האזורית שלה – היא נלחמת מלחמה יקרה בסוריה ובאיראן ובשאר מדינות ערב על מנת שלא יקימו כורים גרעיניים. וממשיכה להשקיע מיליארדי דולרים בהתחמשות גרעינית, כימית וביולוגית לא מרוסנת. בפוליטיקה הפנים-ארצית – היא מבקשת להקים עוד תחנת פחם בעיר אשקלון. פעילי גרינפיס טוענים כי "תחנה זו שורפת פחם מזהמת את האוויר, הים, הקרקע ומי התהום. מלבד הנזק המקומי, הפחם הינו הגורם העיקרי לשינויי האקלים." הממשלה ממשיכה לתת חסות למפעלים רבים אשר מזהמים את הסביבה מבלי להיענש (רוב הנחלים ברחבי הארץ מזוהמים). למשל היא מגינה על אנטנות סלולריות בכוח רב ולא באמת בודקת את ההשפעות המסוכנות שלהן לטווח ארוך. ורק לאחרונה התבשרנו בתחלואת סרטן גבוהה בחיפה, בת"א ובבאר שבע. יתרה מכך,דו"ח אי הצדק הסביבתי לשנת 2007 קובע כי ישראל עדיין מאופיינת בתופעות המזוהות עם מדינות עולם שלישי כהעדר מים זורמים בישובי הבדואים בנגב ובגליל, ניתוקי מים בכפרים ובשכונות עירוניות, העדר תחבורה ציבורית בכפרי הגליל המהווה חסם בפני הצטרפות נשים למעגל התעסוקה ועוד.

האוכלוסיות המוחלשות הן הנפגעות הראשיות של מדיניות זו. באופן העקיף התקציבים שמופנים הן להתחמשות גרעינית, כימית וביולוגית לא פוסקת יכלו להאכיל לא מעט ילדים ולשכן אותם בדיור ציבורי מוקף בשירותי בריאות ורווחה מתאימים. נייר עמדה שהוצג בכנס שנערך בעיר רודוס בחודש האחרון: "פרוטוקול שיתוף פעולה ליצירת ארגון גג בשם:"ים-תיכון נקי מגרעין ומנשק להשמדה המונית" (Mediterranean No Nuclear Neighborhood – MN³) לא קיבל שום התייחסות ציבורית רצינית ונדמה כי אנו חיים מחוץ לזמן ה"סביבתי" של שכנינו לאזור.

שיתוף הפעולה של ישראל עם התעשיינים ודחיית חזון סביבתי-חברתי (הישענות על כוח צבאי גרעיני) לא רק מכלה את משאביה, אלא שהוא פוגע בזכויות עובדים והאזרחים בתוך ישראל. כל מפעל שמזהם גורם לנזק בלתי הפיך לסביבה ופוגע גם בעובדיו. מחלות ורמת תחלואה גבוהה מורידים את רמת החיים. במדינה שבה הפערים בין עשירים לעניים הולכים וגדלים, היכולת להתגונן בפני נזקים סביבתיים, הן כעובדים והן כאזרחים היא קטנה ביותר. וכך נגרמת פגיעה אמיתית באיכות החיים של אוכלוסיות רחבות בישראל.

אני מציע שמדינת ישראל תהווה דוגמא חברתית (ולא גרעינית), סביבתית אמיתית לשכנותיה. כך היא תציע פיתרון אחד לבעיות האנרגיה האזוריות, למשל ע"י שימוש באנרגיות חדשות ויעילות, בהתאם להצעת גרינפיס: "ישראל צריכה ויכולה להשתמש בפוטנציאל אנרגיית השמש של ישראל הינו בלתי נדלה ומחובתה של הממשלה לאמץ טכנולוגיות לייצור אנרגיה מתחדשת, בד בבד לנקוט בצעדים לשימור אנרגיה."

            בעולם של משאבים מוגבלים, ובמיוחד במזרח התיכון בריקמה העדינה שבתוכה נמצאת ישראל, עלינו להתחיל לאמץ קודים סביבתיים, חברתיים המביטים לעתיד זה בחשיבה אזרחית-חברתית ולא בחשיבה מיליטריסטית. הסביבה הן בישראל והן סביב לה כבר הולכת ומתכלה. וללא מדיניות מתאימה של שימוש במו"מ, במדיניות והישענות על חוק בינלאומי, לא נוכל באמת לצאת מתוך הטירוף האוחז הן את ישראל והן את מדינות ערב המבקשות דווקא להידמות לה.

 

המאמר התפרסם לראשונה במדור "ירוק נושך" במעריב ב-12.11.2007 

 

היוזמה הסעודית The Arab Peace Initiative, 2002

כך או אחרת, את כדור השלג המתגלגל ברגע מוזר זה אפשר וצריך לעצור עכשיו – למענם של אזרחים פלסטינים, ישראלים ולבנונים "מן השורה". שאלת ביליון הדולר היא כמובן איך עושים את זה. האפשרות העכשווית הכי ריאלית לדעתי – ויתכן בהחלט שחברותי וחברי משמאל יתעבוני על כך  – היא העלאה מהארכיון של היוזמה הסעודית המאובקת שהתקבלה ע"י הליגה הערבית בביירות ב- 2002; אותה יוזמה שנדחתה באופן קטגורי, מיידי, ביהירות ובאדנות על ידי מדינת ישראל רודפת השלום.  המשך קריאת הפוסט "היוזמה הסעודית The Arab Peace Initiative, 2002"