פרסום ראשון שלי בגרמנית

פרסום ראשון שלי בגרמנית. ייחלתי לכך המון זמן. חמש שנים שאני פה. והנה מצאתי מוציא לאור שגם יוציא בסוף השנה את אסופת שיריי. או יותר הוא מצא אותי. ראשית הוא הזמין אותי להרצות על ההגירה של הוריי לישראל ממדינות ערב [עיראק, איראן וסוריה] וגם שלי לברלין. כתבתי את ההרצאה של שלוש רבעי שעה באנגלית. אחר כך המוציא לאור ובת זוגתי תירגמו ביחד לגרמנית, [ביחד התרגומים הנפלאים של יאן קונה לשיריי] בתוך כך משולבים שירים בספרון הזה וזה הכי חשוב, לא להישאר בסיפור, אלא גם לתת לשיר לספר את הדהודי הלב.
זה לא מובן מאליו בחוויה המזרחית שלי, להיות זה שדבר על הגירת משפחתי הבלתי אפשרית בישראל, שהתאמצה להיות "מערבית" ופתאום אני זה שמהגר לתוך המערב, ואני זה שעובר בין שפות ומשלב ביניהם במשפט אחד. הפרמיס של הספרון החמוד הזה, שמשלב שירים חדשים וישנים, הוא מה קורה למשורר/סופר שנמצא בין שני המחנות? מה קורה כשאתה מתגורר מחוץ לחומות ירושלים ובעצם גם מחוץ לתרבות הגרמנית , ובכל זאת מה נוצר בין לבין? אני מחבר בין פרקים בביוגרפיה הפואטית שלי. בתוך כך אפשר להעלות על הרכבת מחיפה לבגדד, בין רוח ג'דידה, גרילה תרבות, ערס פואטיקה, פואטיק חאפלה ועד לימינו.

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

 

BlHURKJIYAAKTdX

הנה אני יושב, עם שני פליטים ממשהד

בפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי בברלין, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו

באחד מהערבים המיוחדים שעברתי בברלין, קפצתי מעל החומות של ישראל ואיראן ופתחתי פרלמנט גולים משהאדים-איראנים עם שני גולים אחרים. ישבנו בקפה קוטי (שהוא האלבי המקומי). היכן שכל המהגרים מהמזרח התיכון וממדינות אחרות יושבים בשילוב עם המערב גרמנים והמזרח גרמנים. התקרה מצוירת בציורים ילדותיים, המוזיקה יכולה להגיע לסלסה ולערבית, ואז לעבור לרוק. המקום כולו מלא עשן, הכורסאות אדומות, והאווירה חברותית ביותר, ואפשר להתחיל לדבר עם כל מי שרוצים.

הצגתי את עצמי כפליט יהודי-איראני, לא בצורה הצינית שבה ישראל עושה שימוש בפליטות של היהודים-הערבים, בכדי לבטל הזכויות של הפלסטינים הגולים.  סיפרתי שעד היום איני יכול ללכת ולהשתטח על קברי הורי סבי, הנמצאים במשהד. אינני רומנטיקן, סבי ברח ממשהד, בגלל הפונדמנטליזם המוסלמי. יחד עם זאת, גם הצד האחר לא בדיוק היה שוחר שלום: הציונים המשיכו עם המלחמות שלהם בכל מדינות ערב, תוך כדי כיבוש פלסטין ועד לימינו שביבי הולך לשיחות שלום, בכדי לא להשיג שלום, אלא למשוך את הזמן עד חזרת המפלגה הרפובליקנית לשלטון (ממליץ לראות את ה"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, שתיאר בבדיחות דעת את העלייה לרגל של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית לקבל את ברכת התרומות של שלדון אדלסון).

אז הנה אני יושב, עם שני הפליטים ממשהד. אחד עם שיער ארוך, מזכיר לי את עצמי לפני עשר שנים, והשני עם שיער קצר. האחד מתוסכל מאוד מגרמניה, מתגורר אצל חברים ולא עבר תהליך של אינטגרציה לחברה הגרמנית. השני ויתר על חיי החברה שלו, למד גרמנית מהבוקר עד הערב ונרשם לאוניברסיטה. אחד בעל ביקורת מאוד גדולה על גרמניה והיחס שלה לפליטים, מהגרים ומבקשי המקלט, השני ביישן יותר, מנסה כמה שיותר לעזור לאח האיראני שלו. אנחנו פוצחים בשיחה, ומזמינים אחד את השני לבירה, אני מספר מדוע עזבתי את ארץ הקודש. הסיפור שלהם הרבה יותר קשה משלי. אח של הבחור המתוסכל יותר נרצח על ידי השלטונות. הם לא יכולים לחזור לאיראן, כי המשטר רודף אותם. הם, כמוני, פעילים חברתיים. אבל בישראל, אני עדיין לא מבוקש על הפעילות שלי.

mati4

לפני שנה וחצי הוזמנתי לסדנת תרגום בברלין ונחשפתי לעיר על כל רבדיה, הן המחאתיים (הצטרפתי להפגנה של איראנים ויהודים נגד חימוש המזרח התיכון), הן האמנותיים (שרצתי בבינאלה) והן היהודים-ישראלים (הכרתי את הקהילה הגולה). זרע הפורענות נכנס למחזור הדם שלי. עם בואי בפעם השנייה לעיר, אני מודה ששמתי לי למטרה לא לחזור על אותם שבילים שפעלתי בהם בעבר בישראל. למרות שאני מכיר את הפעילים המקומיים ואף הלכתי להרצאות לשמוע על המתרחש מבחינת האקטיביזם המקומי. אך אני מקשיב, מתעניין, סקרן מאוד, הייתי במחנה הפליטים בעיר, שמוקם בבית ספר ושם יש פליטים ומבקשי מקלט, למדתי על חוקי ההגירה ובעיקר אני מקשיב לסיפורים העוברים דרכי ומעבד אותם לסיפורים.

מצחיק, אבל יש את תל אביב הלבנה ותל אביב השחורה גם כאן, למרות שכולם יושבים באותו "בית קפה", יעני לא רחוק אחד מהשני. יש אלו שיש להם את הדרכונים האירופאיים, הזיכרון האירופי, ההזדהות האירופית, הלובן, ההיסטוריה האירופית, ויש אלו שאין להם. שמזוהים באירופה מיד עם הצד הכהה, זה שמאיים על השפע, על הכוח, על החלוקה הלא צודקת של המשאבים, זה שמזכיר את האחר הפוליטי, והתיאולוגי בגופו (היהודי-ערבי). אבל מי שכבר מודע להיסטוריה שלו, נושא אתה בגאון לכל מקום אליו הוא הולך.

הסיבה לחגיגה בקפה קוטי, היא הנסיעה של אחת מהחברות שלנו בחזרה לישראל. אני מביט בשני החברים האיראנים שלי ובהוריי ובהוריי חבריי וחברותיי שהגיעו לישראל. באיזה אפשרות אני בוחר: האם אני אלמד גרמנית ואעבור מחיקה? האם אני אהיה מתוסכל ואבקר את החברה המקומית וזאת שממנה הגעתי ואשמור בכול הכוח על השפה שלי? הדור השני המזרחי בישראל עבר מחיקה שאת רישומיה אנו מרגישים עד היום. כל השמות שעוברתו, כל המסורות שנכחדו, הפצע קשה מנשוא. אך הדור השלישי המזרחי לא הסכים למחיקה, והוא בונה מחדש את זכרונו, השפה שלו ואת המוזיקה שלו. לא במקרה דיקלה, רביד כחלני, דודו טסה, נטע אלקיים ואחרים חזרו לשיר בשפות המוצא של הוריהם.

בסרט Forget Bagdad, במאי עיראקי-שווייצרי ששמע סיפורים מאביו על העיראקים היהודים, נסע לישראל ופגש את הסופרים סמי מיכאל, שמעון בלס, סמיר נקאש ואחרים. כולם מדברים בסרט בערבית ומסבירים את היחס שלהם להגירה בישראל. סמי מיכאל עבר בקלות יותר לכתוב בעברית. שמעון בלס חש את הנקמה של המילים הערביות על שעבר לכתוב בעברית. ורק סמיר נקאש לא הסכים לעבור לעברית. הוא נשאר לכתוב בדיאלקט העיראקי של יהודי בגדאד. הסבל שלו היה קשה מנשוא, ואף בערוב ימיו הוא גלה למנצ'סטר. בזכותו השתמרה השפה המיוחדת, והוא זכה לשבחים אפילו מהסופר המצרי הידוע נגיב מחפוז, זוכה פרס הנובל לספרות.

בביקור שלי בבית ספר שהפך למקום מקלט לגולים צפון אפריקאיים בקרויצברג, ראיתי המון תסכול. ואף כשדיברתי עם שני גולים מצפון אפריקה, הם סיפרו לי על בעיות רבות של שכרות וסמים. הקושי הוא כמובן לא רק בגולים עצמם, ובאפשרויות שהם בוחרים (למרות שהימין אוהב להציג את כל התהליך כאישי). הבעיה היא במבנה החברתי. האם החברה המקומית רוצה לקלוט את המהגרים החדשים אליה? מחד גיסא, לראשונה אחרי שנות התשעים, גרמניה נחשבת כמקלט המדיני המועדף על הפליטים בעולם, כך על פי דו"ח נציבות האו"ם לפליטים לשנת 2013. מבחינת קליטת מהגרים לתוכה. מאידך גיסא, יש הרבה קשיים, מחסומים וסלקציות בדרך.

mati3

בחזרה לפרלמנט האיראני הגולה שפתחנו בקפה קוטי, אני מסתכל על החברים החדשים שלי, ושואל את עצמי, כיצד האזרחים יוכלו להפיל את החומות שהפוליטיקאים בנו בהיעדר דמיון, חזון, תעוזה ואהבה אנושית בסיסית? אין פה דיון תיאורטי, מדובר בנו. מדובר באזרחי המזרח התיכון שמדמם את עצמו למוות, שהמערב מחמש מהבוקר עד הערב, ושהאזרחים חייבים להחזיר בו את השליטה. אם נדע לשבת ביחד, להכיר, לדבר, החומות יפלו, ואולי לא נצטרך לגלות, להגר, לנוע רחוק מהאביב, אל תוך השלג המקפיא הגרמני. ואם כבר גלינו כיצד נוכל להפיל את החומות בינינו לבין החברה המקומית? מדוע שנזכה ליחס אחר? האם אין אנחנו אנשים כמו הגרמנים או האירופאים? האם רצינו לעזוב את כל מה שידענו בארצות המוצא? איך יוצרים חברה אנושית, שבה כל בני האדם שווים? האם היא אפשרית?

* * *

ממה אתה בורח? זאת השאלה המרכזית שנשאלתי על ידי ישראלים (בעיקר יהודים), מאז שעברתי לברלין. ניסיתי בכל הכוח שלא לומר שאני מהגר. מדוע שאהגר. יש לי משפחה, אהבה, חברים, שפה, תרבות, וספרים מתוכננים לצאת בשנה הקרובה. ובכל זאת אני פה, אלפי קילומטרים מהמקום שבו גדלתי, משכיר דירה בשכונת נויקלן.

הסתיו היה נאה ביותר. עשרות אלפי עלים בכל הצבעים שמכסים את המדרכות, שקיעות ארוכות, המגדל של אלכסנדר בין שני עמודי גיברלטר של רחוב קרל מרקס אלי במזרח, הימם אותו ביופיו. מספר פעמים בשבוע הייתי נוסע לכיוונו באופניי ומרגיש חופשי. צועק "אני חופשי." ותמיד חזר אלי ההד "אתה חופשי" ואז הייתי חושב את המילים של האדמו"ר סחרוף "כולנו חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?" (השיר "עבדים" באלבום "נגיעות", 1998).

mati1

בהתחלה ניסו לומר לי לא לדבר על ישראל: "בשביל מה לכתוב על מה שקורה אצלנו, תכתוב על דברים טובים אצלכם". הצחיקו אותי. באמת. כאילו שאני יכול להיות לגמרי בגרמניה ולשכוח את ארבעים ואחת שנותיי בישראל. ניסיתי להסביר שאני לא מהגר. אבל גם אם הייתי מהגר, אז תמיד הייתי חצוי לשניים. צד אחד עם הזכרון של לגדול בישראל וצד שני של להיות במקום, בתרבות, בשפה ובמנהגים החדשים.

אני לא מהגר, אך ההיי של הניתוק מישראל היה גבוה, יצאתי למסיבות רבות, הופעות, הכרתי כמה שיותר אנשים, התפרשתי על העיר, בלילה נסעתי מרחקים בכדי לחזור לביתי שיכור. שלושה חודשים הראשונים בסיפור האהבה שלי עם ברלין היו השתוללות מתמדת. אבל כמו כל מערכות היחסים, לכל היי יש בור שמחכה לו. ואחרי תקופה ברלין ואני התחלנו לדבר על מה ואיך. "כמה זמן תתני לי?" שאלתי אותה. "כמה אתה רוצה?" ענתה במהירות. "שנתיים", חשבתי לעצמי או פחות. "קח את כל הזמן שבעולם, אבל תדע שאין פה התחייבות ואני רוצה ספייס", היא החזירה והלכה להשתרלל עם מהגרות אחרות.

אני לא מהגר, אך השלג החל לנזול מהשמים כמו נזלת, הקרח הקפיא את המדרכות, הלכלוך התכסה בלובן שהשחיר אט אט. עפרי אילני ידידי כתב על חמישים גוונים של שלג ואכן התחלתי ללמוד על הדרכים השונות שבהן אפשר לתפוס את השלג. השלג של המדרכות, זה של הלב הקפוא בין האנשים שמרפיקהם הופכים קשים כקרח, השלג של הכבישים, השלג של האוטובוסים, השלג שמכסה את האופניים, זה של המהגרים האחרים שהופכים אט-אט לגרמנים וכיוצא בזה.

אני לא מהגר, אבל עם החורף הקשה הגיעו הגעגועים, הרצון להיות במקום הטבעי, מוקף בסלנג, בהתחדשות של המילים, עם אנשים שיבינו אותך. אז במקום לנסוע בחזרה לישראל כל פעם שהלב מתגעגע, הקפתי את עצמי בחברים ישראלים, ויש לנו סלון שבו אנו יושבים לפחות פעם בשבוע ומדסקסים בעברית. אבל הגעגוע היה הרבה יותר גדול מהיכולת שלי באמת לספק אותו.

אני לא מהגר, אבל אני מהגר מהלב, מהרצון לגאולה ושינוי חברתי. כי אני כבר לא פעיל חברתי, פוליטי. ניהול, ריכוז ופעילות גרילה תרבות עברה לידי המשוררת והפעילה איילה חננאל, מדור השירה של באסטה שערכתי עבר לידי העורכת והמשוררת עדי קיסר. ונותרתי רק עם המילים, והן היחידות שסיפקו אותי. בארבעת החודשים שאני בארץ ההונים, כתבתי עשרות אלפי מילים. אבל הפחדים קשים וגדולים, הבדידות עצומה ואין מקום שבו ארגיש בבית.

אני לא מהגר, אבל גם בבית עם בנט, לפיד, ליברמן ונתניהו איני בבית. ואני תקוע בין לבין ומה שנשאר ללב הוא להגר ללב של מהגרים ומהגרות אחרים. וכל דרום אירופה נמצאת פה (יוונים, איטלקים וספרדים), הגולה הערבית (איראנים, פלסטינים, לבנונים, תורכים, צפון אפריקאים), ומכל רחבי העולם מצטרפים עוד ועוד. חוויה מרוממת נפש, להיות במרכז של אוקיינוס של גלי ענק של מהגרים.

הלב אומר שכל אדם מהגר, ברגע שהוא יוצא מרחם אימו. ואלוהים אומר שכולנו מהגרים, ברגע שגורשנו מגן עדן. ואני אומר לעצמי, תגביר את המוזיקה בפלאפון, כשאביב גדג' זועק "אם זאת גאולה, עדיף גלות"… ("ילדם של מהגרים", 2013).

 * * *

אני פחות שואל שאלות

יותר מתמסר לג'אז של ברלין

שמגיע מגָלוּיות שונות,

בלילה מטפס על חלונות נשים,

בבוקר בעבודות פרך

ובשבת עם המילים הקדושות

מדבר לעצמי בעברית, ללא ארץ

מדבר לאחרים באחרוּת, ללא ארץ

ונעדרתי מאזכרה של אבי,

ונזכרתי בו בכל מילה ממילותיי

איני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך

אבל גם לזרות יש רגע הולדת

ואתעורר בזרועות

בגפיים ארוכים

בזיכרונות

כילד

ספר השירה החמישי והאחרון של מתי שמואלוף "פרידה בברלין" (2014) ראה אור בהוצאה הדיגיטלית של בוקסילה

*

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ"

נפילים על פני הארץ | אולה אדורט רלווג

נפילים על פני הארץ, אולה אדורט רלווג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, צפון: סדרה בעריכת רמי סערי, תרגמה מאנגלית: יהודית בן-צבי הלר, 2012, 336 עמוד.

סיפורם של מהגרים בערבות דקוטה במאה ה-18 מלמד על מאבק על-זמני בטבע ובתרבות. ביקורת על הספר "נפילים על פני הארץ" – אולה אדורט רלווג

בחיפוש אחר עצמם

סיפורם של מהגרים בערבות דקוטה במאה 18-ה מלמד על מאבק על-זמני בטבע ובתרבות. ההיסטוריה של המאה 20-ה היא התחקות אחר תהליך הגירה בלתי פוסק. התזוזה על גבי כדור הארץ היתה מאסיבית ולוותה בתקוות גדולות ובאכזבות כבירות.

הסופר הנורבגי אולה אדורט רלווג, שהיגר בעצמו לארה"ב וכתב בעשורים הראשונים של המאה ,20-ה הניח את קורותיו, באופן טבעי, בתוך עלילת ספר המסע שלו. בעוד רלווג התגורר ברוב ימי חייו במינסוטה, הוא כתב על המדינה השכנה דקוטה. הרחקת העדות היא כלי ספרותי ידוע, אך בספרו ניכרת הקירבה הממשית שלו לחוויות הגיבורים.

בתוך תהליך ההגירה לאמריקה נוסדה אומה חדשה. המהגרים יכלו להשאיר באירופה ובאסיה את העולם הישן ולהתמזג לגמרי בעולם החדש, אך העבר נישא איתם אל ההווה. המאבק על הטריטוריה החברתית אינו רק נבנה מתוך מפגש בין המהגרים והילידים, כי אם בין המהגרים לבין עצמם.

"נפילים על פני הארץ" מגולל את סיפורם של בני הזוג פר הנסה וברט, זוג שהוא חלק מקהילת מהגרים נורבגים בערבות דקוטה בסוף המאה.18-ה הרומן מתחיל בחיפוש של בני הזוג אחר משפחה נוספת שהתמקמה בדקוטה. בני הזוג כמעט הולכים לאיבוד, עד שהם מגלים את הדרך הנכונה. כמו כן, רלווג שותל אלמנטים רבים של אימה בכתיבתו, "רק דבר אחד חש בוודאות: דרכו אינה הדרך הנכונה. אילולא כן, היה כבר נתקל בסימנים שהותירו רעיו במקומות שחנו בהם. מציאת הנתיב, ובהקדם, נעשתה עתה מבחינתו עניין של חיים ומוות. חתיכת נסיעה ארורה עד לאוקיינוס השקט, העגלות לא יחזיקו מעמד זמן כה רב! המצב הצטייר בבירור כעניין של חיים ומוות. הצידה הלכה ואזלה, ועכשיו היה הכל תלוי בידידו הוותיק הנס אולסה."

האיומים על הגיבורים מגיעים מבחוץ – מצד האינדיאנים, תנאי השטח הקשים, עונות השנה, מכת הארבה. אך גם נפש הגיבורים מעורערת, כמו הדיכאון שנופל על ברט. …"אחר הצהריים ביום שהארבה נחת בלי הרף על קירות הבית, נזכרה אשתי שכמה מבגדי התינוק תלויים בחוץ לייבוש.היא מייד יצאה, אבל על החבל לא נותרו אלא קרעי סחבות. בו ברגע נתקפה דיבוק ורצה הביתה ביללות כמטורפת: 'השטן בא לקחת את בגדיך"…ככל שהעלילה מתקדמת אפשר לחוש במתח הבין-מיני אצל הזוגות השונים בקהילת המהגרים. הזרות שאיתה הם מתמודדים אינה רק פיזית וחומרית. עם זאת, המתח הטרגי ברומן לא נוסק לכדי חוויה פרוזאית. הקטסטרופה שנדמתה כמתקרבת לקראת סופו, חולפת ולא מותירה משקעים.

מעניין לראות כיצד יתקבל "נפילים על פני הארץ" בקרב הקהל הישראלי, שמכיר הליכים של הגירה. אחד הרגעים הקשים של התנועה הציונית אירע כשרוב יהודי מזרח אירופה ורוסיה היגרו למערב ולא הגיעו לארץ ישראל. כך נוצר ה"אף על פי כן" המפורסם שנחקק בתודעת העלייה השנייה.

הביקורת התפרסמה לראשונה בתרבות וספרות – ישראל היום, 2-11-2012


לא שר את ההמנון ומבקיע גול ניצחון: קווים לדמות היורו 2012

משחקי היורו הנערכים בפולין ובאוקראינה מממשים את ההבטחה הגלומה בספורט. אין צורך לחזור ולספר מתי ואיך הומצא משחק הכדורגל. על כך נכתבו ספרים רבים.  

משחקי היורו מחברים קהילות ביחד. אפשר לראות מסך אחד הנפתח ברחוב, לצד פיצוציה ומסביבו קהילות מזדמנות של מהגרי עבודה, פליטים, חסרי בית, צעירים מהשכונה, ואחרים שמצטרפים לקהילה בכדי להתאחד זה בעד הקבוצה, וזה בעד הקבוצה השנייה.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

משחקי היורו מעלים את הצד החיובי בקיומה של הלאומיות. הנבחרות מתחלקות לפי המדינות השונות. האוהדים והאוהדות שמתלבשים בתלבושת הלאומית מכוננים מחדש את זהותם וזיהויים והזדהותם הלאומית. כך אנו למדים על משחקים בין מדינות שאינם מובילים למלחמה, הרג או דיכוי. אפשר לראות גם את הקיום הספורטיבי הנעלה כשמדינה מוחלשת כמו פורטוגל הנאבקת על חייה ביבשת האירופית אחרי המשבר האחרון, מנצחת את דנמרק ששייכת למדינות המבוססות. הרבה משקל מונח על כתפי השחקנים כשהם יכולים להעלות את המורל הלאומי וגם להורידו. במקרה שמדובר במדינה שעוברת זעזועים פנימיים תוצאת המשחק הופכת חשובה עוד יותר.

 משחקי היורו מרגיעים את הגבר הישראלי. הוא נעלם מהמלחמות של הרחוב. הרוגע והשקט חוזרים לרחוב. הרבה מהמתח משתחרר וניתן לו לרגע לדמיין את עצמו כאירופאי. רק שחבל שאין כמעט תוצאות טובות ביחס לנבחרת הלאומית הישראלית. אולי כדאי לחשוב מחדש על חזרה למשחקי אסיה שם היו לנו תוצאות טובות יותר.

הנבחרות הלאומיות של אירופה מראות את היכולת של שילוב אוכלוסיות שונות בתוך הנבחרת. זכורה לנו ההצהרה של מנהיג הימין הקיצוני הצרפתי לה פן כי הנבחרת שזכתה באליפות אירופה אינה צרפתית. והוא התייחס כמובן לנבחרת שנשלטה בידי מהגרים מאלג'יריה ומהקולוניות. היא הייתה נבחרת כהה מדי עבורו. קפטן הנבחרת לשעבר זינדין זידאן לא התרגש כל כך מההצהרה של לה פן, את מקומו בתהילת שחקני המופת הוא כבר רכש בכבוד. הנבחרות האירופאיות מראות את המציאות החדשה באירופה. הרבה אוכלוסיות שהגיעו מהקולוניות וגם מהגרים ממדינות שונות השתלבו. באירופה אין זעזועים גדולים כשהשחקנים האחרים הללו לא שרים את ההמנון הלאומי. לא שמעתי על שערורייה גדולה כששחקני הולנד וגרמניה הכהים, לא שרו את ההמנון הלאומי, רגע לפני פתיחת המשחק. מובן שאירופה הרב תרבותית יכולה להכיל שונות בתוכה. השחקנים הרי לא נמדדים בשירת ההמנון, אלא בכישרונם על גבי המגרש.

היזהרו בבני עניים כי מהם יצאו גולים

רבים בישראל ובעולם צופים במשחקי היורו באמצעות השידורים הפיראטיים במחשב. האפשרות החדשה מגלה לנו את כוחו המתגבר של האינטרנט לעקוף מערכות רשמיות של הולכת מידע. אנשים לא נזקקים לקנות ערוצי כבלים או טלוויזיה בתשלום, אלא חיבור בסיסי לאינטרנט ולינק נכון מובילים לצפייה בכל משחקי היורו. איני יודע האם תופעה זאת תתגבר ותהפוך למעין רשמית, אך קשה להתעלם מהחלק הארי שהיא לוקחת בשידור המשחקים לרחבי העולם.

דווקא ברגע של משבר כלכלי עמוק שאת סופו לא רואים, משחקי היורו עם מאות מיליוני הצופים הם חגיגה של זהות אירופית רב תרבותית וקהילתית.

הדעה התפרסמה בשינויים קלים מהמקור בישראל היום, ובוואלה.

*

השיר "לשהידים" (מחווה שלי למחזור "לשהידים" של מחמוד דרוויש ז"ל ב"מצב מצור") פורסם לראשונה בספרי השני: "שירה בין חזז לבין שמואלוף" (2006). בשנת 2012 קיבל מחמאות מהמבקר ארז שוויצר כחלק מהרצנזיה שלו על "קורה פנימית" אסופת שירי הכדורגל בעריכת גלעד מאירי (הוצאת כרמל, 2010). כמו השיר פורסם בשנת 2012 בקטלוג "יש אליפות! מאה שנות כדורגל בישראל", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

*

בקרוב:

*

*
שבוע טוב

מחקר חדש: אין קשר בין מהגרים לבין פשיעה ואלימות


Police attempting to contain a mob on an anti-African spree after a protest against African refugees and asylum seekers in Tel Aviv’s Hatikva neighborhood on May 23, 2012. Photo by: Activestills.org
שוטרים מגינים על מהגרים אפריקאים מהמון מוסת וזועם. צילום: אקטיבסטילס. 23.5.2012
על רקע המהומות בדרום תל אביב ננעל אמש כנס ההגירה השנתי של המרכז האקדמי רופין. במהלך הכנס הציג פרופ' משה סמיונוב מחקר חדש הבוחן עמדות בינלאומיות לגבי סוגיית ההגירה והיחס בין ריכוזי אוכלוסיית מהגרים לבין עלייה באלימות ובפשיעה באותו אזור. המחקר קובע חד משמעית: אין כל קשר בין מהגרים לבין פשיעה ואלימות.
מאת: אנונימי

 המחקר בחן עמדות ציבור באוסטריה, בלגיה, שוויץ, צ'כיה, גרמניה, דנמרק, ספרד, פינלנד, צרפת, בריטניה, יוון, הונגריה, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולנד, פולין, פורטוגל, שבדיה וסלובניה.

הוא מצא כי אחוזי הפשיעה באזורים בהם ריכוז מהגרים אינם שונים כלל מאחוזי הפשיעה בשכונות בהן אוכלוסייה מעורבת או כלל אירופאית. השוני היחידי שבא לידי ביטוי הוא זה התפיסתי. בכל העולם נוטים לייחס יותר אלימות ופשיעה לאזורים בהם ריכוזי מהגרים. יתרה מזאת, בשכונות בהן אין כלל מהגרים נוטים לייחס לאזורים בהם ריכוזי הגירה יותר אלימות מאשר בשכונות מעורבות.

עוד משרטט המחקר פרופיל ממוצע של אלה החוששים מפני זרים. מדובר בעיקר בגברים נשואים, גילם הממוצע הוא 47.71, השכלתם הממוצעת היא 11.73 שנות לימוד, 21% מהם נחשפו ישירות או באמצעות בני משפחה לתקיפה או פריצה בטווח של חמש שנים אחורה. 53% מהם מתגוררים באזורים בהם אין כלל מהגרים ו-73% מהם מדווחים כי אינם חוששים להסתובב בשכונה בשעות הלילה.

"הפחד שמתקיים ברחובות תל אביב זהה למה שקורה בארה"ב ובאירופה", אומר פרופ' סמיונוב. "הוא לא קשור למציאות סטטיסטית או טכנית בשטח, ונובע אך ורק מתפיסה וסטריאוטיפים שהאשמה העיקרית בם היא התקשורת. כל המחקרים מצביעים על כך שלמעשה אין קשר ברור בין הגירה או מספר המהגרים לבין אלימות. אין אף נתון שמצביע על כף שמהגרים מגבירים פשע".

*

דיברתי ברדיו קול השלום על ההפגנה של גרילה תרבות כנגד שרת התרבות (מתי ש).